"עם הספר"

מה מכיל בתוכו "הספר היהודי" לדורותיו? ומהי השתלשלותו ההיסטורית עד שתכניו הפכו אותנו להיות ראויים לאִפיון כ"עם הספר"?

 

   תרומתם של התנ"ך העברי לעולם והמוסר האוניברסלי שהתפתח ממנו – חורגת מכל קנה מידה, ולא לחינם עם ישראל מכונה "עם הספר" (לראשונה בידי מוחמד, שטבע את המונח בקוראן). "ההשכלה המוסרית שלי כמעט כולה מהתנ"ך", הצהיר בזמנו גדול משוררי גרמניה יוהן וולפגנג פון-גתה.

   המסורת היהודית לדורותיה מעוגנת עמוקות בתורת ישראל, שעל-פי המסורת נמסרה במעמד הר סיני. היא מורכבת ממסורת כתובה, הלוא היא "התורה שבכתב", המקרא: חמישה חומשי תורה, נביאים וכתובים; כמות שהיא מורכבת באותה נשימה ממסורת שהועברה בעל-פה ברציפות היסטורית בלתי-פוסקת, היא המכונה "התורה שבעל-פה", שבעקבות אילוצי שכחת הזמן הועלתה על הכתב: שישה סדרי מִשנה, התלמודים: בבלי וירושלמי, מדרשי חז"ל לענפיהם, ספרות הסבוראים והגאונים וכולי.

התורה שבעל-פה

   התורה שבעל-פה מורכבת ממצוות "מדרבנן" (מדברי חכמים) וממצוות "מדאורייתא" (מהתורה).

א'. תורה שבעל-פה מדרבנן כוללת:

1. גזרות חכמים: איסורים שהחכמים "הוסיפו", שהתורה אמנם לא אסרה, ומאז שהחליטו החכמים לאסור או להתיר, הללו התקבלו והתפשטו בעולם היהודי והפכו לדין מחייב (כאיסור "מוקצה" – חכמים גזרו לא לטלטל בשבת חפצים שאינם עומדים לשימוש בו ביום).

2. תקנות חכמים: מצוות-עשה שהחכמים קבעו שיש לעשותם (כמו: נר חנוכה, חג פורים וענייניהם).

 

    מדוע אנו מחויבים לציית להוראותיהם של בני אדם? ומנין נטלו החכמים את הסמכות לצוותינו?

    התורה היא שהאצילה סמכויות לחכמים לתקן תקנות ולגזור גזרות. ממילא כל היודע כי תורה משמים, והיא המבטאת את רצון האלהים, רצון האלהים הוא שנציית לדברי החכמים שבכל דור ודור.

    היכן האצילה התורה סמכות שכזו לחכמי הדורות?

   נאמר בספר דברים (יז, ח-יא): "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם, בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע, דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ, וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ. וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּים וְאֶל הַשּׁופֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם … וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ … וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ. לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל". אלהים "חתם" איפוא מראש בתורתו על כל מה שהחכמים שבכל דור ודור יאמרו, וחִיֵיב את קהל המאמינים לציית לדבריהם.

 

ב'. בסוג נוסף של תורה שבעל-פה מדאורייתא: הכוונה למערכת ההלכות שניתנו בסיני, והועברו בשושלת הדורות בעל פה, עד שהגיע זמנם להיכתב. הלוא הם:

1. הלכות הנלמדות מכללים שהתורה נדרשת בהם, "שלוש-עשרה מידות שהתורה נדרשת בהם", שהן המפתחות להבין את כוונת כותב התורה, מפתחות שהם מעין "כללי דקדוק".

2. "הלכות למשה מסיני", כלומר: משה קיבלן בעל-פה מהר סיני ומאז עוברות ההלכות הללו לפרטיהן בעל-פה מדור לדור, במסלול העברה מדויק ומדוקדק.

