כיצד לומדים לכתוב שירה <מדריך מעשי>

כיצד לומדים לכתוב שירה

מאת: אילן שיינפלד

כתיבת שירה היא עניין של כשרון ושל למידה. הכשרון הוא מוּלָד. אבל אין די בכשרון כשלעצמו. הוא כוח גולמי פרוע שיש לבַיְיתו. כמה מן היצירות הרעות ביותר בשירה נכתבו ופורסמו על ידי משוררים, שיהירוּתם סנוורה את עיניהם עד כדי כך שהאמינו, כי די בכשרונם כדי להפוך מילים לשיר.

אפשר ללמוד לכתוב שירה. בדרך כלל נוהגים משוררים ללמוד מתוך קריאה בשירות אחרות, שירה עברית ושירה מתורגמת. זוהי דרך למידה איטית, ובמידה מסוימת גם אקראית. אני ממליץ להפוך את הלמידה לתהליך מובהק ומודע – ללמוד עברית, ללמוד כתיב ותחביר וניקוד, לקרוא ולתרגל צורות בית, חרוז, מצלול, משקל וריתמוס.

 

אילן שיינפלד. "הסדנה לשירה" (הוצאת שופרא לספרות יפה, 2005)

כולנו דוברים עברית – לא כולנו יודעים עברית ומכירים אותה על נְבָכֶיהָ. העברית היא עמוקה ועשירה, שפה עתיקה בעלת רבדים ומרחבים עצומים ומרתקים. העברית המדוברת והסלנג הם רק מסכת הכזבים הארעית של העברית. אם אתה רוצה להיות משורר עברי, אם אתה רוצה לכתוב שירה עברית שתעמוד במבחן הזמן – לְמד עברית.

כאשר שאלו אותי הורי מה המתנה שאני רוצה לכבוד ברהמצווה שלי, ביקשתי מהם את כרכי המילון העברי השלם של אבןשושן. הם פערו עיניהם בתדהמה. זו אינה מתנה מסוג המתנות שבן שלושעשרה מבקש ליום הולדתו. אבל אני ביקשתי, והם רכשו בעבורי, בטוּבם, את המילון.

עד אותו היום השתמשו בביתי במילון הגדול, הישן והטוב, אבל בהבמידה גם מצומצם, של יהודה גור (גרזובסקי). אותו מילון, שכבר אבד מספרייתי, שימש אותי ללימוד עברית – וגם ליישור הגֵו. אמי נהגה לשים אותו על ראשי, שאצעד עמו לאורך הבית, כדי ללמד אותי ללכת זקוף. אני לא זקפתי את קומתי. אבל כתוצאה מן ההליכה הארוכה עם מילון גור על ראשי גם הצצתי בו מדי פעם.

כאשר קיבלתי מהורי את כרכי המילון של אבןשושן הייתי מאושר. ישבתי וקראתי בו מתחילתו ועד סופו כבספר קריאה. אחר כך המצאתי לי משחק. מדי פעם, כשהייתי בודד או משועמם, הייתי פותח דף אקראי במילון וקורא אותו, ויחד אתו את הדפים שלפניו ואת הדפים שאחריו.

מאז עברו שנים, וידידים שגילו את תאוותי לעברית שימחו את לבי במילונים אחרים. במיוחד זכורה לי המחווה המיוחדת של העיתונאי צבי גורן, שבתקופת עבודתנו יחד ב"על המשמר" העניק לי פעם מתנה יפה במיוחד – כל כרכי המילון השלם של אליעזר בן יהודה.

 

אם לא תִלמד את תרבותך – תיפול אל מלכודת ההפשטה והפשטנות של תרבות ההמונים, כפי שהיא מגיעה מן המערב וחודרת אל כל בית בישראל – דרך מסך הטלוויזיה ומסך המחשב. יוצרים רבים, שחסרו את ההיכרות העמוקה עם התרבות העברית, הוליכו את קוראיהם אל מעֵבר לים, לעתים בעבוּר פִּסגות יצירה ולעתים בעבוּר שפלותהּ של תרבות ההמונים.

