מורה נבוכים – 800 שנה לפטירת הרמב"ם

"מכון שלזינגר" הצטרף לחגיגת ציון שנת ה-800 לפטירת הרמב"ם וקיים כנס בנושאי רפואה והלכה, שני תחומים רחבי-אופקים שהרמב"ם כה הצטיין בהם. ודומה כי אין רגע מתאים יותר מלהקדיש מחשבה להגותו הפילוסופית-היהודית של מי שלא-בכדי כונה בשם "הנשר הגדול"

'מורה נבוכים' לרבנו משה בן מימון –

– תירגם: הרב יוסף קאפח ז"ל, תמ"ה עמ', מוסד הרב קוק, תש"ס (מהדורה 15)

– תירגם: פרופ' מיכאל שוורץ, שני כרכים, 842 עמ', אוניברסיטת תל-אביב, תשס"ג (מהדורה 3)

אנחנו חיים בתקופה של חיפוש מזור רוחני. בעיני רבים וטובים הפילוסופיה של העולם המודרני לא מימשה את התקוות שהמין האנושי (בעיקר האגף המערבי שלו) תלה בה. מדובר בתופעה אמיתית, הנובעת מצרכים אמיתיים על רקע אכזבה ממשית מן המצע הרעיוני שעליו מבוססת התרבות המערבית. מיליוני אנשים משכילים ואינטליגנטים מרגישים ריקנות ובלבול, חוסר מוצא ותהייה קיומית בתוך הווי של עולם פלורליסטי אך מטריאליסטי. אם צודקים הפסיכולוגים וההיסטוריונים, האדם המודרני מאופיין בחסר ובהשתוקקות לעולם אחר, שאבד והשתנה, וכן בצער על מלכות ונשגבות, על היופי והאצילות שהעולם המודרני איבד למען ערכים כמו חומרנות ותאוות כוח. מועקה רוחנית פוגעת בחייהם של רבים, לפחות כמו אחדות מן המחלות הנפוצות בעולמנו.

דיוקנו של הרמב"ם בפסל שהוקם על ידי שלטונות ספרד ב-1964 בקורדובה, עיר הולדתו.

בימינו יש אפשרויות חיפוש רבות, ולמחפש נתונה חירות עצומה בדרכו אל האור. 'מורה נבוכים' הוא יצירת מופת בתרבות היהודית, פרי עטו של אחד מענקי הרוח בכל הזמנים, רבנו משה בן מימון (הרמב"ם, ספרד 1138 – מצרים 1204). 'מורה נבוכים' הוא מעין מדריך אינטלקטואלי-רוחני ומורה נבוכים, כשמו-כן-הוא, בסופרמרקט הגדול שבו מוצעים מורים רוחניים לרוב ודרכים שונות ומשונות למצוא את האור ולחיות חיים טובים, מלאים ומספקים יותר.

קשה לומר ש'מורה נבוכים' מתמקם במדף ריק באִצטבאות שסביבנו. אלפי ספרים באים להציע "סחורה רוחנית", לעזור להעריך את מצב הנפש, להסביר את היקום ולגעת ברוחנו בכל דרך שנוכל להעלות בדעתנו. ובלא מעט דרכים שמעבר לכל דעת. אולם 'מורה הנבוכים' של הרמב"ם שבעיקרו נכתב לצורכי השעה של המאה ה-12, לא פג טעמו ולא נס ליחו ולמרבה האירוניה הוא אקטואלי ורלוואנטי דווקא בעיצומו של העידן המודרני או הפוסט-מודרני. הוא מציב מזור רוחני בדרכו הרציונלית לריק הרוחני שמאפיין את האדם המודרני.

 

הספר אמור לעזור בפתרון בעיותיה של התיאולוגיה בעומדה מול אחותה הזועמת, הפילוסופיה. הרמב"ם מנסה לבחון את דפוסי המחשבה הדתית היהודית לאור הלוגיקה של הפילוסופיה היוונית. שיטתו משתדלת להכיל את רוב בעיות היסוד של המאמין הנבוך: מהי דמות הא-ל; מהם גבולות ההכרה; מהם התוקף והמסר האמיתיים העומדים מאחורי כתבי הקודש, והיד עודנה נטויה.