   לדברי הרב מרדכי נויגרשל, עיקרון התורה שבעל-פה נכון ביחס לכל השפות בעולם: "אין בעולם שפה כתובה שניתן לקוראה בלא מפתחות המורים בעל-פה כיצד קוראים אותה. כיצד ניתן לדעת מתוך מילה כתובה, מתוך משפט כתוב, מה משמעותם, מה התכוון הכותב לומר? אין כל אפשרות לעשות זאת, בלא 'תורה-שבעל-פה'. כלומר, ללא הוראות העוברות בעל-פה, המדריכות את הקורא כיצד לקרוא אל נכון את הטקסט הכתוב".

התלמוד היה למרכיב חיוני בהישרדותו של העם היהודי לאחר חורבן בית-המקדש. תבליט של רומאים המפנים את כלי המקדש

התפתחות ספרות המדרש המשנה והתלמוד

   על-פי "המדרש" – אוסף חקירות של תלמידי-חכמים על משמעויותיהם האפשריות של טקסטים מקודשים – הייתה התורה שקיבל משה בהר סיני טקסט כתוב וגם פענוחים בעל פה. ב-40 הימים שבהם שהה על הר סיני לפני ששב לעמו, קרא משה את המילה הכתובה ביום ואת דברי הפרשנות (הפענוח) בלילה. הרעיון בדבר קיומו של טקסט כפול – המילה הכתובה ופרשנות הקורא – מרמז על כך שהמקרא הכיר בהתגלות מתמדת, המתבססת על כתבי הקודש אבל אינה מוגבלת להם.

   בשנת 2488 לבריאה (1272 לפסה"נ) הושלמה כתיבתם של חמישה חומשי תורה, ועדיין פרטי ההלכות ודקדוקיהן נשארו כתורה שבעל-פה. מאז ועד הקמת בית שני, תקופה שנמשכה כ-1000 שנה, הלוא היא תקופת הנבואה, נחזו נאמרו ונכתבו שאר כתבי הקודש המכונסים בנביאים ובכתובים. בשנת 3408 (392 לפסה"נ) נערך ונחתם התנ"ך על-ידי עזרא הסופר, ונסתיימה תקופת הנבואה.

   הקבצים הגדולים של ספרות חז"ל הם המשנה, התוספתא, התלמודים (בבלי וירושלמי) והמדרשים (מדרשי הלכה ומדרשי אגדה). המשנה, היא בעיקרה אוסף כתוב של הלכות מנוסחות בלשון קצרה ותמציתית, שנאספו על-ידי רבי יהודה הנשיא ונערכו בידי רב אשי בשנת 3978, בסוף המאה השנייה לספירה הנוצרית (בשנת 178). התוספתא היא קובץ שנערך מאוחר יותר על-ידי אחרוני התנאים, רבי חייא ורבי אושעיה. אלה התפתחו בהדרגה כתורה-שבעל-פה (תושבע"פ), מונח המתייחס לכלל המסורות ההלכתיות והעיוניות ולשאר מצוות התורה על פרטיהן ודקדוקיהן, אשר הועברו ושוננו בעל-פה מדור לדור עד אשר הועלו על הכתב; לפני כן היו בכתובים רק ספרי המקרא – "התורה שבכתב".

   "המשנה", שהיא הבסיס ההלכתי של "התלמוד", מחולקת לשישה סדרים רחבי-היקף, שמשקפים שישה תחומים נרחבים בחיים היהודיים; אך שישה תחומים אלה מחולקים לתת-תחומים רבים, הנקראים "מסכתות": 11 מסכתות של סדר זרעים, 12 מסכתות של סדר מועד, 7 מסכתות של סדר נשים, 10 מסכתות של סדר נזיקין, 11 מסכתות של סדר קודשים ו-12 מסכתות של סדר טהרות. כל אלה עוסקות במספר עצום של נושאים, שלעתים אי-אפשר לשערם על-פי שמות הסדרים שבהם הן כלולות. פירושה המילולי של המילה "מַסֶכֶת" הוא מִטווה, או אריגה אחת של חוטים; בדומה לנוּל (מכונת אריגה) עתיק יומין האורג את החוטים כולם למארג עצום.

