ביקורת המקרא? (איך שההר הוליד עכבר)

ההצגה החלה עם פרסום הכותרת הראשית בעמודו הראשון של "העיתון של המדינה" מיום שישי (י"ט באלול תשס"ה, 23.9.05). כותרות-המשנה בישרו בצעקה על חשיפת "המהפכה במבחני הבגרויות": המקצועות "תנ"ך וספרות יוצאים מהבגרות". כלומר? "אינם מופיעים עוד כמקצועות חובה בחוקת הזכאות החדשה המתגבשת", ו"מהיום ייכללו במסגרת מקצועות בחירה: תוכלו לגמרי לוותר על אחד מהם".

לצידה של הידיעה המנופחת לאורך עמוד עיתון ענקי, פורסמה עוד רשימה מהרשימות הרדודות של ב. מיכאל, תחת הכותרת הילדותית: "בחינות זה לא בגרות", שמסקנתה: "לו אותי היו שואלים {ומי בכלל שואל עיתונאים על דברים-ברומו-של-עולם מסוג זה? ומה בכלל עיתונאים מבינים שישאלו אותם שאלות מקצועיות? וכי תעודת עיתונאי דורשים היום במערכות העיתונים בראיונות קבלה לעבודה? – א.פ.}, רק שבעה מקצועות ראוי שייכפו על התלמידים, לא רק לקראת הבגרות אלא לאורך כל שנות לימודם: עברית, ערבית, שפה נוספת, אריתמטיקה, לוגיקה, הבעה-בכתב והבעה בעל-פה. זו כל התורה כולה. ואידך – רשות הוא".

פרופ' יעקב כץ. התנ"ך והספרות ימשיכו להיכלל בלימודי חובה בבגרות

רק שלאחר יומיים לפרסום הידיעה, "ידיעות אחרונות" פירסם ידיעה קטנטונת בשולי עמודיו: "משרד החינוך התקפל: ספרות ותנ"ך – בבגרות", ולפיה: "בעקבות הסערה הציבורית שקמה לאחר חשיפת 'ידיעות אחרונות'… הודיע יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, פרופ' יעקב כץ, כי אלה ייכללו בחובה". ובפנים הידיעה נמסר כי: "יו"ר התאגדות מנהלי בתי הספר התיכוניים, ד"ר אריה לוקר, אמר כי 'בחוקת הזכאות החדשה המקצועות תנ"ך וספרות אינם מופיעים במקצועות חובה'. פרופ' כץ אמר ביום שישי (!) כי 'במסמך מופיעה חובת התייחסות ברורה לחובת לימוד תנ"ך ומקורות ישראל, אולם במסמך עצמו מקצועות אלה אינם מופיעים, אלא קיים אזכור ליהדות בלבד'" (את הידיעה הביאה לפרסום מי שהביאה את הכתבה הראשית-הקודמת, הכתבת לענייני חינוך: תמר טרבלסי-חדד). כלומר, לכל היותר מדובר בטעות בהבנת הנקרא או ההבעה. טרבלסי-חדד לא טרחה לראיין לכתבתה הבומבסטית את יו"ר המזכירות הפדגוגית של משרד החינוך, פרופ' יעקב כץ, אבל טרחה לחשוף בענק את החלטת המשרד, שלטענת כץ ביום פרסום הכתבה, כלל לא קיימת ההחלטה להפוך את מקצעות התנ"ך והספרות למקצועות בחירה.

וההר הוליד עכבר בדמותה של ידיעה כוזבת, שמאמצי פרסומה לא היו ראויים בשל התוצאות הדלות ובשל הכזבים שמאחוריה, ואיזו סערה בכוס מים!

משרד החינוך נזעק מצידו להקציב מנתח תקציב הפרסום שלו להזמת השמועות והעלילות התקשורתיות, ואיך לא? לפרנסת כלי התקשורת הכתובה בכבודה ובעצמה. "תנ"ך וספרות הינם מקצועות חובה לבגרות!", צעקה פרסומת מטעם "משרד החינוך התרבות והספורט" בגודל של רבע עמוד עיתון ענקי: "בניגוד לפרסומים אין כלל כוונה להפוך את המקצועות תנ"ך וספרות למקצועות רשות והם יוסיפו להיכלל במסגרת מקצועות החובה לבגרות".

 

משה גרילק: "ההתנתקות נמשכת. ההחלטה להוציא את לימוד התנ"ך מבית הספר הוא דבר בעיתו. בעיני החילונים זוהי עוד התנתקות מן היהדות לכאורה, וסלילת עוד כביש חוצה מדינת כל אזרחיה".

לכאורה, כלי התקשורת הישראלים מומחים בסערות בכוס מים שכאלה. כך שלכאורה אלה מעשים שבכל יום. ברצותם מעלים ידיעות מהפכניות בקול צלצלי שמע ורמה וברצותם מורידים בקול ענות חלושה. מה כה מפליא ויוצא-דופן הפעם מכל רבבות הפעמים? התגובות, שכצפוי לא איחרו לבוא, למצב התיאורטי של היעדר לימודי התנ"ך והספרות כמקצועות חובה לבגרות.

