עינם של כמה ממשוררי ישראל צרה במנת חלקם הלגיטימית של אנשי הגות ורוח אחרים מנתח העוגה התקציבית. ליקוי מאורות?
המשוררת מאיה בז'רנו התראיינה עם עוד מספר משוררים שבאו לקונן על מצבם הכלכלי המר והירוד של משוררי מדינת ישראל למוסף "7 לילות" ("ידיעות אחרונות", 9.9.05, עמ' 10-11). הסוגיה ידועה ומצערת, שכבר עסקתי בה בין השאר במאמרי "מה לדליה רביקוביץ' בקבר רחל?", שם הובאו דעתה האישית של המשוררת חוה פנחס-כהן בדומה לדעתה של רביקוביץ' עצמה.
בז'רנו טענה בין השאר כי "אנחנו (המשוררים) כמו נגני רחוב ששמים את הכובע – מי שרוצה נותן כסף, מי שלא רוצה לא נותן. ככה יוצא שהקיום שלנו תלוי בנדבות… אם אנחנו רוצים לשמור על תרבות רוחנית חילונית, חייבים לייחד לשירה קריטריונים משל עצמה. למה האימרה 'אם אין קמח אין תורה' תופסת רק לגבי השכבות הדתיות בחברה שלנו?", היא שואלת.
אישיות ספרותית מרכזית נוספת שרואיין לכתבה, המשיך והשלים את קו המחשבה הזה, המקיש-מציבור-לציבור בקבלת תמיכה כלכלית מקופת המדינה. דב אלפון, עד לא מזמן עורך בכיר במסגרת עיתון "הארץ" ומגיש תוכנית הטלוויזיה "נספח תרבות", כיום העורך הספרותי הראשי של הוצאת "כנרת זמורה-ביתן דביר", טען בתוקף ש"כשם שהמדינה מחזיקה בשכר שורה שלמה של רבנים, רק מתוך ההנחה שהם תורמים במשהו לעוצמתה הרוחנית של המדינה, הרי שאני יכול להוכיח שמשוררים תורמים לעוצמתה הרוחנית של המדינה – בימי מלחמה כבימי שלום – לא פחות ואולי אפילו ביתר הצלחה מאשר אותם רבנים ומקובלים".
אז ככה, קודם כל הצגת העובדות והנתונים. על כל משורר אחד בישראל ישנם עשרות רבני ערים בישראל. מספר קהל יעד שוחרי דעת רבני ישראל עולה בעשרת מונים על מספר משוררים ששמם הולך לפניהם שזוכים להוקרת הציבור הרחב הרוכש בקנאות את ספריהם. ואילו קהל יעד השוחרים לפתחם של רבנים מהזן הבלתי-תלוי בתקצובי ממשלות ישראל עולה על כולם במאות אלפי מונים. כלומר, אין קשר בין עשייתם הרוחנית הפורחת של הרבנים-פוסקי ההלכה לבין תקצובם השוטף מקופת המדינה.
והנה עוד מספר עובדות ונתונים: כמה ספרי שירה אתם חושבים לכם שהוציא מר אלפון מיום היכנסו לנעליו של "העורך הראשי" של אחת מהוצאות הספרים הגדולות בארץ? נאדה. בעצם, רק אחד. של המשורר רוני סומק (קובץ שירים בשם "מחתרת הֶחלב"), שאין זו כמובן חוכמה עסקית וכלכלית גדולה להוציא את ספרו התשיעי של המשורר עם קבלות ביד. ולאור דבריו אלה של מר אלפון ברור גם מדוע לא מוציאה אחת מהוצאות לאור הגדולה בישראל (אם זכרוני אינו מטעני, ספר חדש מידי יומיים-שלושה), שגם מחזיקה באמתחתה רשת של חנויות ספרים ענפה המתחרה בחורי-אף מול רשת "סטימצקי" (השותפה עם "כתר"), ספרים של כותבים (משוררים, סופרים או חוקרים) חובשי כיפות או חובשות שביס. ברור לגמרי המשקל היחסי באוכלוסייה מבין רוכשי פירותיה הלא-תמיד-ביאושים של "הוצאת זמורה", אוכלוסייה דתית השוחרת ספרות ומדע לגווניה, ש"בית זמורה" מעניקה לאוכלוסייה זו משקל לא-פרופורציונאלי ביחס ליוצריה מבית.