ישוב בין עולמות מתנגשים

הרמב"ם היה בקיא בספרות הפילוסופית היוונית והאמין שהידע המדעי אינו סותר את האמת המקראית. כתביו קיימים ועומדים לא רק כפירוש למקרא אלא אף כיצירות פילוסופיות בפני עצמן. כמו כן, כתביו מעידים גם על כך שהיתה לו השכלה רחבת-היקף בפיסיקה, באסטרונומיה, במתמטיקה, ברפואה ובלוגיקה של זמנו. 'מורה נבוכים', פסגת יצירתו ההגותית של מי שכונה בפי אנשי החכמה "הנשר הגדול", הפך לספר היסוד ביהדות ובפילוסופיה הכללית. הוא העסיק וממשיך להעסיק לא רק הוגים יהודיים ולא רק את העוסקים בפילוסופיה של הדת. די לקרוא בכתביהם של הוגי-דעות ואישי-רוח עתיקים ובני-הזמן, כדי לחוש את השפעתו או לסכם את התנועה המחשבתית המתחוללת עקב קריאתו.

          הספר נכתב במקור בערבית, בשנות התשעים של המאה ה-12, בעת שהיה כבר הרמב"ם למנהיג הקהילה היהודית ולמורה הלכה. את 'מורה הנבוכים', הבנוי כמבוך, כתב הרמב"ם לאחר שכתב את חיבורו ההלכתי-שיטתי המקיף 'משנה תורה' – וסימֵן בכך כי ההלכה היא עבורנו הדרך אל האמת. או כפי שכתב עליו הרש”ר הירש: “איש נעלה, שהודות לו ורק לו, שרדה היהדות המעשית עד ימינו אנו”.

הרמב"ם מסמל בחיבורו את סוג התעוזה האינטלקטואלית, בו הוא דן בסוגיות אֵמוניות ופילוסופיות והקדישו לתלמיד, יוסף בן יהודה אבן-שמעון, להנחותו בדרכי העפר שבין דברי התורה לבין עיוני אריסטו היווני. הספר אמור לעזור בפתרון בעיותיה של התיאולוגיה בעומדה מול אחותה הזועמת, הפילוסופיה. הרמב"ם מנסה לבחון את דפוסי המחשבה הדתית היהודית לאור הלוגיקה של הפילוסופיה היוונית. שיטתו משתדלת להכיל את רוב בעיות היסוד של המאמין הנבוך: מהי דמות הא-ל; מהם גבולות ההכרה; מהם התוקף והמסר האמיתיים העומדים מאחורי כתבי הקודש, והיד עודנה נטויה.

לחיבור נודע, מעת הופעתו, מקום מרכזי בדיון ההגות היהודית; לימים הוא הפך לספר המופת של הפילוסופיה היהודית. שום דבר ממה שנכתב לפניו או אחריו אינו מתחרה בעוצמתו המרשימה. הרמב"ם נטל על עצמו משימה דתית כבירה: לבחון שאלות עקרוניות ביהדות בגישה שכלתנית ובדיאלוג עם עקרונות הפילוסופיה האריסטוטלית ששלטה בעולם התרבותי של זמנו, ו'המורה' מנסה ליישב בין שני העולמות המתנגשים. הדעות חלוקות בנוגע לשאלה עד כמה הצליח במשימה זו. אך מוסכם ונהיר כי מאמציו הניבו משנה פילוסופית רבת עוצמה ומעוררת השראה. ואין זה מדויק לחשוב שהרמב"ם רצה למזג בין הדיסציפלינות, משום שדחה את תפיסת הא-ל של אריסטו מעיקרה.

הגם שהפילוסופיה האריסטוטלית נזנחה ונבוכה זה מכבר על-ידי ממצאי המדע המודרני, 'מורה נבוכים' עדיין מעלה דיונים רבים הרלוואנטיים אף לתקופתנו. לפופולאריות מיוחדת זוכה החלק השלישי של 'המורה' (כרך ב' במהדורת שוורץ), העוסק בשאלות קיום ההשגחה הפרטית והכללית וטעמי המצוות. אך גם מהחלק השני, הפילוסופי יותר, אפשר ללמוד הרבה בנוגע להתמודדותו של הרמב"ם עם הגות נוכרית ודרכי נפתלותה. שאלת חידוש העולם יש מאין, שאלת הבחירה החופשית ושאלת הרצון האלהי בקשר לבריאה, הן בין המוקדים הידועים של דיונים אלו.

בחלק הראשון, עוסק הרמב"ם במציאות ומהות האלהים כאחדות של שכל, משכיל מושכל, בתורת התארים החיוביים ו"השליליים" של הא-ל ובהנהגת היקום; על ייחוד השגתו הנבואית של משה רבנו, על ההבדל הדק כחוט השערה בין החכם (הפילוסוף) לנביא ועל הפער התהומי של שלמות אישיותם המוסרית, על מהות האמונה ואחדותה, ובידיעת הא-ל.

