יהדותו של איינשטיין

לאור בחירתה של קהילת הפיזיקה הבינלאומית ואונסק"ו את 2005 כ"שנת הפיזיקה העולמית" כמחווה לציון 100 שנה להישגיו של אלברט איינשטיין       (1879-1955) ו-50 שנה לפטירתו, מעניין להציץ בכמה מהפנים הפחות מוכרות של איינשטיין האדם, היהודי והמאמין.

ב-1905, השנה שלימים תכּונֵה "שנת הפלאות", פרסם איינשטיין בכתב-העת הגרמני Annalen der Physik  ארבעה מאמרים מונומנטליים, שיחד עם מאמר הדוקטורט שלו, אף הוא מאותה שנה, הניחו את היסוד לשלושה תחומים בסיסיים בפיזיקה: תורת היחסות, מכניקת הקוואנטים של האור, ותיאוריה שהסבירה את התנועה הבראונית, קיומן של מולקולות וביסוס המודל האטומי. איינשטיין זכה לתהילת עולם כאשר פִרסם את מאמריו פורצי הדרך. המאמר השלישי והידוע מכולם הביא לעולם את המונח "תורת היחסות", שקבע כי זמן ומרחב אינם מושגים מוחלטים כי אם יחסיים. הוא טען כי "המסה של גוף היא מדד לתכולת האנרגיה שלו". את הרעיון הזה שב וניסח ב-1907 כמשוואה המדעית המפורסמת ביותר של כל הזמנים: E=mc2 שלפיה האנרגיה תלויה במכפלה של המסה במהירות האור בריבוע.[1] תיאוריות אלה עיצבו במידה מכרעת את ההתפתחות המדעית והטכנולוגית במאה ה-20 ועל ראיית העולם שלנו ומקומנו בו.
     איינשטיין הפך לאייקון לא רק בגלל גאוניותו הפיזיקלית, אלא גם בשל אותם ערכים שיצרו. כך שמעבר להיות איינשטיין גדול המדענים של המאה ה-20, ישנה הערכה רבה לאישיותו גם מחוץ לעולם הפיזיקה ודעותיו בנושאים העוסקים ברומו של עולם עוררו עניין רב.
     איינשטיין פעל ללא לאות למען כבוד האדם וחירותו ותקף כל צורה של אפליה. היה ער לבעיות העם היהודי ולשאיפתו לחדש את חייו בא"י; ואף שימש יו"ר כבוד של חבר הנאמנים של האוניברסיטה העברית. לימים נתן ביטוי למחויבות רבת-השנים שלו לאוניברסיטה העברית כאשר חמש שנים לפני מותו הוריש לה את כל רכושו – ממאמרים מדעיים וכתבי-יד שונים של אוסף המסמכים העשיר שלו ועד לקריקטורות של דמותו הססגונית – והפך בכך את האוניברסיטה העברית לביתה של מורשתו האינטלקטואלית.[2]

אלברט איינשטיין. אישיות מיוחדת במינה

     במכתב לדוד בן-גוריון מ-1952, שבו דחה את ההצעה להתמנות לנשיאה השני של מדינת ישראל משום שהוא מבקש להקדיש את כל זמנו למדע, מעיד איינשטיין על עצמו: "הקשר שלי עם העם היהודי הפך להיות הקשר האנושי החזק ביותר, מאז נעשיתי מודע באופן מלא למצבנו המסוכן בין אומות העולם".[3]
     במאמר שפרסם ב-1979 במגזין האמריקני "ניו יורק רוויו אוף בוקס" כתב הפילוסוף והיסטוריון האידיאות ישעיהו ברלין כי "איינשטיין נתן את היוקרה העולמית של שמו הדגול, ולמעשה נתן את ליבו ליהדות".
     כך אמר איינשטיין בנאומו לפני כינוס יהודי בברלין, 1929:
"היהדות הוכיחה שהאינטלקט הוא הנשק הטוב ביותר הקיים בהיסטוריה. מחובתנו, אנו היהודים, להציע לעולם את ניסיוננו העצוב בן אלפי השנים, ותוך נאמנות למסורת המוסרית של אבותינו – להיות חיילים במאבק על השלום, שכם אחד עם הכוחות הנעלים ביותר בכל החוגים התרבותיים והדתיים".[4]
     וכן:
"הקשר שאיחד את היהודים במשך אלפי שנים ושמאחד אותם היום הוא, מעל הכול, האידיאל הדמוקרטי של צדק חברתי, בצירוף האידיאל של עזרה הדדית וסובלנות בין כל בני-האדם עלי אדמות… המאפיין השני של המסורת היהודית הוא הכבוד הגדול שהיא רוחשת לכל צורה של שאיפה אינטלקטואלית ומאמץ רוחני".[5]

