מה לדליה רביקוביץ' בקבר רחל?

רבים מעיתוני סוף-השבוע (26.8.05) עסקו בפרידה מהמשוררת דליה רביקוביץ' עקב פטירתה. מי מהמספידים התעכב על האינטימיות שפיתחה עם גיבורי התנ"ך ועל מקור השפה העשירה שינקה מתוכו: "פעם אמרה לי, כששאלתי אותה, כי כל העברית המופלאה הזו שלה באה אך ורק מקריאתה בתנ"ך ובספר האגדה (של ביאליק ורבניצקי – א"פ)" – כך המשורר אוֹרי ברנשטיין במוסף ספרות של "ידיעות אחרונות"; כמו שגם היטיבה לבטא העורכת הספרותית דנה אולמרט במוסף ספרים של "הארץ": "דליה רביקוביץ' הזדהתה הזדהות עמוקה עם היהדות. יותר מכל עם המקרא, אך גם עם המדרשים והגמרא. אלה שימשו בסיס לגיבוש תפיסת עולמה המוסרית; כזו המזהה 'לב יהודי' לא עם כוחנות לאומנית רושפת שנאה אלא דווקא עם מוסר הנביאים"; מי הביא לפרסום ראיון אישי עם המשוררת שלא פורסם בערוב ימיה מחשש לחייה (אמירה לם, מוסף 7 ימים, "ידיעות אחרונות"); מי ציין לשבח את עניינה של המשוררת במקורות ישראל בהשלכה לזמננו: "אחד הטלפונים האחרונים מדליה היה כזה: רביקוביץ' זכרה שישראל מצוינים במקורות בשלוש דרכים, אבל שכחה באיזה, ואמרתי לה שאם אני לא טועה אז במקורות, ישראל רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים – וכבר ברחמנים רביקוביץ' החלה לצחוק, עד שנדמה היה דרך הטלפון שראשה מיטלטל מצד לצד ועיניה ממש דומעות. רחמנים, היא אמרה, זה ענקי, תסכים איתי, זה פשוט ענקי" (אדם ברוך, "שישי", מוסף מעריב; וראו שם על השימוש המודע שלה בשירים במונח ההלכתי "מים שאין להם סוף").

המשוררת חוה פנחס-כהן קפצה על ההזדמנות הטובה והעלתה את הצעתה של רביקוביץ', לחוקק את "חוק פנתיאון המשוררים" שמשרד החינוך והתרבות יאכוף אותו. ולפיו, משוררים ששירתם הופכת להיות חלק מהאוצר התרבותי של מדינת ישראל יזכו לקבל מגיל מסוים פנסיה שתגן על זקנתם. "זהו אות התודה שצריכה חברה להעניק למי שמשאיר אחריו כלי ביטוי לאדם, לזמן ולמקום הבאים אחריו" (במוסף התרבות "השבועון", "מקור ראשון", עמ' 12). את הרעיון עצמו העלתה רביקוביץ' בראיון האחרון בחייה, לעיתונאית אמירה לם. בראיון אמרה שאימה השאירה לה אמנם את רוב כספה, אבל אם תאריך ימים היא תמצא את עצמה מול שוקת שבורה. "אחרי הכול אני מרגישה כמו דלת העם", אמרה, "הלחץ הכספי מעיק עלי. אני חיה קצת ממענקים, קצת מפרסים, אבל בעיקר מהעיזבון של אמי. […] אין סידור פנסיה לסופרים. אני מתייחסת לכישרון ספרותי כמו אל מחצב טבע. אם יש מישהי שהיא גביש בדולח, אז זה לא ייתכן שהיא כל כך תסבול מקשיים כלכליים".

 

 "בן לא היה לי", ציטטה את המשוררת רחל ואת רחל המקראית, שהתחננה להיפקד. "ניסיתי הכול", אמרה לנו, "ודבר לא עזר. ואז ידעתי שאני צריכה להגיע לקבר רחל. הגעתי לפנות ערב למבואות בית-לחם, חיכיתי עד שאחרונת המתפללות תצא, ואז, בחשיכה, ביקשתי מהחייל שעמד שם להיכנס. נכנסתי, ולמולי – מצבתה של רחל. נשברתי. נשכבתי על האבן ובכיתי כפי שלא בכיתי מעודי: הבה לי בנים, ואם אין מתה אנוכי. כעבור זמן קצר נפקדתי".

