מהפכן תרבותי – פרופ' בני לוי ז"ל (מזכירו של סארטר)

בני לוי, איש תורה ורוח, היה אחת מהדמויות המופלאות שידע העולם המודרני בתקופה האחרונה. באישיותו יוצאת הדופן, היו שלובות עוצמה רוחנית וכושר הנהגה חברתית. סיפור חייו הסוערים הוא סיפורו המרתק של יהודי על סף התבוללות וחיפוש הזהות העצמית, של הנשמה היהודית המהפכנית מטבעה – שהטביע חותם עז על הפילוסופיה המערבית המודרנית

                מהומות הסטודנטים במאי 1968,

              בהנהגת הפילוסוף ז'אן-פול סארטר

 

אווירה מתוחה שררה ברחובות פריז בעקבות מהומות הסטודנטים במאי 1968. הסטודנטים מן השמאל הצרפתי החליטו לחולל מהפכה תרבותית שכוונה נגד הממסד שבראשו נשיא צרפת המיתולוגי, שארל דה-גול. סטודנטים יהודים רבים נטלו חלק מרכזי בהפגנות ענק בהן השתתפו מאות אלפי אנשים ממעמד הפועלים, שאליהם חברו אינטלקטואלים שמאלנים. בין מנהיגי המהפכה הקומוניסטית, שכמעט הצליחה, היו דמויות כמו "דני האדום" (דניאל כהן בנדיט), ז'אן קלוד ציגלר, ז'אן ברנרד מורלי, פייֵר ויקטור ואחרים. הללו הובילו מהפכה תרבותית במלוא מובן המילה.

מהפכת הסטודנטים שהנהיג באותם ימים סוערים פייר ויקטור – מהפכן משלהב המונים, שנון וכריזמטי – החלה מאותה נקודת מוצא כמו מרבית האירועים ההיסטוריים הגדולים: אגן הירכיים. במאי 1968 נתפסו והושעו מספר סטודנטים מלימודיהם באוניברסיטת פאריס, בשל עבירה על התקנון. ובתגובה התנחלו חבריהם, בראשם פייר ויקטור, במשרדי ההנהלה שהזעיקה את המשטרה. בעקבות מעצרם יצאו עשרות אלפי סטודנטים לרחובות, והמשטרה המיוחדת לפיזור הפגנות (CRS) התנפלה עליהם באלות ועם זרנוקי מים. בתגובה הוקמו בריקאדות והושלכו מרצפות שעקרו הסטודנטים מהרחוב. הימים היו ימי המחאה נגד מלחמת וייטנאם והמחאה בצרפת הושפעה מהם מאוד, עד כדי כך שיעדים מסחריים אמריקאיים כמו חברות תעופה ובנקים הותקפו בבקבוקי תבערה ובאבנים.

 

עשרות אלפי סטודנטים יצאו לרחובות, והמשטרה המיוחדת לפיזור הפגנות (CRS) התנפלה עליהם באלות ועם זרנוקי מים. בתגובה הוקמו בריקאדות והושלכו מרצפות שעקרו הסטודנטים מהרחוב. הייתה זו הפגנה פוליטית מן הבוטות והבולטות בתולדות אירופה. ההמונים עלו על בריקאדות והזכירו את ימי המהפכה הצרפתית הגדולה. פריז דמתה לשדה קרב גדול. הקרבות הקשים נמשכו כשבוע, כשמדי ערב הקרינה הטלוויזיה תמונות של סטודנטים ובני נוער מוכים עד עילפון בידי שוטרים. רבים השוו אז את התמורה החברתית לזו של המהפכה הצרפתית ב-1789. היה זה בני לוי, בשמו הקודם פִייֵר ויקטור, שתיווך בין השלטונות לבין עשרה מיליון פועלים שהכריזו על השביתה.

הייתה זו הפגנה פוליטית מן הבוטות והבולטות בתולדות אירופה. ההמונים עלו על בריקאדות והזכירו את ימי המהפכה הצרפתית הגדולה. פריז דמתה לשדה קרב גדול. הקרבות הקשים נמשכו כשבוע, כשמדי ערב הקרינה הטלוויזיה תמונות של סטודנטים ובני נוער מוכים עד עילפון בידי שוטרים. עובדים צעירים ממפעל "רֵנוֹ" החליטו, בהשפעת הסטודנטים, להצטרף למחאת אחיהם לדעה, זאת בניגוד לדעת האיגודים המקצועיים, ובכך השביתו את כל פס היצור ויצרו את האשליה שכל "רנו" שובת עם הסטודנטים, מה שהוביל לשביתות דומות בכל רחבי צרפת. המדינה שותקה כליל.

השביתה שנמשכה 21 ימים, הקיפה בשיאה עשרה מיליון איש ונחשבה לגדולה בהיסטוריה. ב-13 במאי, למשל, עמדו מיליון סטודנטים ופועלים בהפגנה לאורך שישה ק"מ, ובראשם פייר ויקטור. פועלי דפוס לא הסכימו להעביר במכונות עיתונים שבדפיהם הופיעו מאמרים שהתנגדו לשביתה. רבים השוו אז את התמורה החברתית לזו של המהפכה הצרפתית ב-1789.

למרבה הפלא, השביתה אירעה בתקופה של צמיחה כלכלית; משתתפיה לא דרשו שיפור בשכר או בתנאים ולא זכו לגיבוי מפלגתי או איגודי. תחת הסיסמה "אוטו גסטון" ("ניהול עצמי"), הם רק רצו לקבוע את החוקים שעיצבו את חייהם. הסטודנטים בוואנסן, למשל, הקימו ועד פעולה ודרשו להשתתף בניסוח תקנות האוניברסיטה. בעקבותיהם הוקמו ספונטנית ועדי פעולה בבתי ספר ובבתי חולים ואף בצבא ובמשטרה. כשנשיא צרפת דה-גול נמלט בחשאי לגרמניה כדי לגייס חיילים צרפתים שעשו שם בכוח הרב-לאומי, סירבו אלה לציית. גם השוטרים הצטרפו למרי תחת הסיסמאות "אסור לאסור" ו"הדמיון לשלטון".

בתום שלוש שבועות של הפגנה נשבה רוח חדשה ברפובליקה, השביתה הופסקה בהדרגה ומקץ חצי שנה חזרו רוב הפועלים לעבודה מלאה. שיטות הייצור השתנו והעניקו לעובדים סמכות רבה יותר. שלטונו של הנשיא דה-גול התערער. בני לוי, בשמו הקודם פִייֵר ויקטור, תיווך בין השלטונות לבין עשרה מיליון פועלים שהכריזו על השביתה. הנשיא דה-גול ניצח בבחירות לנשיאות, ובכל זאת, מול עוצמת ההפגנות, החליט להתפטר.

