לחיים ולא למוות

יוחנן פלוסר, בנו של ההיסטוריון הפרופ' דוד פלוסר המנוח, במאמרו ב"הארץ" ("על החיים ועל המוות", מוסף תרבות וספרות, 12.9.03) לציון יום השנה לפטירת אביו, מעלה לדיון נקודה ארכימדית ביחס לחיים וביחס למוות, אשר לימדו הנאצים את היהודים שלא בכוונתם תחילה.

לדבריו, אביו הפרופ' דוד פלוסר, "התנגד נמרצות להמתות חסד מכל סוג שהוא, לא רק בשל קדושת החיים ביהדות, אלא גם בשל אותן המתות חסד שביצעו הגרמנים באוכלוסיות חריגות על פי ראייתם. בגללן נדר לאחר מלחמת העולם השנייה שלא להרוג אפילו זבוב, וכך נהג".

על הרופאים לעשות מאמץ לתת חיים בכל מצב עד נשמתו האחרונה של החולה, יהיה מצבו אשר יהיה.

במהלך המאה העשרים, המיתו הגרמנים בהמתות חסד אקטיביות מתועבות ואכזריות אלפי מפגרים ונכים, ובמסגרתן הופעל לראשונה גז ממית. עוד לפני עליית הנאצים לשלטון הונהגה במוסדות הרפואיים של גרמניה מסורת מסוימת של מתן "עזרה למות במקרים גבוליים" מתוך מניעים של "חסד".

היטלר ייסד והוציא לפועל את "תכנית אותנזיה" (euthanasia: המתה מתוך רחמים), שהוגדרה בשם הצופן T4. עושי דברו החלו בפעולתם בראשית מלחמת העולם השנייה, ובאופן רשמי סיימו את המבצע בעודו באיבו, עם מתן ההוראה של היטלר לבטל את "מבצע האותנזיה" ב-1 בספטמבר 1941. היה זה לאחר שנשמעה ביקורת ציבורית על המבצע.

בשנות פעולתו הרשמית של מרכז האותנזיה הומתו 70,273 בני-אדם, אך המבצע נמשך בצורה בלתי-רשמית עד סוף המלחמה, וההערכה היא שבכל פעולותיו הומתו כ-275,000 בני אדם. המומתים היו דרי מושבי זקנים, חניכי מוסדות סעד, חולי רוח, מפגרים, הומוסקסואלים, מובטלים ושאר סוגי אנשים שהוגדרו על-ידי הנאצים: "לא פרודוקטיביים לחברה".

הבסיס הרעיוני של תוכנית אכזרית זו היה תורת "ההיגיינה של הגזע הגרמני" ו"יצירת עם אדונים עליון". תפיסת עולם מעוותת זו, ובעיקר היישום של מגוון שיטות להריגה שהתפתחו במוסדות האותנזיה שימשו אחר כך להשמדת היהודים ומיעוטים אחרים. אותם ארכי-רוצחים נאצים, מפקדי מחנות הריכוז וההשמדה, קיבלו את הכשרתם והיו ממבצעי הזוועה הזו. על-פי דבריו של הד"ר תום שגב בספרו "חיילי הרשע", במסגרת מבצע זה התבקשו "האזרחים הגרמנים המהוגנים" להסגיר לידי נציגי השלטון את "הראויים להמתת חסד" מבני משפחתם ו"האזרחים הרחמנים" נענו ומסרו את הסבא, את הסבתא, את האח או את האחות. מקץ זמן-מה קיבלו במקומם צנצנות אפר…

יוחנן פלוסר מספר על שני רופאים צעירים, קרובי משפחתו של הפרופ' ישעיהו ליבוביץ' המנוח, שטיפלו באביו במסירות. ראויים לציון דעותיו הברורות של הפרופ' ליבוביץ' בנידון:

