עיטור עוז

פרס גתה היוקרתי הוענק לעמוס עוז על מלחמתו באנטישמיות האירופאית או על עידודה? הרהורים על הרישום שמעניק לעולם אחד מגדולי סופרי ישראל, בתוך כלל הרישומים המשוטטים בתודעה העולמית אודות היהודים.

 

עמוס עוז בטקס קבלת הפרס היוקרתי

בטקס רב משתתפים בכנסיית פאול בעיר פרנקפורט שבגרמניה הוענק בראשית השבוע פרס גתה לסופר עמוס עוז (66), שהפך לישראלי הראשון שזכה בפרס הנחשב לשני בחשיבותו באירופה אחרי פרס נובל, המוענק מאז 1927 פעם בשנתיים ביום הולדתו של גתה, בן פרנקפורט. זהו פרס שנחשב לאחד המכובדים באירופה, וזכו בו בעבר יוצרים כמו: אבי הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד והסופר תומאס מאן. ערכו הכספי של הפרס עומד על 50 אלף יורו (יותר מ-60 אלף דולר).

פרס גתה הוענק לעוז על קורפוס יצירתו וכהוקרה מיוחדת על ספרו האוטוביוגרפי, "סיפור על אהבה וחושך" (593 עמ', כתר 2002), שנמכר עד היום בגרמניה כמו בישראל, ביותר מ-100 אלף עותקים, ונחשב לאחד מרבי-המכר הגדולים בשנים האחרונות. במעמד הענקת הפרס הוקראו נימוקי חברי הוועדה שבחרה בו: "פרס גתה מוענק לעוז בשל המגוון התמטי והסגנון הווירטואוזי של כתיבתו, שהפכו אותו לאחד הכותבים העכשוויים החשובים", כתבו חברי הוועדה והוסיפו, "יצירותיו הספרותיות של עוז מעבירות ערכים מוסריים ברוח כתביו של גתה. בכתיבתו הוא מעורר תחושת הומניות גדולה".

להתקבלות חסרת-התקדים של האוטוביוגרפיה של עוז מחייב עיון זהיר. היה לי את הכבוד להיות בין הראשונים שרכשו את הספר האוטוביוגרפי שבגינו זכה עוז בפרס הנחשק. אפילו השגתי לי עותק חתום בידי המחבר, מבין כאלף העותקים הבודדים שהוצאת "כתר" החליטה להפיץ כפתיח שיווקי בהפצת הספר. מיותר לומר כי את הספר קראתי בשקיקה רבה מתחילתו ועד סופו, ולא פעם אחת. זהו ספר מחכים ומעשיר, הכתוב בז'אנרים ספרותיים שונים, כשהסיפור המשפחתי שזור בקורות הסיפור הישראלי מנקודת מבטו של המחבר.

 

שער הספר. יחס אמביוולנטי ליהודים

אולם, כמו עוז גם אני בתחילה הופתעתי לשמוע על זכייתו בפרס גתה היוקרתי, רק שלא ממש הופתעתי לטובה. קצת מפליא לראות סופר ישראלי שזוכה בפרס כה אירופאי מובהק בזמנים מאוד לא מחמיאים לישראל. להזכירכם, ההודעה על הענקת הפרס נמסרה לעוז ולסוכנויות הידיעות בתחילת 2005, תקופת האינתיפאדה והפיגועים בישראל ובשעה שהאנטישמיות הרימה ראש בכל רחבי אירופה. וגם בהתחשב בעובדה שהפרס מחולק אחת לשנתיים, כלומר, ההחלטה למי להעניקו נופלת בעיצומה של האינתיפאדה האחרונה, שבלשון המעטה כלל לא-מחמיאה לישראלים בכלי התקשורת ובדעת הקהל הבינלאומיים.

במחשבה שנייה, אני מבין מדוע דווקא עוז מקבל השנה את הפרס היוקרתי באירופה ובעקבות סיפורו על אהבה וחושך. שכן, עוז מספר בספרו (לנו בעברית צחה וצלולה ולקוראים הפולנים והגרמנים – בתרגום ללשונם) דברים מעניינים ביותר, כפי שעמדנו עליהם ביחד עם ידידי המשורר יוסף עוזר.

