איש הפטנטים

"טבעו של אדם שהוא שואף להטביע חותמו בחייו בכך שהוא משפיע על סביבתו", כותב ד"ר רחמים מלמד-כהן במבוא לספרו החדש על המדף: "פעם אחת" (בהוצ' ספריית בית א-ל). "האדם רוצה שיזכרו אותו ואת מעשיו גם אחרי מותו. שאיפות ורצונות אלו מעוררים למוטיבציה וליצירה, לתרומה לחברה ולעשיית מעשים. יש הבונים מונומנטים, יש המעבירים מדור לדור ערכים ומסורת, יש המעמידים תלמידים, יש חוקרים המוסיפים נדבך על קודמיהם, ויש הכותבים ספרים מתוך מחשבה שבכך יונצחו לתקופה ארוכה".
   דומה שגם מלמד-כהן נתפתה ונשאב לעולם קסום זה. באומרו לעצמו: מה לך נרדם, קום וכתוב משלך – סיפורים, תיאורים, אפיזודות, אנקדוטות, וקוריוזים מחייך. כל אלה מוגשים למעגל רחב של קוראים בספרו עתיר החוויות המרגשות.
   לדבריו, "כל הסיפורים הם אותנטיים, רק פה ושם הוספתי נופך מסוים כדי לשוות לסיפור שלמות. העובדות כשלעצמן נכונות, אך לעתים הודגש וקושט פרט זה או אחר. פסיפס הסיפורים הוא מעין חלק מהתמונה האוטוביוגרפית שלי".

  ואכן, קובץ סיפוריו "פעם אחת" הוא אגד של טקסטים מרתקים, מענגים ומקוריים שנכתבו לאחרונה. בלשון משעשעת, שנונה ושובת לב מצליח מלמד-כהן להביע את תחושותיו לגבי יחסי אנוש. פרקי הספר מתייחסים לתקופת שליחות חינוכית בתפוצות ישראל (הודו ואנגליה), ליחסי ישראל לעמים, להקמת מסגרות לחינוך המיוחד בישראל – חינוך בו עסק כל חייו והיה למחנך דגול ומפקח ארצי על תוכניות הלימודים, ליחסים משפחתיים, לראיית התכונות החיוביות של הזולת ולתקופות הילדות והבחרות.
   את הסיפורים המוגשים בסגנון קולח מעטרים איורים חינניים מושכי לב, מפרי מכחולו של המאייר שי צ'רקה. את הקובץ המרנין הזה חותם שיר שכותרתו "לחיות", שניכר עליו כי נכתב מתוך כוח הרצון העז שבקרב מחברו לחיות מתוך תקווה ואמונה, חרף מחלת ניוון השרירים (A.L.S) הקשה שפקדה אותו ב-1994.
   זהו ספרו החמישי בסדרת ספרים שהכתיב לנכדותיו בשנים האחרונות, בעודו משותק לחלוטין, מרותק לכיסא גלגלים ולמכונת הנשמה ומוזן באמצעות צינורית חיצונית. ראיון נרחב עם ד"ר רחמים מלמד-כהן ערכתי לפני מספר שנים עבור כתב עת למחשבה יהודית (עת לחשוב, גיליון מס' 27, חשוון תשס"ב, עמ' 13-15, 35-40) שעוד יפורסם כאן. סקירת ביקורת על ספרו הקודם "ובחרת בחיים / מחשבות ועצות על שיפור איכות החיים" (בהוצ' אשל והמחבר: 02-566-47-13),פרסמתי לפני למעלה משנתיים (עת לחשוב, גיליון מס' 45, סיוון תשס"ג, עמ' 38-40).
   אני מגיש בזאת לקוראים היקרים מבחר סיפורים מתוך הקובץ "פעם אחת", שעניינם יחסי אנוש של יהודי דתי עם העולם הסובב אותו. קריאה מהנה.
————————————————————–

איש הפטנטים

 

אני נכה. הידיים והרגלים שלי משותקות. בדרך כלל אני בבית, לומד, קורא, כותב, צופה בטלוויזיה, מקבל אורחים ושמח בחלקי.