היה זה חזונו האוטופי של 'חוזה המדינה' תיאודור הרצל ב'מדינת היהודים': "לא ניתן כלל למגמות התיאוקרטיות של אנשי דת להרים ראש. אנו נדע להחזיקם בבתי הכנסת שלהם, כשם שנשאיר את קציני הצבא בקסרקטיניהם. צבא וכהונה יכובדו כדרוש וכראוי לתפקידיהם הנכבדים, אבל בענייני המדינה אל להם להתערב" – כאילו שיש לאוסרם כי היו כאסירי גטאות ההשמדה או כאסירי ציון, כאילו היו לאזרחים מסוג ב' או מסוג ז' שאין להם כל זכות דמוקרטית לחופש הביטוי, כאילו שהפוליטיקאים מכל המינים ומכל הזנים שמסתובבים במסדרונות הכנסת מבינים משהו במדינאות לשמה, והרי רבים מהם מדינאים דגולים כבג'מין דיזראלי, הנרי קיסינג'ר וליאון בלום – המדינאים היהודים הדגולים במדינותיהם. הרצל המחיש כך את הפרדת הדת מהמדינה, כפי שהשיג את מהות המדינה וממש לא-השיג את מהותה של הדת היהודית (השונה מהדת הנוצרית המוכרת לו מהחברה הגרמנית בה צמח).
יש להניח כי הסיבה שבעטיה מדינת ישראל הצעירה לא אימצה את חזונו הנ"ל של הרצל (כליאת הרבנים = הפרדת הדת מהמדינה), הסיבה שבעטיה ישראל לא נהגה כך כלפי רבניה – ואף נוהגת עמם ביד רכה בהתייחס להתבטאויותיהם הפומביות במסגרת חופש הביטוי המקודש בדמוקרטיה הישראלית – נובע מכך שהיא מוקירה את אמונתם הלגיטימית של שוחרי התורה ולומדיה כחלק מציבורים שלמים שהיא זקוקה להם כאזרחים שווים במדינה יהודית ריבונית. וכאלה ישנם באחוזים גבוהים מאוד בקרב המסורתיים ואפילו בקרב כל אותם חילונים/יות שומרי מקווה טהרה ועל צום יום-הכיפורים. לאו דווקא בשל "תרומתם של הרבנים לעוצמתה הרוחנית של המדינה", שזאת בוודאי התוצאה של מעשיהם הטובים והנהגותיהם היומיומיות המוסריות התרומיות (במידה והם כאלה, ורובם ככולם אכן כאלה מתוך היכרות אישית). אך זוהי רק התוצאה העקיפה של מעשיהם, כפי שזאת בוודאי גם התוצאה העקיפה של מעשי המשוררים עצמם, לפחות חלק מהם. שכן, אין לך משורר שקם בבוקר וחושב כיצד יתרום היום לעוצמתה הרוחנית של המדינה הזאת. אנו שומעים את קולם ברמה בעיקר בעניינים פוליטיים ופחות בעניינים חברתיים, בעיקר בצד השמאלי של המפה ופחות בצד היהודי שלה. שעל-פי-רוב עמדות אלה, לא בדיוק "תורמים לעוצמתה הרוחנית של המדינה", בלשון המעטה. המשוררים שכן ייחלו לתרום לעיצובו הרוחני החדש של העם היהודי – ביאליק וברדיצ'בסקי, אורי צבי גרינברג ונתן אלתרמן, ורבים אחרים – חיו בעידן של טרום הקמת המדינה, כך שגם לא יכלו לתרום במישרין לעיצובה הרוחני. אלה גם אלה, בוודאי שתורמים לכך כאחת מתוצאות מפעלם הרוחני הייחודי להם, אך זו מעולם לא היתה כוונתם במחשבה תחילה.
|
|
כאמור, על גורלם המר מבחינה כלכלית של משוררים בישראל כבר קוננו לכשעצמו במאמר על הספד על דליה רביקוביץ' ע"ה והבאתי מדבריה בנידון, ואין כל מקום לכונן על המצב בצורה ובסגנון המשתלח שבה בחרו להקיש ולדסקס בז'רנו ואלפון. הלא בקרב משוררים בישראל רובנו מכירים ומוקירים משוררים שומרי מצוות, כמו: יוסף עוזר, מירון איזקסון, אליעז כהן, שור ענתבי, איתמר יעוז-קסט, אלחנן ניר, חוה פנחס-כהן, אדמיאל קוסמן, אבישר הר-שפי ורבים וטובים נוספים שבמחילה-מכבוד-שירתם שמם פרח לרגע מזיכרוני. עבור רוב המשוררים הללו, אין מה להשוות בכלל בין מעמדם כמשוררי חול לבין מעמדם של פוסקי ההלכה מן הבחינה הרוחנית דווקא. שכן לדידם, תהא זו "דלות הרוח" לשמה, ש"מתוך שלא לשמה עתידה לבוא לשמה", ואבוי למדינת ישראל "אם לעת כזאת הגיעה למלכות". וכאן נשאלת השאלה: האם עורכי השירה והספרות החילונית באו להפקיעם מזכותם הלגיטימית לתמיכה כלכלית של המשוררים כולם? למה ייגרע חלקם מנתח העוגה התקציבית שתבקשו לקבל מהגורמים הממשלתיים? למה שייבדל חלקם מכלל עדת משוררי ישראל רק בשל השוואות חלולות ביניכם לבין ציבורים רוחניים אחרים?