"אם מדובר ב'המתת חסד', יש לשאול: 'חסד' – עם מי? יצור אנושי נמצא במצב שבו הפך ל'צמח' ועל-ידי-כך נעשה למועקה על כל סביבתו. כאן אין מובן לטענה שנגמול חסד עמו אם נתיר לעצמנו לחסל את חייו, שהרי הוא עצמו כבר נטול הכרה ותודעה. אבל אין ספק שנעשה חסד עם עצמנו, בשחררנו את עצמנו מן המועקה הפיזית והנפשית, שהמשך קיומו של החולה גורם לנו. מכאן הסכנה האיומה שבתוצאות של החלטתנו זו: אם אנו מבטלים את ההנחה המוחלטת שאסור ליטול חיי אדם; אם אנו מוצאים נימוקים לצמצמו ולהגיד: בתנאים מסוימים נטילת חיי אדם אינה פשע אלא מעשה חסד – ניתן לצפות מראש את התוצאות.

"פתאום יתברר לרבים, שהעולם שורץ יצורים אנושיים שבחיסולם יש משום עשיית חסד. ההונאה העצמית – לעתים הכֵּנה – שהם מתכוונים לגמול חסד ליצורים העלובים ההם, תחפה על הדחף לגמול חסדים לעצמם על-ידי חיסולם של אחרים, שקיומם מפריע למחסלים או מעיק עליהם. לפיכך אני אומר: גם אם התגובה הרגשית הכנה שלי על מצבים מסוימים, שבהם מצויים בני-אדם מוכי גורל, היא ש'טוב מותם מחייהם' – אסור לי להישמע לרגש זה.

"אפשרות קיומנו האנושי בצוותא מותנית בכך, שלא ניגע בהנחה של איסור נטילת חיי אדם. חלילה לנו להעלות את המושג Lebensunwert – חיים חסרי ערך. היטלר הוא שקבע שיש 'חיים שאינם כדאיים', והוציא להורג 70 אלף חולי נפש או חולים ובעלי מומים חשוכי-מרפא – משום שחייהם 'חסרי-ערך' ואינם כדאיים לחברה, וכל המשחרר אותם מחייהם העלובים ומשחרר את החברה מהם – הרי זה משובח".

ההתפתחויות הטכנולוגיות ברפואה מאפשרות היום להאריך את חייהם של חולים במשך תקופה ארוכה. הניסיונות להאריך את החיים נעשים בלי להידרש לשאלה, אם יש או אין סיכוי שהחולים ישובו לתפקד או ליהנות מחייהם. רבים מן הנפגעים קשה בתאונות הבריאו וחזרו לתפקד במעגל החיים בזכות ההחייאה והטיפול הרפואי.

על הרופאים בישראל להסיק מכך – בבחינת "מאויבי תְחַכּמני" (תהילים קיט: צח) – שאין להתפתות ולסיים את חייהם של החולים המטופלים מאחורי וילון סגור. כך מתבקש מדבריו, בעלי הנימה האישית והמרגשת מאוד, של יוחנן פלוסר על אביו: "באמונתו בניצחון החיים על המוות ובראייתו את קדושת החיים כמוטיב מרכזי ביהדות שבחייו, תמיד נהג להדגיש בתפילת הלל את הפסוק 'לא המתים יהללו י-ה'. … בתקופות האִשפוז הרבות של פלוסר בחדר הטיפול הנמרץ עלו בו, ובבנו כותב הרשימה, שאלות קשות מאוד באשר לחוסר המדיניות ביחס להמתות חסד. … חלק מהרופאים מקבלים היום על עצמם החלטות אלהיות שאסור להם לקבל, ובמיוחד אם הן מנוגדות לדעת החולה. כותב הרשימה הזאת איבד מאות שעות שינה בשלוש השנים האחרונות בשל התנהגותו של רופא מסוים, שמאז הדברים הללו קוּדם בתפקידו ועבר לעבוד בבית חולים אחר במשרה בכירה.