פעם אחת ביקר אותי אדם שלא הכרתי אותו מעולם. האיש, בעל סבר פנים יפות פנה אלי ושאל:

" במה אני יכול לעזור לך?"

"מי אתה" שאלתי אותו בסקרנות. "איך אתה מכיר אותי? מי שלח אותך? ובכלל, במה אתה יכול לעזור לי?"

בעיניים נוצצות ובחיוך רחב השיב האיש:

"שמי יוסי מור ואני אוהב לעזור לאנשים. שמעתי שיש לך קשיים ואתה זקוק לעזרה".

"נכון", אמרתי, "אני זקוק לעזרה בכמה דברים, למשל, הייתי רוצה שיהיה לי נוח להניח את ראשי על משענת כורסת הטלוויזיה שלי".

מיד הפשיל יוסי את שרווליו, ביקש חוט ברזל, כפתור, קש שתייה ומסרגה. כקוסם זריז השחיל את המסרגה בקשית, תחב אותה במשענת, השחיל את חוט הברזל דרך הקשית, הידק היטב את הכפתור וראה איזה פלא: נוצר שקע קטן נוח לראש וטוב למנוחה.

"ואוו", התפעלתי, "איזה פטנט!".

יוסי סיפר לי בצניעות וענווה כי הוא מהנדס ערים ראשי וכי הוא המציא הרבה פטנטים לצה"ל.

"עכשיו אני גר במעלה אדומים וחי באושר עם אשתי וילדי. יש עוד משהו שאני יכול לעזור לך?"

"כן", אמרתי ליוסי החביב, "אתה רואה שהראש שלי נשמט על החזה כי שרירי הצוואר חלשים".

"יהיה בסדר" הבטיח יוסי, אמר "שלום" ונעלם.

 

לאחר שבוע הופיע יוסי שוב בביתי ובידו פטנט חדש: מפוח, צינורית וכרית בצורת חצי ירח שהנחתי אותה מתחת לסנטרי. מעכשיו אני יכול להרים ולהוריד את ראשי בעזרת המפוח.

וכך יוסי המשיך להמציא לי פטנטים שהקלו עלי את החיים.

יום אחד שאלתי את יוסי: "מה הסיפור שלך? למה אתה אוהב לעזור לאנשים?"

יוסי, גבר בן 58 הסמיק קצת ובקול עמוק ונמרץ סיפר לי את סיפורו:

"נולדתי בכפר קטן ליד העיר סלוניקי שביוון. אימי, מרים, הייתה תופרת חרוצה. כשהייתי בן שלוש שנים נכנס הצבא הגרמני לכפר שלנו וקבוצת קצינים גרמנים פלשו לביתנו וגרו בקומה התחתונה. בהתחלה הם התנהגו יפה, אבל כאשר חיילי ה .S.S הגיעו התחילו הצרות: היינו חייבים לשאת את הטלאי הצהוב, הרב הלך וגבר, פליטים הגיעו לכפר שלנו ואף הם פלשו לבתים. מסלוניקי הגיעו שמועות שהגרמנים אוספים את היהודים ושולחים אותם ברכבות.

"רגע", הפסקתי את יוסי, "את כל זה אתה זוכר מגיל שלוש?!"

"לא", חייך יוסי והוסיף, "את קורות המשפחה שמעתי מפי אמא, מרים".     

– וכך היא סיפרה:

כשהגיעו הגרמנים, נתתי לילדים שלי שמות נוצריים שרה נקראה אנה, אשר נקרא מנולי, שמואל נקרא יאנקי, רחל נקראה חריסולה ויוסי נקרא בולי, ואני נקראתי מרי.

לפני פסח הסתתרנו מתחת לגג הרעפים המשופע של הבית, לא הייתה שמש, לא היה אור, הריח היה איום ונורא וקשה היה להתרחץ.

שמענו סיפורים איומים על שיטות העינוי של הגרמנים, הם היו מכניסים ביצים רותחות מתחת לבית השחי, קושרים את הידיים ומכים בכל חלקי הגוף, כך הם עשו לאימי היקרה שנלקחה חולה מהמיטה, ולארבעת אחיותיי.