עוז מספר למשל על "…השיר הלא-יפה הזה, 'מעוז צור', שאולי הרבה יותר טוב לא לחשוב על המילים הנאציות שלו" (עמ' 230). האם השיר הזה נאצי? שימו לב מה אירע אז מבחינה היסטורית: היוונים פלשו לארץ לא להם, הרגו בתושביה ככל הבא ליד, ערערו את אמונת עולמם של המקומיים והתערבו בברוטאליות בתרבות ששררה בישראל ואילו עמוס עוז מניח את המשקל הטעון והאימתני "נאצי" על שיר ששרים ילדי ישראל. כל זאת מבלי שישכיל להבדיל בין שנאת השונא (של היהודים) לבין שנאת האחר והשונה (של הנאצים ועוזריהם). שכן, השנאה להמן הרשע, כמו לשאר שונאי ועוכרי ישראל, מבטאת את שנאת השנאה של השונא, שהיא תופעה מובנת ואולי במידה מסוימת אף חיובית. ההבדל המהותי בין מעשי היוונים למעשי היהודים באותם ימים התבטא בכך שבניגוד גמור ליוונים, היהודים הגיבו במה שהם טובים בו, במה שהופך את עוז עצמו לראוי לפרס היוקרתי ביותר בעולם הספרות – במילים! היהודים לא הגיבו בכוח הזרוע, אלא בשירה ובספרות.

היהודים האלה כתבו שיר שנקרא "מעוז צור", ובו בין השאר מבוטאת תקוות ליבם: "חשוף זרוע קודשך וקרב קץ הישועה / נקום נקמת דם עבדיך, מאומה הרשעה / כי ארוכה לנו הישועה ואין קץ לימי הרעה". במילים אחרות, היהודים מוסרים לשמיים את נקמתם מאומה כובשת ופושעת, ביודעם כי אין בידם להיוושע בנקמת ידם ובאין קץ לימי הרעה שהם "אוכלים" מידי היוונים. השאלה הנשאלת היא: מה כה נאצי בשיר הזה? והאם זהו המסר החשוב שיש לעוז להעביר היום לאירופאים, בפרט לאנטישמים שבהם מהחוגים האינטלקטואליים? לא נותר אלא רק לדמיין לעצמנו מה חושב לעצמו קורא גרמני מצוי לנוכח הביטוי "שיר נאצי" כשבוחר להגדיר כך סופר ישראלי שיר יהודי עתיק יומין. איזה "אמרנו לכם" וש"גם אצלכם" זה רק לא מעורר בנפשו הגרמנית עד לשד עצמותיה.

"זיכרון פולקלוריסטי עמום"

הלאה באותו הספר, שמריץ לעינינו את המסד והטפחות להוויה הישראלית החדשה, מובאת משאלת לבם של הוריו של עוז ובני אותה עבריות מתחדשת: "…שיעברו מן העולם בתוך שנים מעטות גם הדתיים וגם בתי-הכנסת שלהם ובקרוב לא יוותר מהם אלא זיכרון פולקלוריסטי עמום" (שם, עמ' 325).

אמת, כזו היתה שאיפתם של דוד בן-גוריון ומדורתו לשבט הציונות החילונית בהיווסדם את מדינת ישראל. של אותו בן-גוריון שחתם על הסכם "הסטטוס קוו" (מה שהיה הוא שיהיה) עם 'אגודת ישראל', כי האמין שתוך עשר שנים כל החרדים האלה ותרבותם ייעלמו מעל פני האדמה. משאלת לב שמן הראוי להחביאה היטב מעיני הקורא הריאליסטי של זמננו, מחשש לחשד בעיוות שכלי ביחס למציאות העכשווית של הגידול הטבעי והרוחני הפורה של שומרי המצוות בישראל וברחבי העולם. אלא אם השאיפה עוד מקוננת בליבם של עוז ומדורת השבט האינטלקטואלית-החילונית בישראל של היום, עד כדי התהללות עצמית בהצגתה לקורא הנוכרי. לאותו קורא שמקשיב ומזהה רחשי לב אנטישמיים כלפי יהודים, כפי שיהודים אותנטיים נראים בעיניו, כשומרי מצוות בדרך כלל, וחלילה עושה לעצמו קל-וחומר מעשי.

 

יוסף עוזר מספר שישב לשיחה מרתקת עם תומש, מתרגם "סיפור על אהבה וחושך" לפולנית, שבה הוא אמר: 'אני נמצא בדילמה, אני חייב לעשות עבודת תרגום מדויקת, אבל עולה לפניי הסיפור על העיתונאי שעשה כתבה באפריקה ופתאום חברו הותקף על-ידי אריה והוא… המשיך לצלם…' ".