שתי תגובות תקשורתיות צדו את עיני, שתיהן משני צידי המתרס החברתי האידיאולוגי, גם אם שניהם עשויים להסכים ביניהם בעניינים מסוימים. הראשון הוא מבקר התרבות, מנחם בן, בטורו השבועי במוסף "פרומו" של "מעריב" (30.9.05), שכתב תגובה למאמרו המוזכר לעיל של העיתונאי ב. מיכאל:

מנחם בן. ביקורת המקרא יבשושית, אפיקורסית ומחליאה

"אין (לו) מושג על אופי לימודי התנ"ך היום בבתי הספר: הוא טוען (במסגרת תמיכתו האווילית בכוונתו כביכול של משרד החינוך לבטל את חובת הבגרות בתנ"ך) כי מי שיעז היום ללמד בתיכון הישראלי ביקורת המקרא המפוקפקת יודח מיד, אבל מה לעשות שההפך הוא הנכון: לימודי התנ"ך בתיכונים החילונים מבוססים כולם זה עשרות שנים (!) על ביקורת המקרא האקדמית המיובשת, האפיקורסית והמחליאה. זו אחת הסיבות המרכזיות להמאסת לימוד התנ"ך בתיכונים. כדי לחזור ולהאהיב את התנ"ך האלהי והמופלא מכל מופלא צריך קודם כל להרחיק ממנו את הטלפיים האקדמיים, שטופי המוּנָחולוגיה הזרה ('תקבולת כיאסטית' כבר אמרנו?). יכול להיות שב. מיכאל לא התעדכן זה 30 שנה לפחות?".

מנחם בן: "לימודי התנ"ך בתיכונים החילונים מבוססים כולם זה עשרות שנים (!) על ביקורת המקרא האקדמית המיובשת, האפיקורסית והמחליאה. זו אחת הסיבות המרכזיות להמאסת לימוד התנ"ך בתיכונים. כדי לחזור ולהאהיב את התנ"ך האלהי והמופלא מכל מופלא צריך קודם כל להרחיק ממנו את הטלפיים האקדמיים, שטופי המוּנָחולוגיה הזרה ('תקבולת כיאסטית' כבר אמרנו?)".

מצידו השני של המתרס, הצד החרדי של המפה הישראלית, הגיב ידידי משה גרילק, עורך השבועון החרדי "משפחה", שהיה לי את הכבוד לעבוד עמו כתף בכתף ולהחכים מניסיונו התקשורתי. בגיליון החגיגי של ראש השנה (מס' 722, כ"ה באלול תשס"ה, 29.9.05) אף הוא בטורו השבועי, "זווית ראיה", בחלקת האלהים "הקטנה" שלו, כתב ברוח התקופה:

"ההתנתקות נמשכת. ההחלטה להוציא את לימוד התנ"ך מבית הספר הוא דבר בעיתו. בעיני החילונים זוהי עוד התנתקות מן היהדות לכאורה, וסלילת עוד כביש חוצה מדינת כל אזרחיה.

משה גרילק. "יותר טוב נוער בלי תנ"ך, מאשר תנ"ך מסולף".

"אבל אין מקום להתקומם, הרי זו החלטה ראויה. מתוך ניסיון, התנ"ך אותו מלמדים בבית הספר הוא מוטה לצד השני, וכאשר צעיר מתעניין ביהדות הוא מלא דעות קדומות, שכמעט אי-אפשר לשרש אותם ממוחו. אך כאשר הוא מגיע נקי מטעויות, הוא לומד תנ"ך מיד ראשונה. אז בואו ונברך. יותר טוב נוער בלי תנ"ך, מאשר תנ"ך מסולף".

הדעות הקדומות שגרילק מדבר עליהן הן אותן הדעות הקדומות שמנחם בן קובל עליהם: ביקורת המקרא. לפני מאתיים שנה קמה לה אסכולת "מבקרי המקרא" (מגרמניה, הולנד וצרפת) שטענה כי כל תיאורי המקרא ההיסטוריים לא היו ולא נבראו ככתבן וכלשונן. הניתוחים שערכו מבקרי המקרא בגוף המקרא על שולחנות ניתוחיהם, שימשו להם כאמצעי להפריך, כביכול, את קדמותו ואת קדושתו של המקרא. אך בכל "המשחק" הזה כמעט שלא נזקקו עדיין לריאליה – התרבות החומרית וחיי היום-יום של אנשי התנ"ך לתקופותיהם.

ודווקא בעשרות השנים האחרונות הצטבר בהדרגה מידע חדש ומפתיע מן החפירות הארכיאולוגיות בישראל ובמדינות אחרות במזרח התיכון, השופכות אור על זיכרון היסטורי שבמקרא. ממצאי הארכיאולוגיה המודרנית ההולכים ונחשפים מגלים אך את זיכרון האמת ההיסטורית שבתיאור המקראי.

כך שמן הראוי וכבר הגיעה השעה שבמשרד החינוך יתעשתו ויתעדכנו עם ממצאי המחקר המודרניים בחקר המקרא בלימודי התנ"ך התיכוניים בישראל, ויחדלו להורות תנ"ך בשיטת מבקרי המקרא.

 

בעשרות השנים האחרונות הצטבר בהדרגה מידע חדש ומפתיע מן החפירות הארכיאולוגיות בישראל ובמדינות אחרות במזרח התיכון, השופכות אור על זיכרון היסטורי שבמקרא. ממצאי הארכיאולוגיה המודרנית ההולכים ונחשפים מגלים אך את זיכרון האמת ההיסטורית שבתיאור המקראי.