יום אחד, החליטה בתי הקטנה רחל, לרדת לבד בסולם, אך היא החליקה והחלה לצנוח, למרבה המזל היה מסמר גדול שבלט מראש הסולם, המסמר נתקע בירך שלה והיא נשארה תלויה עליו וראשה כלפי מטה. רחל הקטנה לא הוציאה הגה על אף הכאב.

שני גברים הגיעו למסתור שלנו ואמרו לנו שמישהו הלשין עלינו לגרמנים, ושצריך לברוח. הוכנסנו לשקים, את השקים העמיסו על עגלה וכך יצאנו מחוץ לעיר, אל השדות.

הפרטיזנים קיבלו את פנינו ויחד צעדנו דרך נהרות, מטעים, יערות וכפרים, עד שהגענו אל איכר אחד שעזר לנו להסתתר במבנה רעוע. סבי ז"ל עזר הרבה לאיכר הזה. כאשר הסתתרנו במבנה, החל מתנהל קרב בין הצבא הגרמני ובין הפרטיזנים. הגרמנים הסתובבו ממש קרוב אלינו, יוסי (בולי) שקיבל חום גבוה התחיל לבכות. פחדנו שישמעו את בכיו. בעלי קם וניגש לילד כדי לחנוק אותו וכך יציל את האחרים. בתי שרה שראתה את מה שהולך לקרות זינקה ממקומה אל התינוק, חטפה אותו אליה מנסה להרגיעו. באותה שניה פגע כדור במקום בו ישבה לפני כן.

כך חיינו כל הקיץ נודדים ממקום למקום, מחפשים מזון ומקלט. אך אני לקחתי את כלי התפירה ודאגתי בכל מקום לקבל מזון תמורת בגדים שתפרתי. החורף הגיע וכל האזור היה מכוסה שלג. לפתע שמענו צלצולי פעמונים מכל הכפרים בסביבה. נבהלנו מאד, חשבנו שהגרמנים מגיעים ואז התקרבו אלינו פרטיזנים וקראו בשאגות שמחה: "גרשנו את הגרמנים!, המלחמה הסתיימה! אפשר לחזור הביתה!"

חזרנו לכפר שלנו, ליד סלוניקי, שם פגשנו יהודים רבים שהחלו להתקבץ בכיכר. בין הניצולים היה אחי, אך כל שאר קרובי המשפחה נספו. סידרנו את הבית והתחלנו את החיים מחדש.

 

"יוסי" פניתי אליו "אמא שלך עדיין חיה?"

"כן" השיב יוסי "היא נמצאת בבית אבות בתל-אביב".

"אפשר להתקשר אליה?"

"בבקשה, הנה מספר הטלפון".

למחרת התקשרתי לגברת מרים מור, אימו של יוסי ושאלתי אותה :"כיצד הצלחת להישאר בחיים?" והיא השיבה לי:

"אני מאמינה גדולה באלוהי-ם ומאמינה בעם היווני. אני מאמינה שטוב הלב שלי והנכונות לתת ולעזור לאחרים, ליהודים ולגויים, הם שנתנו לי להחזיק מעמד ולהציל את ילדי הצלה גופנית והצלה נפשית, לכן ציוויתי את ילדים לעזור לאנשים ככל שיוכלו".

 

עכשיו אני מבין מדוע יוסי מור בא לעזור לי. הוא קיבל מאימו מרים את הרצון לעזור לאחרים, בכך הוא מקיים מצוות כיבוד אב ואם ובכך הוא מביא שלום לעם ולעולם.

זהו יוסי "איש הפטנטים" שלי.

————————————–

שיר למעלות

פעם אחת, השכם בבוקר, בשעה שבע וחצי, בקרתי כמפקח בבית הספר "ניצנים" לילדים עם קשיים שכליים, כדי לראות את המורים והתלמידים בכניסתם לבית הספר.

