התנ"ך כספרות?

ספרי תורה המונחים בהיכל כספרי קודש

יש שרואים במקרא ספרות גדולה, בדומה לכתבי שייקספיר, הומרוס ודוסטויבסקי. אנו מתייחסים אליו באופן שונה, כספר קדוש שאנשים רבים מאמינים בו ומוכנים אף למות למענו. בין שאדם מאמין שהתנ"ך נכתב בידי אלהים (או ליתר דיוק נכתב בידי בני-אדם שרוח אלהים שרתה עליהם) ובין שאינו מאמין בכך, אי-אפשר משום בחינה לקרוא אותו כעוד קובץ של סיפורי-עם, סיפורים קצרים או דו"חות היסטוריים. זהו טקסט מקודש, ויש לקרוא אותו בדרך שונה מקריאת ספרות חילונית, כדי להעריך את מלוא משמעותו.

אנחנו קוראים את שייקספיר כדי להלל את שליטתו בשפה ולהתפעל מהבנתו המופלאה בנפש האדם, ועם זאת איננו רואים בהמלט או באותלו דגם להתנהגות מוסרית. אנחנו מזדהים עם מאבקי גיבוריו של שייקספיר, ומכירים בכך ששיילוק וליר הם יצירות של מוח אנושי מבריק.

בין שאדם מאמין שהתנ"ך נכתב בידי אלהים ובין שאינו מאמין בכך, אי-אפשר משום בחינה לקרוא אותו כעוד קובץ של סיפורי-עם, סיפורים קצרים או דו"חות היסטוריים. זהו טקסט מקודש, ויש לקרוא אותו בדרך שונה מקריאת ספרות חילונית, כדי להעריך את מלוא משמעותו.

המקרא, לעומת זאת, מתכוון להיות דבר אלהים ומדריך מוסרי לכל התנהגות. אנחנו אמורים לפעול על פיו, לא רק להרהר בתובנות שהוא מעורר בנו. איש לא הועלה מעולם על המוקד בשל פירוש מוטעה של "מקבת", מה שאין כן בעקבות קיום הכתוב במקרא.

ולא זו בלבד אלא אף זו. טרם הוכח מבחינה מדעית שכל סיפורי המקרא הם בחזקת בדיה ספרותית. ממצאי הארכיאולוגיה המודרנית (בניגוד לזו הפוסט-ציונית) ההולכים ונחשפים מגלים את זיכרון האמת ההיסטורית שבתיאור המקראי. חוקרים רבים קובעים כי יש "גרעיני" אמת היסטורית בספרות המקראית.

היה זה הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה, אחד המקטרגים הקשים ביותר על היהדות, שהתפעל מאוד מ"ספר הספרים" ואף לא יכול היה להסתיר את התפעלותו מערכיו.

פרידריך ניטשה. "הטעם שאתה טועם בתנ"ך, הוא אבן-הבוחן לגבי הנשגב והשפל".

מאירים הם דבריו המרהיבים שכתב בחיבורו הנפוץ "מעבר לטוב ולרוע": "בתורה, הספר של הצדק האלהי, אנו מוצאים אנשים, דברים ונאומים, עניינים ורעיונות בסגנון כה נשגב, שאין כלום בספרות יוון והודו שיוכל להידמות אליו. אתה ניצב באימה וביראת כבוד מול המידות הנפלאות שהאדם היווה פעם. הטעם שאתה טועם בה, הוא אבן-הבוחן לגבי הנשגב והשפל" (סעיף 52 בתרגומו של הפרופ` ישראל אלדד, הוצאת שוקן).

בל נתפלא איפוא על הטעויות האופטיות שאנו עשויים להגיע בהתייחסותנו המוטעית אל ספרי המקרא כאל ספרות ישראלית קלאסית עתיקת יומין. לצערי הרב, זוויות ראייה אלו ניכרות גם במאמרו של עורך מוסף "ספרים", מיכאל הנדלזלץ, על ספר יונה. כמה חבל ומעציב לראות איך נקודת מוצא זו, המוטעית מיסודה, מוצאת לה מקום בהיכלי הדעת של הישראלים.

פורסם במוסף "ספרים" של עיתון "הארץ", 15.10.03

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה התנ\"ך האבוד. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

0 תגובות על התנ"ך כספרות?

  1. תומר הגיב:

    גם אם נניח שלתנ"ך יש משמעויות מקודשות "קיימות" (עד כמה שמלה זו עשויה להיות מוחלת כלפי משמעויות שכלאה, במידה והן אכן, ובכן, "קיימות) – מדוע לצאת כנגד קריאה אסתטית של התנ"ך, או כנגד תפישת התנ"ך כאבטיפוס של הספרות העברית, באופן כזה או אחר? הרי במידה רבה השפיע על הספרות החילונית שהתעוררה במאה ה-19, ולדעתם של בודדים – הוא הוא האידיאה של היצירה הספרותית "העברית". למה, בעצם, לייחד אותו למטרות פולחן, בשעה שאפשר להעמידו כמיצוע תרבותי וספרותי מרובה-עולמות?

  2. שפי הגיב:

    אני מעדיף לראות בתנ"ך ספרות, ולהתווכח רק על מהי ספרות. התנ"ך הוא סיפור מיתולוגי מכונן על תולדות עם ישראל, עם תשתית הסטורית כלשהי, אבל לא תולדות היהדות. היהדות התחילה בתלמוד הבבלי, היא מוצר של גלות. התנ"ך הוא ה"חומרים" והדימויים של היהדות אבל לא הדבר עצמו.