להלן מספר היבטים היסטוריים על השתלשלות "ביקורת המקרא", כשירות לקובעי המדיניות במשרד החינוך, בראשם דרורה הלוי, המפקחת על הוראת התנ"ך בחינוך הממלכתי:

 

גישת "המחקר המדעי" של המקרא מבוססת בעיקרה על ההנחה, שספרי המקרא הם תוצאת עריכתם של קטעים שונים שנכתבו על-ידי מחברים שונים בתקופות שונות. בשלהי המאה ה-17 העלו תומס הוֹבְּס האנגלי וברוך שפינוזה היהודי מאמסטרדם (אבי-אביה של החילוניות ביהדות) פִקפוקים באשר לנכונותה של המסורת הרואה במשה את כותב ספרי התורה (לא נ"ך), וייחסו את כתיבתם לעזרא הסופר. לפילוסופים אלה יש אפוא "זכות ראשונים" על הכשרת הקרקע לביקורת המקרא. שפינוזה עורר כבר ארבע עשרה שנים קודם לכן מהומה רבה בחוגים יהודיים ונוצריים כאחד, והקהילה היהודית באמסטרדם הטילה עליו חרם ונידוי, כי לא סבלה חילול-קודש שכזה.

אחריהם הופיע בתולדות ביקורת המקרא, באמצע המאה ה-18 רופא צרפתי בשם ז'אן אסטריק, שניסה לעקוב אחרי מקורות שונים שנכתבו בזמנים שונים, שהיו לדעתו לנגד עיני משה בכותבו את ספר בראשית. למרבה האירוניה, בכך הוא הכשיר את הקרקע לביקורת קשה יותר של המקרא, שהניבה תוצאות הפוכות מאלה שקיווה להן ואף הפכה אותו לאבי ההיפותזה הביקורתית (שלא כשפינוזה והובס, שאמנם קדמו לו, אך לא הסיקו מסקנות שיטתיות מספקותיהם). הוא לא היה חוקר תנ"ך מקצועי, שכן התמחה ברפואה והיה פרופסור לאנטומיה.

בסוף המאה ה-19 סידר המלומד הגרמני יוּליוּס וֶלהַאוּזֶן את "תיאוריית המקורות" (או "התעודות") לתורה, על-פי כתיבתה בסדר זמן יחסי, והחלה פריחתה הענפה של ביקורת המקרא. לפי אסכולה זו, חובר המקרא ונערך מתוך ארבעה-חמישה מקורות שונים. ועל-ידי כך בעצם נפסלו לעדות סיפורי האבות, השִעבוד לממלכה המצרית, יציאת מצרים ולמעשה כל התורה כולה – נפסלה אחדותה הקנונית וקדמותה הכרונולוגית. השערותיו המדומות נבעו מקריאה מאולצת ומגמתית של התנ"ך, וזרהוּ חול בעיניהם של רבים וטובים.

היסודות של "ביקורת המקרא" הונחו אפוא על-ידי תיאולוגים נוכרים, שהתורה לא עברה באומתם בתהליך של מסורת תורה שבעל-פה מדור לדור מעת קבלתה מסיני; ותורה אי-אפשר ללמוד ללא "המפתחות" העוברים בין חכמי התורה מדור לדור.

פרנץ רוזנצווייג. ליהדות צפויה סכנה ממשית בלימודי ביקורת המקרא הנוכרית

ההוגה היהודי-הגרמני פְרנץ רוֹזְנְצְוַוייג (1886-1929), אינטלקטואל מתבולל שהתחבט ומצא את הדרך בשיבה ליהדות, הציע גישה אחרת לחקר המקרא שתעז להתמודד עם ביקורת המקרא, בשונה מלימודי היהדות בבתי המדרש ובנוסף להם. רוזנצווייג חש בבעייתיות שבהיעדר חקר מקרא מנקודת מבט יהודית. הוא כתב כי "ליהדות צפויה סכנה ממשית שמלאכתה תיעשה על ידי אחרים, לא יהודים … מבחינתנו שלנו מצב זה סכנה בו לכל הדעות. דיינו בניסיונות שנתנסינו במאה שנים של דרישה פרוטסטנטית בברית הישנה. מצוּוים אנו לכבוש או להבטיח מקום לראייה יהודית" ('עת לעשות').

מי שיישֵם בפועל את הציווי היה הרב הפרופ' דוד צבי הופמן (1843-1921), חוקר המקרא והתלמוד, ששימש מאז 1899 רקטור בית המדרש האורתודוקסי לרבנים בברלין. הופמן התנגד לביקורת המקרא, ואת טיעוניו נגד התיאוריה של ולהאוזן העמיד על ההיגיון ההיסטורי בחיבוריו יקרי המציאות "ראיות מכריעות נגד ולהאוזן" (ירושלים, תרפ"ח 1928) ובהקדמה לביאורו לספר ויקרא (המהדורה שברשותי בהוצ' מוסד הרב קוק, ירושלים תשי"ג). ואלה משאלות לִבו בשאיפתו לאובייקטיביות מחקרית: "אני מודה ברצון שעל יסוד עיקרי אמונתי לא יכולתי להגיע לידי מסקנה שחמישה-חומשי-תורה נכתבו אחרי זמנו של משה או על ידי מישהו זולת משה, אולם בשאיפתי לבסס באופן מדעי את ההנחות העקרוניות האלה השתדלתי תמיד לטעון רק טענות שגם בעלי השקפות יסודיות אחרות יכירו בצדקתן".