היה זה ביקורי הראשון מאז נתמניתי כמפקח במחוז ירושלים. ואני בן 36: צעיר, רענן ותוסס. לבוש הייתי בגדים פשוטים ונעול בסנדלים תנ"כיות. בשער בית הספר ראה אותי השרת ובעודו מטאטא את המדרגות בכניסה לבניין אמר לי: "הלו, הלו, מה אתה עושה פה? תזוז! עוד מעט המפקח צריך לבוא!" אמרתי לו: "שמי רחמים מלמד, מה תפקידך בכוח?" והוא ענה לי: "אתה לא רואה?! אני טכנאי לאקולוגיה סביבתית. שמי מר קוריאט".

חייכתי לעצמי ושאלתי: "אפשר לעזור לך?" "בוודאי", השיב מר קוריאט השרת, "קח את המטאטא ובא לעזור לי לנקות את המדרגות" נטלתי את המטאטא ועשיתי כמצוותו.

באותה שעה הגיע מנהל בית הספר שהכיר אותי, ראה אותי בטיאטואי תמה ושאל: "בוקר טוב אדון המפקח, מה אתה עושה?" השבתי לו ברמז: "שיר למעלות…"

נתכרכמו פניו של מר קוריאט אך מיד נתעשת ואמר למנהלו "תלמד ממנו… ובכלל מפקח איננו חשוב, מי שחשוב אלו אנחנו השרתים". הוא צדק.

מר קוריאט היה "יאנוש קורצ'אק" של בית הספר "ניצנים". אם היתה בעיה לילד או למורה, למנהל או למפקח – היו ניגשים אליו… איש גדול וחכם.

אגב, רבים מהשרתים שמם "רחמים"…

———————————————————

רוזמרין

לאורך השביל שבגינת ביתנו ניצבת שדרת שיחי רוזמרין. בכל יום שישי בערב, כאשר החמה מלטפת את ראשי האילנות, מתנועעים ומתלחשים עלי הרוזמרין, בין שהרוח מצויה ובין שהרוח איננה מצויה. שיחי הרוזמרין קדים ומשתחווים אל פני השביל לקראת בואו של הרב יעקב מלמד-כהן, אבינו.

אבא זצ"ל אהב את הרוזמרין לא משום צבעים שבו, שהרי אין בו צבעים מרובים פרט לגוון ירוק בהיר השולט בו. לא משום פרחים שבו, שהרי אין בו פרחים ססגוניים. לא משום עליו הרחבים, שהרי עליו דקים ומחטיים – אלא משום ריחו וניחוחו, שהרי רוזמרין הינו צמח עדין ובישמו וארומו ניכרים למי שטעמו אנין.

בערב שבת, כאשר החמה כמעט מסתלקת מראש האילנות, היה יורד אבא לגינת הביתן ומספריים מצקצקים בידו. כך היה פוסע אל שביל הרוזמרין ומכוון בלבו לקיים מצוות הכנת 'בורא עצי בשמים' לקראת ההבדלה במוצאי שבת קודש שיבוא עלינו לטובה.

והרוזמרינים כורעים ומשתחווים ומודים לפני הרב, כמי שאומרים: גוזרנו לברכה, קצצנו למצווה, למענך ולמען בני אנוש ואלוקים. יש והיו הרוזמרינים מריבים זה עם זה מי  ייגזם ראשונה, זה אומר אני ראשון וזה אומר אני ראשון. היה הרב יעקב מלטפן בחיבה וגוזז לעליונים תחילה, שהרי תחתונים צעירים הם. לימים, מכל גיזום של ענף היו צצים ובוקעים סעיפים חדשים, הולכים ומתרבים ונעשים צפופים, אך מעולם לא אמר ענף לחברו צר לי המקום.

אבא היה קוטפן מלוא חופניים ומעבירן לאגרטל או לצנצנת אשר על הארון, נותן בהם מים ונפרד מהם לשלום עד לאחר סעודה שלישית הקרויה בפיו "ויאמר משה" ("אכלוהו היום כי שבת היום, היום לא תמצאוהו בשדה"). כל יום השבת היו ענפי הרוזמרין מצטערים ואומרים: מתי תבוא שעת ההבדלה ותקויים בנו הברכה "בורא עצי בשמים" – כפרת עוונות.

