"פסיכוזה של שנאה"

ראו: המאמר הראשון בסדרה

 

מודעותו הגוברת של אלברט איינשטיין לתופעת האנטישמיות מובילה אותו בהדרגה להזדהות עם הקהילה היהודית. עד שיטען כי "עלינו להיות מודעים להיותנו שונים ולהסיק מכך את המסקנות".

איינשטיין היה מעורב עמוקות בנושאים פילוסופיים, חברתיים ואף מדיניים. את פרסומו הרב ניצל רק כדי לקדם מטרות ציבוריות, כמו שלום בין העמים ואחווה בין הבריות. הוא לא היה מדען מנותק, מסוגר במגדל שן אקדמי-מדעי, אלא כמי שהביע זעזוע באוזני הפסיכו-אנליטיקאי היהודי זיגמונד פרויד על ש"אינטלקטואלים נוטים יותר מאחרים להיסחף בפסיכוזה של שנאה", משום ש"אין להם שום מגע עם החיים עצמם אלא רק עם החיים שבכתובים".[1] 
    

איינשטיין בהצהרה פומבית לנוכח עליית הנאצים לשלטון ב-1933:
"השאיפה לרכוש דעת לשם רכישת הדעת, האהבה לצדק הגובלת בקנאות והחתירה לעצמאות אישית – אלה הם המאפיינים של מסורת העם היהודי הגורמים לי לחוש שהשתייכותי אליו היא מתנת הגורל."

מודעותו הגוברת לאנטישמיות, הן לפני מלחמת העולם הראשונה והן במהלכה, הובילה אותו בהדרגה להזדהות עם הקהילה היהודית. עד גיל 35, לפי עדותו של איינשטיין עצמו, לא קרה דבר-מה משמעותי שעורר את רגשותיו היהודיים. הדבר נפל ב-1914, כאשר חזר לברלין ונתקל לראשונה באנטישמיות בוטה וגזענית. מאז הִרבה לכתוב עליה כתופעה חברתית וניסה להבין את מניעיה: ב-1920 התבטא בדבר מעמדו של העם היהודי המפוזר והמפורד כברומטר מוסרי לעולם: "מצבו של הקיבוץ היהודי שלנו, המפוזר על פני האדמה, הוא ברומטר לרמת המוסריות של העולם הפוליטי. כי מה יכול למדוד טוב יותר את מצב המוסר הפוליטי ואת רגש הצדק מאשר יחס האומות כלפי מיעוט חסר ישע, שייחודו מתבטא בשמירה על מסורת תרבותית עתיקה?", שאל רטורית.[2] ובהומור הדק הידוע שלו אמר "לעתים בשעות הפנאי / ליהודים יפנו עיני / רק דבר אחד בטוח: / לא תבוא לי מהם נחת רוח. / כשאני סוקר אחרים לידי / ארגיש מאושר שאני יהודי".[3]

     לימים, איינשטיין יצהיר בפומבי, לנוכח עליית הנאצים לשלטון ב-1933:
"השאיפה לרכוש דעת לשם רכישת הדעת, האהבה לצדק הגובלת בקנאות והחתירה לעצמאות אישית – אלה הם המאפיינים של מסורת העם היהודי הגורמים לי לחוש שהשתייכותי אליו היא מתנת הגורל".[4]

אלברט איינשטיין. מצבם של היהודים כברומטר מוסרי של אומות העולם

     כך ראה באקט ההתבוללות ההמונית של יהודי אירופה בני דורו כהתבוללות עקרה, בנאומו בעת ביקורו הראשון בארצות-הברית (אפריל-מאי 1921):