 

עילוי מבריק

בני לוי נולד במצרים בשנת 1945 למשפחה יהודית ממוצא חלבי, וגדל בקהיר עד ל-1956. סבא-רבא שלו, הרב יהודה הלוי, היה ראש קהילת יפו העתיקה בתקופת שלטון הטורקים והאנגלים. בעקבות "מבצע קדש" נאלצה המשפחה לעזוב את מצרים ולהגר לבלגיה, שם סיים את בית הספר התיכון. עם סיום חוק לימודיו ולאחר תקופת הכנה בת שנתיים, המשיך בני לוי את לימודיו בפאריס, במוסד אקדמי יוקרתי בשם "אֶקוֹל נורמָל סִיפֶריֵר", שבו לימדו ולמדו חלק ניכר מן האינטלקטואלים הבולטים ביותר בצרפת כמו: לואי אלתוסר וז'אק דרידה (היהודי). כעבור זמן הוכר כתלמיד מבריק במלוא מובן המילה, עילוי ממש. מספרים שכבר בשנה הראשונה ללימודיו בלט לוי בשתי תכונות אופי ייחודיות: יכולת הלימוד שלו ומחויבותו הפוליטית לשמאל. לצד התמחותו בשפה היוונית, הוא הקדיש את שנתו הראשונה במוסד לקריאה מעמיקה ושיטתית בכתבי אבות הקומוניזם למן מארקס ועד מאוֹ צה טוּנג, ואף ערך כרטסת של שלושים ושמונה הכרכים של כתבי לנין. שליטתו בחומר היתה לשם דבר בכל האקדמיה.

כבר בשלב זה בחייו ניתן להצביע על מאפיין מוביל באישיותו שבלט גם בפעילותו בעתיד: מחויבותו לגישור בין תיאוריה ומעשה. משהחליט כי יש לפעול לשינוי הסדר החברתי, לצד עיוניו בכתבי המהפכה החברתית, הוא תירגם את אמונתו לשפת המעשה והקים עם אלן גייסמר וסרג' ז'ולי את "השמאל הפרולטרי". תנועה מהפכנית, חוקית למחצה, שאותה הנהיג כ'פִייֵר ויקטור', כינויו המחתרתי שהוצמד לו על-ידי סופרת צרפתייה. "זהו שם מבעית", התחלחל פעם על ידִי, כי: "ויקטור פירושו ניצחון, ופייר הוא שמו של אחד מקדושי הנצרות, כלומר, ניצחון הכנסייה הנוצרית". בתוך כך התמסר יותר ויותר למשבי הרוח הרדיקליים שנשבו בשעתו ברחוב הפריזאי ונעשה לקומוניסט מאואיסטי אדוק.

אף-על-פי שלא הייתה לו אזרחות צרפתית, נחשב לוי למנהיג התנועה. שותפו בימים ההם, סרג' ז'ולי, מספר במאמר שפרסם לאחר פטירתו של בני לוי, שדברי לוי עשו רושם כה עז על קהל שומעיו, עד שהללו נהגו לערוך מעין פסק-זמן בכדי לברר למה התכוון. אל-אף שהמהפכה שהסעירה את כל אירופה דעכה, פייר ויקטור המשיך לדגול בחזון. באותם ימים אף הקים עיתון מהפכני בשם "דבר העם", אולם העיתון נקלע לקשיים מכיוון שעורכיו הרשמיים נעצרו בזה אחר זה בידי המשטרה הצרפתית, שהיתה נחושה בדעתה לשים קץ לתסיסה שאיימה על הסדר הטוב.

             ז'אן-פול סארטר

ב-1970 כשגברה תדירות המעצרים, החליטו העורכים לפנות לעזרת הצרפתי היחיד שאיש לא יוכל לעצור: הפילוסוף הנודע של צרפת –  ז'אן-פול סארטר. דרכו של סארטר היתה לצאת בהכרזות פוליטיות חריפות בכל הנושאים שעל סדר היום הציבורי, אותן פרסם במגזין שלו "זמנים מודרניים", וכן עמד בראש כל סוג של הפגנת רחוב נגד הממסד. המשטרה החשאית בצרפת היתה שמחה להושיב אותו מאחורי סורג ובריח, אך היה לו חבר בחלונות הגבוהים, ידיד בארמון האליזה, הנשיא דה-גול, ביהירותו המיניסטריאלית ראה בו שותף לתואר "אדם דגול שעשה היסטוריה". סארטר הסכים לצרף את שמו לרשימת העורכים והמשטרה אכן הרפתה מהם.

בשנת 1973 החליט בני לוי לפרק את "השמאל הפרולטרי" מתוך חשש שהארגון יהפוך לתנועת טרור כדוגמת ארגונים דומים באיטליה ובגרמניה. באותה שנה הוא ייסד את העיתון היומי "ליברסיון", עיתון שמאלני מתון, שהצליח להחזיק מעמד לצד שורה ארוכה של יומונים מבוססים וותיקים.

 

בני לוי: "אני, שעוד החזקתי בכל אפשרות להישאר נאמן לתרבות המערב הנוצרית, הייתי ליהודי בעל כורחי, מתוך הכרח שכלי. והייתי יהודי ששאף בכל לבו להתבולל. מכיוון שהייתי אינטלקטואל, נועדתי להיות אינטלקטואל-גוי גדול בצרפת. אבל בזכות סארטר חוסנתי מפני שאיפה זו".

משהחליט כי דרך המהפכה לא תהיה עוד דרכו, חזר בני לוי אל חיי העיון. הוא הקים חוג בשם "המעגל הסוקראטי" אשר שם לעצמו למטרה לקרוא מחדש בעיקר את כתבי אפלטון, המציתים את דמיונו של הקורא בדבקותו של סוקרטס בַאמת. אלא שבאותה שעה התגלה לשלטונות בצרפת שמנהיג "השמאל הפרולטרי" לשעבר, פייר ויקטור, הוא פליט נטול אזרחות וזו הזדמנות טובה לסלק את האיש המסוכן מן הרפובליקה. הדרכון שניפק לו האו"ם הוחרם. בגלל היותו מנהיג המהפכה השמאלנית בעבר, חויב להתייצב בתחנת המשטרה אחת לשבועיים, עם קרוביו ועורך דין. גם הפעם היה זה סארטר שפרש עליו את חסותו בתגובה לסיפור ההטרדות; סארטר דאג לכך שיקבל אזרחות צרפתית, ואף מינהו למזכירו האישי ב-1974.

סארטר הופתע לגלות את רמת השליטה של בני הצעיר בכתביו – יש שאמרו שזו עלתה אף על שליטתו האישית – וגם הוקסם מן המיזוג בין הברק האינטלקטואלי ובין הנמרצות המהפכנית שבהם ניחן. אף-על-פי שנושא המהפכה עבר מן הפן המעשי אל הפן העיוני, הדאגה לצדק חברתי המשיכה להניע את בני לוי בלימודיו. בטקסטים הפילוסופיים שאותם קראו יחדיו, הצביע בפני מורו-ידידו על הכשלים והסתירות הקיימות בטקסטים הקאנוניים של הפילוסופיה המערבית, כמו גם בכתביו שלו. לוי ביקש לרדת אל שורשי העניין הנידון ולבחון את הקוהרנטיות של הפרטים השונים בכתוב לעומת כוונתו הכללית. עיקר התעניינותו נסובה סביב סוגיות הפילוסופיה המדינית, שבה ראה את הקישור לחיי המעשה הטעונים תיקון. לוי וסארטר סברו אז שניתן לתקן את החברה האנושית באמצעות פילוסופיה מדינית מערבית. שש שנים עבד ויקטור עם הפילוסוף הזקן. שלושה ספרים הניבה עבודתם המשותפת.

