הקול השפוי של איל מגד

מוסכמה חברתית רחבה טוענת שסופרים אמונים על ניתוח רב זוויתי של מציאות, בידיון ורגשות, ועל כן יש להם גם חובה מוסרית להגיב ולהתבטא על אירועים אקטואליים. אמנם ניסיון הכתיבה היצירתית והעיסוק המחשבתי בו מנתקים את הסופר מכל הקשור מסביב, שהרי זהו עיסוק אנוכי וריכוזי, שלאחר אין בו דריסת רגל. עם זאת, האקטואליה על כל גווניה חודרת ומקיימת סימביוזה עם המילים הפרטיות. באופן כזה מעשה הכתיבה עצמו הוא התגובה. הספרות מעצם טבעה היא תגובה למציאות, ולפיה כל מי שכותב מגיב.

הסופר, מעצם טבעו, יושב בתוך עמו ולומד כל הזמן למצוא את נקודת האיזון עם הסביבה הסובבת. הבה ונקדיש מעט תשומת לב לטקסטים טריים (יחסית) ומקוריים למדי של הסופר איל מגד, מתוך שני ספריו האחרונים, בהתייחסותו אל "האחר" הדחוי, שחי בישראל:

 

"…מהפארק הגעתי לרחוב קסום, נחלת צדוק שמו, עם בתים ישנים, מקושתים, בני קומה או שתיים, שערי ברזל צבעוניים ועצי פרי בגינות. נשענתי על אחת הגדרות ונשמתי עמוק את השקט והקסם.

            "אישה צעירה, בעלת יופי צח ועדין המפציע מִלבוש צמרי שחור, חצאית, סוודר וכומתת לבד, יצאה מהחצר, בירכה אותי לשלום במאור-פנים, ואספה שקיות עם מצרכים שקנתה בחנות. נכנסה וחזרה, נכנסה וחזרה, עד שכינסה את כל הקניות בבית.

            "היא היתה דתייה, יהודייה, יפה להפליא.

            "היא היתה מעולם אחר, שאיתו, הרגשת בכל נימי נפשך, אנחנו צריכים להתחבר, אם בכוונתנו להמשיך לחיות".

בהמשך סיפורו הוא אינו בוגד בעצמו, אלא ממשיך לספר עוד ושופך אור, בכך שמיטיב להבהיר לקוראיו את הדברים בצורה חד-משמעית. גיבור הסיפור "האור השחור", שיש אומרים כי הוא תאומו הנפשי של המחבר, חושף את תובנות נקודת ראותו האישית:

"זה היה הפתח לקשר בינינו, שהלך והעמיק, עד שהייתי פוקד את הישיבה שלו, מִבצר בטון מכוער באחת השכונות החרדיות של ירושלים, לפחות פעם בשבוע, בצאתי מקיפים אותי חסידיו בעיניים רעבות…

"כמיהה מפעמת בי להערות אל תוכי מהאמונה התמימה שלהם, לחלק איתם את מה שבוער בי. יש בזה מעשה של קירוב לבבות, ושל נתינה, ושל, למה לא להיסחף, אהבת ישראל.

"הם לא זקוקים לבשורה שלנו, אלא אנחנו החילונים זקוקים לבשורה שלהם. מצאתי אצלם אמונה תמימה שחסרה לנו. אהבה שחסרה לנו. אנחנו מאשימים אותם בחשכה ובקנאות, ולא מבחינים בחשכה שאופפת אותנו, בקנאות שלנו. (ההדגשות במקור)

"לפעמים אתה חושב, חוכמתנו הסתתרה, בינתנו אבדה, ודווקא הם יודעים מה שנעלם מאיתנו.

"דווקא את המציאות, את המצב, האנשים האלה רואים נכוחה, ללא התסביכים של חלק גדול מהמשכילים החילונים, המעוותים באופן חולני את זווית הראייה שלהם".