ב'מורה' מציג הרמב"ם דוקטרינה שלמה של הבנת המושג "אלהים" על דרך השלילה. אליבא דהרמב"ם, אנחנו יודעים בבירור מה אלהים הוא לא: הוא לא אדם ולא שולחן, לא מרדן ולא צייתן, לא בעל-חיים ולא גוף דומם, לא נולד ולא מת. ואולם קצרה ידנו מלומר מהו כן. איננו יכולים לייחס לו שום תכונות, שכן "אין לו דמות כלל". כך ש"טובו המוחלט של הא-ל" מובן בהימנעות ממעשי עוול; "חכמתו האינסופית" מוצגת כהימנעות מחוסר ידיעה וכדומה. כלומר, אנו מסוגלים לחשוב על אלהים ולהבינו כ"דבר השונה מכול מה שאנו מכירים", אך מכאן לתפיסתו כפי שהוא באמת עוד רחוקה הדרך. מעניין לראות שתיזה זו הפכה למקובלת ביותר בקרב ההוגים הישראלים העוסקים לאחרונה בנושא, ביניהם: ישעיהו ליבוביץ' ז"ל, אסא ונעמי כשר, שלום רוזנברג, אביעזר רביצקי, מנחם קלנר, אבישי מרגלית, משה הלברטל, אבי שגיא ועוד.

הרעיון שניתן לחשוב על אלהים אך ורק באמצעות "דרך השלילה" מסתמך אצל הרמב"ם על טעמים תיאולוגיים ופילוסופיים גם יחד. הטעם הדתי העיקרי כרוך בקדושתו של האלהים בעיני המקבלים על עצמם לעבדו באמצעות עול תורה ומצוות: אם אלהים הוא "קדוש" אזי הוא מעין "ערך מכונן", דהיינו דבר המשמש מושא להערכה מוסרית. הטעם הפילוסופי העיקרי כרוך בעובדה, שאלהים אמור להיות סיבתו החיצונית והבלתי-חומרית של העולם. כיוון שהוא חיצוני לעולם, אין לנו שום אפשרות לצפות בו או לבוא עמו במגע ישיר. וכיוון שהוא נעדר גופניות, הוא נמצא מחוץ לטווח של כוח הדמיון וההדמיה שלנו; שכלים עלובים שכמותנו, הזוכים להתנסות בחוויות סופיות ומוגבלות בלבד, אינם יכולים לתפוס את הא-ל האינסופי ולהבינו באורח מלא.

            ולא רק באינסופיותו, אלא גם בכל שאר מאפייניו הגרנדיוזיים של הא-ל, כמו למשל היותו נצחי, בורא עולם והאדם, יודע-כול וכדומה – אלהים אינו אמור להיות דומה לשום דבר מן הדברים שאנו מכירים אמפירית. כי בתור אלהים הוא אמור להיות שונה בתכלית השונות מכל האובייקטים החומריים הנוצרים ומתכלים לפרקים, אשר בהם אנו נתקלים בחיי היומיום. לפיכך, לפי הרמב"ם, אין באפשרותנו ליצור דימוי או מושג של אלהים וגם לא לתפוס ולהבין את מהותו הנשגבה.  

ככלל, ניתן להחיל את דבריו של הרמב"ם בכבודו ובעצמו (בהקדמה תחת הכותרת 'צוואת ספר זה'), על פרשנות תכניו, תפישותיו והשגותיו. הרמב"ם מפציר בהקדמתו בכל קורא וקורא שרק יקרא את הספר לעצמו, שלא יפרש אותו לזולת, שלא יתווך אותו, שלא ידבר בשמו ושלא יצטט אותו. ועד כמה חשש הרמב"ם מכל המתפרנסים בכבוד רב בעידן המודרני: ממתווכי ידע, מתועמלנים, מבּוּרים, מאינטרסנטים, מפרשנים מלומדים-בעיני-עצמם, מעורכי תקצירים, ומציטוט המתעה את משקל ההכרעה לכיוון שאליו הוא עצמו כלל לא התכוון. והרמב"ם אף התאמץ להבטיח שספרו יוגבל לעצמו עד כדי השבעת הקורא: "אני משביע באלהים יתעלה את כל מי שיקרא בספרי זה שלא יבאר דבר ממנו, אפילו לא מילה אחת… והיה אם ירווה את צימאונו אפילו בדבר כלשהו… יודה לא-ל ודיו במה שהבין". ודיו במה שהבין.