ואז באה ההתגלות: "קראנו אולי מאה ספרים על המהפכה הצרפתית, היתה לנו אהבה משותפת לתקופה זו בהיסטוריה של צרפת", סיפר לוי בראיון שערכתי עמו לפני מספר שנים ("עת לחשוב", גיליון 24, אב תשס"א; שבועון "משפחה", גיליון 567, ראש השנה תשס"ב). "מהמהפכה הגענו לנפולאון, עסקנו כחצי שנה בזיכרונותיו מסנט-הלנה, האי אליו גורש. פתאום התחלתי להבין מה שיש בי. הבנתי שכדי להיות מנהיג בצרפת צריך להתנגד לה באלימות, וזה מה שעשה נפולאון. משם הלכנו אחורה, למהפכה האנגלית, ושם גיליתי שהם השתמשו במושגים מן התורה. הלכנו עוד אחורה אל הגנוסטיקנים, ומשם אל כיתות הכפירה הנוצרית, וכך התקרבנו, מבחינה כרונולוגית, אל תורת ישראל ממש.

"אני, שעוד החזקתי בכל אפשרות להישאר נאמן לתרבות המערב הנוצרית, הייתי ליהודי בעל כורחי, מתוך הכרח שכלי. והייתי יהודי ששאף בכל לבו להתבולל. מכיוון שהייתי אינטלקטואל, נועדתי להיות אינטלקטואל-גוי גדול בצרפת. אבל בזכות סארטר חוסנתי מפני שאיפה זו. הביקורת על התרבות שהייתה לי בתקופת המהפכה, על אף שהתבטאה בצורה מוטעית, היוותה מבחינה מסוימת הכנה יסודית לתהליך השיבה שלי אל המורשת היהודית", הדגיש בני לוי ביחס לניצוץ של "מהפכן יהודי מטבעו" שלו (המחויב לתיקון עולם במלכות שדי). הרי הוא היה מנהיג מהפכת הסטודנטים הפריסאית של 1968. במונחים של היום, הוא היה גיבור, הוא קרא לדרור. במבט לאחור על מהפכת הסורבון, לוי טען בפניי על רגל אחת: "מטרתנו היתה לשנות את הדרך שבה ניהלנו את חיינו, את היחסים בין גברים לנשים, בין הורים לילדים, בין בעלי הסמכות לאלו שאינם מחזיקים בה. רעיונותינו שינו את התפישה החברתית בכך שגרמו לאנשים להטיל ספק בנורמות שלה. אבל פוליטית הפסדנו וטוב שכך, כי רעיונותינו הפוליטיים היו מוטעים לגמרי בעצם כך שחשבנו שאפשר לפעול ולהתנגד באלימות".

 


עמנואל לוינס. "אני זוכר שהיו לי אז ברקים בעיניים; בקטע זה היתה מהפכה במחשבה, פיצוץ של ממש", נזכר לוי בהיותו בגיל 17, כשקרא קטע של טקסט שכתב לוינס על היחס הראוי לזולת.

                                           יהדות אינטלקטואלית

המפגש הראשון של בני לוי עם יהדות אינטלקטואלית הבזיק ב-1976. היה זה חוקר הקבלה ז'אן זקלד שניסה לשווא להקסימו באילנות הגבוהים של הקבלה, ומאוחר יותר שארל מוֹפּסיק שעניינו במקורות היהודיים ושמואל טריגאנו שלימדו אלף-בית של בראשית. אולם, נקודת המפנה קשורה להוצאתו לאור בשנית של ספרו של הפילוסוף היהודי-הצרפתי פרופ' עמנואל לוינס המנוח: "חירות קשה". הספר הציע בשפה פילוסופית אלטרנטיבה לפילוסופיה המערבית מתוך היזקקות למקורות היהדות. בני לוי הוקסם, תוך שהוא נזכר בהיותו בגיל 17, כשקרא קטע של טקסט שכתב לוינס על היחס הראוי לזולת. "אני זוכר שהיו לי אז ברקים בעיניים; בקטע זה היתה מהפכה במחשבה, פיצוץ של ממש", סיפר.

ואכן, עמנואל לוינס (1906-1995) היה תופעה מרתקת מצד עצמה. יהודי מאמין שקיים מצוות ואמון היה על הפילוסופיה של המוסר היהודי. עד היום, רבים מחכמי האומות אחוזי תימהון ופליאה מהגותו. אפילו בישראל הוא הפך לאחרונה לכוכב תרבות בקרב האינטליגנציה האקדמית. תרגום ספריו (בהוצאות שוקן, מאגנס, מוסד ביאליק ורסלינג) העוסקים בסוגיות תלמודיות ובהגות יהודית, נמכרו בעשרות אלפי עותקים והפכו לרבי-מכר. תרגומים נוספים עומדים להופיע לאור בשל הצמא והביקוש הגדול לקריאתו הייחודית בתלמוד.

 

                                           המהפכה היהודית בפילוסופיה

לוינס היה פילוסוף יהודי מחד ומודרני מאידך. הוא התאפיין ברוחב האופקים שלו. לוינס, שפיתח את הפילוסופיה המערבית בתחום המוסר של האחר, היה יהודי חכם בעל תכונות של הלמדן הליטאי. בין השאר, הוציא לאור כתבים המבהירים היבטים שונים של החיים היהודיים. הוא העשיר את היהדות דרך ניסוחה של הבשורה היהודית העתיקה בכלים פילוסופיים. "את הפילוסופיה של לוינס", נהג להסביר לוי, "לא ניתן להבין בלא החכמה מאתונה, כמו בלא החכמה מירושלים, שגם היא מאפיינת את מחשבתו. לוינס מציע מפגש בין ירושלים לאתונה, בין החוכמה היהודית הצרופה לבין הפילוסופיה המערבית. למרות שסירב כל חייו שיקראו לו פילוסוף יהודי, החיים היהודיים עניינו אותו מאוד. בחיים אלה לא התעניין מעולם כבעניין פולקלוריסטי, אלא תמיד בתור חיים יהודיים שהם לדעתו בעלי חשיבות גדולה לעולם כולו, בהם ראה גם אתגר גדול ליהודי העכשווי. למעשה, לוינס הוא ההוגה היהודי הראשון בהיסטוריה היהודית והמערבית שהראה לעולם כולו ולעם היהודי, עד כמה אפשר לנסח בצורה פילוסופית את החוכמה העתיקה הטמונה במקורות התלמודיים".

