למה הרפורמים לא דתיים / מאת: הפרופ' ישעיהו ליבוביץ'

בעיית הרפורמה ביהדות – או הרפורמה של היהדות – אינה כשלעצמה בעיה דתית. היא אינה מבטאת מאבק בתוך היהדות על משמעותה או זהותה של היהדות – אלא מבטאת מאבק בין דת לחילוניות, בין ערכים דתיים לבין ערכים הומניסטיים-חילוניים. אין באמירה זו משום קביעת עמדה לגבי הרפורמה, כי אם הצהרה עובדתית שלא יכולים להשתמע ממנה לא הסכמה, מחד, ולא גינוי, מאידך.

אכן הוויכוח על התפקיד ההיסטורי שמילאה הרפורמה ביהדות, לאמור: האם היתה או הינה תופעה יוצרת או תופעה הורסת, האם יש לה ערך בשמירה על היהדות, האם היא תורמת או מזיקה לשאיפות הפוליטיות והלאומיות של העם היהודי – כל זה ויכוח פסול, שכן הוא הופך את הדיון על משמעות הדת לדיון פוליטי-דתי המרוקן מכל תוכן דתי. זאת משום שהדת אינה – ומעולם לא היתה וגם אינה יכולה להיות – אמצעי להשגת מטרה או לעשיית תכלית מסוימת. היא עצמה המטרה או התכלית – אחרת היא חסרת משמעות.

מכאן עולה, כי הרפורמה צריכה להיבחן אך ורק על-פי הגדרתה שלה עצמה כתופעה דתית ועל-פי ההסברים וההצדקות לשינויים שהיא מחוללת במסורת ובערכים היהודיים.

רעיון זה מגולם היטב בראש השנה. חג זה מסמל את ההכרה במלכות אלהים, והשתטחות של האדם לפני אלהים. לראש השנה אין כל משמעות אם האדם מרגיש עצמו חופשי לקבוע מה יהיו יחסיו עם אלהיו.

ההסברים הניתנים על-ידי הרפורמים – ולא ניתן לפקפק בהגינותם של אנשים אלה – ניתנים לרדוקציה לטענה מרכזית אחת: שינויים יסודיים בצורת עבודת אלהים ובאורח החיים המסורתי – אם הרבה ואם מעט – יתנו סיפוק לשאיפות הדתיות, ויביאו לסיפוק צרכים רגשיים ו/או אינטלקטואליים שאין בכוחה של היהדות ההלכתית-ההיסטורית להביא.

ברם, דווקא הסבר זה מגדיר את הרפורמה, מבחינה פסיכולוגית וסוציולוגית, כתנועה חילונית ואפילו אנטי-דתית, כתנועת מרד בדת בכל מובניה. רפורמה פירושה מתן עדיפות לסיפוק צרכי האדם הבאה במקום מילוי חובות המוטלות על האדם על-ידי האלהים.

צא ולמד, שאפילו הפירוש המילולי של המונח הלטיני ריליגו הוא 'כובל' – זאת אומרת, כניעתו של האדם, על הצרכים, האינטרסים, הרצונות, והיכולות שלו, לסמכות על-אנושית. במילים אחרות, בעוד הדת היא תאו-צנטרית ורואה את האדם כמכשיר, הרפורמה היא אנתרופו-צנטרית ורואה את האדם – ואת רצונותיו ושאיפותיו – כמטרה. לכן, הרפורמה אינה כלל תנועה דתית אלא תופעה אנושית הממלאת פונקציה אנושית כשם שממלאים הרפואה, הביטוח הלאומי, האמנות, השעשועים וכו' – כולן פעילויות לגיטימיות, רציניות ושימושיות ביותר, המנצלות היטב את כישורי האדם ואת יכולתו המנטאלית, אך, דא עקא, רק את כישוריו ויכולתו של האדם.

הדת אינה אלא עבודת אלהים, כאשר עבודה זו היא הערך היחיד, בין אם מוצאת חן היא בעיני האדם ובין אן לאו – כשם שהגנת המולדת נחשבת בעיני הפטריוט כערך עליון, בין אם נוחה היא לאדם ובין אם לאו. הרפורמה, לעומת זאת, אינה אלא אחת מצורות עבודת האדם. מילוי חובה אין לה ולא כלום עם סיפוק: סיפוק והנאה – אפילו מדובר בהנאה רוחנית או אינטלקטואלית – אינם קשורים כלל למילוי חובה. הפיכת הדת לאמצעי לסיפוק האדם גורמת לכך שהאדם עומד במרכז והכול נמדד על פיו, כפי שעשה האתיאיסט פרותגורס. הדת טומנת בחובה, מעצם הגדרתה, את שלילת דרישתו של האדם – שנברא אך בצלם אלהים – לסיפוק והגשמת שאיפותיו, רצונותיו ומטרותיו.

אם הדת תיהפך מכשיר לסיפוק צרכיו של האדם ותותאם למאוויו השונים – כי אז מה ההבדל בין בית הכנסת ובית הקולנוע?