"הסיפור שהוא קשור בו, מעלה שאלות אתיות קשות ביותר. כשבועיים לפני פטירת אבי הגיעה אמי לבית החולים. אותו רופא, יחד עם האחות הראשית, הודיעו לאמי שהמצב חמור מאוד ושאלו אותה מתי אגיע גם אני. אמי אמרה שבתוך שעה. השניים אמרו כי הם מקווים שהזמן יספיק. הגעתי למקום. אמי היתה חיוורת מאוד. נאמר לי כי בשעות הקרובות אבי ימות. לא העליתי בדעתי כי ישנו חשש או חשד לכאורה כי מישהו 'יעזור' לו, ודווקא באופן שאבי כה תיעב, בהמתת חסד. הרופא אישר לי לשהות במקום מעבר לשעות הביקור הקפדניות ולהמתין למותו. חיכיתי למוות והוא לא הגיע. לחץ הדם המשיך לרדת. פתאום נכנס לחדר המלאך בלבן, מנהל המחלקה שליווה את אבי בנאמנות 15 שנה. הוא החוויר בראותו את הנעשה, ומיד פתח כמה ברזים שנסגרו כנראה קודם לכן על ידי הרופא האחר, ובהם ברז הדופאמין. מצבו של אבי, שלא רצה למות, התייצב.

"זו הפעם הראשונה שאני מעלה את הדברים האלה על הכתב, והדברים קשים מנשוא. אם היתה מגיעה תלונה בעניין חמור כזה, האומנם היה מישהו מעמיד לדין את הרופא ההוא או לפחות מעיר לו? ספק גדול, מפני שהציבור שבוי היום באופנת המתת החסד, ולעתים הוא שוכח את עמדתו של החולה עצמו. כשבועיים מאוחר יותר החליטו הרופאים לעשות הכל כדי 'לגמול' את אבי ממכונת ההנשמה, ולכן לא הפעילו אותה למשך יממה שלמה. גם את ההחלטה הזאת היה אבי פוסל בוודאי על הסף".

על-פי עדותו של יוחנן פלוסר, אביו התנגד בכל מאודו להמתות חסד והיה מוכן לסבול כל סבל למען יימשכו חייו. קרוב לוודאי שהגדירוהו "חולה סופני" שיש "לגמול" אותו, וזאת על-פי מדיניות לא-ברורה, שהיא מעין "צו אופנה" בכל הקשור להמתות חסד בישראל. הפרופ' דוד פלוסר ז"ל, שהיה אישיות אקדמית-ציבורית מיוחדת במינה, התנגד להמתות חסד גם כשמצבו הבריאותי היה קשה ביותר. הוא דרש להחיותו בכל מקרה למרות הסבל והסיבוכים הקשורים בכך. פלוסר התנגד להמתות "חסד" הנכפות על החולה על-ידי מישהו אחר (רופא, בן משפחה וכד'), ואולם נראה כי הרופאים שטיפלו בו אינם מצדדים בזכותו של כל אדם למות לפי השקפת עולמו והערכים שהוא מאמין בהם, שכן הם לא אִפשרו לו למות מוות טבעי. הפרופ' דוד פלוסר המנוח "נפטר קרוב לוודאי כתוצאה מניסיון 'הגמילה' הסופי והסופני הזה", מדגיש בנו יוחנן בתגובה לכל המגיבים על דברי רשימתו שעוררה פולמוס סביב הסוגיה, "על החיים ועל המוות".

במקרה של הפרופ’ דוד פלוסר, הרי שבנו יוחנן מדגיש ומציין לכל אורך הדרך, שרצון אביו היה להמשיך לחיות בכל מחיר ובכל מצב. הצרה היא במקרים מן הסוג הזה, כשהחולה כן מביע את דעתו לחיות, יש רופאים שבמקום לבצע נאמנה את שליחותם החברתית – רואים את עצמם כאלהים, "החותך חיים לכל חי", וחותכים גם את חייו של מי שרוצה לחיות בכל מצב. (איני עוסק כאן במקרים של בחירת החולה להפסיק את חייו לאלתר. על כך פרסמתי רשימה בשם "המתת חסד במדרון חלקלק", מאמר בהמשכים שפורסם בירחון "עת לחשוב", תשרי תשס"ב / ספטמבר-אוקטובר 2001, גיליון 26: עמ' 24-27; גיליון 27: עמ' 13-15, 35-40).