ואכן, יחד עם רבנים והוגים נוספים, תרם לוינס לבנייתה מחדש של הקהילה היהודית בצרפת שאחרי שואת יהודי אירופה. שנים רבות ניהל בית ספר חשוב ברוח היהדות הדתית. וזאת, למרות שהסבריו של לוינס עצמו הם סוג מיוחד של קריאת התלמוד. דרך הדו-שיח בין הפילוסופיה והמסורת מופיע לוינס כמתרגם גדול: הוא מחיֶה את הטקסטים העתיקים באמצעות הפגשת האופק של הטקסט עם האופק של הקורא העכשווי. לוינס קיים דיאלוג עם התרבות המערבית, תוך כדי שהוא מצביע על פער מהותי בין התרבות המערבית-האוניברסלית לבין זו של עם ישראל. כל הביקורת שלו על הפילוסופיה המערבית נובעת מפער זה.

הביוגרפיה של לוינס אכן שופכת אור על הגותו: בשנות העשרים למד באוניברסיטאות של שטרסבורג ופרייבורג, שם שאף להיות חלק מהקהילה האוניברסאלית של הפילוסופים במערב. אך תפיסת השלטון על ידי היטלר, עֵמדתו של מורו הפילוסוף הגרמני האנטישמי מרטין היידגר שדגל בהצהרותיו של צורר היהודים הנאצי והירצחם של בני משפחתו בעיר קובנה שבליטא (שם נולד וגדל) השפיעו עליו עמוקות. את ספרו החשוב בתחום הפילוסופיה היהודית הוא הקדיש לבני משפחתו שניספו בשואה. את חייו הגדיר כ"נשלטים על ידי החיזיון והזיכרון של הזוועה הנאצית".

בשיעורי התלמוד וגם ב"דבר תורה" שלו כל שבת בבוקר אחרי הקידוש (תמיד על כמה פסוקים מפרשת השבוע עם פירוש רש"י ובצירוף קטע מתאים מהגמרא) הטעים לוינס את הקריאה היהודית בתנ"ך, שפרשנויות על גבי פרשנויות מאפיינות ומבהירות אותה. "בעבורו, התלמוד היווה שיח שכלי על ספר הספרים ורב שיח לעם הספר", נהג לספר לוי. "מילים יהודיות בסיסיות כמו: שבת, בחירה, בריאה, או התגלות אלוהית מופיעות במסותיו היהודיות כמו גם בכתביו הפילוסופיים".

אמונה דתית אמיתית תשים קץ לאטימות בחברה, סבר לוינס. היא תאפשר לראות את אלהים בפניו של האחר. זו הפילוסופיה היהודית של לוינס על רגל אחת: "האחר" או "הזולת" אינן מצביעות על ישות רחוקה ומופשטת. האחר הוא אדם העומד לפניי, בשבריריותו ובקריאתו אליי. אצל לוינס מתרחשת גלישה מן האחר שהוא הזולת שלי, עד ה"כולו אחר", "האחר המוחלט" – האלהים.

מאחורי הקלעים של הטקסטים המוסריים של לוינס, שמע בני לוי קולות מוזרים. כיווני החשיבה של לוינס היו כל כך נפלאים וחדשים, בעלי אופק אחר לגמרי מן המוכר בתרבות המערב בה גודל. "פתאום היה לי פיצוץ בראש", סיפר לי לוי. "מתוך המשפטים היהודיים-צרפתיים שלו, למדתי איך התורה פועלת בפילוסופיה. מתחת המילים שלו היה משהו אחר לגמרי, כמו 'חול הים מתחת לאבני המרצפות' (כסיסמת מהפכת הסטודנטים במאי 68' – א.פ.). הפילוסופיה היתה האופן הנגלה והתורה היתה שם באופן הנסתר. הרגשתי את העוצמה ואת המוזרות. עבורי זו היתה מעין התגלות הבורא בהר סיני. הרגשתי איך תורת ישראל פועלת בכתביו".

כך במשך מספר שנים, בני לוי, כקורא אדוק ונלהב, לומד את כל ספריו וכתביו של לוינס. כתבי לוינס העלו אצלו הרהורים ורגשות כמוסים למקורות ישראל. כקורא נאמן, היה לו ברור שיבוא היום שבו יכוון את מבטו לעבר ארון הספרים היהודי. "הקריאה בספרי יהדות הצילה את חיי", סיפר. "הם העניקו לי את המודעות בכיוון ההליכה בחיים. אל אף שעדיין הייתי חילוני מובהק בהליכות חיי, חייתי כמו גוי לכל דבר".

 

התקווה עכשיו

בני לוי החליט להעמיק ביתר שאת את עיונו בפילוסופיה היהודית, כפי שזו מתבטאת בכתביו של עמנואל לוינס. הוא החל אט-אט לשתף את סארטר בסערת הנפש שפקדה אותו. במבט לאחור ניתן לומר שלוי המשיך את דרכו של לוינס. הוא ביטא בשפה פילוסופית תכנים ומושגים הבאים מעולם זר ומנוכר לתודעה המודרנית, והאיר בעזרתם את החוכמה המערבית באור חדש, באותם המקומות שבהם נדמה היה לצמד לוי-סארטר שזו הגיעה למבוי סתום. השניים העלו יחדיו את הדברים על הכתב, למשל את מושג 'המשיחיות' שאותו העמידו כנגד מושג 'המהפכה' בספרם "התקווה עכשיו".

אלא שכאשר הדברים פורסמו בסדרת ראיונות בביטאון הצרפתי הנפוץ והמכובד "לה נוֹבֵל אוֹבְּזֵרְווֹטֵר", הואשם בני לוי ב"חטיפת הישיש" אשר נראה בספריו האחרונים כחוזר בו מדברים שכתב בתקופות אחרות. מהר מאוד התפתחו מהומה פילוסופית ושערורייה תקשורתית. מעריצי סארטר ומקורביו, ביניהם זוגתו הפילוסופית סימון דה-בובואר, טענו שמדובר בזיוף גמור. ויקטור הוקע על ידם כשרלטן ומניפולאטור. אבל סארטר עוד היה בסביבה, וחודשיים לפני פטירתו יצא בכאב רב נגד חסידיו ואישר שהכול אמת.

בניגוד למנהגו, לא החזיר לוי מלחמה שערה. הוא התחשב ביחסו המיוחד של סארטר לזוגתו הפילוסופית ונמנע מלפגוע בה גם אחרי מות מורו-ידידו, חרף העובדה שבובואר ניתקה את קשריה עם סארטר בשנותיו האחרונות והקשות; בשנים שבהם לא רק קשרי לימוד היו בין לוי לסארטר, שכן הידרדרה אז ראייתו של סארטר והוא נזקק לבני כעוזר צמוד.