הרב ד"ר יצחק ברויאר (1883-1946) היה מעריצו של עמנואל קאנט, התגורר בגרמניה וכתב בעיקר גרמנית ואף הכיר מקרוב את טיעוני המבקרים הגרמנים. הוא לעג לביקורת המקרא ולא מצא לה מקום בהשקפת עולמו. המקרא של המחקר המודרני נראה לו נחוּת ומנוּתק משורשיו האלהיים. ברויאר סבר שכשם שתופעות חסרות מהות הן חלום, כך ביקורת המקרא היא פנטזיה, כי אין לה קשר לתורה עצמה; התורה האותנטית היא "התורה כשהיא לעצמה" (בפרפראזה לניסוחו של קאנט, שהדבר הנצפה אינו "הדבר כשהוא לעצמו").

 

ד"ר יצחק ברויאר סבר שכשם שתופעות חסרות מהות הן חלום, כך ביקורת המקרא היא פנטזיה, כי אין לה קשר לתורה עצמה; התורה האותנטית היא "התורה כשהיא לעצמה" (בפרפראזה לניסוחו של קאנט, שהדבר הנצפה אינו "הדבר כשהוא לעצמו").

ד"ר אהרן בָּרְט – כלכלן ישראלי שהשכיל במגוון רחב של תחומים וניהל בנק אנגלו-פלשתיין, לימים בנק לאומי לישראל, חתום על השטרות הראשונים של מדינת ישראל – העניק לתפיסת הביקורת המקראית ניסוח מקיף ומעורר השתאות בחדותו. אחד הפרקים החשובים בספרו "דורנו מול שאלות הנצח" הוא הפרק "ביקורת המקרא" ששם כתב: "הכופרים במקורו האלהי של המקרא המציאו את 'ביקורת המקרא' … בהתכחשותם לאופייה האלהי של התורה המעיד על עצמו". ובהמשך: "ביקורת המקרא קרעה את התורה לגזרים והמציאה תיאוריות מתיאוריות שונות". ועוד לפני שברט מעמיד על ההיגיון ההיסטורי את התיאוריות הביקורתיות, הן קורסות במבחן לשוני פשוט.

ויליאם שייקספיר. סגנון הכתיבה של מגוון כתביו אמנם מהווה ביטוי לאישיות הכותב, אבל הוא משתנה תכלית שינוי לפי הנושא, קהל יעד הקוראים, גילו של הכותב, מצבי רוחו וכיו"ב.

ברט מספר שאביו נוהג היה לנהל ויכוחים סוערים ברחבי גרמניה מולדתו על הכחשות מבקרי המקרא. "הנה הבדלי הסגנון, אומרים המבקרים. האם אפשר לתאר שמחבר אחד כתב את ספר ויקרא ואת ספר דברים, את פרשיות 'תרומה-תצווה' ואת פרשת 'האזינו' השונים כל כך בסגנונם. כשהשמיעו טענה זו באזני אבי מורי ז"ל היה מחייך ושולף מספרייתו כמה כרכים של כתבי גֵתה וקורא לפני בעל שיחו קטעים מ'ריינקה השועל', מ'פאוסט', מ'תורת הצבעים' ומ'גץ לבית ברליכינגן'. הוא שאל מבעל שיחו האם יש כאן דמיון בין הסגנונות השונים; כלום אפשר היה לדעת שמי שכתב טקסט זה כתב גם טקסט אחר? אלמלא המסורת המעידה על מחבר אחד שכתב, הרי כל מבקר מקרא היה צריך לקבוע חצי תריסר מחברים המסתתרים מאחורי השם גֵתה. כיוצא בזה לקח לעתים את כתביו של ויליאם שייקספיר וקרא מ'חלום ליל קיץ', מ'ריכרד השלישי', מן 'הסוחר מוונציה' ומן 'המלט'. הסגנון הוא אמנם ביטוי לאישיות, טען אבי ז"ל, אבל הוא משתנה תכלית שינוי לפי גורמים ידועים: הנושא, קהל יעד הקוראים, גילו של הכותב, מצבי רוחו וכיו"ב. כך גם התורה מביאה תמיד את הדברים כמות שיצאו מפי אומריה" (עמ' 173-189).

אפילו משה מֶנדֶלסון (1729-1786), ההוגה היהודי הראשון של ההשכלה, התנגד בזמנו לביקורת המקרא, כי היה התנ"ך ונשאר בעיניו קדוש כולו, למרות שאיפתו ל"פְּרוֹגְרֵס" (קִדמה).

במאמר מוסגר אציין שלא בכדי התפתחו התיאוריות של ביקורת המקרא דווקא בגרמניה, שכל רצונה מאז ומעולם היה להנמיך את דמותו של העם היהודי וגאוותו על ספריו. הקיסר הגרמני וילהֶלם השני פִרסם מכתב בעקבות הרצאתו של התיאולוג הגרמני ומבקר המקרא פראנץ דֶליטש, בו חתם במשפט הבא: "ודרך אגב אין רע שזה מקטין את הפְּרֶסְטִיזָ'ה (יוּקרה) של עם הסגולה".

      על השאלה "האם היה פרנץ דליטש אנטישמי מוצהר או סמוי והאם הרצאותיו התכוונו מלכתחילה לפגוע ביהדות?", מסביר פרופ' יעקב שביט במחקרו כי "הקריאה בחיבוריו של דליטש מהשנים 1902-1907 מבליטה את היסודות האנטישמיים המובלעים והמוצהרים שבהם. […] העובדה שבתקופת הפולמוס (על ביקורת המקרא), ועל אחת כמה וכמה אחריה, ובעיקר בספרו 'התרמית הגדולה', הקצין דליטש את השקפותיו ואת עמדותיו ואת התבטאויותיו והיה בסופו של התהליך לאנטישמי גזעני מובהק" (מלחמת הלוחות, הוצ' עם עובד, עמ' 201).

