"הפיזיקה היהודית" של איינשטיין

גילויי תופעת האנטישמיות האירופאית, בעיקר בהתגלמותה הגרמנית הארסית, ועמידתו של אלברט איינשטיין על תופעת החדרת "השנאה העצמית" שהופנמה בתלמידים יהודים באוניברסיטאות גרמניות – מובילה את "הגאון" בה"א הידיעה לגאווה יהודית, להצלת יהודים ולהוקרה פומבית של מורשת אבותיו המוסריים.

 

ראו: מאמר ראשון בסדרה – יהדותו של איינשטיין
      מאמר שני בסדרה – "פסיכוזה של שנאה"

לאחר שתצפיות אסטרונומיות אישרו את תורת היחסות, הפך איינשטיין למעין סלבריטי גרמני ובינלאומי. כבר אז ניסה להדוף חלק מן התהילה. למושג "גאון" תהודה עמוקה יותר בשפה הגרמנית מאשר בשפות אחרות; הוא מבטא משהו שכמעט אינו מן העולם הזה. איינשטיין כינה את התיאורים העיתונאיים המופרזים "בדותות משעשעות". וב-1930 כתב במבט לאחור ובענוות האינטלקט: "אירוניה של הגורל היא שעליי הרעיפו כבוד, התפעלות והערצה הרבה מעבר למידה, וזאת שלא באשמתי ומבלי שאהיה ראוי לכך".[1]

איינשטיין – גאון, סלבריטי וכוכב תקשורת בינלאומי – "בדותות משעשעות"

     שבועיים לאחר ההכרזה הפומבית כתב ב"טיימס" הלונדוני שאף-על-פי שהגרמנים כינו אותו בגאווה 'גרמני' והאנגלים כינו אותו 'יהודי-שווייצרי', אם יוכח אי-פעם שתחזיתו בתורת היחסות שגויה, ייהפכו היוצרות…[2]
     תחזיתו האסטרונומית ומשוואתו מ-1905 נותרו נכונות, אך אנטישמים אנגלים, דוגמת ג'ון מיינארד קֵיינס, עדיין בזו לו. "יהודון מגונה, מכוסה בדיו", הכפישוֹ קיינס בביקורו באוניברסיטת ברלין ביוני 1926.[3] הוא פגש את איינשטיין לאחר מכן, בארוחת ערב. "זה לא נעים", העיר קיינס, "לראות תרבות שנתונה כך בידיהם המכוערות של יהודיה הבלתי-טהורים". באותן שנות העשרים נמצאו גם מספר מדענים גרמנים גזעניים שהשמיצו את תורתו של איינשטיין וכינו אותה "פיזיקה יהודית", או "תרמית יהודית".
     בגלל עמדתם של מדענים גזעניים אלה, ועקב "הצורך לבסס את תורת היחסות ביסוס נוסף", התעלמה ועדת פרס נובל במתכוון מתורת היחסות ולא אזכרה אותה בנימוקיה להענקת הפרס לאיינשטיין – זאת למרות זרם ההמלצות מצד חשובי הפיזיקאים בכל העולם: מקס פלאנק, ארתור אדינגטון, נילס בוהר ורבים נוספים, שאיששו את תורת היחסות. הוועדה שהחליטה להעניק לאיינשטיין את פרס נובל בפיסיקה ב-1921, הפרטית (כמו גם על הכללית). חברי הוועדה לא צפו שיבוא יום שבו תורת היחסות הפרטית, על אף השינוי הדרמטי שהיא כופה על השכל הישר, תאושש בכל מאיץ חלקיקים. ואילו הפרס שניתן לאיינשטיין, ניתן בשל "תרומתו לפיזיקה התיאורטית, ובייחוד על גילוי החוק של האפקט הפוטו-אלקטרי".[4] 

"יהודון מגונה, מכוסה בדיו", הכפיש את איינשטיין ג'ון מיינארד קֵיינס בביקורו באוניברסיטת ברלין ביוני 1926. הוא פגש את איינשטיין לאחר מכן, בארוחת ערב. "זה לא נעים", העיר קיינס, "לראות תרבות שנתונה כך בידיהם המכוערות של יהודיה הבלתי-טהורים". באותן שנות העשרים נמצאו גם מספר מדענים גרמנים גזעניים שהשמיצו את תורתו של איינשטיין וכינו אותה "פיזיקה יהודית", או "תרמית יהודית". וועדת פרס נובל התעלמה במתכוון מתורת היחסות ולא אזכרה אותה בנימוקיה להענקת הפרס לאיינשטיין, ולא עוד אלא שאף התנתה את קבלת הפרס בכך שבטקס עצמו איינשטיין לא יאמר דבר על תורת היחסות.