אם הדת תיהפך מכשיר לסיפוק צרכיו של האדם ותותאם למאוויו השונים – כי אז מה ההבדל בין בית הכנסת ובית הקולנוע?

הדת בכלל – והיהודים בפרט – אינה המוסר. באלפי שנות היסטוריה של העם היהודי, היהודים לא התמודדו עם מאבקי החיים ועם המוות דרך המוסר אלא דרך התורה והמצוות. באף אחד מהנביאים איננו מוצאים התייחסות ל"מצפון". אדרבה, מהעברית המקראית נעדרת מילה שמשמעותה "מצפון", מילה זו הומצאה על-ידי פילוסופים-תיאולוגים בימי-הביניים.

דבריהם של הנביאים מחוסרי משמעות אם לא רואים אותם כנובעים מהתורה ומובילים אל קיום ההלכה. "מוסר הנביאים" שאין לפניו התורה ואין לאחריו התלמוד אינו אלא יצירת ספרות, שספק אם מתחרה ביצירותיהם של אכילס, סופוקלס, שייקספיר, גיתה או פושקין. מבחניה היסטורית, כל הנביאים היו כישלון מוחלט: הם לא הצליחו להביא נפש אחת לאמונה ואף לא למנוע עבודת אלילים. עם של עובדי אלהים ויראי אלהים הוא הישג היסטורי של ההלכה בלבד.

דבריהם של הנביאים מחוסרי משמעות אם לא רואים אותם כנובעים מהתורה ומובילים אל קיום ההלכה. "מוסר הנביאים" שאין לפניו התורה ואין לאחריו התלמוד אינו אלא יצירת ספרות, שספק אם מתחרה ביצירותיהם של אכילס, סופוקלס, שייקספיר, גיתה או פושקין.

הרעיון הזה מגולם היטב בראש השנה. חג זה מסמל את ההכרה במלכות אלהים, והשתטחות של האדם לפני אלהים. לראש השנה אין כל משמעות אם האדם מרגיש עצמו חופשי לקבוע מה יהיו יחסיו עם אלהיו. לשני הפרקים מספר בראשית, הנקראים בציבור בשני ימי ראש השנה, יש המשמעות האמונית  העמוקה ביותר: גירוש ישמעאל והגר על-ידי אברהם ועקידת יצחק מבטאים ויתר על כל הערכים האנושיים ומחיקת כל ההרגשים והמאוויים הטבעיים לטובת יראת אלהים ואהבת אלהים. מהתודעה האמונית הזו מנסה הרפורמה להתנער.

 

ישעיהו ליבוביץ'. הרפורמה כעבודת האדם האגוצנטרי

                                     ——————————-

לקריאה נוספת, ראו: כמו שליבוביץ' אמר…

ולאור הדברים שלמעלה איך אפשר שלא לצטט את הפרופ' צ'ארלס (ישעיהו) ליבמן המנוח (1934-2004), מבכירי החוקרים של העם היהודי בימינו, חתן פרס ישראל לחקר מדעי המדינה ומייסד המחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן:

"התנועה הקונסרבטיבית והרפורמית אינן תנועות דתיות. שתיהן מעניקות הכשר לרמה נמוכה של דבקות דתית בקרב יהודים בארה"ב. סקרים ומחקרים מוכיחים כי ידם של הרפורמים והקונסרבטיבים על התחתונה בכל הקשור לתמיכה בישראל, תרומות לצורכי צדקה יהודיים, התרועעות עם יהודים בעיקר, מתן חינוך אינטנסיבי לילדים, בקיאות ביהדות, דאגה ליהודים אחרים, התנגדות לנישואי תערובת ושמירה על המצוות והמנהגים היהודיים" ("התנועה המסורתית והמתקדמת בישראל", תפוצות ישראל, חוברת ג', סתיו 1983).

ומדבריו של איש התרבות, אדם ברוך: "אין זה מדויק לשונית ומילונית להתייחס לרפורמים כאל תנועה דתית, ונכון להתייחס אליהם כאל סוג של 'מועדון חברים רעיוני'. כלומר, לדייק בשפה ביחס אליהם. ואי-אפשר לקנות מהם תיקונים דתיים, כי תיקונים שכאלה חייבים לנבוע ממקור תורני-הלכתי סמכותי, ורק ממנו, ואין בקרב הרפורמים מקור שכזה. ועל ניידות העמדות הרפורמיות, ניידות שאינה מזמינה יחס מכבד – אנחנו למדים מכתבי היסוד של הרפורמים עצמם, ומהתפתחות התנועה הרפורמית. איזו ניידות? הרפורמים הגדירו עצמם כ'קהילה דתית' ונטשו את ההגדרה 'עם', ולאחר מכן חזרו להגדרה 'עם'. וראה התמורות הקיצוניות של הרפורמים ביחס למושג 'שיבת ציון'. הרפורמים מוגדרים היטב על-ידי שפתם ביחס לעצמם. ועם זאת, על זכותם לפעול בכל מקום ובכל זמן נכון להגן כפי שמגינים על כל מועדון חברתי רעיוני" (אדם ברוך, "בתום לב", כתר, 2001).

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה הגות יהודית. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.