"סארטר דיבר עמי בסוף ימיו בלשון יהודית-משיחית, במושגי גאולה, וזאת בהסתייגות מעיקרים פילוסופיים שעמד עליהם בעבר", סיפר לוי. "היא חירפה וגידפה, וזה היה רגע חשוב". חשיבותו של הרגע, בהגדרתו הקולעת של הרב אביטבול משטרסבורג, המכונה "רב הסטודנטים": "הם תפסו אותך בשערותיך ורצו לזרוק אותך לכבשן הבוער, כי לקחת מהם את האליל שלהם". לא לשווא כתב ברנרד הנרי לוי שזו היתה 'המאה של סארטר'. השפעתו על המחשבה המערבית היתה מכרעת. "כוחה של מחשבה שהובילה תקופה", כפי שניסו מעריציו להגדיר או למסגר את התופעה ששמה סארטר. אולם, "סארטר עצמו לא היה מעוניין כי אם ב'אמת'. והוא ממש אילץ אותי לחתום על השיחות בשמי האמיתי, בני לוי. יצאתי מדעתי כשראיתי את שמי היהודי מתפרסם לראשונה. אני חייב לסארטר תודה על ההקדמה והפתיחה הזו שנתן לי. היא אִפשרה לי להתחבר אל עצמי, ליתר דיוק, אל זהותי העצמית, היהודית".

הספר "תקווה עכשיו" כתוב בצורת שלושה דיאלוגים בין לוי לסארטר. ב"שער המשיח", הם דנים במשיחיות היהודית. הדיון מתבסס על ספרו הקלאסי של סארטר שראה אור ב-47': "הרהורים בשאלה היהודית". זוהי מסה המנתחת את יחסו של האנטישמי ליהודי, שבה הוא ראה ביהודי בבואה של האנטישמיות, ללא כל ישות עצמאית. לאמור, זהותו היא רק התגובה לאנטישמיות ואין לו כל מקור של חיים עצמאיים. סארטר ראה את כל היהודים בצלמו ובדמותו של המתבולל, שאכן לא היה לו משל עצמו כלום, והיה דומה, או אף זהה בכול, לצרפתי אחר. השוני שבו לא היה אלא פרי ההשלכה של השונא. בערוב ימיו, סארטר חזר בו, והיכה על חטא. הוא התוודה בפני לוי על טעותו האופטית, והכיר בזהותו העצמאית-המהותית של היהודי הנצחי.

"בדיוק כאשר עסקנו יחד בסוגיה זו", סיפר לי לוי, "התחלתי ללמוד יהדות. ולכן, כאשר העלנו את הנושא החשוב הזה על שולחן הדיונים, הוא הגיע למסקנה שטעה לאורך כל הדרך, ושאכן ישנה מציאות יהודית. ויש שורש, גזע, מקור, וכל זאת בניגוד לדתות כמו נצרות או איסלאם. היהדות היא מודעות וחשיבה ברמה גבוהה בניגוד לדתות השולטות בכיפה. היהדות איננה רק איזו מטאפיסיקה רליגיוזית גרידא, אלא היא חשיבה לוגית ברמה הגבוהה ביותר", הדגיש בפני בני לוי.

וכאן, במסגרת הלימוד המשותף ביניהם את קורות ההיסטוריה, הם הגיעו למסקנה שישנו מקום נכבד לתקווה של עתיד טוב יותר לאנושות כולה, מה שמביא את שניהם לצדקת רעיון הגאולה היהודית. "סארטר", סיפר לוי, "התרשם והתלהב מאוד מהתוכן העצום שמצא ברעיון הגאולה היהודית, תובנה המביאה אותו, בין השאר, לשינוי נקודת המבט על עצם היהדות". סארטר שטען שאין למציאות מטרה או כיוון, ושמבחינה אקזיסטנציאלית הכול אקראי, לאמור כל קיומנו רווי באקראיות – נוכח להבין את נס הישרדותם של היהודים כאירוע מטאפיזי, כאשר התבונן בעין בוחנת במלחמת הקיום של פזורי ישראל בין האומות; איך שמלחמה זו היא סיפור מתמיד של השתרשות ועקירה, של נפילה והתאוששות.

הדיאלוג לא חדל מלהתקיים

       פרופ' בני לוי ז"ל.

         ירושלים 2002

עם פטירתו של סארטר, מאחר שהוצע ללוי ללמד פילוסופיה באוניברסיטה בתנאי שישלים את התואר השלישי, הוא השלים את החסר והגיש את הדוקטורט שלו על הגותו של פילון האלכסדרוני בתוך שלושה חודשים. בשנים הבאות לימד באוניברסיטה ובמקביל הקדיש את רוב עיתותיו ללימודי יהדות. עם הזמן, אמונת היהדות הפכה בעיניו למעיין הזורם, לגמרי לא מה שחשב במחשבה ראשונה. המסע שלו אל מורשת עמו התעצם. הוא החל להשתתף בשיעורי תורה, אך בתום כל שיעור עדיין נהג לצאת לאכול במסעדה לא כשרה. "אבל משהו היכה בי", סיפר לי, "אי-אפשר לשמוע דברים עמוקים מתורתו של הגאון מווילנה על משמעות 'גיד הנשה' ובו-זמנית להיכנס למסעדה ולאכול את זה. עשיתי זאת, אך לא עד הסוף".

המפליא הוא שדווקא מתוך הטעויות הוא עבר תהליך מעמיק של שיבה אל תורת ישראל. הטעות – כדרך המובילה לאלוהי ישראל. זה החל במהפכה של הסטודנטים ונמשך בחיפוש עצמי באילנות הגבוהים של הפילוסופיה המערבית. בני לוי הגיע אל השורשים העמוקים של משמעות חייו כיהודי. שאיפתו הכנה להשגת האמת של שורשי יהדותו, הביאה אותו אל מחוזות נידחים מהווי עולמו התרבותי. מעולם צרפתי מדושן עונג אל ספסלי עולם התורה בירושלים.

          

בירושלים מצא בני לוי רב ומורה גדול בדמותו של הרב משה שפירא, ראש ישיבה בעל נטיות הגותיות מובהקות. באישיותו חש שהוא מוצא תשובות לסוגיות פילוסופיות בלתי פתורות, ולא אחת היה רומז לשכניו במהלך השיעורים: "הנה כאן הוא פותר את הבעיה שלייבניץ השאיר" או "זו התשובה האמיתית לפרדוקס שקיים אצל אפלטון", וכיו"ב.

מי שסייע לו רבות בכך היה הרב אליהו אביטבול, ראש ישיבת הסטודנטים בשטרסבורג. בשנת 1984 החליטו בני ואשתו ליאו לעזוב את פאריס ולעבור לשטרסבורג, שם התמסר לוי ללימוד תורה אינטנסיבי והמשפחה החלה לשמור מצוות קיומיות בהדרגה. ב-1995 עלתה משפחת לוי לישראל ובירושלים מצא בני לוי רב ומורה גדול בדמותו של הרב משה שפירא, ראש ישיבה בעל נטיות הגותיות מובהקות. באישיותו חש שהוא מוצא תשובות לסוגיות פילוסופיות בלתי פתורות, ולא אחת היה רומז לשכניו במהלך השיעורים: "הנה כאן הוא פותר את הבעיה שלייבניץ השאיר" או "זו התשובה האמיתית לפרדוקס שקיים אצל אפלטון", וכיו"ב.

אלי שיינפלד. "לוי התוודה בפני שבכל פעם שהגיע לצומת דרכים מכרעת, הדיאלוג עם סארטר נדרש מחדש".