משהגיעה שעת בין השמשות של מוצאי שבת, הזדרז אבא, עטפן בנייר עיתון או בניילון, חבקן באצבעותיו, הניח ימינו עם הסממנים על לוח ליבו, שמאלו מאחורי גבו, וכך היה מהלך לבית-הכנסת "רננים", הצופה אל פני חומת העיר ירושלים.

בימים ההם נתן ר' זרח שעור בין מנחה למעריב בבית-הכנסת "רננים" שארון הקודש האיטלקי שבו בוהק כפנינה, וחלונות הויטראז' מקרינים סמלי חג זהרו מקרני השקיעה. רבים נהגו להקדים תפילת ערבית עשר דקין לפני צאת הכוכבים. לפיכך נתקבצו ונתקהלו עם רב באולם הכניסה הגדול אשר בפתח בית הכנסת. אבא, ע"ה, קבע לו מקום בפינת האולם ממלמל בפיו "פתח אליהו" וממולל בין אצבעותיו רוזמרין שבידו.

קרבה שעת סיום תפילת מעריב של מוצאי שבת, נעו וזעו הרומזרין, ונעו וזעו המתפללים לקראת הרב יעקב חיים מלמד-כהן. הוא היה קוצץ מענפי הרוזמרין שבידו ונותן לכל יחיד ויחיד זרד, הכל לפי מעלתו וכבודו של המקבל. בראשונה היה הרב עובר וסובב מאדם לאדם. משחלשו רגליו, נהרו אליו לקבל קוצו של רוזמרין. תחילה היה כל אחד מקבל ענף של טפח, משנתרבו המתפללים קיבל כל אחד כזרת. בימים שתיירים גדשו את המקום נטל כל אחד כרוחב שתי אצבעות.

אבינו ידע להתאים רוזמרין שבידו למי שעומד לפניו, אם שר הוא שהיה מבקש "כהן, מה עם בְּשָׂמַי?" היה אבינו מגיש לו ממין הרוזמרין ואומר לו "הרי שלך לפניך" ובלבו סובר 'לעשיר לא ירבה ולדל לא ימעיט'. כל הנוטל מן הרוזמרין היה מברך בקול "בורא עצי בשמים" ואבא היה עונה בקול "אמן", ובליל של עדות, תפוצות וגלויות נשמע מקול הגיית הברכה. זה אומר "עשי בשׂמים", וזה אומר "עצי בְּשׂוֹמים", וזה אומר בלשון צברית "עצי בשמים" וה"אמן" של אבא – בהתאם.

לא פעם שימש הרוזמרין כמתווך לשיחה שבין אבינו למתבשם. דברים של שמחות, עניינים של צרות לא עלינו, עצה טובה, חיוך מחזק, עידוד ושאלה של סקרנות – אבא בראש, המברך כנגד והרוזמרין בינתיים.

לא היו ימים טובים לקהלת "רננים" כימים שהרב מלמד-כהן היה מחלק בשמים במוצאי שבתות. כל איש ואיש היה שב לביתו, מי רוזמרין בדש מקטורנו, מי רוזמרין כסימניה בסידורו, ומי רוזמרין ששימש לו כקיסם להסיר שיירי סעודה שלישית מבין שיניו. הצד השווה שבהם שהוסיפו מקודש לחול וניחוח של שבת משתרך ומלווה אותם לבתיהם, להבדלה שלהם, אם לא למעלה מזה.

אבא לא ניחץ, לא נחפז ולא מיהר הביתה לאחר התפילה כדרכם של אלו שאצה להם הדרך, מפני החדשות ומפני הישנות. פסיעותיו היו קצרות ודקות, שואל ודורש בשלום כל אחד ואחד, וכדרכו תפילה בפיו וברכה על שפתיו. שב לביתו, דרך על שביל הרוזמרינים, לחש-רחש עבר ביניהם כאילו אמרו "שאו שערים ראשיכם", ואבא כמשיב "צפו לגאולה וישועה" ומלאכים עונים ומשיבים "עד לערב שבת הבא".