לא לחינם התפתחו התיאוריות של "ביקורת המקרא" דווקא בגרמניה, שכל רצונה מאז ומעולם היה להנמיך את דמותו של העם היהודי וגאוותו על ספריו. הקיסר הגרמני וילהֶלם השני פירסם מכתב בעקבות הרצאתו של התיאולוג הגרמני ומבקר המקרא פראנץ דֶליץ', בו חתם במשפט הבא: "ודרך אגב, אין רע שזה מקטין את הפְּרֶסְטִיזָ'ה (יוּקרה) של עם הסגולה".

*  *  *

לעומת חוקרי מקרא צרפתים מהמאה ה-18 וחוקרים גרמנים מהמאה ה-19, חוקרי מקרא יהודים מראשית המאה ה-20, כמו הפרופסורים יחזקאל קויפמן, משה ויינפלד ומשה דוד קאסוטו – אף שלא כתבו מתוך המסגרת האורתודוקסית – הגנו בכל זאת על אחדות החומש וקדמותו וערערו על טיעוני מבקרי המקרא. וגם דוד בן-גוריון נמנה עמם.

יחזקאל קויפמן. "ביקורת המקרא היא מגמתית, זדונית ואנטישמית ביסודה".

יחזקאל קויפמן (1889-1963) התקיף את ביקורת המקרא וטען שהיא "ביקורת מגמתית, זדונית ואנטישמית ביסודה" המתכוונת מלכתחילה לפסול את המקרא. קויפמן האמין כי המקרא מוסר תיאור מהימן של התפתחות האמונה הישראלית ושל תולדות העם כאחד, וכי הוא משקף נאמנה את המציאות ההיסטורית בתקופת הבית הראשון. כך, לדוגמה, קויפמן סבר, שמשה היה אישיות היסטורית "לא מפני שהוא גיבור אגדות עממיות מפוארות, אלא מפני שהסיפור, שהאגדה מספרת עליו, מתאשר ביסודו על-ידי עובדות היסטוריות מהימנות".

גם דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל וחוקר מקרא, דחה את השערת המקורות, שאותה תיאר כ"השערות פורחות באוויר" המרסקות באופן שרירותי את ספרי התורה והנביאים. הוא מצא בתנ"ך שלמות ואחדות: "העדות התנ"כית על המאורעות ההיסטוריים בעבר הלא-רחוק, שקדם לכתיבתה, נאמנה עלינו יותר מהסתברות של מתפלפלים גרמנים ואחרים במאה ה-19 וה-20".

משה ויינפלד הוסיף השגות משלו להשגות על השיטות השונות של ביקורת המקרא ועל משנתו של ולהאוזן ('שנתון למקרא ולחקר המזרח הקדום'). ויינפלד חושף את שטחיות המחשבה של מבקרי המקרא; את הטעויות האופטיות; את הנחות היסוד המתבססות על הערכות סובייקטיביות ביותר, ואשר על יסודן הרעוע מגיעים הם למסקנות מפליגות ומרחיקות לכת; כמו את הסתירה הבולטת שבין נקודות המוצא של הגישות השונות החוברות לספינת הדגל. מסקנותיה של ביקורת המקרא אינן חד-משמעיות כלל, והסתום מרובה בהן מן הגלוי, ולפיכך הן אף נתונות להערכות שונות מבחינת מידת ודאותן.

משה דוד קאסוטו (1883-1951) הציג את מסקנות מחקריו המקראיים-ההיסטוריים ב"אנציקלופדיה המקראית", המכונה גם "תנ"ך קאסוטו" המפורסם, בפירושו של פרופ' א"ש הרטום, המסתמכת על מחקריו של קאסוטו ובעריכתו המקצועית (בהוצ' יבנה). הגירסה הקודמת של פירושו על התורה הופיעה בהוצ' מאגנס; כמו כן בחיבורו הפרטני "תורת התעודות וסידורם של ספרי התורה". פרופ' קאסוטו העיד על עצמו כי הוא עומד לקבל כל מסקנה שהמחקר האובייקטיבי יובילו אליה ומסקנתו הינה חד משמעית כנגד תורת המקורות של 'ביקורת המקרא'. וידועה מסקנת קאסוטו על יציאת מצרים, ולפיה "אין להטיל ספק בשִעבוד ויציאת מצרים, שהרי אין עם בּוֹדֶה מלִבו מסורת של שִעבוד בראשית התהוותו".

בנו של משה דוד קאסוטו, הד"ר יעקב, שאף הוא לא נחשב אדם האמון על המסורת בכל מחיר, כתב: "המכשול הגדול להבנה נכונה היא התיאוריה הנקראת 'שיטת המקורות'. היא קורעת לגזרים טקסט בעל תוכן, אשר בו כל החלקים השונים קשורים זה בזה".

 

הפרופ' משה דוד קאסוטו. "אין עם בּוֹדֶה מלִבו מסורת של שִעבוד בראשית התהוותו".