חושף טפח ומסתיר טפחיים

הרמב"ם נטל על עצמו משימה דתית כבירה: לבחון שאלות עקרוניות ביהדות בגישה שכלתנית ובדיאלוג עם עקרונות הפילוסופיה האריסטוטלית ששלטה בעולם התרבותי של זמנו, ו'המורה' מנסה ליישב בין שני העולמות המתנגשים. הדעות חלוקות בנוגע לשאלה עד כמה הצליח במשימה זו. אך מוסכם ונהיר כי מאמציו הניבו משנה פילוסופית רבת עוצמה ומעוררת השראה. ואין זה מדויק לחשוב שהרמב"ם רצה למזג בין הדיסציפלינות, משום שדחה את תפיסת הא-ל של אריסטו מעיקרה.

'מורה הנבוכים' הוא חיבורו ההגותי העיקרי של הרמב"ם. חיבורו הפילוסופי הראשון שכתב הרמב"ם בנעוריו הוא 'מילות ההיגיון', המבאר את מושגי היסוד של הלוגיקה. כך יש עניין פילוסופי-הלכתי בחלקים רבים מספר 'משנה תורה' (שלאחרונה הופיע במהדורה מהודרת של שבתי פרנקל, ב-13 כרכים ובמבחר גדלים), אולם עיקרו בחלק הראשון הנקרא 'ספר המדע', המציג בניסוח הלכתי את יסודות האמונה היהודית. על מקורות אלה יש להוסיף כמה מאיגרות הרמב"ם, בייחוד: א. 'איגרת השמד', או 'מאמר קידוש השם'. ב. 'איגרת תימן' (על גורל עם ישראל בעמים וימות המשיח) ו'איגרת תחיית המתים', הדן בקיומה של אמונה זו, הנמנית לפי הרמב"ם בין עיקרי היהדות, מבחינה עיונית-שכלית.

"הדברים אשר חיברתי בזה הספר הם עניינים נסתרים", כתב הרמב"ם בפתח הספר, ואכן, כל עמוד בו כמו נושא את הסיווג 'סודי ביותר', כשמה שנראה בעיני הרמב"ם כרגישותו הרבה של החומר מכתיבה לו את סגנונו המעורפל. והרמב"ם קובע בהקדמה שהדברים נעשו בכוונת מכוון וסיבתם, אחת משבע סיבות: "הכרח לדון בדברים עמוקים מאוד אשר יש להסתיר חלק מענייניהם ולגלות חלק. … ראוי שההמון לא ירגיש בשום אופן בנקודת הסתירה ביניהם. יש שהמחבר נוקט בכל תחבולה כדי להסתיר זאת".

בעיקרו של דבר, בניגוד לספר 'משנה תורה', שנכתב בשביל תלמידי חכמים העוסקים ב"חכמת התורה" במובנה המסורתי, נכתב 'מורה נבוכים' בעבור תלמידי חכמים שנכנסו ל"חכמת התורה על האמת". החכמים מן הסוג הראשון אינם 'נבוכים' עדיין, משום שעסקו בתורה שבכתב ובתורה שבעל-פה ואינם בעלי השכלה פילוסופית. רק מי שהתחיל בלימוד הפילוסופיה מחוץ לחכמת התורה ההלכתית או שמי למד והכיר את הפילוסופיה הכללית ואחריה זכה לטעום מחכמת התורה ההלכתית – הופך ל'נבוך' בגלל אי-הַתאמוֹת המתגלות לו, ועל-כן צריך להורות לו כיצד ליישב את הניגודים של הפילוסופיה עם התורה, כיצד ליישר ההדורים ובעצם כך להשלים את השכלתו הרחבה ולהתוות את דרכי ההתאמה בין האמונות והדעות שבתורה לדעות הפילוסופיות. בעיקר לשם כך נועד ומכוון הספר 'מורה נבוכים'.