אי-אפשר להתעלם מרצונו החופשי של הסופר להבליט לפנינו – בפרץ מחושב היטב של דייקנות ותוך ביקורת נוקבת על סגנון מחשבה אירופאי נודע, לפיו ניתן "לשנוא ולהיות נאור" – כי מישור היחסים בין חילוניים לדתיים החיים בישראל אינו-סובל-דיחוי לשיפור המצב הקיים באופן דרסטי, לפני שתפרוץ כאן התקוממות אזרחית ומלחמת אחים עקובה מדם. על מה? ראשית, על נפשה ועיצוב דמותה של היהדות לדורות הבאים. שנית, על הקיפוח ההדדי, על הצרת הרגליים, על עלבונות ודקירות במקומות הכי כואבים, ולצערנו היד עודנה נטויה. עצתו המפוכחת של איל מגד (הבן של הסופר אהרן מגד) לחילוני המיליטנטי המצוי היא: אהבה ליהודי באשר-הוא, והצורך להתוודע ולהתחבר בחֲבֵרוּת אל העולם השונה, "הארכאי" הישן-נושן, ש"אם בכוונתנו להמשיך לחיות".

בספרו הקודם, גיבור סיפורו "חיי עולם" מהרהר בקול:

"לפעמים הם דוחים אותי, אבל יש ואני מתבונן בהם ומקנא.

"במה יש לקנא, אני שואל את עצמי, אין בחייהם שום יופי. הם לא יפים, הבתים החדשים עם החצרות הצחיחות, שאיש אינו טורח לשתול בהן עץ או פרח, נראים כבר עכשיו כמו שיכונים משנות החמישים. עוד גדר, עוד מעקה, עוד תאורה. אם בשעת-רצון אני מאתר אצלם הילה רוחנית, מיד הם דואגים למחוק אותה בחנוונות קטנונית, שדומֶה שהיא חלק מהמקח-ומִמכר המתיש המתנהל בינם לבין אלהים, הרחק מחיי עולם.

"ובכל-זאת, משהו בהוויה שלהם מעורר. האם זהו יופי פנימי נסתר? או שמא ההרגשה שלחייהם יש טעם ותכלית, שלחיינו אין? שאולי יש להם גישה לנחמות נשכחות?".

איל מגד הוא סופר שהרומנים שלו נפרשׂים בקול אותנטי ומקובע למציאות נטולת אשליות. מגד טווה במכוון את היחסים בין העולם המושרש ביותר, העולם הדתי, לבין העולם החופשי, השרוי במין מגננה עצמית בצל החשש הכבד שמא ביום בהיר אחד, לאחר כ-120 שנות חיים עלי אדמות, יתברר לכול שהחיים היו כישלון טוטאלי, כי חיינו בטעות אופטית צורבת.

רוב סיפוריו כתובים בצורה של "מספר בקול ראשון" על עצמו וסביבתו – בקול ספקני אבל אותנטי; האנושיות והריאליזם המנופה היטב, כפופים כאן יחד. אלה מעניקים קריאה מהנה ומחכימה. יחד עם זאת, הספרים של מגד הם פרוזה הנותנת ביטוי להתרחשויות חברתיות עדכניות וסוערות, תוך הליכה נגד הזרם, בכתיבה שאינה חסה על פרות (חילוניות ודתיות) קדושות.

אין לי ספק שקולו של איל מגד, הוא אחד הקולות הספרותיים הייחודיים האותנטיים והמבריקים בקהילת האינטלקטואלים הישראלים – קול יוצא דופן ויקר המציאות. זה לא הקול שנשמע מסופרים ישראלים רבים, שלא אנקוט בשמם של מי שדוֹבֵר ביצירותיהם הספרותיות קול מונוטוני – קול אחיד ורדוד, קולו של ההמון, של המוניות נמוכה, הקול האינטלקטואלי במסווה.