מי שלא שמע הבדלה של אבינו לא שמע הבדלה מימיו. הבית מלא אורה, יין, בשמי רוזמרין ונר היו מוכנים ומזומנים. אבא היה פותח "אלוקינו ואלוקי אבותינו, בסימן טוב ובמזל טוב" וכשמגיע ל"ימח שמם של כל שונאי ישראל" היה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו.

פתח בהבדלה "ראשון לציון הנה הינם", לא כדרכם של אחינו האשכנזים הפותחים ב"הנה אל ישועתי אבטח ולא אפחד". הֵעֵצים ב"אנא ה' הושיעה נא" ו"הצליחה נא" ובאומרו "הצליחנו, הצליח דרכינו, הצליח לימודינו, הצליח פרנסתנו" היה מוסיף מענייני דיומא הקשורים לבני המשפחה, לקהילה, לצה"ל ולעם-ישראל. בא אצל "ונח מצא חן בעיני ה' " אמרו שלוש פעמים והאריך ב'נח'. היה מסתכל בבבואה שלו המשתקפת מן היין שבגביע, רואה פניו הצוהלים, מברך על היין, שוחק ושמח וגלגול של 'הא הא הא' ממלא את חלל הבית. שחוק זה אי אפשר לעמוד בו וכל בני הבית מגלגלים ושוחקים עמו 'הא הא הא'. שחוק זה נשמר בלבנו ממוצאי שבת עד מוצאי שבת.

הרוזמרין מניע עליו בחוסר סבלנות ואבא מגלגלן בין אצבעותיו. לעיתים משפשפן בין כפות ידיו, מברך "בורא עצי בשמים", מריחן ומחככן בחוטמו ואנחת רווחה של התבשמות יוצאת מלבו הרחב. דומה שריח הניחוח של הרוזמרין יוצא מביתנו ומגיע עד יריחו. השמחה נמשכה גם  לאחר ברכת מאורי האש. ושוב שחק אבא כשהיה מסתכל על ציפורניו וחש בהיבראותו מחדש כאדם הראשון.

משסיים ברכת המבדיל בין קודש לחול, טבל קצות זרת ימינו וזרת שמאלו ביין, העביר לחותן על מצחו, גבותיו, ליחלח עפעפיו וירד לכיסיו, שפשף ידיו זו בזו ואמר "ברכת ה' היא תעשיר", והמבין יבין.

"ויתן לך האלוקים מטל השמים" שאומרים אחרי ההבדלה, זמן של נחת, זמרה ותקווה הוא.  כולנו, כילדים, ציפינו בערגה ובקוצר רוח לאשר בא אחרי קריאה זו: הפיוט "לכבוד חמדת לבבי". כאן נתעלה אבא והדגיש כל מילה בשיר זה החל מ"יותן לנו שבוע טוב", המשך ב"מימיננו מיכאל", המשך ב"יבורך הבית הזה", וכלה ב"יראנו בטוב ירושלים". בא הפזמון "לכבוד חמדת לבבי" לפניו, היה מסתכל על אמא רחל ע"ה במבטים של אהבה וחיבה. יש שהיה נוטל ידה בידו, ופעמים שהיה מחמיר ורוקד עמה ריקוד של ממש. כולנו עלזנו ושמחנו שמחה גדולה.

משפרש אבינו מן העולם הזה נתייתמה קהילת "רננים", נעלמו הבשמים, פסקו הברכות ואבד ענן הקטורת שבהיכל.

חבל על דאבדין. נתביישו פני הרוזמרין.

לאורך השביל שבגינת ביתנו, אשר בקרב הרחובות רמב"ן ואבן-גבירול, ניצבת שדרת שיחי רוזמרין גדולת-פרא עמוסה לעייפה. בכל יום שישי בערב, כאשר החמה מסתלקת מראש האילנות, עומדים ענפי הרוזמרין כפופי גו, אבלים ושואלים זה את זה: מי יעשה עמנו ברכה? איה רבי יעקב מלמד-הכהן זכר צדיק לברכה?

—————————-

מה לכהן בבית הקברות?

 

פעם אחת ואנו ישנים במיטתנו בדירה שכורה ברחוב פֶּדָאר שבבומביי, והנה נשמע צלצול הטלפון. השעה ארבע לפנות בוקר ורעייתי הרימה את השפופרת ושואלת בקול ישנוני: "הלו, מי זה"?