"חייל יהודי"

כך גם למשל, בין ההבחנות החדות שמצטט עוז מפיה של סוניה דודתו, מובאים גם דברים על סיבת מותה במחסום של ילדה פלסטינית: "…כי כנראה עמד שם, במחסום, איזה חייל חשמן רישליה כזה, בלי לב. חייל יהודי…" (עמ' 215-216). ונשאלת השאלה המתבקשת: מאין לעוז שהוא חייל יהודי? "למה עוז שיודע להתפעל ממחק של מישהו אחר (יצחק רבין ז"ל שמחק לעוז מספר מילים באחד מסיפוריו טרם פרסומו) התעקש להצהיר שהחייל בדיוק יהודי?", שואל יוסף עוזר במאמרו "על האנטישמיות". "הרי מי שעוקב אחרי מטבעות הלשון והשפה העברית, ובמיוחד – אחרי מושגי העבריות המודרנית, המשוחררת מהגלות, שעוז טיפח בכל מאמריו, יזהה מיד שהסופר עוז חייב היה לנקוט בלשון: 'חייל ישראלי' ".

ושוב נשאלת השאלה: האם זהו עוד מסר חשוב שיש לעוז להעביר היום לאירופאים, בפרט לאנטישמים שבהם מהחוגים האינטלקטואליים?

עוזר מספר שישב לשיחה מרתקת עם תומש, מתרגם "סיפור על אהבה וחושך" לפולנית, שבה הוא אמר: 'אני נמצא בדילמה, אני חייב לעשות עבודת תרגום מדויקת, אבל עולה לפניי הסיפור על העיתונאי שעשה כתבה באפריקה ופתאום חברו הותקף על-ידי אריה והוא… המשיך לצלם…' ".

"נביאים בבלי כבוד"

במאמרו, עוזר מסיק בין השאר כי "יש לנו, הישראלים, זהות מעוותת בדמות אנשי רוח שאין להם מסננים ולא אחריות של בני תרבות. ספרות בריאה היא תמיד אנטגוניסטית, מתסיסה, מצוידת במראות שונות, אפילו עקומות, אפילו לא קונפורמיסטיות, גם סטיות, גם זה. אבל בהקשר של המילה 'נאצי', שם עומד עמוס עוז ומכוון את הכוונת של המילה כלפי שיר. זה נראה לי עיוות של תרבות שאיבדה את זכות קיומה, שאולי אף גרוע יותר ממסירת סודות האטום על-ידי וענונו. וענונו לא שיקר. הוא גם מצהיר שהוא שונא את ישראל. הסופרים והספרות, בעצם היווצרותם, יוצרים את מעשה הספרות המצהיר אהבה. אומרים אהבה יש בעולם, מהי אהבה זו?".

          על מה מותר לחשוב בקול רם אודות השנאה היהודית העצמית הזאת שמבטא עוז בספרו החשוב ביותר והמצוטט ביותר, אם לא: "נביאים בבלי כבוד", כפי שכינה פרדריק גרינפלד את אנשי הרוח היהודים בגרמניה שלפני היטלר, שהשתדלו מאוד להיות "גרמנים יותר מהגרמנים עצמם וקתולים יותר מהאפיפיור", וסופם שהגורל היהודי צחק צחוק מר על מאמצי ההתכחשות הנואשים שלהם.

ואולי לעצם זכייתם של תומס מאן וזיגמונד פרויד בפרס גתה יש השלכות של עמדותיהם האנטישמיות כלפי יהודים ויהדותם, אם זה מאן (ראו: חנן אלשטיין, "הוא ריחרח אותו קלות, כמבקש להיוודע את כוח הקנייה שלו", תרבות וספרות, 19,8,05; ותגובתו של אלכסנדר רביב, "עקומה אנטישמית עולה", תרבות וספרות, 9.9.05) ואם זה פרויד בעקבות ספרו "משה ואמונת הייחוד", בו גרס על סמך מחקרים מפוקפקים ביותר והשערות חסרות שחר כי את היהודים יצר משה, נסיך מצרי, שנרצח בידי העם שהוציא ממצרים. כלומר, אבי היהודים היה בעצם לא יהודי במוצאו. בספטמבר 1934 בישר פרויד לידידו ארנולד צווייג כי החל לכתוב ספר חדש: "לאור הרדיפות החדשות, נשאלת שוב השאלה איך בדיוק נוצרו היהודים ומדוע הם מושכים אליהם שנאה נצחית שכזאת. עד מהרה גיליתי את הנוסחה: משה יצר את היהודים". היה זה ניסיון שווא של פרויד בתשוקתו להימלט מן היהדות לעיני האוסטרים והגרמנים במטרה שיחדלו מלשנוא אותו כיהודי ואת הפסיכואנליזה שלו כיהודית. רק שבעיני הגרמנים-הנאצים, אבותיהם של הגרמנים של היום, הגורל היהודי חל גם על פרויד, שנס על נפשו מציפורניהם.