להלכה היהודית יש רצון למעט ככל האפשר מייסורי החולה, ושפע התרופות המשככות כאבים הקיימות כיום מאפשר להקל את סבלם של חולים סופניים יותר מבעבר. בגלל כל אלה הפיתוי לבצע "רצח מתוך רחמים" מצטמצם במידה ניכרת.

ההתפתחויות הטכנולוגיות ברפואה מאפשרות היום להאריך את חייהם של חולים במשך תקופה ארוכה. הניסיונות להאריך את החיים נעשים בלי להידרש לשאלה, אם יש או אין סיכוי שהחולים ישובו לתפקד או ליהנות מחייהם. רבים מן הנפגעים קשה בתאונות הבריאו וחזרו לתפקד במעגל החיים בזכות ההחייאה והטיפול הרפואי. המוסכמה החברתית היא שיש לעודד את החייאתם של בעלי הסיכוי בלבד ואילו את "חסרי הסיכוי" יש לעזוב לנפשם בלא טיפול רפואי מאריך-חיים.

יש פוסקי הלכה הגורסים שכל המכשירים והתרופות מאריכי החיים אשר הומצאו על-ידי בני האדם הם חלק ממעשה הבריאה האלהית, והם למעשה מתנת הא-ל לאדם, כך שאותם המכשירים הם בעצם "מכשירים בידי הא-ל" להארכת חיי האדם. ועוד זאת: להלכה היהודית יש רצון למעט ככל האפשר מייסורי החולה, ושפע התרופות המשככות כאבים הקיימות כיום מאפשר להקל את סבלם של חולים סופניים יותר מבעבר. בגלל כל אלה הפיתוי לבצע "רצח מתוך רחמים" מצטמצם במידה ניכרת.

רבים מקרב מי שהוגדרו "צמח" (חולה חסר הכרה, המונשם ומחובר למכשירים המחזיקים אותו בחיים) חזרו להכרה, ומהם שחזרו אפילו לתפקוד מלא, בעזרת פלאי הרפואה. יוחנן פלוסר מספר על אחת התגובות שקיבל מקוראי רשימתו: "פנה אלי אחד הקוראים וסיפר לי כי אמו היתה מחוברת למכונת הנשמה במשך שבעה חודשים בבית חולים מסוים בירושלים, והרופאים הודיעו לו כי אין כל סיכוי 'לגמול' אותה, ולמעשה יש צורך באישורו לניתוקה. הבן פנה למנהל מחלקת טיפול נמרץ בבית חולים אחר, ומנהל זה קיבל עליו את המשימה והיא הועברה לשם. כעבור חודש עמדה על רגליה והשתתפה בחגיגת הבר-מצווה של נכדה, ועל כך אין להוסיף. דווקא מבית החולים הראשון הייתי מצפה ליחס מיוחד לכל הקשור בקדושת החיים", מדגיש פלוסר, ורבים מהקוראים ודאי יסכימו עמו (הארץ, 3.10.03).

האם יש מאן דהו עלי אדמות שמותר לו להכריע מראש מי לחיים ומי למוות?!

וסיפורו של יוחנן פלוסר על אביו הוא אחד מִני-רבים. ככל הנראה, אין מצבו של "החולה הנוטה למות" בכי טוב.

