אין תרבות חילונית בארץ הזאת, מאת: דליה רביקוביץ' ז"ל (1995)

עם ולאחר רצח-רבין, הפנתה המשוררת דליה רביקוביץ' באותם ימים טרופים, בטורה השבועי, את מבטיה אל החילוניות הישראלית, והסיקה אודות קיומה של תרבות האין והריק שבמהות התרבות החילונית בישראל. הדברים הנכוחים – שהניעו אמות סיפים בקרב מתורבתי ישראל (בעיקר של נתן זך ומאיה בז'רנו שלא נישארו חייבים) – מועלים כאן (במלואם) מתהום הנשייה ההיסטורי לזכרה של מי שיאמר עליה "חבל על *דאבדין* ולא משתכחין" (בבלי, מסכת סנהדרין, קיא ע"א), תרתי משמע.

אין תרבות חילונית בארץ הזאת

מאת: דליה רביקוביץ'

מוסף תרבות, "גלובס", 29.12.95

אני מקווה לא לעורר את זעמן של האליטות השולטות בארץ, ובוודאי לא להדחיק מעלי אחדים מחברי הטובים (אפילו הטובים ביותר), אבל כפי שאנסה לתאר להלן, לא מצאתי עד כה תרבות חילונית בארץ. למרות שראיתי כמה מאמצים פתטיים לברוא אותה מהיום למחר, על ידי אותם אנשים המגחכים על התיאוריה שהעולם נברא בשישה ימים.

אני יודעת שהתקינות הפוליטית מחייבת שלא לומר דבר שמשתמע ממנו שבח עקיף לדתיים בימים אלה, אבל מה לעשות, חג החנוכה מתקרב, ולנו החופשיים (מי שרוצה יקרא לעצמו חילוני) אין מושג איך לעבור את החג בשלום, כשהילדים בחופש נעים אך משעמם, והחנוכייה ארוזה מאחורי סירי המטבח, והסופגניות דביקות ומפרישות שומן וכן גם הלאטקס.

"היו פה כמה ניסיונות לגבש תרבות חילונית ולקדם ערכים של שוויוניות, אהבת אדם וסתם אהבה לארץ או ליקום. מה שיצא מאותן אידיאולוגיות, לא היה דומה ממש לקריסת ברית-המועצות, אבל היה דומה מאוד לקריסה. ההסתדרות נשברה. הקיבוצים שקעו בחובות, וכיום הם מחלקים את כוחם בין סחיטת אוצר המדינה לבין אקספרימנטים שונים של צבירת רכוש פרטי. זאת לא הפרקטיקה שנמצאה לקויה. הרעיון שבבסיסו היה כוזב".

ישנו, כמובן, הפתרון הישראלי היחידני לברוח לחוץ-לארץ ולעשות קניות. הבריטים, שמניסיון העבר יודעים איך נראית תיירות החגים הישראלית, הדליפו לעיתונות שאין חדר-מלון פנוי אחד בלונדון. אולי נזכה להודעות דומות מאיסטנבול, ממדריד ומאמסטרדם, ומכל מדינה אחרת שאינה נואשת מספיק לעודד תיירות ישראלית של עשירים, מתעשרים וחולמים להתעשר.

*  *  *

תרבות היא מסכת אורחות ומנהגים, שיש בה עידון יצרים טבעיים. תרבות היא מערכת פיגומים למנוע נפילה מן הגג, ולכן היא מאפשרת לאדם למצוא נוסחאות ופתרונות לימים הטובים והמרים שבחייו. תרבות, בהבדל ממהפכות תרבות, היא תמיד הצבר וסינון של החוכמה והלשון האנושיים.

גם אני אשמח להיות פלורליסטית, כמו כל פלורליסט נאור, אבל בתרבות החילונית הישראלית לא מצאתי טקסט מקובל לשמח חתן וכלה, ולהבדיל, לנחם אבלים. אין נוסחה מקובלת לאיחולים ואין נוסחה מתונה להבעת רגשות שליליים. למעשה, התרבות החילונית שלנו היא תרבות אין, ואפשר לקרוא את המילה הן בעברית והן באנגלית. או שאתה מחקה את השכן, או שאתה נשאר בריק אחד גדול.

*  *  *

הבור אולי לא מתמלא מחולייתו, אבל הריק מתמלא במהירות בחרדה, באי שקט, באחיזת עיניים ובאלתורים. חילוני בעל השכלה בסיסית מקבל במהלך חייו שפע אינפורמציה על כלי בישול, על צרכנות נכונה, ואפילו על האופן שבו ניתן לפנות לנציב קבילות הציבור.

לפעמים, הוא קולט משהו על כלכלה לצורך תביעות שכר וחישוב תוספת היוקר. הוא מתמצא קצת במצב בבוסניה, בענייני ביטחון ובזכויות אזרח, אבל בסיום שיחה בטלפון הוא אומר ביי או יאללה ביי, ואין נוסחה מנומסת לסיום שיחה טורדנית. אפילו נוסחאות שהיו מקובלות בילדותי, כמו "לילה טוב" או "ערב טוב", זכו לפיתוח יצירתי כמו "ערב מצוין" ו"שהיה לך יום טוב". זה לא נאמר בחן ובטבעיות כמו שזה נאמר בניו-יורק. זה נאמר בגולמנות חקיינית, עד שיגיע ביטוי חדש מעבר לים ויחליף את התפריט הלשוני.