 

"לא אוהבים בעולם את היהודים מפני שהם פיקחים חריפים ומצטיינים, אבל גם רעשניים וקופצים בראש. לא אוהבים את מפעלנו כאן בארץ-ישראל מפני שעינם צרה בנו אפילו על פיסונת של אדמת ביצות טרשים ומדבר. שם, בעולם, כל הקירות היו מכוסים בכתובות שטנה, 'יהודון, לך לפלסטינה!', והנה הלכנו לפלסטינה ועכשיו כל העולם קם וצועק עלינו, 'יהודון, צא מפלסטינה!' ".

                                        יחס אמביוולנטי ליהודים

חברי הוועדה כתבו בהמלצתם ש"יצירותיו הספרותיות של עוז מעבירות ערכים מוסריים ברוח כתביו של גתה". והנה, החוקרים כבר עמדו על עצם יחסו האמביוולנטי של גתה אל יהודי זמנו: מצד אחד, הושפע באופנים שונים מהפולקלור היהודי (ספר איוב ומוטיבים מקראיים נוספים שימשו לו השראה, מסגרת ופתיחה כאחד ליצירתו הגדולה ביותר "פאוסט"); התרשם ממלומדים ומהוגים יהודים כמו: שפינוזה, מנדלסון, מימון ואחרים; מאז ילדותו העריץ את התנ"ך ולמד עברית ואידיש, ולמרות זאת, לא היה משוחרר מדעות קדומות על היהודים, שגבלו לפעמים בעמדות עוינות. לא רק שלא עשה מאומה למען הטבת מצבם המושפל והמופלה לרעה, אלא הוא גם שלל את דרישת האמנציפציה והענקת זכויות אזרחיות שוות ליהודים. (כך עולה ממחקרו המסכם של פרופ' זאב לוי מהחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב, "היהדות בתמונת עולמם של האמאן, הרדר וגיתה", הוצ' מוסד ביאליק ומכון ליאו בק, ירושלים תשנ"ה / 1994, עמ' 214). שמא זיהו חברי הוועדה את אותו סוג של אמביוולנטיות גיתית ביצירתו של עוז ביחסיו אל יהודי זמנו (כפי שיחסו זה יתואר בהמשך)?

    יוהן טישביין, גתה באיטליה, 1786

אמת, ניתן להתנחם בבחינת "נחמה פורתא" בדברים אחרים שכתב עוז בסיפורו על אהבה וחושך. דברים שרוצה הייתי שהם יהיו בעיקר אלה שיפלו על אוזניהם הקשובות של האירופאים, שהפכו את סיפורו לרב-המכר החדש שלהם. חלק מן הקטעים המצוטטים בהמשך הבאתי בזמנו במאמרי "בדרך החוצה לשוּמָקוֹם", שעסק במסקנות מתופעת האנטישמיות הגואה באירופה. ועל כך כתב לי עמוס עוז:

"…תודה לך על מכתבך הטוב ועל מאמרך 'בדרך החוצה לשומקום' שפורסם ב… קראתי את המאמר בעניין רב: הוא מעורר מחשבות, ושמחתי שציטטת בו כמה קטעים מספרי".

להלן מבחר קטעים המומלצים במיוחד לקריאתם ולכריית אוזניהם של האירופאים:

"כל העולם נקרא אצלנו בדרך כלל בשם 'העולם הגדול', אבל יש לו גם שמות משפחה אחרים: הנאור. החיצון. החופשי. הצבוע. לא אוהבים בו את היהודים מפני שהם פיקחים חריפים ומצטיינים, אבל גם רעשניים וקופצים בראש. לא אוהבים את מפעלנו כאן בארץ-ישראל מפני שעינם צרה בנו אפילו על פיסונת של אדמת ביצות טרשים ומדבר. שם, בעולם, כל הקירות היו מכוסים בכתובות שטנה, 'יהודון, לך לפלסטינה!', והנה הלכנו לפלסטינה ועכשיו כל העולם קם וצועק עלינו, 'יהודון, צא מפלסטינה!' " ("סיפור על אהבה וחושך", עמ' 8).

בהמשך ספרו הוא אינו חוזר בו, אלא ממשיך לספר עוד ושופך אור, בכך שמיטיב להבהיר לקוראיו את הדברים בצורה חד-משמעית:

"הדוד שלי דויד עם אשתו מלכה ובנם התינוק דניאל נשארו לחיות בעיר ווילנה. הדוד היה אדם אירופי בעל הכרה, בימים שבהם שום אדם באירופה לא היה אירופי, מלבד בני משפחתי ויהודים אחרים, הדומים להם. כל האחרים היו פאן-סלבים, פאן-גרמנים, או סתם פטריוטים לטבים, בולגרים, אירים, סלובקים. האירופים היחידים בכל אירופה בשנות העשרים והשלושים היו היהודים. אבי היה אומר תמיד: בצ'כוסלובקיה חיים שלושה לאומים – צ'כים, סלובקים וצ'כוסלובקים, הלא הם היהודים".