   התלמוד שמורכב אפוא מהמשנה, משלים את החומש (חמשת הספרים המרכזיים של התנ"ך, התורה: בראשית, שמות, ויקרא, במדבר ודברים), ומורכב מ"הגמרא", שהיא הרחבת המשנה בדיונים, בשׂיחַ וָשׂיג, בשַקלָא וטַריָא (משא ומתן), בהתנצחויות ובפּלוּגתות שהתקיימו בבתי-המדרש. סך כל הדברים שהתהוו תחת מטריית "התלמוד", הועלו על הכתב כדי לשמר מפני השכחה את רובדי הפרשנות השונים שהועברו בעל-פה מדור לדור ממעמד הר סיני ושהצטברו במשך מאות שנים, למען הדורות הבאים.

   התלמוד טומן בחיקו דיונים שקיימו החכמים ביותר מתשע מאות שנה, (החל מתקופת הכנסת הגדולה, המאה החמישית לפנה"ס, ועד לחתימת התלמוד הבבלי, בסיומה של המאה החמישית לספירה) לפני שהחוקים נערכו בספרים, במגוון רחב של שאלות משפטיות שמקורן בתנ"ך, אך הן קשורות גם בנושאים רבים אחרים. הטקסט כולל לא רק דיונים משפטיים, אלא גם סיפורים נפלאים, קטעי מידע אנתרופולוגי וגם תיעוד היסטורי מוסמך וסמכותי, וכמובן דברי פרשנות ו"פענוח" של המקרא.

תרומתם של התנ"ך העברי לעולם והמוסר האוניברסלי שהתפתח ממנו - חורגת מכל קנה מידה, ולא לחינם עם ישראל מכונה "עם הספר".

   נהוג לחלק את דברי חז"ל על-פי תוכנם ל"הלכה" ול"אגדה". המונח "הלכה" חל על פרשנות חז"ל לדיני התורה, דהיינו לחלק היישומי שבה, אותו חלק בתורה הקובע מה על האדם לעשות (מצוות "עשֵׂה") וממה עליו להימנע (מצוות "לא תעשה"). כלומר, זהו סך הכול של ההתנהגות הנורמטיבית המוכתבת על-ידי התורה שבכתב ופרשנותה בתורה שבעל-פה. ההלכה, מלשון הליכה, מתווה את הדרך שהיהודי מצופה ללכת בה בחייו היומיומיים. החלק של ה"אגדה", לעומת זאת, אינו קל להגדרה מדויקת; קל יותר להגדירו על-ידי מה שאין בו. כלומר, כל טקסט והיגד חז"לי אשר אינו הלכתי מכונה במינוח רחב וכוללני בשם הארמי "אגדתא" (אגדה), דהיינו אמירות למיניהן. האגדה מעבירה מסרים ורעיונות בצורת פירושים ודרשות של פסוקים, סיפורי מעשה או אמרות מחכימות. האגדה פונה בעיקר לעולמו החווייתי של האדם, מול הקב"ה, החברה והטבע. דיונים בנושאים עקרוניים כמו: לשם מה נבראנו? מהי תכלית קיומנו עלי אדמות? מדוע סבל העם היהודי במשך כל ההיסטוריה? כיצד עלינו לאזן את דרישות הנפש עם אלו של הגוף? כיצד נוכל להיות טובים יותר? וכיצד נגיע לחיים מלאי סיפוק ומשמעות? – מתברר שחז"ל דנים בהם בהרחבה. אולם הם מדברים בשפה מסתורית, מלאה רמזים ומשמעויות דקות, העוטפות את דבריהם במעטפת של אגדות וחידות, משלים ודיונים בלתי-מובנים בפשטות.