אבל כבר ראינו שהרמב"ם ראה סכנה גדולה בדיון גלוי בסוגיות הללו. כלום סכנה זו אינה מתעוררת על-ידי עצם כתיבת הספר? ודאי שכן. משום כך ניסה הרמב"ם להתגבר עליה על-ידי המתודה של חיבורו. במקום פירוש מפורט הוא הציע מפתחות, ובמקום דיון שיטתי בנה את ספרו כמלאכת מחשבת של הַסְתֵר-דבר. מניין למד את המתודה הזאת, שאין לה אח ורֵע בפילוסופיה הנוצרית והמוסלמית? לדברי הרמב"ם בהקדמה, הוא הלך בדרכי תורת-משה והנביאים. הֶאָרות האמת הנצחית נוגהות בין דברים רבים שאינם מעניינה, ולפעמים אפילו בין דברים הנראים לכאורה כסתירותיה. רק מי שיודע לצרף את ההארות הללו ולחזור ולפרש מה שנראה כסתירות בשיטת פרשנות מתוחכמת, שאת כלליה לומדים מן המסורת שבעל-פה, מגיע לעומק האמת. הרמב"ם, שללא ספק היה גדול המאמינים שעמדו ליהדות אחרי האבות והנביאים שהוא גם גדול הפוסקים בתורת ישראל, המשיך בכך את המתודה הזאת של המסורת הברוכה של תורת-משה [ואולי לכן מסורת בידינו ש'ממשה (רבנו) ועד משה (בן מימון) – לא קם כמשה (רבנו)' מבחינה זו] והנביאים, אולם במגמה הפוכה, מפענחת, כי האמת שהסתיר אינה אלא הפירוש ההשקפתי-ההגותי של דברי התורה.

                             קבר הרמב"ם בטבריה

סלע המחלוקת סביב הגותו

'מורה נבוכים' נחשב היום לאחד החיבורים הפילוסופיים החשובים ביהדות. בספר מוכיח הרמב"ם כי היהדות היא דת השכל הצרוף, וחלק מיסודותיה זהים לתפיסת היסוד של הפילוסוף היווני אריסטו. כאמור, הדעה הרווחת היא ש'מורה נבוכים' בא לפתור את בעיית המבוכה הרוחנית שבה מצאו את עצמם הרמב"ם וחכמי היהדות האחרים שהתוודעו לפילוסופיה של אריסטו. זו היתה בעיניהם החוכמה העליונה שאליה הגיע האדם, והנה התגלו סתירות עקרוניות בינה ובין תורת משה.

ההיסטוריונים מספרים על הפולמוס סביב כתביו של הרמב"ם, שהסעיר את העם היהודי במשך כמאה שנים, והחל עוד בחייו, אבל הגיע לשיאו כשלושים שנה לאחר מותו. בשנות השלושים של המאה ה-13 התפלגה היהדות כולה סביב 'המורה'. המחלוקת הראשונה התעוררה ב-1232 במונְפֶלְיֶה שבדרום צרפת בקרב 'בעלי התוספות', שהתנגדו להשקפתו הרציונליסטית של הרמב"ם. ראשי המתנגדים היו הרב שלמה מן ההר ותלמידיו, ר' דוד בן שאול ורבנו יונה גירונדי מגֶרונה שבספרד, שלמד בצעירותו במונפליה.

           רבני צפון צרפת נענו לקריאתם והטילו חרם על כל מי שקרא את 'מורה הנבוכים'. כנגדם הוכרז במונפליה חרם על רבי שלמה מן ההר ועל תלמידיו. המחלוקת התפשטה גם לקהילות ספרד. רבי דוד קמחי (רד"ק) מנַרבּון שבדרום צרפת נסע לספרד כדי לגייס את תמיכתם של ראשי הקהילות לצד חסידי הרמב"ם. קהילת אראגון הצטרפה לחרם שהוכרז על מתנגדי הרמב"ם.

הדיו של הפולמוס הגיעו גם לקהילות רחוקות, ויש עדויות על עימותים בין מתנגדי הרמב"ם לבין חסידיו ב-1285 בעיר עכו, עת שהתקיימה בה קהילה יהודית חשובה ומרכזית בארץ ישראל (בתקופה הצלבנית). הוויכוח היה כה חריף וסוער עד כי פילג את היישוב היהודי של עכו ליוצאי אשכנז מזה וליוצאי ספרד מזה. אחד מחכמיה, הרב שלמה פטיט, אף נסע לאירופה כדי לגייס שם תומכים להטלת החרם על כתבי הרמב"ם.

המאבק בין מתנגדיו של הרמב"ם לבין חסידיו היה כה חריף, עד שהובא בפני שלטונות האינקוויזיציה, בטענה שהספר 'מורה נבוכים' נגוע באפיקורסות. ב-1233, בעוד המחלוקת בין הצדדים מתלהטת, נשרפו ספרי הרמב"ם על-ידי האינקוויזיציה. שריפת הספרים זעזעה גם את מתנגדיו של הרמב"ם. בשנת 1242, כשנשרפו ספרי תלמוד בפאריז, ראה בכך רבנו יונה גירונדי עונש על שריפת ספרי הרמב"ם, וחזר בו מעמדתו הנחרצת במחלוקת.