פעמים אחרות קניתי בעצמי מילונים נוספים, ובהם אוצר לשון המשנה, מילון שימושי לתלמוד, למדרשים ולתרגומים, מילון חידושי שלונסקי, ערוּך המשמעים, אַגְרוֹן מילים נרדפות, מילון פונטנה למחשבה מודרנית, מילון ספיר, מילון יידיעברי, מילון ספרדיעברייידי, מילון של ניבי לשון ביידיש, מילון גרמניעברי, מילון עבריאנגלי, אנגליעברי ואנגליאנגלי במהדורות שונות, ערוך משמעים באנגלית והמילון האחרון והחשוב למשוררים – המילון השלם לחרוזי לשון של אריה אוריאל.

המילונים חושפים בפניך גם כתובים שלא ידעת על קיומם, בהפניה שהם מפנים אותך אל מקורות שבהם נעשה שימוש במילה שקראת עליה. כך אתה לומד על רובדי המשמעות השונים של כל מילה. איך פירשו אותה בתקופות שונות – בתקופת המקרא, בתקופת התלמוד, בתקופת ימי-הביניים, בתקופת התחייה ובעת החדשה – מה הן המילים הנרדפות שלה, מי חידש מן המילה הזו, צורות לשון נוספות, ועוד. כל אחד מן המילונים שבידי גילה לי רבדים נוספים של העברית.

חלק מן המילונים מכילים גם נספחים, ובהם כללי התחביר, הכתיב והניקוד העברי. כדאי לקרוא את הנספחים האלה ולשנן אותם. כדי ללמוד את הכללים הללו על בוריים, חשוב מאוד לקרוא גם ספרי דקדוק – ולתרגל את הכללים המובאים בהם. איש לא המציא עד כה דרך יעילה אחרת ללימוד השפה העברית מלבד קריאה, תִרגול וקריאה חוזרת.

בכל דור ודור מתגלעות מחלוקות עזות בדבר טיב הלשון 'הראויה' לשימוש בשירה. מחלוקות משוררים על אודות הלשון שבּהּ ראויה השירה להיכתב תימשכנה כל עוד תיכתב שירה. לשון גבוהה או לשון רזה, לשון ספרותית או לשון דיבור, לשון פיגורטיבית או לשון מופשטת או ספּציפית – כל אלה הם קטביה של מחלוקת קבועה ועתיקתיומין.

לעתים, דווקא מתוך ההיכרות עם העברית, מגיע המשורר למצב שבּוֹ הוא חש צורך או הכרח לחדש מילה בשפה העברית. משורר מחדש מלים בלשון העברית כאשר חסרה לו מילה מדויקת לבטא בה איזה דבר. בטרם אתה מחליט לחדש מילה, גש אל המילון ואל ערוך המשמעים (אוצר המילים הנרדפות בעברית), וּרְאֵה האם אכן אין בעברית מילה מתאימה לתיאור הדבר שאותו אתה מבקש לתאר, או שמא המילה נשמטה מזיכרונך או שיש לה מילים נרדפות אחרות. בעניין זה, אזכיר עצה טובה אחת, שנתן לי העיתונאי והבלשן, חוקר המקרא ואיש הספרות הנפלא, יעקב רבי ז"ל, שהייתה לי הזכות הגדולה לעבוד עמו באותו חדר, בימַי הראשונים ב"דף לספרות" של "על המשמר". "אילן", אמר לי אז, "חדֵש מילה או צורה או נטייה של מילה רק כאשר זה הכרח."

באותו חדר שעבדתי בו עם עורך "הדף לספרות", א.ב. יפה, ועם יעקב רבי, ישב מקודם המשורר אברהם שלונסקי, עורכו הראשון של "הדף לספרות". שלונסקי אחראי למילים עבריות רבות, שנשתרשו בתוך הלשון העברית, מבלי שנזכור כי הוא הִמציאן. שלונסקי המציא מילים תוך כדי עיסוק בתרגום ותוך כדי כתיבת שירה. לא כל המילים שהמציא נקלטו בלשון, אבל חלק ניכר מהן הפך לנכסי לשון יומיומיים. להלן כמה מן המילים שהמציא: אצילי, ארעיות, בוגדני, גבנוני, גורלי, דרכון, הלם, ויסות, זלזלן – ועוד הרבה.