אין זה כי אם, זכויותיהם הכלכליות של המשוררים בישראל ראויים לדרישה מצפונית וערכית-רוחנית מהרשויות השלטוניות, בראשם משרד החינוך והתרבות, ללא כל הקשר בהשוואתם לשאר אנשי הגות ורוח החיים עמנו כאן. משום שמגיע לכם המשוררים על-פי דין ולא על-פי רחמים; מבלי שעיניכם תהא צרה בחלקם הלגיטימי של אנשי רוח אחרים היושבים בתוך עמם. למה? בגלל "מה שאתם עושים ויוצרים עבור כולנו"! או אם לצטט את המשוררת חוה פנחס-כהן: "זהו אות התודה שצריכה חברה להעניק למי שמשאיר אחריו כלי ביטוי לאדם, לזמן ולמקום הבאים אחריו", וכלל לא בשל היותכם בדיוק כמו האחרים ש"בכלל ספק אם תורמים משהו למדינה כמונו" ושאר דימויי ירקות מתנשאים.
|
—————————————————
תגובת המשוררת מאיה בז'רנו:
לאורי פז
שלום,
תודה על תשומת הלב, ובכלל יפה מה שאתה עושה – בוחש ומערבב בעניינים ולא מניח לדברים לנוח בשאננות ולעבור על סדר היום הציבורי ללא תגובה. כן, אבל משהו שם היה לי מעט מעורפל בעניין הקשר לרבנים – והאנלוגיה ביניהם למשוררים. אלו ואלו אנשי רוח.
איני מזלזלת כלל בתרומתם של רבנים, אבל כמה באמת שווים משהו וחכמתם נדירה?
ורבים בסקטור הדתי זוכים לתמיכה כלכלית. צדקת בדבר אחד – שיש להפנות דבריי אלו למשרד החינוך ולמשרד האוצר.
תודה מכל מקום,
מאיה בז'רנו
—————————————————
תגובת המשורר יוסף עוזר:
לאורי פז ולמאיה בז'רנו
שלום רב,
מפני ששמי מוזכר בכתבה, אולי ראוי היה שאביט מן הצד בדברים שאורי פז, באנרגיה ובאחריות מביע כאן – במקום שבו משוררים אינם מעניקים משקל אמיתי למילים ולמושגים שאמורים להיות הכלי המעודן ובעל העוצמה בידיהם היצירתיות.
אני נאלץ להביע תדהמה כיצד מה שהובן בנכלולי הפוליטיקה חודר לאנשי הרוח – ההשתלחות ב "יהודון" שלהם, בדתיים … בשביל להעלות בעיה כאובה של היוצרים, האמנם חייבת מאיה בז'רנו להתריס כנגד הנ"ל? אכן, דבריה פחות בוטים מדברי ההבל של דב אלפון, בכל זאת, כמשורר, עדיין אני יודע שהקוראים של כלל השירה בארץ הם מאות או מעט אלפים. אולי 3,000 קוראי הספרות היהודית הם מאות רבות של מאות אלפים. לאחרונה קראנו על חוקרי רש"י באוניברסיטאות בצרפת ובמרוקו… ואילו לספרי השירה תפוצה של מאות אומללות.
לספרות היהודית נוכחות אדירה. האם יש לנו ספק מהי התרבות הישראלית המנסה להגדיר עצמה ללא המסד היהודי בכל תחומיו? (לשון, פילוסופיה, הצדקה לקיומנו הפרובלמאטי מול הפלשתינאים…).
אינני רוצה לראות עולם ללא שירה. אינני רוצה גם לראות כיצד המשוררים הם עדיין יכולים להיות מאיקובסקים – שמוכרים את נשמת שירתם בשביל לשרוד. ראשונים לזייף מטבעות לשון. האינטלקטואלים בוגדים? – לא מתאים למאיה.
אגב, אתמול ב"משכנות שאננים" ראיתי את שם אחד הפייטנים המדהימים – חיים בז'ארנו. והרי פיוטו, מהאתר "פיוט":
חדש כקדם ימינו / חיים בז'ארנו
חַדֵּשׁ כְּקֶדֶם יָמֵינוּ שׁוֹכֵן זְבוּלָה
לִשְׁכֹּן כָּבוֹד בְּאַרְצֵנוּ נָאוָה תְּהִלָּה
יָגֵל וְיִשְׂמַח לִבֵּנוּ נוֹרָא עֲלִילָה
בְּתוֹךְ צִיּוֹן עִיר קָדְשֵׁנוּ הַמְהוּלָלָה
יָרוּם וְנִשָּׂא קַרְנֵנוּ מְאֹד נַעֲלָה
נָבוֹא אֶל מְנוּחָתֵנוּ וְאֶל הַנַּחֲלָה
מַהֵר וּשְׁלַח מְשִׁיחֵנוּ נָא בַּעֲגָלָא
וְיִנָּשֵׂא הוֹד דְּבִירֵנוּ בְּרוּם מַעְלָה.
http://www.piyut.org.il/textual/276.html
בברכה,
יוסף עוזר
פאזל 
הדבר האחרון שאנשי רוח צריכים להיות זה נסמכים על שולחנו של שלטון.