ב'מורה' מציג הרמב"ם דוקטרינה שלמה של הבנת המושג "אלהים" על דרך השלילה. אליבא דהרמב"ם, אנחנו יודעים בבירור מה אלהים הוא לא, ואולם קצרה ידנו מלומר מהו כן. איננו יכולים לייחס לו שום תכונות, שכן "אין לו דמות כלל". מעניין לראות שתיזה זו הפכה למקובלת ביותר בקרב ההוגים הישראלים העוסקים לאחרונה בנושא, ביניהם: ישעיהו ליבוביץ' ז"ל, אסא ונעמי כשר, שלום רוזנברג, אביעזר רביצקי, מנחם קלנר, אבישי מרגלית, משה הלברטל, אבי שגיא ועוד.

*   *   *

המתנגדים ל'מִפעל חייו' הפילוסופי של הרמב"ם תבעו להסירו מהמדפים. משהו שם, חשבו, עלול להחליש את אמונתו של האדם, לבלבל אותו ולהותירו כלי ריק. אבל המציאות, כידוע, עולה על כל דמיון, וכבר קרה שרבים מאלה שסר ליבם אחרי הפילוסופיה, החלו לשוב בעקבות 'המורה' אל חיק היהדות. כמובן, למגינת ליבם של מתנגדי הרמב"ם, הלוא הם המיסטיקנים.

רבים כבר עמדו על אופי הכתיבה המיוחד של הספר. זו כתיבה אֵזוטרית, השייכת לחוג סגור של אנשים, שאינה פונה אל ההמון כשם שהיא פונה אל החכם והמבין מדעתו. אם לפשט, החיבור כתוב בצורה דו-רבדית. תחת אמירות מסוימות חבויה אמת אחרת ומשמעות אחרת. היוצא מזה הוא שככל הנראה לא אנחנו, האנשים הפשוטים והכשרים, הם 'הנבוכים' שהרמב"ם פונה אליהם. כדי להיות נבוך אמיתי עליך לדעת פילוסופיה ולהבין מדוע אכן נוצרת בעיה מהעמדתה לצד דת ההתגלות. על כן, אין כביכול שום סכנה: ההמון מתחזק באמונתו מקריאתו של הרובד העליון, ואילו החכם מקבל אמיתות נשגבות מהרובד השני, העמוק יותר.

        שער 'מורה נבוכים'

        (ספריית הקונגרס)

בין התורני לבין האקדמי

המתרגמים הקלאסיים של ספרות ההגות היהודית הימי-ביניימית מערבית לעברית, הם בני משפחת אבן-תיבון, תושבי פרובנס (דרום צרפת). ר' שמואל אבן-תיבון תירגם לעברית את 'מורה הנבוכים' עוד בחייו של הרמב"ם והתרגום נעשה בהנחייתו (ראו חליפת מכתבים ביניהם בענייני תרגום 'המורה' בתוך: 'איגרות הרמב"ם', מהדורת יצחק שילת, כרך ב', עמ' תקיא-תקנד). הוא מדויק ונאמן למקור, אבל המינוח הפילוסופי ומבנה המשפט המחקה את מבנה המשפט הערבי שבמקור, מכבידים על קורא בן-ימינו. אך רוב דפוסי הספר הם בתרגום זה ונספחים אליו מפרשיו הקלאסיים, הרבנים: משה נרבוני, שם טוב בן יוסף אבן פלקירא, יוסף כספי, דון-יצחק אברבנאל ואחרים.

מיד אחר כך, נעשה תרגום עברי נוסף עוד בחייו של הרמב"ם מאת המשורר ר' יהודה אלחריזי. לשונו יותר אלגנטית אך הוא לא נחשב מדויק כל צרכו ולכן לא נתקבל. לימים תירגמוּ את הספר חמישה מתרגמים נוספים, ביניהם המנוח הרב יוסף קאפח. בניגוד לתרגומו של אבן-תיבון, שקשה ביותר לקריאה ולהבנה, תרגומו הבהיר והצח של הרב קאפח, שהיה תלמיד חכם וראש המדברים בדורנו בתורת הרמב"ם, הֵקל מאוד על לימוד 'המורה'. 'המורה' תורגם גם לאנגלית (בחמישה תרגומים שונים), לגרמנית (גם-כן בחמישה תרגומים), ללטינית (פעמיים), לאידיש, לצרפתית, לספרדית, להונגרית, לאיטלקית ואפילו לרוסית. מה שמעיד על האוניברסליות של הספר. ולא רק, חז"ל לימדונו (מגילה כא: ב, בלי הגהת הב"ח ורש"י, לפי בעלי התוספות) שבניגוד לכך שלא ראוי לתרגם את התנ"ך, את "המגילות" ראוי לתרגם אפילו בעשרה תרגומים. "ומהו הטעם? מכיוון שיתחבב הספר בעיני הקוראים ויסכיתו אוזניהם לשמוע לקחיו" (בתרגום חופשי מארמית).