המוסף התרבותי של "הארץ" העניק במה רק לשני אנשי עט הקבועים שלו מידי שבוע בשבוע: יצחק לאור ורות אלמוג. מוסף ספרותי נוסף של "הארץ", העניק בימת פרידה לשלוש נשות ספרות: רונית מטלון, דנה אולמרט ומעין הראל. הגדיל מכולם המוסף הספרותי של "מעריב" בהפיכתו לבמת הספד מרכזית והגדולה מכולם לדליה רביקוביץ', בידי מכריה-מוקיריה: מאיר ויזלטיר, סער דיין (חניך מקורב), ד"ר נסים קלדרון ויערה שחורי (+ מנחם בן במוסף התרבות "פרומו").

רבים ציטטו את השיר "כמו רחל", בו היא מבקשת למות כמו רחל אימנו המקראית ו"אולי כמו רחל להוליד חלום של דבש תוך כדי המוות, ואולי כמו רחל למות בשניות של עוצמה וחולשה, בסיבוך מתמשך, במיתה ידועה. ודליה כל חייה רעדה כציפור רוצה להימלט, כותבת את חייה בפשטות נוקבת, ברעד, ביום-יום, מביאה את המילים אל הגעגוע ונעזבת" (כך ידידי אלחנן ניר, במוסף "שבת" של "מקור ראשון"). ואכן, לא לחינם שמו של ספר סיפוריה הכמעט-אוטוביוגרפי שהופיע במהלך החודשים האחרונים, "באה והלכה", נקרא כך. וזהו ספר שרבים ממבקריו, בשבט ביקורתם העיתונאית במוספי הספרות, כלל לא ירדו לסוף דעתה של המשוררת הדגולה בספרה, בכך שחרצו את דינו לגניזה.

לפיכך, שמחתי מאוד לקרוא במסגרת הקובץ החדש "הוגים בפרשה" (בעריכת הרב הפרופ' נפתלי רוטנברג) את מאמרה של הפרופ' רחל אליאור מהחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית על "גורלה של הנאנסת במקרא ובשירה של דליה רביקוביץ" (עמ' 576-592, פרשת כי תצא). חסד גמלה פרופ' אליאור שהתייחסה לשירתה של רביקוביץ' בהתייחסות ראויה לשמה הטוב ומכיוונים בלתי צפויים בעליל (בעיני, לפחות).

 

"ההולדת של בני עידו היתה החוויה המאושרת הכי ממושכת שהיתה לי, באמצעותו גיליתי את הנצח. אני חושבת שכל מי שיש לו ילדים יש לו חלק בנצח. הוא היה אושר גדול מהרגע שנולד, למרות שבזמני היו רק חיתולי בד והרתחנו בקבוקים, אני בכל זאת נהניתי מכל רגע. ומה שקרה לי אחר כך, גרם לי סבל בל יתואר".

       אולם, דומה כי הגדיל מכולם המשורר אליעז כהן (מעורכי כתב העת לשירה יהודית-ישראלית "משיב הרוח") שסיפר בדברי ההספד שלו במוסף התרבות של "מקור ראשון":

"…נפשה הייתה קשורה גם בנפש שתי הרחלות: רחל אמנו ורחל המשוררת. היא ראתה בעצמה בת דמותן – בין החולי לבריאות, בין היות נאהבת לחשוכת בנים (עד שלב מסוים).

"לפני כעשר שנים, בתום מפגש טעון ביום השלושים לרצח רבין, תפסה רביקוביץ' את הרב מנחם פרומן, את חנן פורת ואותי, ואמרה שהיא מוכרחה לספר לנו משהו עליה ועל קבר רחל. היא סיפרה ששנים רבות נמנעה מלהביא ילד לעולם, משום שחשה כי אינה בטוחה בעולם, ומשום שהעולם מלא צער וסבל. וכשכבר בער בה הרצון להרות היתה כבר מבוגרת והתקשתה. "בן לא היה לי", ציטטה את המשוררת רחל ואת רחל המקראית, שהתחננה להיפקד. "ניסיתי הכול", אמרה לנו, "ודבר לא עזר. ואז ידעתי שאני צריכה להגיע לקבר רחל. הגעתי לפנות ערב למבואות בית-לחם, חיכיתי עד שאחרונת המתפללות תצא, ואז, בחשיכה, ביקשתי מהחייל שעמד שם להיכנס. נכנסתי, ולמולי – מצבתה של רחל. נשברתי. נשכבתי על האבן ובכיתי כפי שלא בכיתי מעודי: הבה לי בנים, ואם אין מתה אנוכי. כעבור זמן קצר נפקדתי".