כעבור מאה עמודים נוספים בספר, עוז מוסיף להבהיר לקוראיו בפרוטרוט: "הדוד דויד ראה עצמו כבן-בית בתוך זמנו: אדם אירופי מובהק, רב-תרבותי, רב-לשוני, רהוט, נאור, אדם מודרני בהחלט. הוא בז לדעות קדומות ולשנאות אתניות אפלות, בשום פנים ואופן אין בדעתו להיכנע לכל נמוכי-המצח הגזעניים האלה, למסיתים, לדמגוגים ולאנטישמים החשוכים, שטופי אמונות ההבל, שקולם הניחר הבטיח 'מוות ליהודים' ונבח עליו מעל הקירות, 'יהודון – לך לפלסטינה!'. הוא כלל לא ראה מדוע עליו לוותר על מקומו ולהגר לקדמת אסיה, מקום זר ומוזר, רק כדי לעשות את רצונם של אנטישמים נבערים ושל בריונים לאומנים צרי מוח. הוא נשאר אפוא על משמרתו, עד שבאו הנאצים לווילנה, היהודים לא היו לטעמם ועל כן רצחו את דויד ואת מלכה ואת בן-דודי דניאל הפעוט בן השנה וחצי.

"כיום אירופה השתנתה לגמרי, כיום היא כולה מלאה אירופים מקיר לקיר. ואגב, גם כתובות-הקיר באירופה השתנו מקצה אל קצה: בימי נעוריו של אבא, בווילנה, היה כתוב על כל קיר באירופה: 'יהודים לכו הביתה לפלסטינה!'. כעבור כחמישים שנה, כשחזר אבי לבקר באירופה, צעקו עליו הקירות: 'יהודים צאו מפלסטינה!'." (עמ' 131).

ואכן, בראיון שהעניק לעיתונות לרגל קבלת הפרס אמר עוז כי "הספר מאפשר לגרמנים להבין את ישראל לא רק דרך תמונות של חיילים חמושים ומתנחלים, אלא כמדינה של פליטים שגורשו מאירופה והמשיכו להתגעגע אליה".

כך למשל ביחס למצב של טרום הקמת המדינה, עוז מאפיין את הלך הרוח של אותם ימים קשים, שבחלקו נכון גם לפוליטיקה של ימינו:

"…בשום פנים ואופן לא ייתן הנשיא טרומן להמיט כאן על העם היהודי שואה שנייה פחות משלוש שנים לאחר שואת ששת המיליונים […] היו שהאמינו כי מצפון העולם הנאור, או דעת הקהל המתקדמת, או מעמד הפועלים העולמי, או רגשי האשמה הנפוצים על גורלם המר של שרידי היהודים, כולם כאחד יקומו ויסכלו את 'המזימה האנגלו-ערבית להשמידנו'. לכל הפחות, כך עודדו את עצמם אחדים משכנינו ומכרינו עם בוא סימניו הראשונים של סתיו מוזר ומאיים. לכל הפחות, אולי אפשר בכל זאת להתנחם בכך שאמנם הערבים אינם חפצים בנו כאן, אבל עמי אירופה, לעומתם, מאוד-מאוד אינם רוצים לראותנו חוזרים וממלאים מחדש את אירופה. והיות וכוחם של עמי אירופה גדול בהרבה מכוחם של הערבים, יוצא שיש איזה סיכוי שבכל זאת ישאירונו כאן. יכריחו את הערבים לבלוע את מה שאירופה מבקשת להקיא" (עמ' 379).

והלוואי ייפול על אוזניו הקשובות של הקורא האירופאי המצוי תיאורו המרנין של עוז את יחסם המעוות של הפלסטינים כלפינו היהודים מעמ' 390 במהדורה העברית. כמו גם תיאור אופן הביזיון האנטישמי שנעשה לסבו ולאחיו דויד בידי "נערי-רחוב באודסה" ועלילתם של "נערים גויים בגימנסיה הפולנית בווילנה" כלפיהם, כמתואר בעמ' 405 במהדורה העברית.

ויתכבד נא לעיין הגרמני המצוי במכתב שכתבה בעברית הדודה ראוהא (הנוצרייה) מהלסינקי לעוז שבערד, שבין השאר נאמר בו: "…יש לעמים הנוצרים לבקש מאוד סליחה מהיהודים. […] היו נאצים שקיבלו כאבי מצפון ועשו תשובה לפני מותם. אבל יהודים שמתו לא חזרו לחיים מתשובת הנאצים" (מובא בעמ' 429).