גם כאשר חש שהגיע אל המנוחה ואל הנחלה, לא ניתק עצמו מעולם הפילוסופיה. עבור בני לוי הדו-שיח עם סארטר מעולם לא נפסק. תלמידו, אלי שיינפלד, נזכר בקולו של לוי בגילוי האמת שבלב, כפי שהתוודה בפניו: "בכל פעם שאני מגיע לצומת דרכים מכרעת, הדיאלוג עם סארטר נדרש מחדש".

בני לוי הקים בירושלים מכון מחקר אשר היה בסוף שנות התשעים ל"מכון ללימודי לוינס". אחד מהמרכזים האינטלקטואלים התוססים בירושלים, המארח מדי שנה את צמרת האינטליגנציה הצרפתית לדיונים פילוסופיים מעמיקים, והממלא אודיטוריומים שלמים בקהל ישראלי. לוי המשיך לפרסם את ספריו בפריז, בהוצאת הספרים verdier ושימש כעורכו הראשי של כתב העת הבינלאומי בשם "המחברות ללימודי לוינס", שעם חברי המערכת שלו נמנים חוקרי לוינס החשובים בעולם. בשיעוריו הקדיש בני את הסמינר המרכזי להוגים כאפלטון, שפינוזה, סארטר, שלינג ולוינס, ולנושאים דוגמת אפשרויות הרעיון המדיני בעידן המודרני, משמעות האתיקה אצל לוינס ועוד. לתקופת שנת פטירתו התעתד לדון בסוגיית המשיחיות.

בחול המועד סוכות תשס"ד, לקה בני לוי בהתקף לב, והלך לעולמו והוא כבן 58. באותו ערב נקבר בהר המנוחות, בירושלים שכה אהב. הוא השאיר אחריו אישה תומכת, שני בנים חכמים ושלוש בנות מוכשרות.

דבר מפליא בעיני הוא שעם פטירתו יצא לאור ספרו החדש: "היות יהודי". כביכול שבכך סיים האיש את תפקיד שליחותו בעולם הזה. וכבר אמר הפילוסוף הצרפתי רנֶה דקארט ש"הקריאה בכל הספרים הטובים כמוה כשיחה עם האישים המכובדים ביותר שחלפו מן העולם, מי שחיברו אותם". בין אם הכיר בני לוי הצרפתי את רעיונו זה הפַּסקני במקצת של הפילוסוף דקארט בין אם לאו, הוא זיכה את קוראי השפה הצרפתית לנהל עם אישיותו המכובדת שיחות מחכימות עבור הדורות הבאים.

            ינוח בשלווה על משכבו, ויהי זכרו ברוך.

—————————————————————————–

                                   עוצמה רוחנית וכושר הנהגה חברתית

בני לוי, איש תורה ורוח, היה אחת מהדמויות המופלאות שידע העולם המודרני בתקופה האחרונה. באישיותו יוצאת הדופן, היו שלובות עוצמה רוחנית וכושר הנהגה חברתית. סיפור חייו הסוערים הוא סיפורו המרתק של יהודי על סף התבוללות וחיפוש הזהות העצמית, של הנשמה היהודית המהפכנית מטבעה – שהטביע חותם עז על הפילוסופיה המערבית המודרנית.

הנה לקט מדבריהם של כמה אנשי רוח שהספידו את בני לוי בצרפת ובישראל: ברנרד הנרי לוי, פילוסוף וסופר: "ביחסו ליהדות לא היתה כל פנאטיות. רק עומק גדול. זו היתה נקודת הסיום של הרפתקה מטאפיסית ייחודית ואיתנה". סרז' ז'ולי, עורך העיתון 'ליברסיון': "הוא היה מהיר יותר מכולם, והמחשבות שלו ריתקו את קהלו… הוא היה לשמאליות מה שהיו בתחומם לאקאן, בארת ודלז, מפתחים גדולים אלה של החוכמה המדוברת". ז'אן קלוד מילנר, פילוסוף, נשיא לשעבר של הקולז' הפילוסופי הבינלאומי של צרפת: "להשתמש בשלינג או בלוינס כדי להשמיע משהו מן התלמוד, אולם גם להשתמש באתאיזם כדי להעלות מתוך לוינס דברים שלוינס לפעמים כיסה. הכול בדרך החיוב, מכיוון ששמו של היהודי, בעיניו, היה כולו חיובי. במשך מאות רבות רבצה תהום בין התורה לפילוסופיה, ובתהום אין קול עובר. בני לוי העביר את הקול, יהא זה קולה של ההסכמה או של ההבדל".

הפליא להספידו ידידו מ"מכון לוינס", ד"ר שמואל ויגודה על דפי הביטאון "ארץ אחרת": "תלמידי פילוסופיה בראשית דרכם מצפים בעיני רוחם למפגש עם הוגה דעות המחויב לאמת הפנימית שלו, אלא שאט אט מגלים הם כי מעטים הם אנשי המעלה, וגדול הוא הפער בין המורה לפילוסופיה לפילוסוף. לעתים מפגש מעין זה אכן מתקיים, וזוכים אנו לפגוש אדם לא שגרתי השונה מאיתנו באורחות חייו כמו גם באמונותיו ובדעותיו, אשר דורש מבני שיחו את אותה החומרה המחשבתית וההתנהגותית שאותה הוא דורש מעצמו. כזה היה ידידי פרופ' בני לוי ז"ל. איש מופלא ומורכב אשר הספיק בחייו הקצרים מדי לחיות שלושה מחזורי חיים השונים בתכלית זה מזה, אך מרתקים כל אחד בפני עצמו.

"בני לוי היה אדם קפדן אך אוהב, חמור אך מסור, קצר בסגנונו בכתב ובעל-פה אך תמיד מחויב לצורכי זולתו. אינטלקטואל מהיר ומבריק, בעל סבלנות אין קץ לכל אחד מתלמידיו ותלמידותיו. לא-ציוני, שפעל רבות מאחורי הקלעים למען מדינת ישראל ושמה הטוב בעתות משבר כמו זו הפוקדת אותנו מזה שלוש שנים. על משה רבנו נאמר שדרש 'יקוב הדין את ההר'. בני לוי אף הוא התאפיין בגישה כזו ודאג ליישמה כנגד שלושה הרים: המהפכה, הפילוסופיה והיהדות, ובכל זאת שמר תדיר על כוח שיפוט מעמיק".

הרב אליהו אביטבול סיפר בהספד, שלפעמים היה מרגיש צורך גדול להתייעץ עם בני לוי בנושאים שונים, מאחר והרגיש שיש לבני כושר מיוחד של עוצמה רוחנית ביחד עם מנהיגות חברתית.