 

מחקר נוסף בנושא זה ערכו לפני שני עשורים, באמצעות טכנולוגיה ממוחשבת, שני חוקרים ישראלים ומדען גרמני (הפרופ' יהודה רדאי, חוקר המקרא; הפרופ' משה פולטשק, מומחה לחקר ביצועים – שניהם מהטכניון והמתמטיקאי ד"ר דיטר ויקמן מאוניברסיטת אכן שבגרמניה), ועולה ממנו כי "ספר בראשית נכתב בידי אדם אחד, בהתאם למסורת היהודית, ולא על ידי מספר אנשים, כפי שגורסת האסכולה הביקורתית" – עוד אבן המנפצת לרסיסים את ההשערות הדמיוניות של ולהאוזן ושל שותפים לדעתו מאסכולת המבקרים.

            כאמור למעלה, הניתוחים שערכו מבקרי המקרא בגוף המקרא על שולחנות ניתוחיהם, שימשו להם כאמצעי להפריך, כביכול, את קדמותו ואת קדושתו של המקרא. אך בכל "המשחק" הזה כמעט שלא נזקקו עדיין לריאליה – התרבות החומרית וחיי היום-יום של אנשי התנ"ך לתקופותיהם. ודווקא בעשרות השנים האחרונות הצטבר בהדרגה מידע חדש ומפתיע מן החפירות הארכיאולוגיות בישראל ובמדינות אחרות במזרח התיכון, השופכות אור על זיכרון היסטורי שבמקרא. ממצאי הארכיאולוגיה המודרנית ההולכים ונחשפים מגלים אך את זיכרון האמת ההיסטורית שבתיאור המקראי.

—————————————————-

וכבר פרסמתי כאן בעבר את דעתי בדבר לימודי התנ"ך כחובת הבגרות של כל תלמיד ותלמידה בישראל, ראו מאמרי: "ספר הספרים האבוד".

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה התנ\"ך האבוד. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

0 תגובות על ביקורת המקרא? (איך שההר הוליד עכבר)

  1. ביג בירד הגיב:

    אורי, עד גבול מסוים יכולתי לקבל את הטענות שלך, אבל משלב כלשהו הן הפכו למגוחכות ואחר כך גם לאבסורדיות.

    נפתח בנושא האישי: ב. מיכאל הוא הרבה דברים, אבל רדוד לא היה מעולם. מה גם שקצת קשה להטיל לפתחו את אשמת הבורות (הוא בא מבית דתי מובהק). אני לא בטוח שמנחם בן הוא הדמות הנכונה להיאחז בה כמי שמבקר את סגנונו של מיכאל, אבל לפחות אינני טוען שהוא רדוד ובור.

    לגבי הטענות עצמן, הן פשוט אבסורדיות. בבתי הספר לא מלמדים את ביקורת המקרא. נקודה. מלמדים פרשנות מקראית שאינה מעוררת אנטגוניזם מצד המימסד הדתי. המידע שהצטבר מהחפירות בשנים האחרונות לא זו בלבד שאינו מחזק את הטענות של מצדדי המקראת הבלתי-ביקורתי אלא אף מחליש אותן.

    ביקורת המקרא, אולי כדאי לדעת, לא נולדה בגרמניה. למעשה, היא נולדה בתוך העם היהודי עצמו. המבקרים החריפים ביותר (בתקופתם) של המקרא היו הקראים, ומאחר שטענתם הייתה שאין להוסיף על התורה מלבד מה שנאמר ה, הם נודו מכלל ישראל.

    החברות האמיצה שלך עם משה גרילק היא לגיטימית, אך מעידה בדיוק על מקורות ההשפעה שלך. גרילק הוא שונא חילונים מושבע, ואם הייתה לי הפלטפורמה הרלוונטית, הייתי מבין כאן את תעתיקי מאמריו המוכיחים כן. ללמד ילדים חילונים טקסט הגזור לפי השקפת עולם המתעבת את אורח חייהם ומגובה בזוללי חילונים מסוגו של גרילק זה בערך כמו לקבל תמיכה מסוחר עבדים לצורך לימוד טקסט המסנגר על סחר עבדים לתלמידים בבית ספר אפריקני.

  2. אבי גוזולצני הגיב:

    ניסיתי להגיב היום בבוקר, אבל זה כנראה לא נקלט.

    מאמרך נכשל בטיעונים מהסוג "צמחונות היא מעשה נבלה. הנה, היטלר היה צמחוני".
    זה לא רלוונטי שחוקרי מקרא מסויימים לא היו אוהבי ישראל. מה שרלוונטי הוא
    תוכן דבריהם, וזה שאתה נותן כאן סקירה של המקורות המועדפים עליך לא משכנע
    שיש לזנוח כותבים אחרים עם דעות אחרות.

    לא ברורה מתקפתך על מקצוע העיתונאי והפובליציסט שאינם מתיימרים אף פעם להיות
    אנשי מקצוע בתחומי כתיבתם, אלא רק אנשים העוקבים אחרי נושאים מסויימים
    ויש להם דעה מעניינת ומנומקת בנושאים אלה. ותסלח לי – בניגוד לסקירתך
    הנוכחית שנתלית באילנות גבוהים במקום לטעון.