תעשה נא אוזניה כאפרכסת ראש העיר פרנקפורט, פטרה רוט, מעניקת הפרס לעוז, למשמע חלק מנימוקיו של אפרים אבנרי המצוטט משוחח עם עוז בדבר זכותנו על הארץ: "…בשום מקום בעולם לא רוצים בי. אף אחד בעולם לא רוצה בי. הלוא זהו כל העניין. בכל המדינות יש כנראה יותר מדי כמוני. רק מפני כן אני כאן" (עמ' 486).

או את הדמיון ומוסר ההשכל הספרותי היפה הבא על האנטישמיות בהשלכה על מצבם של היהודים בעולם:

"והיה גם הקפיטן נֶמוׁמן הספר 'עשרים אלף מיל מתחת למים', זה האיש ההודי הגאה ואמיץ-הלב אשר בחל באכזריותם של המשטרים הנצלניים ומאס בדיכוי עמים ובני אדם יחידים ביד תקיפים חסרי-לב וביד מעצמות אגואיסטיות. הקפיטן נמו רחש סלידה כמעט אדוארד-סעידית, אם לא שנאה פראץ-פאנונית, כלפי התנשאותו הזחוחה של העולם הצפון-מערבי. על כן החליט להיבדל מן הכול ולברוא לו עולם אוטופי קטן מתחת לפני האוקיינוסים.

"ובכך הוא ככל הנראה עורר בי, בין השאר, גם איזו פעימת-היענות ציונית: העולם רדף אותנו בלי הרף ועולל לנו תמיד אך עוול. לכן קמנו ופרשנו הצידה, לברוא לנו בועה עצמאית קטנה ולחיות בה חיי טוהר חיי דרור, הרחק מאכזריותם של רודפינו. אבל, ממש כמו הקפיטן נמו, אף אנו לא נוסיף עוד להיות קרבנות חסרי ישע כי אם בכוח הגניוס היוצר שלנו נחמש את 'נאוטילוס' שלנו בקרני מוות משוכללות. איש בעולם לא יעז עוד לנסות להתנכל לנו. זרוענו הארוכה תגיע בשעת הצורך עד קצה העולם" (עמ' 510-511).

את דברי הראיון שהעניק לעיתונות הישראלית לרגל קבלת הפרס סיים עוז במילים: "הספרות לא אמורה להביא לפיוס, אלא להעצמה של היחסים ולכך שיקשה על הגרמנים לראות אותנו רק בשחור ולבן". הוי עמוס, הלוואי ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר ויסתכלו עיניך על כתבי אישומיך.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה קורא סדרתי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

0 תגובות על עיטור עוז

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    רוב הסופרים,בסצינה הספרותית,או יותר נכון בביצה הספרותית בארצנו,הם סופרים נחותים. נקודה.
    פרס גתה לעמוס עוז?
    נובמת.
    קצת פרוטקציה ופוליטיקה כנראה לא הזיקו לאף אחד.
    ובכלל- הסופרים הישראלים הם כביכול מאוד מצליחים.
    מתרגמים את ספריהם לשלל-שפות,הם זוכים בפרסים,ממש נפלא.
    חוץ מהעניין הקטן,שספרות אין כאן,
    פחות או יותר רק יחסי-ציבור ושיווק אגרסיביים.
    סופר א',או סופר ב', זכה שספרו תורגם למנדרינית עתיקה,והוא גם זכה בפרס חשוב בבלגיה,בהונגריה,או באלבניה!
    נפלא.
    חוץ מזה שאתם רואים את הקוראים בחו"ל,בארצות שלשפתן תורגמו הספרים הללו,נדחפים וצובאים על החנויות כדי לרכוש את הספרים הללו?
    טוב,אולי לרכוש,פה ושם,כדי שנוכל להראות בסלון את המוצג המעניין-"ספר של סופר ישראלי".
    וזה יוכל להביא לכמה שיחות-סלון מענייניות-"אה,באמת? הם גם כותבים שם ספרים? חשבתי שהם רק נלחמים כל היום,ודוהרים בטנקים!".
    ואם יש מישהו עם נטיות של תמיכה בישראלים ויהודים,אז "צריך" יל אחת כמה וכמה לרכוש את הספר הזה.
    לקרוא אותו?
    "אה,אהמ,אהמ,טרם הספיקונו."