"היהודים התאימו עצמם אל עמי אירופה שבקרבם חיו בשפה, במוסר ובמידה חלקית אפילו בצורות הדתיות; אך הסתגלות זו לא היה בכוחה למחוק את אותה תחושת זרות בין היהודים לבין העמים האירופיים המארחים. לרגש ספונטאני זה של זרות יש לייחס בסופו של דבר את האנטישמיות. משום כך גם אי-אפשר לסלקה מן העולם בנאומים ובמאמרים בעלי כוונות טובות. הלאומים אינם רוצים להתערב זה בזה, כל אחד מהם רוצה ללכת בדרכו שלו. אפשר להגיע לידי מצב משביע רצון רק בסובלנות ובכבוד הדדי. לשם כך עלינו ללמוד מחדש להזדהות בשמחה עם אבותינו ועם ההיסטוריה שלנו, וכעם עלינו לקבל עלינו שוב משימות תרבותיות שיש בכוחן לחזק את תחושת השיתוף שלנו. לא די שנשתתף בתור יחידים בהתפתחותה התרבותית של האנושות… רק בדרך זו תוכל היהדות להבריא מהבחינה החברתית".[5]

     ובהזדמנות אחרת (באפריל 1923) יטען כי "עלינו להיות מודעים להיותנו שונים [משאר העמים] ולהסיק מכך את המסקנות".[6]


[1] עמוס אילון, "רקוויאם גרמני – יהודים בגרמניה לפני היטלר, 1743-1933", (תרגום: דני אורבך), הוצ' דביר, אור-יהודה 2004, עמ' 326.
 
[2] אלברט איינשטיין, "רעיונות ודעות", שם, עמ' 103; מובא גם אצל הרב ד"ר יוסף צבי הרץ, "ספר המחשבות הישראליות", הוצ' יהושע צ'צ'יק, ת"א 1960, עמ' 21.
 
[3] עמוס אילון, שם, עמ' 358.
 
[4] אלברט איינשטיין, "רעיונות ודעות", שם, עמ' 109; מובא גם אצל פרופ' נחום טים גידל, "היהודים בגרמניה – מתקופת הרומאים עד לרפובליקת ויימאר", (תרגום: יהודית אוסטרר), י-ם: הוצ' גפן, עמ' 426.
 
[5]  אלברט איינשטיין, רעיונות ודעות, שם, עמ' 107.
 
[6]  אלברט איינשטיין, רעיונות ודעות, שם, עמ' 110.
מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה הגות יהודית. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

0 תגובות על "פסיכוזה של שנאה"

  1. שאלת תם הגיב:

    ניראה שהפרוייקט לשכתוב ההיסטוריה התחיל וגם אני רוצה חתיכה מן העוגה. איפה נרשמים ?

  2. המחבר הגיב:

    פצחתי ברשימת מאמרי אלה לאור בחירתה של קהילת הפיזיקה הבינלאומית ואונסק"ו את 2005 כ"שנת הפיזיקה העולמית" כמחווה לציון 100 שנה להישגיו של אלברט איינשטיין (1879-1955) ו-50 שנה לפטירתו. מעניין להציץ בכמה מהפנים הפחות מוכרות של איינשטיין האדם, היהודי והמאמין.

  3. שאלת תם הגיב:

    ולהוציא את דבריו מההקשר הכללי, זה אמנם פופולארי בימינו אלה, אבל לא ממש מדעי.

  4. שאלת תם הגיב:

    ולהוציא את דבריו מההקשר הכללי, זה אמנם פופולארי בימינו אלה, אבל לא ממש מדעי.

  5. המחבר הגיב:

    איינשטיין רטן שהציונים אינם עושים מאמץ להגיע להסכם עם הפלשתינאים. הוא צידד ברעיון דו-לאומי בארץ-ישראל והזהיר את וייצמן מפני "לאומנות נוסח פרוסיה". וייצמן מצידו זלזל באיינשטיין, על שהרגיז אותו כשהתלונן שהציונים מיליטנטים מדי, וקרא לו "פרימדונה העומדת לאבד את קולה". (וראה: עמוס אילון, "רקוויאם גרמני – יהודים בגרמניה לפני היטלר, 1743-1933", תרגום: דני אורבך, הוצ' דביר, אור-יהודה 2004, עמ' 358, 376-377).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s