    *כל בר דעת* מבין שאי אפשר ללמד בתיכון ממלכתי תנ"ך מתוך הנחת יסוד
    שכל מה שרשום בו אמת ואין מה לדון לבד ממדרשי חז"ל ופירושי רש"י.
    קריאה ביקורתית שמשווה בין טקסטים בספרים השונים ובין טקסטים לבין ספרים
    חיצוניים היא חיונית ולגיטימית. ממה בדיוק אתה פוחד? שאולי אנשים ישאלו
    שאלות? שאולי ישגו לפעמים? שאולי יציגו אתגר למאמינים? הטעות הגדולה
    ביותר שניתן לעשות היא לדלל את מאגר הידע של התלמיד בגלל "מידע חדש ומפתיע".
    מלמדים בתיכון גם פיזיקה ניוטונית למרות שכבר כמאה שנים יש "מידע חדש
    ומפתיע" לגבי אי נכונותה. אבל אם תנסה ללמד אותם את תורת היחסות
    הכללית\תורת הקוואנטים, הלימוד יהיה שיטחי ולא יהיו להם הכלים הניתוחיים
    המספקים כדי להעמיק את ידיעתם אם ירצו. תיכוניסטים הם לא אקדמאים. הם
    צריכים שיפתחו בפניהם צוהר *רחב* לעולם. כלים בסיסיים להתמודד
    עם הנושא. וביקורת מקרא שמתבססת על אמצעים ספרותיים, הסטוריים
    וארכיאולוגים שונים ומגוונים (לא רק הממצאים "החדשים" שלך,
    אלא גם כל מיני מגילות וספרים חיצוניים, ש – מה לעשות – לא ניתן
    להתכחש לקיומם) היא הכלי המתאים.

    לא רק שהטור הנוכחי פגום מבחינת תוכנו המגמתי והלא מנומק, הוא גם לוקה
    בגזענות. האמירה "כל רצונה [של גרמניה] מאז ומעולם היה להנמיך את
    דמותו של העם היהודי וגאוותו על ספריו" היא עדות מחפירה לכתיבה
    אידיאולוגית מוגזמת ומפריזה. אין לי ספק שלעם הגרמני היו עוד כל מיני
    רצונות ושאיפות חוץ מהנמכת דמות העם היהודי. ובכלל היחס הלא אוהד
    והחשדני כלפי כל כותב "לא יהודי" באשר הוא, הוא מוגזם ולא הגון.

    ובשולי הדברים, הרשה לי להעיר, כי מזכרוני את הבגרות (אותה עברתי לפני
    כ8 שנים), יש בתוכנית הלימודים פרשנויות ומאמרים *רבים* של כותבים
    יהודיים, להרבות יחזקאל קויפמן שהזכרת כאן.

    ועוד דבר אחד שנזכרתי בו – הדוגמה של שייקספיר שהזכרת כאן היא לא כל כך
    טובה, כי חלק מהחוקרים המודרניים באמת מטילים ספק בכך שכתב את כל
    היצירות המיוחסות לו. תיאוריה נפוצה היום היא שהיה לו לפחות עוד
    כותב אחד שעזר לו (נדמה לי שיש אפילו השערות בקשר לזהותו).

  3. אורי הגיב:

    ברשותך, בכוונתי להתייחס לגופו של עניין בלבד. ההבדלים בין ב. מיכאל לבין מנחם בן הם הבדלי טעם וריח שאין עליהם מה להתווכח. כקורא קבוע של ב. מיכאל ושל מנחם בן הבעתי כלפי כל אחד מהם את דעתי האישית, אני רק מקווה שתרשה לי זאת בחלקת האלהים הקטנה שלי…

    אין לי מושג מהו המקצוע שלך כמו שאין מענייני, והאם עסקת פעם בהוראה בתיכון. אבל כמורה בתיכון אני עד לעובדה המצערת של לימודי התנ"ך ע"פ מונחים והשגות של מבקרי המקרא. הפרשנות המקראית שמלמדים בחינוך הממלכתי עוררה לא פעם אנטגוניזם מצד הממסד הדתי. הממסד שבשנים האחרונות ממילא רדום מבחינה דתית ורדוף כולו אחר בצע כסף ומנעמי השלטון.

    יום יבוא ועוד אביא אישושים לטענתי העיקרית, לפיה: "ממצאי הארכיאולוגיה המודרנית ההולכים ונחשפים מגלים אך את זיכרון האמת ההיסטורית שבתיאור המקראי". חזון למועד. כל דבר בעיתו מה טוב.

    בסקירתי ההיסטורית של תולדות "ביקורת המקרא" בפירוש לא טענתי ש"היא נולדה בגרמניה", כפי שהינך מייחס לי. הלא הראיתי כיצד לא נולדה בגרמניה, אלא רק מצאה לה שם משכן קבע, ולא בכדי, כמבואר מדבריו של פרנץ דליטש.

    ההבדל העצום בין הקראים לבין המכנים עצמם משום-מה "מבקרי המקרא" על לא צדק ויושר בכפם, הוא הבדל שמסופקני אם צריך בכלל לעמוד על אופיו, טבעו ומזגו. הקראים טענו רק אחת: יש לנו אך את התורה שבכתב ואין לנו חפץ בתורה שבעל-פה. לעומתם, טענו וטוענים מבקרי המקרא שספרי המקרא הם תוצאת עריכתם של קטעים שונים שנכתבו על-ידי מחברים שונים בתקופות שונות. כלומר, לשיטתם של "מבקרי המקרא", אין כלל אמת בדברי התורה שבכתב. ויחי ההבדל הגדול בין שתי הגישות.