ובשנים האחרונות רואה אור תרגום חדש, פרי מלאכתו של מיכאל שוורץ, פרופ' לערבית ולפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב. וזהו ללא ספק מפעל ראוי לשבח, אך הוא אירוע שקשה להגזים בחשיבותו. אם המהדורה של הרב קאפח מאורגנת בצורה תורנית והופעתה לאור בהוצאת מוסד הרב קוק, שהיא בית הוצאה של ספרות תורנית וגם מחקרית, הרי שהמהדורה הנוכחית מאורגנת בצורה אקדמית קלאסית: אוניברסיטה הוציאה בשני כרכים מהודרים את תרגומו החדש של הפרופ' שוורץ, והוא מלווה במערכת מסועפת של הערות שוליים מבארות, נספחים, מפתחות, בהערות הבהרה, בביבליוגרפיה ענפה ובהפניות לספרות המחקר של אלה הספוּנים ברובם בהיכלי השן של האקדמיה. מצד אחד, כל התוספות האלה, הופכות את הטקסט לנגיש יותר לעיונו של הקורא המצוי, אך מצד שני, חלק ניכר מהערות השוליים די מעמיסות ומכבידות על כתפיו, כאילו יש לו עניין בדקדוקי העניות של השוואת תרגומים בין מתרגמי 'המורה'. ושמא צריך להיות לו עניין, משום שחשוב ביותר שהתרגום המובא לפניו יהיה לא רק יפה אלא גם נאמן למקור, על מנת שנשכיל להבין את כוונת הרמב"ם בדבריו.

'המורה' תורגם לאנגלית (בחמישה תרגומים שונים), לגרמנית (גם-כן בחמישה תרגומים), ללטינית (פעמיים), לאידיש, לצרפתית, לספרדית, להונגרית, לאיטלקית ואפילו לרוסית — מה שמעיד על האוניברסליות של הספר.

כמו רוב רובם המכריע של קהל יעד לומדי הספר, אין ביכולתי להשוות את התרגומים ולשפוט מי מהתרגומים מדויק יותר, הן בגלל אי-ידיעת השפה והן בגלל חוסר השליטה בראשית ראשיתן של החוכמות המשוקעות ב'מורה הנבוכים'. עם זאת, לחובבי מחשבת ישראל נראה כי תרגומו של הרב קאפח תורני, בעוד שתרגומו של הפרופ' שוורץ בוודאי אקדמי ולשונו כשל ישראלי מודרני. תרגומו של שוורץ נוקט עברית עכשווית-מודרנית ומינוח המובן לנבוכי זמננו, מה שיקֵל על הלומדים והמתעניינים לעסוק בתכניו של הספר. שוורץ עצמו מביא מדברי הרב קאפח במכתב, שבו בענוותו הביע הערכה פלורליסטית למפעלו של שוורץ, וכתב כי "הרמב"ם דומה לראי: שכל מי שעומד מולו רואה בבואתו, כך הוא הרמב"ם פנים רבות לו, וכל אחד טועם בו את טעמו" (עמ' 752). 

אך למען האמת, לאיש האמונה חשוב מאוד לגאול את הרמב"ם מידיהם של הפרופסורים שהפכו את תורתו בכתיבת מחקריהם המסלפים – קרדום לחפּור בּו; דרכם בקודש היא להשתַמש בנֶכס רוחני כדי להפיק ממנוּ רווחים כלכליים, טובות הנאה, מעמד של יוקרה וכבוד חברתי מדוּמֵה. ורבי צדוק במסכת אבות (ד: ה) לימד אותנו: "אל תעשם (דברי תורה) עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם". כך למשל, קשה לעֵמוד עד כמה מהלכו של פרופ' שוורץ כמתרגם חף מיומרות של פרשן. ולוּ יהי כן, הרי שכלל לא הייתי ממליץ על מהדורתו, משום שחשוב בעיני לגאול את האוצר הלאומי מידי פעולת הניכוס האקדמי של מחשבת הרמב"ם; לגאול מידי מי שהופכים יצירה תורנית לאקדמית, שלא-ברשותה. מצד אחר, אם להאמין לשוורץ, הרי ש"מטרתן של ההערות בשולי התרגום – להקל על הקוראים את הבנת הספר. אין כאן יומרה לפרש את מורה הנבוכים". לעומת זאת, על הרב קאפח, שהיה המתרגם הגדול של תקופתנו, הדעה הרווחת היא שאכן היה כזה, ולא לחינם זוּכה בפרסים, ביניהם בפרס ישראל, על מִפעלי חייו הרבים בתחום תרגום ספרות ההגות הרבנית הימי-ביניימית מחדש וחיבור הפירוש התורני עבורה.