"לעידו בנה יחידה כתבה כמה משירי האמהות הרגישים, היפים והחרדים ביותר שנכתבו אי-פעם בשירה העברית…".

ואכן, בראיון לאמירה לם, רביקוביץ' סיפרה כי "ההולדת של בני עידו היתה החוויה המאושרת הכי ממושכת שהיתה לי, באמצעותו גיליתי את הנצח. אני חושבת שכל מי שיש לו ילדים יש לו חלק בנצח. הוא היה אושר גדול מהרגע שנולד, למרות שבזמני היו רק חיתולי בד והרתחנו בקבוקים, אני בכל זאת נהניתי מכל רגע. ומה שקרה לי אחר כך (הגירושים מבעלה עו"ד חיים קליר לאחר 13 שנות נישואים והחלטת השופט האכזר שניתק את בנה-יחידה מזרועותיה – א"פ), גרם לי סבל בל יתואר" (7 ימים, עמ' 33).

 

תנוח בשלווה על משכבה, ויהי זכרה ברוך.

 

—————————————————————————————-

במאמר מוסגר, ברצוני להביא את סיפור השתלשלות קברה של רחל אימנו לידי ישראל, כמסופר בספר "על אֵם הדרך – סיפורו של קבר רחל" מאת עיתונאי "הארץ", נדב שרגאי.

לאחר מלחמת ששת הימים, בתום שיפוצים חזר קבר רחל להיות בית תפילה, והפך למעשה לבית כנסת. כמו כן נבנתה חומה בין מתחם הקבר לבית הקברות המוסלמי. שר הביטחון אז, משה דיין ז"ל, התייחס ברצינות לשאלת הכללתו של קבר רחל בגבולות המוניציפאליים של ירושלים, אך קבע לבסוף, משיקולים ביטחוניים, להשאיר את הקבר כ-460 מטרים בלבד מתחום השיפוט של ירושלים, אף-על-פי שרבים תמכו אז, וגם לאחר מכן, בהכללת המקום בתוך גבולות העיר.

הרב מנחם פרוש פרץ בבכי מר ובדמעות שהרטיבו את חולצתו של רה"מ יצחק רבין, וצעק עליו, "אתה הולך לתת את הקבר של מאמע רוחל. העם היהודי לא יסלח לך אם תפקיר את הקבר של אימא", ואז ביטל רבין את הגזרה.

החלטה זו היתה גורלית. בפרק השביעי, מתואר סיפורו המרתק של מעמד הקבר במסגרת הסכם אוסלו ב'. עקב השמועות שישראל תעביר את קבר רחל לשלטון פלסטיני, נעשו מאמצים לחיזוק הנוכחות היהודית במקום, כולל הקמת ישיבה בידי חנן פורת, שנחנכה רשמית בפברואר 1995. לבסוף הוחלט סופית להגדיר את הקבר כשטח A תחת שלטון פלסטיני, אך לאפשר גישה ליהודים, כמו ההסדר שנקבע לגבי בית הכנסת "שלום על ישראל" ביריחו.

 

 

קבר רחל, רישום מאת הצייר האנגלי צ'רלס וילסון מ-1880

 

החלטה זו זעזעה רבים, כולל שר הדתות פרופ' שמעון שטרית וחברי כנסת רבים נוספים, וחוללה סערה ציבורית. אבל ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל לא השתכנע ולא שינה את דעתו. שרגאי מתאר פגישה גורלית בין ראש הממשלה לחברי הכנסת חנן פורת והרב מנחם פרוש, שהזדמן אליה במקרה. על-פי המסופר, הרב פרוש פרץ בבכי מר ובדמעות שהרטיבו את חולצתו של רבין, וצעק עליו, "אתה הולך לתת את הקבר של מאמע רוחל. העם היהודי לא יסלח לך אם תפקיר את הקבר של אימא", ואז ביטל רבין את הגזרה.