   אם ההלכה היא ה"גוף" של המורשת היהודית, הרי האגדה היא "נשמתה". במחשבת ישראל, היו אף כאלה שראו את הזיקה בין ההלכה לאגדה בתור "שני פנים של ברייה אחת", או בתור סוגי ביטוי שונים של אותו חומר גופו. שתיהן מצויות בפעילות גומלין דינמית מתמדת: "ההלכה – היא גיבושה, תמציתה האחרונה והמוכרחת של האגדה; האגדה היא היתוכה (זיכוּכה) של ההלכה", כהגדרתם.

   המשתתפים המופיעים בדיוני התלמוד הם: חכמי המשנה המכונים "תנאים" (מילולית: השונים [את משנתם, חוזרים על לימודם]) וחכמי התלמוד "אמוראים" (מילולית: מתורגמנים). רבים מהחכמים פעלו בתקופות שונות גם בבתי-המדרש של ארץ-ישראל וגם בבתי-המדרש של בבל, מימות עזרא הסופר ועד חורבן הארץ בידי הצלבנים.

   ספרות נרחבת של מדרשים, שקצתם מתמקדים בענייני הלכה למעשה ("מדרשי הלכה") ובקצתם יש כמעט רק דברי אגדה ("מדרשי אגדה"), הוסיפה להתהוות במשך עוד כמה מאות שנים. ברבים ממדרשי האגדה של חז"ל יש מה שמכונה "פנטזיה". זו שימשה מטאפורה לצרכים פדגוגיים (חינוכיים) ולהסתכלות מפוכחת על העולם והחיים בתוכם; אך יש בה גם הרבה קריאה עדינה ורגישה של השורות שבכתב ומה שביניהן; קריאה, שהתקבלה יפה באוניברסיטאות בעולם כולו, גם הלא-יהודי, כפשוטו של הכתוב, עם רגישות לקונטקסט, העשיר והמורכב.

   כלל מספרם של החכמים, המצורפים למילות ההערכה "זיכרונם לברכה", הגיע לאלפים, והם פעלו במרכזי ההוראה בארץ ישראל ובבבל, (ועל כן נתהוו שני סוגים של התלמוד: הירושלמי והבבלי). בספרות התנאית (המשנה והתוספתא) מוזכרים כשלוש מאות תנאים, ובשני התלמודים (הבבלי והירושלמי), אנו מונים כאלפיים אמוראים, מהם שדבריהם שזורים בסוגיות ובמדרשים רבים ומגוונים ומהם שהופעותיהם ספורות או יחידאיות; כולם יחד מהווים אותה סגה (=גִלגולי דורות) רוחנית-דתית אשר שמה הקיבוצי הוא: חז"ל.

   התלמוד משמר את חיוניותם של הדיונים וההתנצחויות, בהם התנגשו ביניהן מסורות שונות, ודעות שונות ביקשו להגיע לידי ביטוי. אולם היתה מחויבות מוחלטת לעיקרון שההכרעה שתיפול תחייב את הכול. התלמוד נוצר מתוך ציווי מוסרי של החוק היהודי, אומנות הלמדנות בין גדולי המוחות, לחץ הגלות, צורך מודע לשמור על אחדותה של הקבוצה התרבותית ורצון עז לברר את דבר האלהים לאישורו, ולקיימו הלכה למעשה.

המסע שעבר רבן יוחנן בן-זכאי בארון המתים היה מעין הוצאה אל הפועל, סמלית, של שינוי-הצורה שעברה היהדות כאשר הפכה מדת של התגלמות לדת של חשיבה ושל ספר. היהודים מתו כעם של הגוף, של הארץ, של הפולחן בבית המקדש ושל הקרבת הקורבנות, ובאחד ממעשי התרגום העצומים ביותר בהיסטוריה האנושית נולדנו מחדש כ"עם הספר".