    אני דוחה בשתי ידי ובשאט נפש את הטענה הרכילותית והשקרית שלך על משה גרילק. מהיכרותי האישית עם האיש, לא רק שאין מדובר באדם ששונא איש, אלא באחד כזה שאפילו לא מסוגל לפגוע בזבוב! להזכירך, את המוניטין התקשורתי שלו עשה הרב גרילק בעיתון "מעריב" (החילוני), בטורו השבועי הנחשק על פרשת השבוע. שלימים הופיע ב-4 כרכים שזכו לתפוצה המונית והיו לרב-מכר דווקא בקרב הקהל החילוני. אציע לך גם לקרוא את ספרו המעולה בהוצאת "כתר" (החילונית): "החרדים: מי אנחנו באמת?" משנת 2002, ממש לא מזמן.

    תמהני על סמך מה נטפלת בשקרים ורכילויות על האיש הטוב הזה, ומניין שורש השנאה שלך כלפיו.

  4. אורי הגיב:

    לדעתי, זה דווקא מאוד רלוואנטי שמספר נכבד ממבקרי ספרי "המקרא היהודי-העברי-הישראלי" המוצהר היו אנטישמיים גדולים. שכן, האנטישמיות שלהם באה לידי ביטוי דווקא בתוכן דבריהם האבסורדיים על הכתוב במקרא.

    הסקירה שלי כאן למעלה, היא לענ"ד סקירה שרבים מחסידי "ביקורת המקרא" דואגים להצניעה ולהעלימה מעין אנוש, מחשש לקיפוח פרנסתם ויוקרת כבודם המדעי המדומה. כך שהמקורות שמובאים למעלה משקפים בכוונה תחילה צד אחד של המטבע, הצד שעד כה קופח והועלם מעיני כולנו: הפן של מוקירי המקרא מבית ומחוץ.

    הבעיה עם מקצוע העיתונאות הפובליציסטית מתחילה בשעה שהפובליציסט מרים את הראש ומתחיל להורות לאנשי המקצוע כיצד יש וכיצד זה מן הראוי לנהוג מבחינה מקצועית בתחום שזר למטיף בשער העיתון. בפרט בסוגי מאמרים פובליציסטיים המבקשים להשפיע על גיבוש נורמות חברתיות וחינוכיות-התנהגותיות, או על פסיקות משפטיות במהלך דיוני המשפט הציבורי.

    בהחלט ניתן ללמד על סמך הפלטפורמה שכל הנאמר בתנ"ך הוא אמת לאמיתה, ומצד שני לעורר דיונים ביקורתיים שאינם חורגים מהמסגרת הזאת. כפי שבדיוק צורת לימוד כזאת מתקיימת יפה במוסדות החינוך הממלכתי דתי והחינוך העצמאי החרדי, והרי לך חתני החידונים לתנ"ך – בעשרות השנים האחרונות כולם חובשי כיפות. והרי צורת וסגנון החידון לתנ"ך בנוי משאלות ותשובות, ולא על סמך דיקלום הכתוב כמו תוקי.

    ולא, אינני פוחד מהשאלות שנשאלות מתוך לימוד התנ"ך. כפי שכבר הבאתי כאן מדבריו של ישעיהו ליבוביץ', לפיו חיי אמונה "וההליכה בה – יותר משהיא מספקת תשובות על הבעיות הגדולות של האדם, היא מעוררת בו שאלות. סימן טוב הוא לך שאתה מציג אותן, […] כי דווקא היא [=האמונה] המחוללת קושיות וספקות".
    http://www.notes.co.il/uripaz/13788.asp

    לידיעתך, הפרשנות המסורתית מרבה להשוות בין טקסטים בספרים השונים כדבר לגיטימי וחלק מהפרשנות עצמה.

    ועוד טעות בידך, "ביקורת המקרא" לא מתבססת על אמצעים ספרותיים, היסטוריים וארכיאולוגיים. הפרשנות המקראית המסורתית ושל חכמינו מהדור האחרון הם אלה שמתבססים על כל אלה. כפי שהבאתי לדוגמא במאמרי את "תנ"ך קסוטו" המהולל ועוד.

    בפירוש אין התייחסות חשדנית כלפי כל נוכרי חוקר מקרא, אלא דווקא כלפי כל אותם חוקרים (המוזכרים), שקודם כל סימנו את מטרתם ורק לאחר מכן ירו את חיציהם לעבר ליבו של התנ"ך.

    ונניח שהדוגמא מכתבי שייקספיר לוטה בערפל הספק על זהות מחברם האותנטי, מה תאמר על כתבי גתה, המובאים אף הם כדוגמא עקרונית (בלבד)?!

  5. עכבר צמא הגיב:

    נהניתי לקרוא את סקירתך המצוינת בנושא ביקורת המקרא והאישים השונים שהתמודדו עימה. הופתעתי מכך שברשימתך נשמט שמו של אחד ממבקרי הביקורת המתוחכמים והשנונים ביותר – הרב יצחק אייזיק הלוי.
    אמת כי סדרת ספריו "דורות ראשונים" נשכחו כמעט מלב וקשים מאוד להשגה וגם סגנונם הלמדני-פולמוסי מכביד על הקורא המודרני, אולם מובטח לו לקורא המתאמץ כי ידלה מתוך כתביו של רי"א הלוי פנינים לרוב שלא נס ליחם למרות חלוף השנים. לא אגזים עם אומר שהלוי פרץ אופקים חדשים בהבנת תהליכים ופרשיות היסטוריות וכל זאת לאורם של חז"ל.