מן העבר השני ענה קול ענות חלושה של אשה מבוגרת, אשר לחשה בשפה האנגלית. האשה ביקשה בקול תחנונים: "האם אתם משפחת כהן? האם אתם יכולים לעזור לבעלי? הוא נמצא בבית חולים "בְְּרִיץ קֶנֶדִי". השיחה נותקה.

שמתי פעמי לבית החולים "בריץ' קנדי". ליד המחלקה הפנימית ישבה גברת סְלֶטֶר אשר הסתבר כי היא זו שהתקשרה אלינו בטלפון. היא סיפרה לי את המעשה: "אנחנו יהודים מרוֹדֶזְיָה, נסענו באונייה לטיול שבסופו אמורים היינו להגיע לאנגליה. לפתע בעלי היקר קיבל התקף לב. משהגענו לנמל בומביי הבאנו אותו לכאן ואני דואגת מאוד לשלומו. חיפשתי בספר הטלפונים מישהו בשם כהן, שחזקה עליו שהוא יהודי, וכך מצאתי את שמכם – "כהן-מלמד רחמים ואלישבע". בבקשה תעזור לי למצוא אוכל כשר ותדבר עם בעלי."

ישבתי על קצה מיטתו של מר סלטר ושוחחנו. ניכר היה בו שהוא עבר טראומה קשה. דאגתי לאוכל כשר ולצרכים אחרים.

למחרת, בחצות הלילה נקשה גברת סלטר על דלת ביתנו ובקול בוכים בישרה: "בעלי מת. אני מבקשת ממך לעשות את כל הסידורים לקבורה בבית הקברות היהודי בבומביי." בקדחתנות רבה הפעלתי במהירות את כל הגורמים, והחברא קדישא כרתה קבר בחלקה מכובדת. בשעה שמונה בבוקר צילצל הטלפון וגברת סלטר הודיעה בהתרגשות: "שיניתי את דעתי, אני מבקשת שתשלח את גופת בעלי ללונדון לכתובת זו וזו". השיחה נפסקה, קולה החנוק של גברת סלטר נדם ומאז נעלמו עקבותיה.

לא ידעתי מה לעשות. חבריי, המדריכים בבני-עקיבא והמורים שהייתי ממונה עליהם, נתנו יד לסייע בעדי להעביר את הגופה ללונדון. הדבר לא היה פשוט. זקוקים היינו לאישורים מבית החולים, מן המשטרה, ממשרד החקלאות ועוד כהנה וכהנה. היה צורך בחניטה ובהכנת שני ארנונות, ארון בתוך ארון, כרטיס טיסה ומלווה. ההוצאה הייתה 1500 ליש"ט. ראיתי בכך מעשה חסד של אמת, חסד למת, מת מצווה.

כעבור חודשיים קיבלתי מברק מלונדון ובו נאמר: 'תודה רבה, כל כספנו הוקפא ברודזיה, אעמוד איתך בקשר. גבעת סלטר.'

עברה שנה ואין קול ואין עונה ואין קשב. בינתיים חזרנו מהשליחות לירושלים המשוחררת אחרי מלחמת ששת הימים.

ביום בהיר צילצל הפעמון בדירתנו שבירושלים, ומי עומדת בפתח? גברת סלטר. הפגישה הייתה נרגשת והיא ביקשה קודם כל ללכת לכותל. שם, בכותל המערבי, פרצה בבכי ושפה ליבה בפני ריבונו של עולם. ביציאה מן הכותל שלפה גברת סלטר מתיקה מעטפה ובה 2000 ליש"ט ואמרה: "הרי לפניך הוצאות שהוצאת עבור בעלי עליו השלום והיתר תרומה לישיבה כלשהי".

הודיתי לה.

אבי, הרב יעקב מלמד כהן זצ"ל הקים ישיבה שלקוראי תהילים ליד הכותל. התרומה של גברת סלטר איפשרה המשכיות של ישיבה זו עד עצם היום הזה.


"כי נר מצווה ותורה אור".

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה פרק מובחר מספר חדש. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.