   חז"ל, חכמי התורה שבעל-פה, הם אשר הקנו ליהדות את מהותה ואת צורתה כפי שהן מוכרות לנו. חז"ל מפענחים את המקרא, ומתרגמים את דברי הנביאים לשפת החוויה והמעשה. הם הדריכו את היהודי בדרכי חייו עד לפרטי פרטים. הגם שרוב דבריהם קרובים יותר לקוטב החוויה והמעשה של האדם, מאשר לקוטב של העיון האינטלקטואלי גרידא, הגיגיהם ופסקיהם הפכו לעמוד השִדרה של היהדות במישור העיוני וההתנהגותי כאחד. בצד הציוויים והחובות הם נתנו משמעות רוחנית לחייו של היהודי והעניקו לו נוחם של אופטימיות וכוח עמידה.

   אם נדמה את תורת חז"ל לאילן עבות, הרי מאותו הגזע ומאותם בדים מרכזיים משתרגים ענפים לכיוונים שונים. בצִלו של אילן זה הלכו בני העם. עובדה היא שכיווני הדרך ההשקפתיים, ולא רק ההלכתיים, שיצאו מבתי-המדרש של חז"ל, הנחו את העם לדורותיו. חז"ל בתור גוף קיבוצי, או חטיבה אחת, העבירו לבני העם מסרים ברורים, צלולים ואחידים במידה מספקת להנחותם בדרך. כלומר, בעיקרו של דבר – הגם שלא יהיה מדויק לדבר על "מחשבת חז"ל" כאילו היא יצוקה באופן אחיד, בשל אמירת דבריהם במשך תקופה כה ארוכה, בסביבות חברתיות כה שונות ועל-ידי חכמים כה מרובים – המוסכם והמשותף במסרים של חז"ל היה כה רב, עד שניתן היה להכליל מדבריהם ולהסיק מהם תורת חיים או השקפת עולם עקבית.

 

היהודים הפכו ל"עם הספר" משום שלא היה להם מקום אחר לחיות בו.

"תנו לי יבנה וחכמיה"

   והתלמוד גם נולד מתוך אובדן. התלמוד העניק בית וירטואלי לתרבות עקורה, והתפתח מתוך הכורח שהוכרח היהודי לרכז את התרבות במילים ולצאת לנדוד בעולם. התלמוד היה למרכיב חיוני בהישרדותו של העם היהודי לאחר חורבן בית-המקדש, ולאחר שעקב החורבן אי-אפשר היה לקיים עוד את ציווי התורה השונים, כמו הקרבת הקורבנות ועבודת המקדש. כשאיבד העם היהודי את ביתו (ארץ ישראל) ואלהים איבד את ביתו (בית המקדש) – הונהגה דרך קיום חדשה; היהודים היו לעם הספר, לעם שיש לו ספר, במקום עם שיש לו בית-מקדש או עם שיש לו ארץ. הם הפכו לעם הספר משום שלא היה להם מקום אחר לחיות בו.

   התלמוד מספר אפיזודה שממחישה שינוי צורה מסתורי שכזה, מסוג אחד של תרבות לסוג אחר. מעשה שהיה עם רבן יוחנן בן-זכאי, החכם הנודע שחי במאה הראשונה לספירה-הנוצרית, שהיה מבחירי תלמידיו של הלל הזקן ולימים הוסמך לנשיאות, ושהתגורר בירושלים הנצורה ערב חורבנה בידי הרומאים. רבן יוחנן בן-זכאי הבין, שגורלם של ירושלים ושל בית המקדש נחרץ, ולכן החליט לבקש מהרומאים להתיר לו ללמוד וללמד את התורה מחוץ לירושלים. כדי להוציא אותו מירושלים נאלצו תלמידיו להחביאו בארון מתים, ונשאו אותו אל מחוץ לחומות ירושלים. הם עשו זאת לא כדי להערים על הרומאים, אלא כדי להערים על הקנאים, הרבולוציונרים היהודים, ששמרו על ירושלים והרגו את כל מי שלא היו מוכנים למות עם העיר.