    גרוסמן,עוז,יהושע,כאמור מתורגמים,זוכים בפרסים,אבל,האמת,נראה לכם שהספרים שלהם,בייחוד האחרונים (אצל יהושע כולם),הם משהו שראוי למאכל-אדם?
    שאדם שרוצה לשקוע בכורסתו החביבה לאחה"צ ארוך ומהנה של קריאה,ייטול אחד מהם,בלי שיכריחו אותו?
    והאמת?
    גם אנחנו,אם לא היו מכריחים אותנו,כי "זה סופר חשוב", וחשוב לקרוא את היהושע החדש,או שזה בכלל בתוכנית-הלימודים,יד על הלב,האם אנחנו ,כאן בארץ,היינו קוראים אותם?
    אפשר להגיד על הספרים והסופרים הללו,שהם מסוג הספרים שלוקחים לקרוא בלית-ברירה,כשאין משהו טוב יותר,או דחינו ודחינו את זה,ועשעו,באנחה גדולה-"נו,טוב,נשב לקרוא את זה",כשברור לנו שהנאה גדולה לא נפיק מזה,ולךא באנו לפה כדי ליהנות,מה?
    גרוסמן,למשל- מתי היתה הפעם האחרונה שהוא כתב ספר טוב,ממש טוב?
    אה,טוב,לפני למעלה מעשרים שנה (ע"ע אהבה).
    וכאן המצב עוד טוב,כי אם תישאל אותה השאלה לגבי עוז,או יהושע,אז זו תהיה שאלה קשה מאוד.
    (רמז- אף פעם.)
    ולא רק סופרי ימינו,עגנון,למשל,נראה לכם שהוא זכה בנובל בגלל שיקולים ספרותיים?
    כמובן שהוא לא סופר גרוע כמו עוז,יהושע ועוד כמה וכמה,אבל בינינו,עגנון הוא משהו שמתאים בול לתוכנית=הלימודים,הן בבתי-הספר והן באוניברסיטאות,ויכול לפרנס בקלות קריירה אקדמאית של איזה מין זיווה שמירים כאלה,זאת אומרת,הכל מלא בסמלים,משמעויות,רמזים,רבדים,יפה,יפה,רק ספרות אין כאן.
    תראו לי עשרה אנשים,שקוראים את עגנון להנאתם,ומרצונם החופשי.
    אחד הסופרים היחידים כאן,שבאמת היה שווה משהו,ושהפיק גם ספרים ראויים למאכל אדם,ושלא היה רק "סופר" במרכאות,ושאפילו היה ראוי אולי לנובל,לצערנו הוא כבר ז"ל מזה שנים.
    אני מתכוון ליעקב שבתאי.
    נו,העיקר שיש לנו פה את אחיו שישורר לנו על השמש כגוש- של-חרא.

    איזה סופרים באמת ראויים יש לנו?
    אולי אפלפלד(אם כי הספרים האחרונים שלו היו קצת חלשים),קנז,אידה פינק הנפלאה (כן,אני מתיחס אליה כאל סופרת מקומית,על אף שהיא כותבת בפולנית) ששמה בכיס הקטן את העמוס עוז עם פרס הגתה שלו,ואולי אם מאחשוב חזק,אזכר בעוד שם או שניים?
    כל היתר- עוז,יהושע,גרוסמן,קרת וכו' וכו',הם באמת לא משהו שראוי למאכל אדם.
    עמוס עוז,למשל,הוא "סופר" במרכאות,"סופר" לשוב,שכותב ספרים "חשובים",וזוכה בפרסים "חשובים".
    ואידה פינק,למשל?
    היא סופרת אמיתית,בלי שום מרכאות.
    אבל כמובן שלה אין את יחסי-הציבור של "עמוס עוז,סופר חשוב".
    הוא אולי "חשוב",אבל מי קורא אותו,מרצונו החופשי,אלא אם כן הוא מזוכיסט?
    ועל מאיר שלוו,בכלל חבל להרחיב את הדיבור.
    טוב,מה יש להגיד,אם בביצה שלנו,הבשורה הגדולה היא הטושה גפלה,או ופלה הזה?
    אם זוהי הבשורה הספרותית הגדולה כאן,אז סופרים ישראלים ימשיכו לקבל פרסים "חשובים",ולהיתרגם לכל השפות שעל הגלובוס,אבל הקוראים,אוי להם,בורים שכמותם,ימשיכו להידחף ולעמוד בתורים כדי לרכוש את ההארי פוטר החדש.
    והאמת?
    אולי זה לא ספרות,או לא ספרות גבוהה,הארי פוטר,אבל ככל הנראה זה קצת יותר מהנה לקריאה מהעמוס עוז "החדש והחשוב".

    ולגבי הציטוט של עוז,שהובא בסיום הפוסט הנ"ל,נראה לי שאם הציטוט הזה נכון,א ז עמוס עוז,יכול לנסות בשקט את מזלו בעונה הבאה של "כוכב נולד", או ,לחילופין,לכתוב רומן חדש שיהיה מבוסס על חייו של אלון מזרחי.