המילים הללו הומצאו על ידי משורר, שכתב בתקופה שבה חסרו בעברית מילים רבות, בהבשעה שהמציאות התחדשה בקצב תדיר, והביאה עמה מושאים רבים מדי שאין להם שם. כיום, העברית היא שפה עשירה ומרוּבּדת, והתפתחותה באה בעיקר בסלנג – ובתתהלשון המקצועית. החידושים העיקריים הם בתחומים מקצועיים ספציפיים, שבהם התפתחו תופעות ומושאים שלא היו להם שמות עבריים. חלק מן המילים והשמות הללו נקלט כבר בשפה – כמו 'מקלדת', 'מדפסת', 'כונן', 'כרטיס קול' ועוד הרבה – וחלק מן המילים והשמות הללו נותר קניינם של בעלימקצועות שונים. כל המילים הללו עומדות לרשות המשורר, החי וכותב בתוך המציאות הרבגונית והמִשתַנה תדיר.

אחרי שלמדת עברית, עליך ללמוד צורות שונות של שירה. את צורות הבית, החרוז, המשקל, המצלול והריתמוס – אני ממליץ ללמוד מספרו של פרופ' דב לנדאו, "יסודות הריתמוס בשירה העברית". זהו חיבור מופלא, המכיל בתוכו את מרבית הצורות שבהן נכתבה שירה עברית בגלויות השונות של עם ישראל. ניתן למצוא בספר זה גם צורות שאותן שאבה השירה העברית משירת העולם.

יותר מכול עליך לקרוא שירה עברית וכתובים עבריים. הספרות העברית היא אחת הספרויות העתיקות בתולדות ימיעולם. מדי שנה נדפסים בישראל ספרים, המכילים דברישירה ופיוטים, אִמרות חכמה ומעשיות וסיפורי חכמים. הספרים הללו מכילים ספרות ואוצרות לשון, אוצרותיה של העברית, שנשתכּחה בין דפּיהם הגנוזים.

 

הסופר והמבקר ישראל כהן, שהיה חבר ועד אגודת הסופרים והיו"ר שלה, וזמן קצר גם עורך כתב-העת של אגודת הסופרים העבריים, "מאזניים" (אלול תשכ"ג – חשוון תשכ"ד), כתב על הקשר בין ידיעת העברית לבין ההיכרות עם המקורות:

"רק מי שבקי בגנזיהספרות בקיא גם בגנזיהלשון. אין סודות הלשון העברית מתגלים באמצעות ספרים חיצוניים אלא מבפנים, מתוך אוצר ספריה המקוריים. והלוא יש לא רק מלים ואותיות וצירופי מלים ותחביר, אלא גם ריחותלשון וטעמילשון, וזכרילשון ושמעילשון, העולים מרבדיה התחתונים המדושנים דשן פיוט, היסטורי, פילוסופי ועממי. וערך הלשון איננו ערך בתחום ההבעה, אלא בתחום החוויה. מילה עתיקה מעניקה חוויה עתיקה, המתחדשת תוך שימוש באותה מילה. באופן כזה מתמזגות חוויותבראשית עם חוויותאחרית. תהום אל תהום קוראה. קול עונה לקול. וכך נוצרת מקהלתהדורות. הלשון היא פרי מסורת, וגם אמצעי תקשורת בין התקופות והאמונות. לא יצויר סופר עברי אמיתי, בלא שלשון הדורות תהא הומה בו כחלילים" (ישראל כהן, "בין העבר הנח וההווה הנע" [תשכ"ה], כתבים, כרך ו', עמ' 87).

 

טוב להכיר את העברית מן המילונים, טוב שבעתיים להכירה מתוך קריאה ביצירות הספרותיות הרבות של עם ישראל לדורותיו.

מערכת החינוך מאז שנות השישים ועד היום מנתקת אותנו מן המורשת המופלאה של היהדות ושל הספרות העברית, שנוצרה במרכזי היהדות השונים מאז ימי קדם ועד המאה העשרים. החלטה הרתגורל ושגויה של ראשי החינוך הביאה לכך, שכּל מי שגדלו במערכת החינוך בישראל משנות השישים ואילך, ואני ביניהם, גדלו כאנשים עקורים וְעַקְרֵיתרבות. הורינו עוד היו קרובים לשולחנה של המסורת. אותנו הרחיקו גם מזה.