   רבן יוחנן בן-זכאי לא היה מוכן למות עם העיר, אך ביקש לחוס עליה. לאחר שהצליח לחמוק אל מחוץ לחומות העיר, הוא הופיע בפני המצביא הרומאי אספסיאנוס, וביקש ממנו לחוס על ירושלים ומקדשה ולקבל אישור להתיישב בעיר יבנה, במשפטו המפורסם: "תנו לי יבנה וחכמיה" (גיטין נו: ב). בקשתו אושרה חלקית, אספסיאנוס סרב להסיר את המצור ולא נענה אלא לבקשתו השנייה, הצלת יבנה וחכמיה מתוצאותיו המרות של הכיבוש. וביבנה החל לפרוח לימוד התורה שבעל-פה; רבן יוחנן בן-זכאי הזדרז לשקם את מעמד הסנהדרין ביבנה וכינס בה את בכירי תלמידיו, ושארית חכמי ישראל מקרב בני בתירא וסיעתם.

   היה זה האקט ההֶרואִי, שבעקבותיו: ביבנה עוצבה המשנה, וביבנה ניצלה התרבות התלמודית בעוד שתרבות המקדש נחרבה עד היסוד. במובן מסוים, המסע שעבר רבן יוחנן בן-זכאי בארון המתים היה מעין הוצאה אל הפועל, סמלית, של שינוי-הצורה שעברה היהדות כאשר הפכה מדת של התגלמות לדת של חשיבה ושל ספר. היהודים מתו כעם של הגוף, של הארץ, של הפולחן בבית המקדש ושל הקרבת הקורבנות, ובאחד ממעשי התרגום העצומים ביותר בהיסטוריה האנושית נולדנו מחדש כ"עם הספר".

 

התפתחות ספרות הפרד"ס ובקיאות מופלגת

   במשך מאות השנים שאחרי חתימת התלמוד, התפתחו בקרב תלמידי החכמים היהודים במאה ה-16, שני אופני קריאה בתנ"ך. האחד התרכז באסכולות הספרדיות של ספרד ושל צפון אפריקה והעדיף לתמצת את תוכנה של פיסקה וצמצם את הדיון בפרטים הכלולים בה, ולהתמקד במובנה המילולי והדקדוקי. האחר, בעיקר בקרב אסכולות האשכנזיות של צרפת, פולין וארצות גרמניה, ניתח כל שורה ומילה בחיפוש אחר כל מובן אפשרי.

   מכיוון שמטרתו של התלמיד-חכם האשכנזי הייתה לחקור ולהבהיר את הטקסט בכל רמת מובן אפשרית ולפרש את הפרשנויות שנאמרו בכל הזמנים מאז ניתן הטקסט, התפתחה הספרות התלמודית לטקסטים מתחדשים מעצמם, הנפרשים עם התקדמות הקריאה, ואינם באים במקום הטקסטים הקודמים, אלא כוללים אותם. תלמיד-חכם אשכנזי עשה בקריאתו שימוש בו-זמני בארבע רמות מובן. ארבעתן נקבצו בראשי-התיבות פרד"ס, הלא הוא מטע עצי פרי. מטע הפרשנות אמור להכיל את היכר 70 פניה ורבדיה הרבים של התורה: פְּשָט, שהוא ביאור פשוט של המובן המילולי; דְרָש, הרחבה באמצעות השכל; רֶמֶז, פירוש סמלי במובן מצומצם; וסוֹד, משמעות סודית או מיסטית במובן שעל-פי תורת הנסתר. הקריאה הייתה איפוא פעולה אינסופית. רבי לוי יצחק מבָּרְדִיצֵ'ב, אחד מגדולי החסידות במאה ה-18, נשאל מדוע חסר תמיד מסְפָּרו של הדף הראשון בכל מסכת בתלמוד הבבלי. "משום שככל שירבה התלמיד-חכם בלימוד התלמוד", השיב, "לעולם אל לו לשכוח כי טרם הגיע אף אל הדף הראשון"…