  2. ש.שלום הגיב:

    במיטבה. פשוט דוחה את הנפש על כל נימיה וקשה לי להוסיף עוד מילה או שתיים לתגובה שלי. לא מכיר ולא יודע, וחוץ משיעורי הספרות שבהם 'זכיתי' להכיר כמה מהפנינים האלה, לא פתחתי כריכה של ספר שעל כריכתו מתנוסס שם של סופר עברי.
    גידלתי את עצמי בעידוד הוריי על קלאסיקה בריטית ואמריקאית, ואני לא מרגיש שחסר לי דבר – אולי ההפך, מרגיש נקי יותר, עם ראש פתוח, מלא במקטעים של זכרונות ממגוון של ספרי מופת, שאין כמוהם בארץ.
    הייתי רוצה להתבסם ביצירות ספרותיות ישראליות של הדור החדש של הסופרים שהיו אמורים לקום ולפעול לאחר 'דור הנפילים' (או שמא דור הנפלים) כמו עוז וא.ב. יהושוע, אך אבוי, גם הדור החדש כמו קרת ודומיו נראה כמו הצרות של המדינה.

    שימשיך לקבל פרסים ושיהיה בריא, אבל סופר הוא לא.

  3. בבון הגיב:

    אני לא מעריץ גדול של עוז או יהושע, אבל "ספור על אהבה וחושך" הוא אחד הספרים הטובים שקראתי בחיי. ואני אמנם סתם לבנטיני, אבל אפילו סופרים בריטים(!) ואמריקאים(!!), ש. שלום, טענו כך – ומסתבר שגם כמה גרמנים מסכימים. הפרס אגב דוקא נחשב די "חשוב" – שני בחשיבותו אחרי פרס נובל, כמדומני – למרות שמי זה בכלל נובל או גתה למול שני המגיבים מעלי: הראשון כותב תגובה ארוכה וטרחנית יותר מספר של א.ב יהושע והשני קורא רק קלאסיקות אנגלו-סקסיות.

    ואורי – הספר דוקא לא מתחנף לאירופים כלל. מדובר בספר שמצהיר על עצמו כציוני בזמן שזה כידוע ממש לא באופנה אפילו בחוגים שקובעים את פרס ישראל, שלא לדבר באירופה.

  4. אני בכלל לא מעריך את עמוס עוז, לא כסופר ולא כאיש רוח ולא כפוליטיקאי.

    ובכל זאת, ירדת מהפסים?

    נתנו לו את פרס גטה בגלל שהוא מעודד אנטישמיות?

    קודם כל, אם כבר, קצת עובדות, זה פרס גרמני ולא צרפתי, אז אולי בכל זאת מדובר במשהו אחר. הגרמנים לא יצאו מגדרם להאשים את ישראל באינתיפאדה האחרונה.

    מצד שני, לא מזמן אפלפלד זכה בפרס צרפתי יוקרתי, המדיסיס.

    מעניין לציין בכל זאת ששני סופרים אלה זכו בפרסים שלהם על ספר אוטוביוגרפי שמדגיש את הקשר שלהם לאירופה. שניהם מציינים בכל ראיון (ובספרים שלה) עד כמה העם היהודי קשור לאירופה.

    נראה לי שאת זה האירופאים מאוד אוהבים.

    ————-

    אבל דחילק, כל סופר ישראלי מעוד אנטישמיות, איזו חברה הוא יכול לבקר חו. מהחברה בה הוא חי והחברה היהודית?

    ואז איזשהו אנטישמי יכול להשתמש במה שכתב הסופר הישראלי ולאשש את האנטישמיות שלו.

    אז מה יעשה סופר ישראלי? יפסיק לכתוב? יפסיק לבקר? אולי יכתוב רק פנטזיה? וא יגידו לו שהוא ל מעור בכלום?

    ——————-

    בכל אופן נסחפת.

    או7לי עוז נגוע בקצת שינאה עצמית, כמו כל יהודי, אבל אולי גם אתה נגוע בזה. ואיזה אנטישמי יכול לומר על המאמר שלך שהנה תראו, יהודי זוכה בפרס גטה והיהודים אומרים עליו שהוא אנטישמי…

    כך שבסופו של דבר כל מה שיכול לומר או לכתוב יהודי יכול לעודד אנטישמיות.

    תכניס לך את זה טוב לראש, האנטישמיות לא קשורה בכלל למעשי היהודים (וגם א.ב. יהושוע היה עושה לעצמו טובה אם הוא היה מבין את זה, וממשיך לכתוב את מאמריו הנלוזים המסבירים למה היהודים אשמים באנטישמיות), היא קשורה למוח של הגוי!