בעבר ערכתי כתבה בעבור שבועון מפורסם ("משפחה", גיליון 599, כ"ג בניסן תשס"ג, "מאחורי הווילון הסגור", עמ' 44-47). במהלך התחקיר העיד בפניי אחד מבכירי הרופאים בארץ, אשר לו תפקיד בכיר ב"הסתדרות הרופאים בישראל", כי למיטב ידיעתו "המתת חסד מתקיימת כיום בכל בית חולים בארץ. מתוך הסכמה שבשתיקה או בלעדיה, מאחורי וילון סגור, מסתיימים חייהם של חולים רבים". הרופא חשף בפניי אמת נוראה שקודם-לכן היתה רק בגדר "שמועה", והותיר אותי בהלם זמן-מה.

על-פי האמונה היהודית, הא-ל מקציב שנות חיים לכל חי בעולם, והוא מעיד על עצמו "אני אמית וַאֲחַיֶה" לעתיד לבוא (דברים לב: לט). האם יש למישהו היתר להיות חותך חיים לאדם אחר?!

הרב חנניה שחור, מנכ"ל חברה קדישא "קהילת ירושלים", סיפר בראיון ל"הארץ" שהם שמו לב לכך שבתקופות של שביתת רופאים יש ירידה של ממש במספר הפטירות. הוא אמנם לא ידע להסביר זאת, אבל לנוכח הנתונים והסיפורים המדאיגים, כל קורא מוזמן להסיק את המסקנות, ולשאול איך נשכחה ראיית קדושת החיים כמוטיב מרכזי בזהותנו היהודית, ואיך נשכחה "שבועת הרופא" שהיא האתיקה הרפואית האלמנטרית עליה נשבע כל רופא בשעת הסמכתו.

הלוא בשבועת הרופאים של היפוקרטס נאמר: "לא אתן סם מוות לשום אדם, גם אם יבקש זאת ממני; ואף לא אציע לו זאת". שבועת היפוקרטס שוללת באופן מוחלט "רצח מתוך רחמים" וכוללת את ההתחייבות "לעולם לא להיענות לבקשה לספק סם ממית, או להעלות רעיון בכיוון זה". באופן דומה השביע אסף הרופא: "אל תצודו להמית כל נפש במשתה עקר". ואמטוס לוזיטנוס קבע בשבועתו: "לא נתתי לאיש לשתות משקה מוות". וכבר בתפילת הרופאים של יעקב צהלון נאמר: "אם אבוא לידי איזה חולה שקרבה פקודתו ואנושה מכתו, יהי רצון שלא אגרום קירוב מיתתו ח"ו אפילו רגע אחד, אלא למדני לתת לו סמים לקיים נשמתו בו, עד שתבוא שעתו".

על-פי האמונה היהודית, הא-ל הוא "החותך חיים לכל חי" (בפיוט "וכל מאמינים" שבתפילת הימים הנוראים, לפי נוסח אשכנז). כלומר, הא-ל מקציב שנות חיים לכל חי בעולם, והוא מעיד על עצמו "אני אמית וַאֲחַיֶה" לעתיד לבוא (דברים לב: לט). האם יש למישהו היתר להיות חותך חיים לאדם אחר?!

ברור לכל בר-דעת כי תפקידו של הרופא לסייע לחולה – כמיטב יכולתו והשכלתו הרפואית – להציל חיים, לשכך כאבים, למנוע סבל ולהרגיע ייסורים, לטפל בחולה עד הרגע האחרון לחייו, ולא לגרום למטופל לחדול מלהתקיים. על כן, כל פעולה של רופא שהיא בגדר "המתה" היא בלתי-מוצדקת, גם מנקודת המבט המוסרית של היחסים הראויים בין אדם לחברו, וגם מנקודת המבט של האתיקה הרפואית של היחסים הראויים בין רופא לחולה. על הרופאים לעשות מאמץ לתת חיים בכל מצב עד נשמתו האחרונה של החולה, יהיה מצבו אשר יהיה.