בפברואר 1923 ערך איינשטיין ביקור בן שבועיים בא"י, בין השאר על מנת להשתתף בטקס הנחת אבן הפינה לאוניברסיטה העברית, ובה הקמת הפקולטה לפיזיקה שתישא את שמו. המדובר באותו מסע מפורסם ליפן, שאחריו עבר בארץ בדרכו חזרה לאירופה. עוד בהיותו בסינגפור התבשר איינשטיין כי זכה בפרס נובל, וכך הגיע לישראל כגיבורו עטור-התהילה העולמית של היישוב היהודי. ברישום הפגישה הפרטית שהתקיימה אז בין מי שעתיד להיות ראשון מראשי ממשלות ישראל, דוד בן-גוריון לבין אלברט איינשטיין, התמקדו השניים דווקא בשאלה אם יש ראיות לכוח עליון המכוון את היקום… שניהם הסכימו שיש כוח מרכזי, כוח עליון כזה.[6] אך דומה כי לשניהם לא היה כל רגש לדת הרשמית. הניצוץ הפנימי נמצא בכולנו, אולם אנו יכולים לדחות אינטלקטואלית את ההסברים למה שאנו חשים כנכון.
     בן-גוריון לא העריץ את היהדות הרשמית, הגם שידע להוקיר את ספר-הספרים ואף כתב את ספרו "עיונים בתנ"ך", ושנים רבות קיים בביתו חוג ללימוד התנ"ך, שראה בו ביטוי נעלה לערכיו המוסריים של עם ישראל וּראיה לכוח יצירתו בשבתו על אדמתו. מעיון בנאומיו ובמאמריו עולה כי כמעט בכל נושא נהג לצטט מהתנ"ך, שהיה תמיד מונח על שולחנו, וכאשר הופיע בפני ועדות חקירה מנדטוריות הצהיר כי "התנ"ך הוא המנדט של היהודים על ארץ ישראל".[7] 
    

וכך אמר איינשטיין בנאומו לפני כינוס יהודי בברלין:
"היהדות הוכיחה שהאינטלקט הוא הנשק הטוב ביותר הקיים בהיסטוריה. מחובתנו, אנו היהודים, להציע לעולם את ניסיוננו העצוב בן אלפי השנים, ותוך נאמנות למסורת המוסרית של אבותינו – להיות חיילים במאבק על השלום, שכם אחד עם הכוחות הנעלים ביותר בכל החוגים התרבותיים והדתיים".

איינשטיין, שהאמין בקיומו של כוח עליון שברא את היקום והאדם, מתגלה כבעל הבחנה פסיכולוגית מלאת חמלה, לעיתים ציני ואפילו קצת רכלני. בביקורו בכותל המערבי בירושלים כתב ביומנו: "…אחר כך מטה, ירדנו אל חומת בית-המקדש (=כותל הדמעות), מקום שם אנשים קהי-מוח מהשבט שלנו התפללו בקול רם, פניהם מכוונים אל הכותל, תוך נענוע גופם לפנים ולאחור. מראה פתטי של אנשים נושאי עבר וחסרי הווה".[8]
     סביר להניח שאיינשטיין לא הכיר מקרוב את המתפללים בכותל המערבי, כדי שקביעתו הצינית-הרכלנית תהלום את הווייתם. שכן יהודי-גרמני זה מעולם לא פגש עד אז יהודים-ירושלמים שומרי מצוות ומה פלא שאלה נראו בעיניו הזרות כמוזרים, ועוד כאשר בן-גוריון אוחז בידו במהלך הטיול… אותו בן-גוריון שחתם על הסכם "הסטטוס קוו" (מה שהיה הוא שיהיה) עם אגודת ישראל, כי האמין שתוך עשר שנים כל החרדים האלה ותרבותם ייעלמו מעל פני האדמה.
     סלידתו ממתפללי הכותל היא סלידה אותנטית של "גרמני בן דת משה", כפי שנהגו היהודים הגרמנים לכנות את עצמם, כלומר קבוצה גרמנית למהדרין, טהורה, נקייה, מכובדת ומקפידה על צורתה החיצונית, שבמקרה גם מחזיקה בדת משה (בניגוד לגרמנים בני דת לותר או הדת האפיפיורית). הדת היא גורם מגדיר-זהות יותר מאשר מגדיר-אמונה (מבוססת קהילתיות ולא שמירת מצוות) ופגישתם של גרמנים אלה עם "אוסט-יודן" (יהודים מזרחיים, כלומר פולנים) גורמת להם גועל ואי-תחושת שותפות-גורל עמם.
     אך עדיין נשאלת השאלה: האומנם לא התפלל איינשטיין מימיו? האומנם לא החזיק בידו סידור תפילה יהודי? האומנם האמין בקיומה של משמעות חילונית לחיי האדם עלי אדמות?
     במכתבו מיום 24 בינואר 1936 לילד צעיר ששאל אותו האם המדענים מתפללים השיב:
"ספק גדול אם יימצא ולו אחד מבעלי המוחות המדעיים המעמיקים שאין בו רגש דתי. כל מי שמעורב ברצינות בחקירה המדעית משתכנע בהדרגה שבחוקי היקום מתגלמת רוח – רוח נעלה לאין שיעור מזו של האדם… בדרך זו מוליכה החקירה המדעית מהרגשה מדעית להרגשה דתית ומיוחדת במינה".[9]
     דומה כי איינשטיין צידד בכך שכל תחומי עיסוקיו המדעיים הם תפילה אחת גדולה לרוח הנעלה של כוח עליון שבו האמין. כלומר, הוא מתפלל את מנגינת תפילתו בכינור ייחודי משלו.[10]
     בהזדמנות אחרת (לפני 1934), כשנשאל למשמעות החיים, כתב:
"מה משמעות חיינו, מהי משמעות חיי כל היצורים בכלל? לדעת את התשובה על השאלות האלה פירושו – להיות דתי. אתה שואל: כלום יש בכלל טעם לשאול שאלה זו? אני משיב: מי שרואה את חייו שלו ואת חיי שאר הבריות עלי אדמות כחסרי משמעות הוא לא רק אומלל; הוא כמעט אינו מסוגל לחיות".[11]