השירה העברית בתפוצות ישראל

עם ישראל נפוץ בכל קצות עולם, ובכל קהילה וקהילה שישבו בה יהודים, היו ביניהם גם אוחזי עט ומשוררים. באנתולוגיה של שירה עברית, שערך בזמנו המשורר ט. כרמי ז"ל בעבור הוצאת "פינגווין", ניתן לראות שהיו משוררים עבריים אפילו באלסקה.

בכל אחת מפינות עולם נידחות אלה כתבו עברית. בכל אחת מפינות אלה ישבו משוררים, שיצקו אל תוך העברית אוצרות משירת העולם – צורות בית, חרוז, משקל, מצלול וריתמוס, שהיו אופייניות לסביבתם, וכמובן גם צירופי לשון שאותם צירפו כדי לבטא בהם את המציאות שחיו בה. אלה הם אוצרות שלא יסולאו בפז בעבור כל משורר עברי. לכן, ספרים נוספים, החשובים למי שמעוניין ללמוד את הצורות העתיקות של השירה העברית, הם כל הספרים העוסקים בשירת המקרא, תקופת הפיוט הקדום, שירת ימי-הביניים, הפיוטים מן הגניזה הקהירית, והשירות של תפוצות ישראל השונות – מפיוטי תימן ועד שירת הנשים העממית ממרוקו.

הרבה פעמים נקרע עם ישראל מעם תרבותו. הגלויות הראשונה והשנייה, והגירושים ורדיפות היהודים בכל הזמנים ובכל תפוצות תבל, כולם קרעו אותנו מכִּתבי יד עבריים שנשרפו או נשדדו, ומסוֹפרים עבריים שנהרגו בכל המקומות ובכל הזמנים. השואה קרעה אותנו ממכמני התרבות שנשאו עִמם יהודי אירופה. להבדיל מאלה, הציונות, בתהליך גיבושה כתנועה לאומית חילונית, הפרידה אותנו מן הדת – ובכך עשתה את מלאכתם של שונאי ישראל – והעמיקה את הקרע בין עם ישראל לבין תרבותו.

על האבסורד הטמון בעצם מהותה של הציונות כתנועה של תחייה לאומית הצביע המשורר אבא קובנר, שהקים את מוזיאון "בית התפוצות". לפי עדותו, הוא ייסד את המוזיאון לא כדי להעיד על השואה או לעסוק בהוֹוה, אלא כדי לאסוף ולשמר את תרבויות ישראל מכל הדורות ומכל הזמנים – למען העתיד. אבא קובנר הקים את בית התפוצות שעה שהבין, כי הציונות היא דבר והיפוכו, תנועה לאומית – המרוֹקנת את אוּמתהּ מנכסיה הרוחניים.

"אוצרות רוחניים", אמר, "קל יותר לשאת ממקום למקום. אך לא פחות קל לאבד אותם בדרך. בדור בו אנו שבים מפזורינו אל ארץהמוצא, מן הראוי להשתהות רגע ולשאול: מה נטלנו עִמנו בתרמילהצד? במה אנחנו מתכוננים להמשיך?" (קובנר, 209).

הקרע שקרעה אותנו הציונות מעִם היהדות היה, כנראה, כורח היסטורי. אך בלאהכרח ממשיכות להתקיים גם כיום, במערכת החינוך בישראל על כל פלגיה, עוולות המכחידות את התרבות העברית. ראשית הדבר הייתה בשנות השישים. אז, אחרי חמישים שנים של מאבק בין הציונות לבין היהדות, הכריעו ראשי הציבור העברי והפרידו את מערכת החינוך לשתי מערכות נפרדות – מערכת החינוך הממלכתי ומערכת החינוך הממלכתידתי. כך הביאו ראשי החינוך בישראל על ראשינו אנו את התוצר של הנזקים שגרמו להורינו הרדיפות והגירושים, השואה והציונות.

מערכת החינוך מאז שנות השישים ועד היום מנתקת אותנו מן המורשת המופלאה של היהדות ושל הספרות העברית, שנוצרה במרכזי היהדות השונים מאז ימי קדם ועד המאה העשרים. החלטה הרתגורל ושגויה של ראשי החינוך הביאה לכך, שכּל מי שגדלו במערכת החינוך בישראל משנות השישים ואילך, ואני ביניהם, גדלו כאנשים עקורים וְעַקְרֵיתרבות. הורינו עוד היו קרובים לשולחנה של המסורת. אותנו הרחיקו גם מזה.