——————————————————————————————————————————-

הכאה על חטא ותקווה עכשיו

מוסכמה חברתית רחבה טוענת כי צוואתו של הסופר טמונה בשורות או בין השורות של הכתבים שהותיר. השאלת הנשאלת היא: האמנם אכן כך? בריאיון האחרון בחייו שהעניק הפילוסוף הדגול, המחזאי והסופר ז'אן-פול סארטר, לשבועון הצרפתי הנפוץ והמכובד "נוֹבֵל אוֹבְּזֵרְבוֹטֵר" – הפתעה בלתי צפויה מראש. עיקרי הגותו, שהותירו את רישומם על מספר דורות של אינטלקטואלים, פוליטיקאים ומיליוני קוראים בעולם, מותקפים בסימני שאלה. וזאת על ידי מי? על ידי יוצרם. לרבים בעולם, שהסתייגו מדעות שהשמיע סארטר במשך חייו, ובעיקר מהצעתו לפתרון הבעיה היהודית באמצעות טמיעה מוחלטת בתרבות העמים, נכונה הפתעה: סארטר מגלה בריאיון לידידו ולימים מזכירו האישי, הפרופ' בני לוי ז"ל, את פניו של סארטר החדש: אדם שבערוב ימיו רואה דווקא בפילוסופיה היהודית, בעיקר ברעיון הגאולה וביאת המשיח, תקווה אחרונה לאנושות כולה ולרוח המהפכה שנשאה אותו לאורך כל הדרך.

   בסופו של הריאיון אומר סארטר: "בראשי המחשבה, כי אמות בעוד חמש שנים לכל המאוחר… אני מחזיק מעמד ויודע שאמות בתוך תקווה, רק שתקווה זו צריך אני לייסד בעולם". הייתכן שעלה הדבר במוחו של "האיש הנורא" של העולם המערבי?

   להלן קטעים מובחרים מתוך דברי הריאיון שפורסמו לאחר פטירתו בספר "תקווה עכשיו", על-פי צוואתו. זכויות התרגום שמורות לעיתון "ידיעות אחרונות", המפרסם קטעים נבחרים של הריאיון במוסף הספרותי בשנת 1980:

דברי הפילוסוף ז'אן-פול סארטר על השאלה היהודית

בני לוי: בעת כתיבת ספרך "הרהורים בשאלה היהודית" (שהופיע בפריז בשנת 1946 – א.פ.) חשבת כי היהודי, בצורה פרובוקטיבית אולי, הינו המצאתו של האנטישמי. בכל-אופן, לא התייחסת למחשבה היהודית, למורשת או להיסטוריה של עם זה. האם שינית את דעתך?

סארטר: "לא ממש. אני שומר כל זכות כתיאור שיטתי של היהודי כמו שהוא מצטייר, למשל, בעולם הנוצרי-קתולי, נבלע בכל פינת רחוב על ידי המחשבה האנטישמית. היהודי הוא ללא ספק, קורבן לאנטישמיות. אני הגבלתי לכך, בזמנו, את הקיום היהודי, ואני מכיר בכך. היום אני חושב שקיימת מציאות יהודית מעבר לנזק שגורמת השנאה ליהודים. קיימת מציאות יהודית עמוקה, כמו שקיימת מציאות נוצרית במקביל לה. הן שונות מאוד, כמובן, אבל שתיהן מטיפוס דומה. היהודים רואים עצמם כבעלי גורל, ואני חש צורך להסביר כיצד הגעתי לידי מחשבה זו.

    "רעיונותיי נתהוו תוך כדי פגישות רבות עם יהודים בתום מלחמת העולם השנייה. לפני המלחמה הכרתי, כמובן, יהודים, אבל לא קיימתי יחסים עמוקים עם מי מהם. לאחריה, הכרתי את הסופר קלוד לנצמן (מחבר רב-המכר "השואה" ומביים ע"פ ספרו את הסרט הטוב והפופולרי ביותר על השואה, שזכה השנה בפרס ירושלים לקולנוע – א"פ), שהפך להיות אחד מידידי הטובים ביותר. נוסף לכך, אימצתי לי לבת נערה יהודייה, בשם ארלט, לה הקדשתי שעות ארוכות ולמדתי על דרך מחשבתה. למדתי רבות על הדאגה היהודית ודברים אלה גרמו לשינוי, אני משער. בעצם, עד לחיבור 'השאלה היהודית', הייתי יותר מכל אויב האנטישמיות, והכתיבה היתה הצהרת מלחמה על האנטישמים, לא יותר".

בני לוי: ישנה מגמה ב"הרהורים בשאלה היהודית", המובילה למחשבה, כי ניצחון על האנטישמיות יוביל לגילוי כי היהודי הוא אדם, אדם ולא יהודי. יש כאן משום ביטול של עצמיותו.

 

סארטר: "זה אפשרי. אני מתאר לעצמי שרבים חשו בכך בשעת קריאת הדברים. הדבר נובע, שוב, מן ההיעדר הגמור של המציאות היהודית בתוך הדברים. אני רוצה לציין בסוגריים, כי מציאות מסוג זה, שהיא מטאפיסית, בסופו של דבר, תפסה מקום מועט מאוד, בזמנו, בפילוסופיה שלי כמות שהיא. היום אני רואה אחרת את בני האדם. הייתה בי די והותר סקרנות לחפש מה יכולה להביא תוכנה של המציאות היהודית. אבל מכאן ועד להבנה של הדברים מתוכם הם, רחוקה מאוד הדרך; יש צורך להיות יהודי לשם כך…".

בני לוי: שאלה הנובעת מתוך סקרנות: כאשר חיברת את "הרהורים על השאלה היהודית", האם אספת חומר תיעודי על הנושא?

 

סארטר: "לא".

בני לוי: איך זה שלא?

 

סארטר: "פשוט לא. כתבתי את 'הרהורים…' ללא קריאת חומר, מבלי שעברתי אפילו על ספר יהודי אחד!"

בני לוי: הכיצד?

סארטר: "כתבתי את אשר חשבתי".

בני לוי: אבל מה בנוגע לנקודת המוצא?

סארטר: "נקודת המוצא היתה – אפס. נקודת המוצא היתה האנטישמיות, שבה רציתי להיאבק".

בני לוי: משונה. אם היתה קורא ספר, למשל זה שסיימת לא מכבר, "ההיסטוריה של עם ישראל" מאת בארון, יתכן שהיית נמנע מלכתוב שאין היסטוריה יהודית…

 

סארטר: "נוכחתי לדעת, תוך כדי קריאת ספרו של ההיסטוריון בארון, כי הדברים אינם משנים את זווית ראייתי מן העבר".

בני לוי: מדוע?

סארטר: "מכיוון שבזמן כתיבת הדברים ההם (שאין היסטוריה יהודית וכו'), הצטיירה ההיסטוריה בעיני רוחי כמושג מוגדר בהחלטיות: ההיסטוריה של צרפת, ההיסטוריה של גרמניה, ההיסטוריה של ארה"ב. בכל אופן, היסטוריה של מציאות פוליטית סוברנית, בעלת טריטוריה ויחסים עם מדינות אחרות הדומות לה. כך שצריך לחשוב שההיסטוריה יכולה היתה להיות אחרת אילו הנחנו שיש היסטוריה יהודית. צריך היה לתפוש את ההיסטוריה היהודית לא רק כתיאור של פזורה בכל רחבי העולם, אלא לחשוב על המאחד של פזורה זו".