   על יכולתם המרשימה של תלמידי-חכמים גדולים בעבר ובהווה, ועל בקיאותם המופלגת שלהם ושל תלמידיהם בתלמוד, ניתן להתרשם מהיותם אנשים שבקיאותם בתלמוד כולו הייתה כה מופלגת, עד שאילו תקע מישהו סיכה בעמוד כלשהו מתוך אלפי העמודים – היו הם מסוגלים לומר לו לא רק את המימרה או את הטיעון, ולא רק מהי המילה שהסיכה תנקב בעמוד שבגב אותו העמוד, אלא גם מהי האות שתנוקב! 

   אך הפלא האמיתי הוא, שדו-שיח שהחל לפני אלפיים שנה נמשך גם כיום באופן כמעט רצוף. ברור לחלוטין, שהמילים ששוננו ונלמדו בישיבה שהעביר רבן יוחנן בן-זכאי ליבנה במאה הראשונה לספירה הנוצרית, המילים שבהן התעמקו ומצאו תשובות לכל דבר – נלחשות מאז ועד היום, במשך כל הדורות, ומעולם לא הפכו רדומות וחסרות שימוש. במשחק "טלפון שבור" שנמשך שנים כה רבות נופלות, מן הסתם, שגיאות; הפלא הוא, שבעיקרו של דבר – החוט המקשר מעולם לא ניתק. התלמוד כמרחב מחיה מוגדר – ששת סדרי המשנה, עם עומס דיוני הגמרא, עם הפירושים שנולדו מאותם ויכוחים, ועם הפירושים המבוססים על אותם פירושים קודמים – חי חיים פוריים ותוססים. ויתירה מכך, דומה כי דיוניהם של חכמי ישראל רלוואנטיים במיוחד לאדם בראשית המאה ה-21, בתום ולאור המאה הקודמת שרצחה את האלהים ונותרה עם "צללי האל המת", דהיינו עם "איזמים" למיניהם, שרובם קרסו והכזיבו קשות את מאמיניהם.

 

פורסם בכתב-העת "עת לחשוב", גיליון מס' 67, סיון תשס"ה

 

——————-

לקריאה נוספת:

——————-

הרב הפרופ' יהודה אייזנברג והרב עמירם דומוביץ, "תורה מסיני – השתלשלות התורה בכתב ובעל פה", ירושלים: ספריית השכל, תשס"ה (מהד' חמישית).

הרב מרדכי נויגרשל, "מסע אל עמקי ההוויה" ו"מסע אל פסגת הר סיני", ירושלים: יהדות מזווית שונה.

פרופ' אליהו רוזנהיים, "תצא אליך נפשי – הפסיכולוגיה פוגשת ביהדות", תל-אביב: ידיעות אחרונות, 2003.

About these ads
רשומה זו פורסמה בקטגוריה הגות יהודית. אפשר להגיע ישירות לרשומה זו עם קישור ישיר.

0 תגובות על "עם הספר"

  1. אוהד הגיב:

    הבָּרַייתָא (מילולית: חיצונית) – מובאה בתלמוד ממקור תַנָאי שאיננו המִשנה; מִשנה חיצונית שלא נכללה בסֵדֶר המִשנָיות שערך רבי יהודה הנשיא.

  2. מעיין סעדון הגיב:

    שלום!!!
    אני צריכה חומר לבית ספר על המישנה וחכמיה כי אני לומדת על זה ואני כותבת בגוגל המישנה וחכמיה וזה מוצא לי דברים לא קשורים לזה בכלל האם אפשר קצת עזרה?

  3. אורי הגיב:

    "מישנה" כותבים בלי יו"ד

    נסי הפעם, אולי זה יעזור.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s