במקביל יוצרת מערכת החינוך הדתית בני אדם דתיים עקורים ועקריתרבות לא פחות. אלה יודעים הרבה על היהדות, אבל אין להם מושג על הציונות כמהפֵּכה לאומית ועל החיים המודרניים. במערכת החינוך הדתית, בעיקר החרֵדית, גדלים כיום צעירים, שאינם רוכשים כלים מספיקים להבנת המציאות המודרנית, אינם לומדים די ידע כללי בתחומי האזרחות, המדע וההיסטוריה, ועל ידי כך הופכים לנתיניהם של רבנים ובעלי חצֵרות. המוכשרים מבּין האנשים הללו מגיעים לכַהֵן גם במסדרונות השלטון, ואז הם מגלים את מלוא בּוּרוּתם במושגים הבסיסיים ביותר של החיים המודרניים.

הפער העמוק בין הישראלים החילונים לבין החרֵדים הוא האיום הגדול ביותר על קיומה של מדינת ישראל. […] לוּ היו ראשי מערכת החינוך זוכרים את עצתו של הרב קוק, שכיהן כרבּהּ של יפו ואחר כך כרב הראשי הראשון של ארץ-ישראל, והקים בנווה צדק את היסודות לרבנות הראשית ולמערכת החינוך הדתית, היו מנהיגים לימוד מדע בישיבות – ולימוד תורה ויהדות בבתי ספר חילוניים. כך היו מאפשרים לנו לגדול כבניתרבות שלמים יותר, והיו מונעים מאִתנו הרבה מתחים לאהכרחיים בין 'דתיים' ל'חילוניים', בין 'ספרדים' ל'אשכנזים' ועוד. אך ראשי מערכת החינוך מאז ועד היום הם משני סוגים – זה המזהה את התרבות כמסכת של חילוניות עקורה, או זה המזהה את התרבות כמסכת של יידישקייט. אלה ואלה מַזיקים לתרבות העברית באורח הנהגתם את החינוך בישראל.

עוולה נוספת, הקורעת אותנו מעִם תרבותנו, מתרחשת מאז שנות החמישים, מאז עלייתם של יהודי המזרח ארצה – ועד עלייתם של יהודי אתיופיה ומדינות חבר העמים בימינו. אנו, הישראלים, עודנו גדלים בתוך הניסיון האווילי ליצור כאן 'כור היתוך'. ביוהרתנו, איננו מכּירים באוצרות התרבות שנושא עִמו כל יהודי, מכל קהילה בעולם, כמתת חינם אל הארץ המובטחת. עודנו ממשיכים להתהדר בשיממון של הישראליות, ב'דלות החומר' של הציונות הסוציאליסטית או בלהט המשיחי של העבריוּת המומצאת ב"גוש אמונים". אין בנו סובלנות ואין אנו יודעים כלל איך לעבּד אל תוך התרבות הישראלית את מכמני הלשון והפיוט והשירה והתפילה שנשאו ונושאים אלינו יהודי תימן ומרוקו ובוכרה ועיראק ופרס, יהודי אמריקה ואירופה, יהודי אתיופיה ויהודי חבר העמים.

זו עוולתם וזו איוולתם העמוקה ביותר של הישראלים. זה התיקון המוטל על כתפיו של כל משורר עברי. אם אתה מכיר בכך ואם לאו, אתה נושא על גבך, ככותב עברי, את כל המשא הזה. מוטב שתכיר בכך בהקדם – ותעמיק את ידיעתך בעברית ובתרבותה.

 

המשורר משה דור על מקורות יניקתו הראשונים: "אני יונק קודם-כל, ומעל לכל, מן התנ"ך. זו משנת-קריאה ראשונה, שאני חוזר וקורא, מזדהה עם גיבוריו, מתמודד אִתם, מעריץ את החלשים, נדהם מגילויי האימה והכוח בסיפורים ויודע שהם קשים כשם שהארץ קשה ואנשיה קשים וכל תולדותיה, עד היום, קושי".