בני לוי: היהודי, אם כך, יכול להינתק מן הפילוסופיה של ההיסטוריה.

סארטר: "בדיוק כך. הפילוסופיה של ההיסטוריה שונה לחלוטין אם יש או אם אין היסטוריה יהודית. אבל יש היסטוריה יהודית, זה מעל לכל ספק. יש אחדות אמיתית של יהודים לכל אורך הזמן ההיסטורי. אחדות זו אינה חייבת דבר לישיבה על טריטוריה משותפת, אלא לפעולות, לכתבים, לקשרים שאינם עוברים דרך מחשבות על מולדת".

בני לוי: מנין לדעתך אחדות זו של המציאות היהודית?

 

סארטר: "זו בדיוק הנקודה שאותה ניסיתי להבין. לאחר בחינה מעמיקה, אני חושב שעיקרו של דבר נובע מקשר הנמשך אלפי שנים לאלהות אחת, מונותיאיזם (אמונה באל אחד – א.פ.) שהפך את היהדות לאוטונומיה (עצמאות חלקית של סמכות שלטונית – א.פ.) תרבותית ודתית. יחסים אלה עם אלוקים היו, נוסף על הכול, מיוחדים במינם. כמובן שגם לעמים אחרים היו יחסים עם אליליהם. יופיטר קיים קשרים עם בני האדם, בכך שהפך לבשר ודם כאשר רצה בכך. לא היה חידוש גדול בדברים. החידוש הופיע אצל העברים הקדמונים. הם העמידו קשר מיידי עם מה שכינו ה'שם', הוא האלוקים. אלוקים מדבר אליהם, הם מקשיבים לקולו, וכל זה יוצר מציאות המביאה ליצירת קשר מטאפיזי ראשון בין האדם היהודי לבין האין-סוף. כאן, לדעתי, טמונה ההגדרה הראשונה של היהודי העתיק. אדם שחייו הוסדרו בצורה כלשהי על ידי יחסיו עם אלוקיו. כל ההיסטוריה של היהודים מבוססת על הקשר הראשון ההוא".

סארטר על חשיבות רעיון הגאולה היהודית

בני לוי: כיצד אתה מתייחס ליחסים אלה לאל יחיד, לגורל זה של ישראל?

סארטר: "לא ל'שם' היתה משמעות בעיני, העיקר עבורי הוא שהיהודי חי, וחי עדיין בצורה מטאפיזית (על-טבעית, כלומר, מעבר לחוקי הטבע וההיסטוריה – א.פ.)".

בני לוי: אם כך, האם זה האופי המטאפיזי של היהודי המושך אותך?

סארטר: "כן, אבל בנוסף לכך גם העובדה שיש לו גורל".

בני לוי: מהו ההבדל?

סארטר: "אין שני הדברים דומים לחלוטין. יש לדבר הנוסף הזה משמעות מדויקת מאוד. הדת היהודית מדברת על סוף שיבוא לעולם הזה, ועל הופעתו של עולם אחר, מבוסס על עולמנו זה, אך מסודר בצורה שונה. דבר נוסף המוצא חן בעיני: המתים, יהודים ואחרים, ישובו לתחייה ויחדשו חייהם על האדמה. (בניגוד לתפישה הנוצרית, לפיה למתים היהודים אין 'קיום' אחר מאשר בתוך קברם), והם עתידים להיוולד מחדש לחיים בעולם החדש. עולם חדש זה – הוא הסוף האידיאלי".

בני לוי: מה בכל זאת תופס את לבך?

סארטר: "המטרה. זו שכל יהודי מחזיק בה, במודע או שלא במודע, אשר צריכה, בסופו של דבר, לאחד את האנושות. זהו סוף במובן החברתי והדתי, אשר מצוי אך ורק אצל העם היהודי. עבורי, המשיחיות היא דבר חשוב, שהיהודים לבדם הגו בצורה כזו, היכולה לשמש גם את הלא-יהודים למטרות מוסריות נוספות".

בני לוי: למה מטרות נוספות?

סארטר: "מכיוון שמטרתם של הלא-יהודים – אליהם אני משתייך – היא המהפכה. ולמה בדיוק אנו מצפים מן המהפכה? – להיעלמותה של החברה העכשווית ולהחלפתה בחברה צודקת יותר, שבה יוכלו בני האדם לקיים יחסים טובים בינם לבין עצמם. כלומר, חברה בה היחסים מבוססים על המוסר. ראיון זה של סוף אחרון למהפכה הוא, באופן כלשהו, הרעיון היהודי: המשיחיות והגאולה. כמובן, תתעוררנה בעיות כלכליות עצומות, אבל בניגוד לקרל מארכס ולמארכסיסטים, בעיות אלה אינן העיקר. הפתרון שלהן הוא אמצעי, ובמקרים מסוימים, להשגת הדו-קיום התוך-אנושי של מרכיבי החברה. לכן, המציאות היהודית צריכה להישאר בתוך רעיון המהפכה הלא-יהודית. היא צריכה להעניק לה את הכוח המוסרי".

בני לוי: בקיצור, והשאלה המתבקשת – בגיל 75 אתה מתחיל מחדש?

סארטר: "עם האיום המתמיד של מלחמת עולם שלישית, העלולה לפרוץ ביום מן הימים, עם מכלול הסבל שעל פני כדור הארץ, אני נמשך לכיוון הייאוש, לכיוון המחשבה שהדבר לא יגמר לעולם, שאין מטרה, שיש רק 'סופים' קטנים למאבקים גדולים. אנו עורכים מהפכות קטנות, אבל אין 'סוף' אנושי, אין דבר מה שימשיך את לב האדם, קיים רק אי-סדר. הייאוש מושך אותך ללא הרף לכיוונו, ועל אחת כמה וכמה כאשר אתה זקן ובראשך המחשבה כי תמות לכל המאוחר בעוד חמש שנים.

   "בכל אופן, העולם הניבט אלי הוא מכוער, רע וחסר תקווה. זה הייאוש השקט של זקן שימות כאן. אבל, בעצם, אני מחזיק מעמד ויודע כי אמות בתוך תקווה. רק שתקווה זאת צריך לייסד. העולם הנוכחי, הנורא כל כך, הוא אך ורק רגע יחיד בהתפתחות ההיסטורית הארוכה. התקווה היתה מאז ומתמיד אחד הכוחות המובילים של המהפכנים. צריך לנסות ולהסביר כיצד זה. אולם למרות הכול, אני עדיין מחזיק בתקווה היהודית כתפישה לגבי העתיד".

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אחרי מות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

0 תגובות על מהפכן תרבותי – פרופ' בני לוי ז"ל (מזכירו של סארטר)

  1. אבי גוזולצני הגיב:

    אין מה לומר.

  2. אורי הגיב:

    תודה.

    כנראה לא לחינם זכיתי בערך חדש באנציקלופדיה ויקפידיה בשל הסקירה שלי למעלה:

    http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%A0%D7%99_%D7%9C%D7%95%D7%99

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s