ראה מה קרה למפלגות הדתיות עם כניסתן לפוליטיקה ולהקצבות הכספים. הרבה לחם ומעט תורה (אם בכלל).
היצירה האישית רק תצא מופסדת מכך. כדאי למצוא פתרונות אחרים.
הדתיים חייבים
לאפשר ראות ופלורליזם לכל גווני הרוח לסוגיהן.
הכוח המשחית של הדת נעוץ דווקא בכוח הפוליטי
שכל עניינו בכספים עבור הקהילות הדתיות.
כבודם במקומם מונח אם יכבדו והם מכבדים בלכאורה את תרבות הרוח החילונית שאותה מייצגים יותר מכל דבר אחר המשוררים.
מאות בודדות של ספרים זוהי חוצפה וגסות רוח בהגדרת עניין הציבור בשירה עברית.
הגיע הזמן שהמשוררים ילחמו על המגיע להם במחוזות הציבוריים בדיוק כמו שיהודים שומרי מצוות עושים ומבלי להתבלבל.
כשמדינת ישראל תחזק את מעמד המשורר ותעריך את ערכו תעזור לו להתרומם ממצבו הכלכלי העגום ותתייחס לעשייתו בכובד ראש ומשקל
גם בכספי – הציבור , כשהוא יקבל את מה שמגיע לו
הציבור הדתי והחילוני יקבל
עושר תרבותי מתוך יחס של כבוד למשוררים החיים בתוכו.
כיום אין יחס של כבוד והערכה מספקת למשוררים.
לא בתקשורת הישראלית, לא בעיתונות המתכווצת מתכניה התרבותייים לא בטלוויזיה ולא בתקציבים
החייבים לעזור למעמד המשורר בישראל.
בכיינים כולם. עם כל הכבוד למשוררות הדור רביקוביץ' ובזארנו, שתיהן יבבניות. מה קרה, משורר לא יכול לעבוד? משוררים לא עבדו? מי מת והסמיך אותן לעוצמה רוחנית כלשהי שמגיע להן קצבה על "תרומתן" למדינה?
בז'ארנו. מגיעה.
הנה הם יצאו, העלוקות הפואטיות. מגיע לי זה ומגיע לי זה וכל הג'אז הזה. לכו לעבוד.
מאחר ועניין תעסוקתם היומיומית של המשוררים עולה כאן לדיון, אבקש לציין כי שני המשוררים שהגיבו לדבריי למעלה, מתפרנסים ממשלח ידם בהוראה ובספרנות.
יוסף עוזר הוא מנהל תלמוד תורה בירושלים.
מאיה בז'רנו עובדת בספריית "בית אריאלה" בתל אביב.
בס"ד,
חג שמח!
ברצוני להגיב למיה בזרנו ולכל אלה שחושבים שאם משוררים כותבים ומוציאים ספרי שירה הם צריכים להיות מובטלים מעבודה פיסית, ושהמדינה קרי, משרד החינוך ייממן את חייהם.
משורר או סופר יכול לעבוד כמורה, כמובן בהתאם להשכלתו האקדמית, ויכול לעבוד בכל עבודה מספקת וגם לכתוב. וזה לא פוגע בשום קיום אחר, ניתן לגדל ילדים, לתחזק בית, לנהל את מדיניות האוצר בבית, הפנים והחוץ וגם להביא פרנסה, ככל שהאדם היוצר מועסק יותר, זה בריא מכל הבחינות, ומכל ההיבטים… לכן, הייללות והייבבות הם כדמעת תנין שם בנחל, הרי דמעותיו הם לשוא… לא?!
מה שכן, הייתי מאד ממליצה להעניק פרסים ליצירות נפלאות וייחודיות כמו של יוסף עוזר הצדיק, ובאמת מגיע לו, מלבד זאת שלפי קריאת כתביו של עוזר, רואים שהוא גם מעוצב כאדם מאד תובנתי, אקדמאי ומאד הוראתי כזה שיכול לעצב דור ועוד דור, של ילדים ותלמידים וחברה…
ולא כל המשוררים שאני מכירה באופן מאד מרוחק הם כאלה!!!
כרמיתי.