*  *  *

היו פה כמה ניסיונות לגבש תרבות חילונית ולקדם ערכים של שוויוניות, אהבת אדם וסתם אהבה לארץ או ליקום. מה שיצא מאותן אידיאולוגיות, לא היה דומה ממש לקריסת ברית-המועצות, אבל היה דומה מאוד לקריסה. ההסתדרות נשברה. הקיבוצים שקעו בחובות, וכיום הם מחלקים את כוחם בין סחיטת אוצר המדינה לבין אקספרימנטים שונים של צבירת רכוש פרטי. זאת לא הפרקטיקה שנמצאה לקויה. הרעיון שבבסיסו היה כוזב. ארץ-ישראל האבודה והיפה והנשכחת מן הדין שתישכח.

ארץ-ישראל אמנם יפה (אוויר הרים, רוח ים, נקיקי מדבר ופיסת הים השקופה בצבע טורקיז מתחת לסטלה מאריס בחיפה), אבל עם ישראל עסוק במעברים מהירים בין מסעדות יוקרה לבין סדרות דיאטה, בין פריז לבין אמסטרדם לבין קפריסין, או שהוא תקוע בעשירונים התחתונים ונרמס על ידי אפוטרופוסי העוני למיניו.

"תרבות ישראלית חילונית היא "תרשה לי", "אני לא הפרעתי לך, אתה אל תפריע לי". והעיקר שלא לצאת פראייר, וללעוג לדתיים ולהיטפל ללבושם ולמצוותיהם ולאורחותיהם, וכמה זה נוח עכשיו כשהרוצח היה דתי".

*  *  *

תרבות ישראלית חילונית היא "תרשה לי", "אני לא הפרעתי לך, אתה אל תפריע לי". והעיקר שלא לצאת פראייר, וללעוג לדתיים ולהיטפל ללבושם ולמצוותיהם ולאורחותיהם, וכמה זה נוח עכשיו כשהרוצח היה דתי.

50 שנות מלחמה ו-50 שנות מאבק היאחזות בארץ היו מעייפות למדי. הן הולידו יצירתיות רבה, אבל לא זרעו שקט. אנחנו אולי נס כלכלי, ואולי נעשה גם שלום גלובלי הכולל את סעודיה וקטאר ואינשאללה את אלג'יריה – אבל כללי "עשה ואל תעשה", "דבר ואל תדבר", יהיו, במקרה הטוב, יחסיים, ובמקרה הרע, לא יהיו.

מי שמדבר על פלורליזם, סובלנות והומניזם, ידבר באותה נשימה על אחדות מזויפת ועל בריונות האופוזיציה. איזו אופוזיציה? כל אופוזיציה שאי אפשר לעשות איתה עסקים.

בריונים יש גם בין הדמוקרטים והחילונים והעם הנבחר של סועדי אולימפיה לשעבר. אבל נכון, הרוצח היה דתי. גם זה נס חנוכה, כמו כל מבצעי המכירות הגדולים של סוף דצמבר וכמו חגיגות הסילבסטר הבאות עלינו לטובה.

 

"גם אני אשמח להיות פלורליסטית, כמו כל פלורליסט נאור, אבל בתרבות החילונית הישראלית לא מצאתי טקסט מקובל לשמח חתן וכלה, ולהבדיל, לנחם אבלים. אין נוסחה מקובלת לאיחולים ואין נוסחה מתונה להבעת רגשות שליליים. למעשה, התרבות החילונית שלנו היא תרבות אין, ואפשר לקרוא את המילה הן בעברית והן באנגלית. או שאתה מחקה את השכן, או שאתה נשאר בריק אחד גדול".

מי שאינו רוצה כאן מדינת הלכה, צריך לבדוק מדי פעם את המותג הנעדר הזה: תרבות חילונית. חשבון נפש אינו התחשבנות עם מגרעותיו של מישהו אחר, כי אם חשיבה פתוחה ובמידת האפשר כנה של אמונה מול ספק, של יתר מול חסר ושל אני מול אתה, ולא כמו שאמרה הנערה ההיא בקולנוע: תסיר את היד מהברך שלי, לא אתה – אתה.

גם אני אינני מקיימת מצוות, ואינני מאמינה בתחיית המתים ובביאת המשיח. גם אני אינני מכירה את הביטויים המסורתיים לשמחות ולאבל, לאיחולים לבביים ולהיפך מהם – אבל אין לי אלטרנטיבה חילונית ברורה לכל אלה, ואז מגיעים החגים ואין לי מושג מה לעשות בהם, מלבד למלא את המקרר, ולהשתעמם.

 

—————————————-

לקריאה נוספת:

מה לדליה רביקוביץ' בקבר רחל?

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה בּשֵם אוֹמְרם. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.