     אך כאמור, לימים תמיכת המדענים תהפוך את ההסבר של מבנה העולם הנגזר מתורת היחסות הפרטית – שלפיו פרקי זמן ומרחקים הם גדלים לא מוחלטים אלא תלויי נקודת מבט ומושג הבו-זמניות הוא יחסי – לנכס צאן ברזל של הפיסיקה המודרנית, עד כדי כך שפיסיקאים פוטרים היום בביטול כל תיאוריה שיש חשש שהיא מפירה את תורת היחסות הפרטית. אולם הדרך לכך לא היתה סוגה בשושנים.
     אם 1905 היתה "השנה המופלאה" הראשונה של איינשטיין, 1919 היתה ללא ספק "השנה המופלאה" השנייה שלו. שכן בנובמבר באותה שנה אימתה משלחת בריטית בראשות סר ארתור אדינגטון, שערכה תצפיות ומדידות בזמן ליקוי חמה, את התחזית של תורת היחסות הכללית בדבר עקמומיותן של קרני אור בקרבת גוף גדול כמו השמש. כשנודע הדבר, יצא ה"לונדון טיימס" בכותרת ראשית: "מהפכה במדע – תיאוריה חדשה של היקום – מורשת ניוטון הופרכה". איינשטיין הפך בן לילה מפיסיקאי בעל רעיונות שנויים במחלוקת לכוכב תקשורת בינלאומי.
     אך כאשר עלה היטלר לשלטון, לא זו בלבד שממשלת גרמניה כינתה אותו יהודי, אלא גם תמכה בקריאות להורגו. איינשטיין, שהיה איש עקרונות, אמר תחילה שמדובר רק ב"מחלת ילדות של הרפובליקה הגרמנית". אך מהר מאוד עמד על טעותו ויצא באומץ פומבי נגד המיליטריזם ותורת הגזע של היטלר. כפי שהצהיר לכתב-עת צרפתי שעסק ב"עדויות בנות זמננו על היהודים" ב-1933:
"מי שיוצאים היום בזעם נגד האידיאלים של התבונה והחירות האישית, שרוצים לאכוף באמצעים של כוח תוקפני את השעבוד למדינה, רואים בנו בצדק את יריביהם עד חרמה. ההיסטוריה הועידה לנו [=היהודים] מאבק קשה. אבל כל עוד נישאר משרתים מסורים של האמת, הצדק והחירות – לא זו בלבד שנוסיף להתקיים כאחד מעמי התרבות העתיקים ביותר, אלא אף נמשיך ליצור בעבודה יצרנית ערכים שיתרמו לעידון האנושות".[5]
עוד ב-1924 החליט להפגין סולידריות עם בני-עמו ולהצטרף רשמית לקהילה היהודית של ברלין. לימים אף עזר לסטודנטים ולמדענים יהודים שנאלצו לברוח מגרמניה הנאצית. איינשטיין עמד על תופעת החדרת "השנאה העצמית" שהופנמה בסטודנטים יהודים באוניברסיטאות גרמניות. ובשני מקרים נחלץ איינשטיין לעזרתו של פיליפ האלסמן, יהודי מלטבייה שנחשב היום לאחד מגדולי צלמי הפורטרט של המאה ה-20.

בשנות נישואיו הראשונות התפרנס איינשטיין בדוחק ממתן שיעורים פרטיים ומקצבה שקיבל מהוריו. הסיבות מתבהרות ממכתב ששיגרה רעייתו הראשונה, מילווה מאריץ', לידידתה הלנה סאביץ' בשלהי 1901. היא כתבה: "…לא מתקבל על הדעת שהוא ישיג בעתיד הקרוב משרה קבועה. כפי שאת יודעת, לבעלי לשון חריפה וחוץ מזה הוא יהודי…".