ב"האור השחור" של מגד ניכר מיד שכאן דוֹבֵר קול אחר – קול ייחודי, ספקני, קול שמערער על ה"אנחנו", קול שחורג לא-פעם מגבולות הז'אנר הספרותי אליו הוא משתייך, וליתר דיוק, קול שפורץ את גבולות הקונסנזוס שקיים במישור התרבותי והחברתי. קולו של מגד עוסק, בין היתר, בפרגמטיות שאותה כנראה זיהה בקרב המנהיגים הרוחניים והאנשים הפשוטים במחנה הדתי-החרדי בישראל. בכך הוא בעצם מפתח ערוץ הידברות בין מוקדי הסכסוך, בעימות חרדים-חילונים בחברה הישראלית. איל מגד חש בתופעות שנרקמות בחברה הישראלית בכל הנוגע ליחסים בין תרבויות תוססות, רוחשות החיים בישראל. הוא ביקורתי כלפי החברה שבתוכה הוא חי, אדם מעורב ואמיץ רוח, שלא נרתע מהשמעת דעות שאינן מקובלות על הזרם המוביל, ומפגין עצמאות מחשבתית ראויה להערכה.

העובדה שעמדות חברתיות מסוג זה, המתחשבות באחר-הדחוי חדרו למרכז הבמה הציבורית, בשעה שתותחי המוזות רועמים, מעוררת הערכה.

אין לי אלא לחזק את ידיו ולבקש ממנו להמשיך לשמר את קולו האותנטי למול ממסד ספרותי קר כקרח, האדיש כלפי מיעוט יהודי מאמין שחי חיים תוססים מתחת לאפו, זה שבניגוד גמור למיעוט הערבי – אינו בועט בו.

אין לי אלא לברך את קולו הייחודי של איל מגד ולבקש ממנו: "שמור על הקול!".

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה קורא סדרתי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

0 תגובות על הקול השפוי של איל מגד

  1. הצועד בנעליו הגיב:

    קח למשל את קבוצת בעלי פרופיל 21 – האנשים הכי שפויים במדינה, אבל נחשבים כפסיכים ע"י כל האחרים

  2. אורי הגיב:

    אני מעדיף את המונח המילונאי של השפיות, הרחק מזרקורי הפוליטיקאים הישראלים:

    שִׁפּוּי ראה: שיפּוּי

    שָׁפוּי [ת'; שפוּיה, שפוּיִים, שפוּיות] 1. [תמ] בּריא בּשִׂכלו, מיוּשָב בּדַעתו, פּיקֵחַ; 2. [תמ] מתוּן, מיוּשב

    שָפוּי בּדַעתו בּעל דֵעה צלוּלה, פּיקֵחַ

    (באדיבות: מילון ספיר, הממוחשב)

  3. פ הגיב:

    הסופר יכול לבטא באמצעות הדמויות שלו כל עמדה שיתחשק לו לבטא, וההנחה שלך שקיימת זהות בין קולה של הדמות בספרו של מגד לבין קולו של מגד עצמו – טעונה הוכחה.

  4. התגובה שלמעלה לא נכתבה על ידי, אבל כפי שקורה לפעמים, אני חותם עליה בשתי ידי, טוב, כמעט (הם לא נחשבים פסיכים על ידי כ ל האחרים).
    שרק לא יבקש ממני בסוף צ'ק.

  5. קב"ן הגיב:

    המגיב מעלי שוחרר עם פרופיל 21 מצה"ל ומאז מתקשה למצוא עבודה, נשים, וחיים בכלל

  6. ארתור דנט הגיב:

    לא נראה לנו שלך יש את כל הדברים האלה (נשים, חיים וכל השאר) אם בשעה כזאת של ערב חג זה מה שיש לך לעשות, לשבת ליד המחשב ולכתוב תגובות כאלה דביליות. זה מה שיוצא מעבודה של קב"ניות בצבא?

    לא נורא, גם מצבנו דומה ולפחות בצפרדעים של ניו יורק אנחנו מוצאים נחמה