הרב חנניה שחור, מנכ"ל חברה קדישא "קהילת ירושלים", סיפר בראיון ל"הארץ" שהם שמו לב לכך שבתקופות של שביתת רופאים יש ירידה של ממש במספר הפטירות. הוא אמנם לא ידע להסביר זאת, אבל לנוכח הנתונים והסיפורים המדאיגים, כל קורא מוזמן להסיק את המסקנות, ולשאול איך נשכחה ראיית "קדושת החיים" כמוטיב מרכזי בזהותנו היהודית, ואיך נשכחה "שבועת הרופא" של היפוקרטס, שהיא האתיקה הרפואית הבסיסית עליה נשבע כל רופא בשעת הסמכתו.

נכון להיום, עולם הרפואה בישראל נדרש להבחין בין המתה פעילה לסבילה כמטהר מצפוני, באותם מקרים מורכבים שבהם יש לקבל החלטה על המשך "הפעלת" חייו של החולה. שכן נשאלת השאלה: מיהו הגורם המוסמך להכריע באילו תנאים להמית או להחיות וכיצד? אכן, הרופא הוא המוסמך, אבל לא רק הוא. החברה מחויבת במתן תשובות, שיש לגבש אותן לאחר דיון נרחב בין אנשי אתיקה, דת, רפואה ומשפט.

אשר על כן, לפני שנים אחדות הוקמה ועדה בראשותו של חתן פרס ישראל, הפרופ' אברהם שטיינברג, שמנתה כשישים אנשי מקצוע המתמחים בתחומם וניסתה לגבש חוק מסדיר. התוצאה – הצעת חוק "החולה הנוטה למות" – עלתה לדיון על שולחן הכנסת, ואל אף שקשה היה עד כאב להשיג פשרה הולמת בסוגיה הטעונה כבר התקבלה כחוק בישראל.

כך או כך, עדיין החלק הארי של פתרון מצוקת המכונים "חולים סופניים" מוטל על כתפי הרופאים. וכולנו תקווה שהרופאים יצדדו בזכותו של כל אדם למות לפי השקפת עולמו והערכים שהוא מאמין בהם, ויאפשרו לו למות במוות הטבעי.

נוסח מוקדם של רשימה זו הופיע ביום:  18/10/2003 באתר Nfc.

 


הרופא והחולה בליטוגרפיה של אונורה דומייה

לקריאה נוספת:

* מאמרי "צינור לחיים ולמוות"

* ראו את מאמרה של ד"ר נעמה כרמי:

"של מי החיים האלו? – גרסת הרוצים לחיות".

* פסק הדין של השופט הפרופ' מנחם אֵלון, משנה לנשיא בית המשפט העליון בדימוס, בעניין יעל שפר (ערעור אזרחי מס' 506/88).

* הפרופ' אברהם שטיינברג, "החולה הנוטה למות: מבט השוואתי בין 'ערכים דמוקרטיים והלכתיים' ", בתוך קובץ מאמרים: "דילמות באתיקה רפואית", בעריכת: ד"ר רפאל כהן-אלמגור, הוצ' הקיבוץ המאוחד, ירושלים 2002, עמ' 283-321.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אתיקה רפואית. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

0 תגובות על לחיים ולא למוות

  1. אורי הגיב:

    ב"ימים נוראים" אלו כולנו כ"איש אחד – בלב אחד" מבקשים בתפילות מהבורא: "זכרנו לחיים. מלך חפץ בחיים. וכתבנו בספר החיים. למענך אלהים חיים". וכך כל תפילות "הימים הנוראים" מלאות וגדושות בבקשות ותחינות לחיים טובים ולאריכות ימים. דברי יחזקאל הנביא: "כי לא אחפוץ במות המת, כי אם בשובו מדרכו וחיה", מבטאים את מהותם של ימי ראש-השנה ויום-הכיפורים. באחד מפזמוני התחינות אף קובעים קביעה נחרצת: "וכל מאמינים… החותך חיים לכל חי". לכן מתאימים ימים אלו לעסוק בהם במעגל החיים, ובתוך כך – האם יש זכות או היתר למאן דהו להפסיקם.