 

ודליה רביקוביץ' יכלה להיכנס לקבר רחל אימנו ולהתפלל ואף להיוושע במאור הגדול בחייה, עידו, בנה האהוב.

 

לקריאה נוספת:

"אין תרבות חילונית בארץ הזאת", מאת דליה רביקוביץ' (1995).

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה בּשֵם אוֹמְרם. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

0 תגובות על מה לדליה רביקוביץ' בקבר רחל?

  1. רש"ג הגיב:

    שפספסה את עצם מהותה ?
    פעם החבר שלי עזב אותי והלכתי לרב מקובל ונישקתי לו את היד והבטחתי להדליק נרות עשר שנים. היתה נפילה משהו, אבל באמת מצאתי חבר אחרי זה. אתה חושב שזה נס ?

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    תתבייש, אורי. דווקא אתה עם השם שלך והבקיאות (עלק) שלך בספרות ובמקורות היית צריך להכיר את השיר "אורי" של רחל, בו נכתב "בן *לו* היה לי" (ולא "*לא* היה לי"). חוץ מזה, רחל המקראית לא אמרה את אף אחת משתי הגרסאות (נא עיין שוב בבראשית ל').

  3. אורי הגיב:

    למתקן בע"מ,

    תודה על הערותיך תיקוניך, אולם דומה כי אלה בחיפזון השטן מקורם.

    כאשר המשורר אליעז כהן מספר:
    "וכשכבר בער בה הרצון להרות היתה כבר מבוגרת והתקשתה. "בן לא היה לי", ציטטה את המשוררת רחל ואת רחל המקראית, שהתחננה להיפקד".

    הוא מתכוון במילים "ציטטה [..] את רחל המקראית, שהתחננה להיפקד" לדברי רחל שבסוף דבריה של רביקוביץ' המובאים בקטע המצוטט ממאמרו: "נכנסתי, ולמולי – מצבתה של רחל. נשברתי. נשכבתי על האבן ובכיתי כפי שלא בכיתי מעודי: 'הבה לי בנים, ואם אין מתה אנוכי'." שאלה הם מילותיה של רחל המקראית מבראשית, פרק ל', פסוק 1.

    ומה שנוגע להערתך על דברי השיר של רחל המשוררת – המשמעות עבור המשוררת רחל ועבור המשוררת רביקוביץ' ועבורנו בכלל, הינה אותה משמעות של בכייה על היעדר בנים. ו"למי שאין לו בנים חשוב כאדם מת" (בראשית רבה עא, ו).

  4. אורי הגיב:

    רש"ג נכבדי,

    קבר רחל היה מקום לתפילת וישועת בניה ישראל כבר מיום פטירתה. עוד בטרם בנינו מדינה והתנחלנו על ארץ-ישראל-השלמה אך שכחנו להתנחל בלבבות, היהודים התפללו בקבר רחל וזכו לנסים וישועות, דוגמת הנס הגדול שזכתה בו דליה רביקוביץ' ע"ה, שהפך אותה מאישה דכאונית למאירת פנים ומאושרת עלי-אדמות.

    לא כל דבר צריך להיות בעל מסקנה פוליטית, גם אם בישראל של זמננו רוויית הפוליטיקלי-קורקט אנו חיים.

    רחל התנחלה בלבבות כלל בני ובנות ישראל, ללא מוצא אידיאולוגי-פוליטי ממתרס כלשהו. ובכך עצם גדולתה: "רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו".

  5. מר"ג הגיב:

    מרוב שדליה רביקוביץ הפכה "מאישה דכאונית למאירת פנים ומאושרת עלי-אדמות", כמו שאתה כותב – היא התאבדה. היא התאבדה כי היא היתה חולה בדיכאון, והיא לא החלימה ממנו אחרי שילדה את בנה, למרות שהוא הביא לה אושר גדול לדבריה. היא ניסתה להתאבד כמה פעמים אחרי שהוא כבר נולד.
    רחל לא התנחלה בלב שלי, לפחות לא רחל האם. רחל המשוררת – פתוח למשא ומתן. אז נא אל תכניס אותי למניין הזה ("רחל התנחלה בלבבות כלל בני ובנות ישראל"). בכלל אולי כדאי שתדבר קצת יותר בעצמך ופחות בשם "עם ישראל".
    וכנראה שאני חשובה כמתה, מפני שאין לי בנים. וגם לא בנות. אם מדברים על רחל המשוררת, אפשר לומר שעולמך צר כעולם נמלה, אורי, אם אתה חושב שמי שאין לו ילדים אין לו חיים.