ברכה מיוחדת טמונה במערכת המפתחות שבסיום מהדורת שוורץ, אשר השימוש בה קל ויעיל הרבה יותר מאשר במפתחות שבמהדורת קאפח.

*   *   *

דף מתוך מהדורה עתיקת-יומין של 'המורה'

למרבה הצער, האדם הממוצע החי במאה העשרים ואחת מתקשה לקרוא את 'מורה נבוכים' ולהבינו ברמה נאותה. ראשית, קיים הקושי הנובע מהיקפו של הספר: שלושה חלקים הכוללים מאה שבעים ושמונה פרקים. הקושי השני מקורו בהנחה של המחבר לגבי רמת הידע של הקורא. כאמור, הרמב"ם לא הועיד את הספר לציבור הרחב. הוא הניח כי קוראי הספר בקיאים בכתבי הקודש של היהדות, בספרות הקלאסית של הפילוסופיה היוונית ובפירושים מאוחרים יותר מימי-הביניים. הקושי האחרון נעוץ בכך שהספר נכתב במאה ה-12, ומאז עברה ראיית העולם שלנו אינספור שינויים. אוצר המושגים מבית מדרשו של אריסטו ובני דורו אינו שמיש עוד בימינו, עם צמיחתו של המדע המודרני.

ובעוד שעוצמתם של הכתבים ההלכתיים של הרמב"ם נשמרה, שהרי אלה נכתבו במקור בעברית, הרי השפעת כתביו ההשקפתיים התעמעמה עקב הקושי בקריאת העברית המיושנת של תרגומיו מערבית.

בשני התרגומים האחרונים הללו של 'המורה' נעשה ניסיון לגשר על פערי השפה/המושגים ועל חוסר בקיאות מוקדמת של הקורא, ולאפשר גם לאנשים שאין להם השכלה פורמלית ביהדות ובהגות להבין את 'המורה'. אמת, הניסיון לתרגם ובעצם כך לפַשט את מחשבת הרמב"ם, כרוך בסכנת סילוף. כמו שגם בהצגת הרמב"ם בדרך שתהיה מובנת גם לאנשים שאין להם רקע ביהדות ובהגות הכללית איננה יכולה לעשות צדק עם העושר והתחכום שבמחשבתו. אבל מנגד קיימת גם סכנת ההתעלמות מעבודתו של אחד מהמנהיגים והוגי הדעות הגדולים שעמדו לעם ישראל ולאנושות כולה (המכירה בכך). במצב פרובלמטי כזה, הדרך הטובה ביותר היא לערוך היכרות עם הרמב"ם, כפי שניסינו לעשות על קצה המזלג במסגרת היריעה הקצרה, ולקוות שיהיה בכך עידוד לקוראי הספרים להמשיך את המחשבה וההשקפה שלו ברמה גבוהה ומתקדמת יותר.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה ארון ספרים יהודי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על מורה נבוכים – 800 שנה לפטירת הרמב"ם

  1. אורן הגיב:

    ללא ספק אחד המאמרים המעניינים והמתומצתים שקראתי כאן לאחרונה.

    נשארתי רק עם שאלה אחת , מאיפה מתחילים בכל זאת?

  2. י.מ הגיב:

    המאמר מנתח בתורה בהירה את שאיפת האדם, ושאיפה זו היא "דתית" בעיקרה, במובן של מטרת האדם
    ולא "מדעית" במובן של חקר המכניזם של האדם

  3. יחיאל הגיב:

    הרמב"ם היה גדול המקובלים ועיני הכל טחו מלראות ,מלבד שנים שראו. מורה נבוכים הוא יצירת הקדש הגדולה ביותר שנכתבה מאז שנשתלחה היד במקדשנו. ובה"י , יכונן בעדנו וזכותו של רבי משה בן מימון זצוק"ל תגן עלינו ועל כל ישראל אכי"ר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s