[1] דיוויד בודאניס, "E=mc2 – סיפורה של התגלית הגדולה בהיסטוריה", הוצ' כתר, (מאנגלית: יניב פרקש), י-ם 2002, 297 עמ'.
[2] לאחרונה הופיע לאור הספר "אלברט איינשטיין מבעד למראה", בהוצ' ארכיון איינשטיין במכון הספרים הלאומי של האוניברסיטה העברית, בעריכת מנהל הארכיון פרופ' זאב רוזנקרץ: "Albert through the Looking-Glass", The Personal Papers of Albert Einstein, Ze`ev Rozenkranz (ed), The Jewish National & University Library, 155 pp.
[3] הצהרה שמסר באמצעות אבא אבן ב-18 בנובמבר, 1952; ארכיון איינשטיין 28-943; מתוך: אליס קלפרייס (ליקטה וערכה), "כמו שאיינשטיין אמר", (מאנגלית: איתן בן-נתן), הוצ' הד ארצי, אור יהודה 1999, עמ' 101.
[4] אליס קלפרייס, שם, עמ' 97.
[5] אליס קלפרייס, שם, עמ' 100.
[6] פרופ' ג'ראלד שרודר, "המדע והאל", הוצ' כתר, (מאנגלית: נילי לנדסברגר), י-ם 2001, עמ' 19. המחבר מביא את התרשמותה של רעייתו, הסופרת ברברה סופר, לכשעיינה ברישום הפגישה הפרטית בין איינשטיין לבן-גוריון.
[7] נאומו המלא של דוד בן-גוריון הובא לאחרונה כמסמך בכתב-עת "נתיב", ינואר 2004, גיליון 96, ירושלים: מרכז אריאל, עמ' 68-71.
[8] פרופ' זאב רוזנקרנץ, "אלברט איינשטיין: יומן המסע לארץ-ישראל", 3 בפברואר 1923, עמ' 195. ארכיון: מקראות לארכיונאות ולתיעוד, 10-11, 184-207.
[9] ארכיון איינשטיין, 54-834; מתוך: אליס קלפרייס (ליקטה וערכה), "כמו שאיינשטיין אמר", (מאנגלית: איתן בן-נתן), הוצ' הד ארצי, אור יהודה 1999, עמ' 137.
[10] ד"ר יעקב ויינרוט אמר פעם בראיון לעיתון "מעריב": "תפילה היא לא משא ומתן. תפילה איננה תקשורת. תפילה היא משהו שאמור וצריך לבוא ממקום שבו האדם פוגש את עצמו במקום העמוק ביותר, וממילא הוא פוגש שם גם את אלוהיו. … כל אדם ואדם הוא כינור ייחודי, שאין שני לו, ויש לו מנגינה מיוחדת שרק הוא יכול להפיק, בזמנים ובנתונים מסוימים מאוד".
[11] אלברט איינשטיין, פורסם ב"דמות עולמי", 1934; נדפס שוב ב"רעיונות ודעות", (תרגום: דוד זינגר ויכין אונא), הוצ' מאגנס האוניברסיטה העברית, י-ם 2005, עמ' 8.
מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה הגות יהודית. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.