     ונראה שאיינשטיין חווה אנטישמיות על בשרו עוד בטרם התפרסם. לאחר שהשלים את חוק לימודיו ב-ETH ועמד בבחינות הגמר בציונים מתקבלים על הדעת אך לא מזהירים, קיווה למצוא עבודה כאסיסטנט של אחד הפרופסורים ב-ETH – משרה שהיתה אמורה להביאו באורח טבעי לשלב הבא בקריירה שלו. אבל איש מהפרופסורים לא הציע לו משרה. בשנות נישואיו הראשונות התפרנס בדוחק ממתן שיעורים פרטיים ומקצבה שקיבל מהוריו. הסיבות מתבהרות ממכתב ששיגרה רעייתו הראשונה, מילווה מאריץ', לידידתה הלנה סאביץ' בשלהי 1901. היא כתבה: "…לא מתקבל על הדעת שהוא ישיג בעתיד הקרוב משרה קבועה. כפי שאת יודעת, לבעלי לשון חריפה וחוץ מזה הוא יהודי…".[6] 
     עם פרסומו בעולם, בין ביקור בארמון המלכותי לשעבר להצגה של ריינהרדט, היו התיירים מצטופפים באודיטוריום מס' 122 של האוניברסיטה הגרמנית כדי לשמוע את איינשטיין מרצה. נשות חברה נהרו לבית-הכנסת המפואר בעל כיפת-הזהב של ברלין באוֹרַניאֶנבורגרשראסה כדי לשמוע את איינשטיין מנגן באך בכינור בליווי עוגב. ממשלת הרפובליקה, שביקשה להשיב לגרמניה את מעמדה כמעצמה תרבותית ומדעית מובילה לאחר תבוסתה במלחמת העולם הראשונה, ראתה באיינשטיין נכס לאומי ויצאה מגדרה על מנת לרַצותו. כאשר התפרעו סטודנטים באחד הסמינרים של איינשטיין וצעקו "Juden Raus!", מיהר שר התרבות לשגר לו מכתב התנצלות נרגש ולהביע תקווה שהשמועות על כוונתו להגר חסרות ביסוס. "גרמניה", טען השר, "היתה ותהיה לנצח גאה למנות אותך, הר פרופסור נכבד, בין המאורות המדעיים הדגולים ביותר שלה".[7]
     ב-1933, השנה שבה נמלט מפני הנאצים שעלו לשלטון ושם את פניו לארצות-הברית, פשטו קלגסים נאציים על ביתו והחרימו את חשבון הבנק שלו, והעיתונות הברלינאית יצאה בכותרות ראשיות, כמו: "בשׂורות טובות מאיינשטיין – הוא אינו חושב לחזור". לימים, סטודנטים במגפיים ובמדים חומים ישליכו לתוך להבות האש, בין ספרי איינשטיין, גם את יצירות סטפן צווייג והיינריך היינה ורבים אחרים, ויתייצבו סביבן במשמר כבוד בברלין. המנצח על הטקס, שר התעמולה הנאצי יוסף גבלס, יכריז על "סוף עידן האינטלקטואליזם היהודי", ואילו איינשטיין יוקיר את מורשת אבותיו ויסתייג לחלוטין ממולדתו הגרמנית. מה שלא יפריע לגרמנים, כעבור שבעים שנה, להתיימר להציג את איינשטיין כמדען גרמני דגול. והוא הרי כבר חזה שאם יוכח אי-פעם שתחזיתו בתורת היחסות נכונה – הגרמנים יכנו אותו בגאווה 'גרמני'.


[1]  אלברט איינשטיין, "רעיונות ודעות", (תרגום: דוד זינגר ויכין אונא), הוצ' מאגנס האוניברסיטה העברית, י-ם 2005, עמ' 7.

 

[2] מתוך הרצאה לפני החברה הפילוסופית בסורבון, 6 באפריל 1922; ראו גם קטע עיתונות צרפתי מ-7 באפריל 1922, ארכיון איינשטיין 36-378; והעיתון Berliner Tageblatt מ-8 באפריל 1922, ארכיון איינשטיין 79-535.

 

[3] "The Collected Writings of John Maynard Keynes", Vol. X: Essays in Biography (London: Macmillan; New York: St. Martin`s Press, for the Royal Economic Society, 1972), p. 382.

 

[4] כפי שעמד על דרכו של איינשטיין לפרס נובל חיים שמואלי במאמרו "תורת הפרסים היחסית", כתב-עת "גליליאו", גיליון 34, מאי-יוני 1999, עמ' 62-67.

 

[5] אלברט איינשטיין, "רעיונות ודעות", שם, עמ' 109; מובא גם אצל פרופ' נחום טים גידל, "היהודים בגרמניה – מתקופת הרומאים עד לרפובליקת ויימאר", (תרגום: יהודית אוסטרר), י-ם: הוצ' גפן, עמ' 426.

 

[6] ג'רמי ברנסטיין, "אלברט איינשטיין וחזיתות הפיזיקה", (מאנגלית: עמוס כרמל), הוצ' ידיעות אחרונות, ת"א 2000, עמ' 43.

 

[7] עמוס איילון, "רקוויאם גרמני – יהודים בגרמניה לפני היטלר, 1743-1933", (תרגום: דני אורבך), הוצ' דביר, אור-יהודה 2004, עמ' 357.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה הגות יהודית. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.