  6. אורי הגיב:

    לו קראת את הראיון שקיימה אמירה לם עם דליה רביקוביץ' ע"ה במוסף 7 ימים האחרון של "ידיעות אחרונות" – לא היית מסיקה מסקנות כה נמהרות וכה נחרצות מבלי להכיר את הגורמים לדכאונה של המשוררת, שלא לדבר על עצם בחירתה בהתאבדות.

    הלא לא בחרה במצב האומללות שלה בשל בנה עידו ובוודאי שלא התאבדה (אם בכלל?) בגינו. מצבי הדכדוך הנפשי שלה נבעו מחיי הנישואים הכושלים וממספר המאוהבים שלה, כמסופר לרוטרוט בכתבה של לם.

    ואמת, אני חסיד גדול של האימרה החז"לית כי מי שאין לו בנים או בנות אינו אלא חשוב כמת. כאשר לעתיד לבוא יהיו לך ילדים, את תדעי בדיוק למה התכוונו חכמינו ז"ל. עד אז, לא נותר לך אלא לחיות באשליות מדומות משלך על עולם ורוד יותר ללא ילדים. כנראה שלהורים שלך היו מושגים אחרים ונעלים יותר, אחרת לא היית באה לעולם. מעניין כמה אנשים כמוך לא בא לך לראות במראה.

  7. מר"ג הגיב:

    יש לי חדשות בשבילך, גם לא יהיו לי ילדים. ונא לא לתת לי ציונים, או לכל אדם אחר שאין לו ילדים. מי שממהר ונחרץ כאן הוא אתה, שחושב שהשקפת העולם שלך מתאימה לכולם.
    לגבי דליה רביקוביץ – לא נותר לי אלא לגחך. יש אנשים שיודעים קצת יותר גם על דיכאון וגם על זה המסוים של דליה מאשר לקנות כל קשקוש, אפילו ובמיוחד אם הוא נכתב בידיעות אחרונות. אני מציעה לך ללכת לבדוק כמה ניכשו מהראיון הזה,לדרישת דליה. המחשבה שלך שריבוי נישואים ומאהבים מוביל לדיכאון שווה בערך כמו המחשבה שלך שאין חיים בלי ילדים.

  8. אורי הגיב:

    אלה לאו דווקא מחשבות שלי, אלא למגינת ליבך המחשבות של דליה רביקוביץ', אם זה בראיון לידיעות ואם זה בנוגע ליחסה על משמעות הבאת הילדים לעולם. יקח לך עוד כמה שנים של התפכחות בעולם עד שתשכילי להביא ילדים לעולם ולראות בהם ברכה, כפי שהוריך רואים בך או שלא ממש?

    לדעתה של דליה עצמה בראיון, הדיכאון שלה נבע מהמשבר שחוותה בחיי הנישואים ומהבדידות שגזרה על עצמה טרם הולדת בנה עידו, כמו גם מהמשברים שחוותה עם מאהביה השונים והמשונים. אך לא בעצם הבאת בנה לעולם.

  9. איציק ש. הגיב:

    אני מסכים לכל מה שכתבת על קבר רחל מלב הפיסקה האומרת ש"קבר רחל היה מקום לתפילת וישועת בניה ישראל כבר מיום פטירתה". מקום מותה של רחל אימנו היה כנראה מצפון לירושלים. המקום הנוכחי של קבר רחל כמקום עליה לרגל הוא הרבה יותר מאוחר.

    http://www.daat.ac.il/daat/tanach/tora/rachel/reuveni.htm

  10. שלומי ליס הגיב:

    אני רוצה להודות לך על שפתרת את התעלומה מיהי אותה משוררת שנפקדה לאחר שביקרה בקבר רחל. קראתי את זה מזמן באיזשהו מאמר של חנן פורת והוא לא חשף מי זו, כנראה מתוך רצון שלא לפגוע בפרטיותה.

    שבת שלום

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s