השמירה על הקשר בין לשון השירה העברית לבין ההיסטוריה היהודית אינה נטל – היא פשוט משימת חיים. על הקשר בין ההיסטוריה היהודית לבין הלשון העברית כתבה פרופ' רות קרטוןבלום, בספרה "יד כותבת יד", שכולו עוסק בשירה על שירה: "בזה נתייחד מצבו של המשורר העברי לעומת משוררים בלשונות אחרות. האופי הרבשכבתי החריף של העברית מחדד את מודעותו ההיסטורית: ההיסטוריה נתפסת כמימד אינטגרלי של הלשון" (עמ' 33).

אנדד אלדן, משורר עברי הכותב שירה אישית ציורית בעברית נוקשה ודחוסה כמו אבן, הוא איש דור הפלמ"ח עלפי גילו ואיש דור המדינה עלפי סגנונו. אנדד חי רוב ימיו באווירת הקיבוץ 'החילונית', כביכול, ועל כן הפתיע ושימח אותי, כאשר גילה, בריאיון שנתן למשורר משה דור, מה הם מקורות יניקתו הראשונים:

"אשר ליצירה הספרותית – אני יונק קודםכל, ומעל לכל, מן התנ"ך. זו משנתקריאה ראשונה, שאני חוזר וקורא, מזדהה עם גיבוריו, מתמודד אִתם, מעריץ את החלשים, נדהם מגילויי האימה והכוח בסיפורים ויודע שהם קשים כשם שהארץ קשה ואנשיה קשים וכל תולדותיה, עד היום, קושי.

"אני קורא בתנ"ך ללאחשָׂך כמקור יניקה והשראה, ויותר ויותר רואה את הדקויות שלו, ואמצעיו הצורניים מוסיפים לשמש לי מקור התעוררות. אףעלפי שגדלתי בחברה שפּניה היו אל אירופה ואל השמאל שבחברה הישראלית, לא חדלו הורי ומורַי להפגישני גם עם מדרשים, ועל דרך האיפּכא מסתברא, סבי הדתי, שלא חדלתי להתפלמס אִתו, פתח לפנַי דף גמרא. לא אתיימר להיות מומחה בספרות חז"ל, אבל את 'ספר האגדה' של ביאליקרבניצקי אני מונה בין אבניהתשתית, שאני שב אליהן עוד ועוד, והן בשבילי חוויה אישית ולא רק ספרות מלומדה" (דור, עמ' 44).

לא כולנו התברכנו בסבים או בהורים האמונים על המסורת. מתוך הקריאה בכתובים אנו בוראים לנו את הורינו ואת סבינו ואת סבי סבינו מחדש. ישראל, מדינה צעירה שהתכחשה למקורותיה, משום ששָּׂמה לעצמה קודם כול את ההכרח להיווסד, להתקיים ולשרוד, מחייבת אותנו לברוא לנו מחדש הורים וסבים וסביסבים רוחניים, יהודיים במהותם, כדי להתחבר מחדש לתרבותנו.

אם לא תִלמד את תרבותך – תיפול אל מלכודת ההפשטה והפשטנות של תרבות ההמונים, כפי שהיא מגיעה מן המערב וחודרת אל כל בית בישראל – דרך מסך הטלוויזיה ומסך המחשב. יוצרים רבים, שחסרו את ההיכרות העמוקה עם התרבות העברית, הוליכו את קוראיהם אל מעֵבר לים, לעתים בעבוּר פִּסגות יצירה ולעתים בעבוּר שפלותהּ של תרבות ההמונים.

לעניין זה התייחס הצייר הארצישראלי נחום גוטמן, בריאיון שנתן למשורר משה דור לפני שנים רבות. "מלחמת דורות אינה המצאה של הדור הקיים", אמר נחום גוטמן, "אבל אני סבור שאנו צריכים לעמוד ברגליים איתנות, ללא רתיעה, ללא רצון של הִתעלוּת תחת מסווה של מיסטיקה בלתימובנת, על מובנו של הישראלי. לדעת מה זה תנ"כי, ומה זה יהודי. אני חושב על הנוף שלנו וצבעיו, למרות הקלקולים הגדולים שקלקלו בו דורות של אדריכלים שרחוקים היו ממנו בתרבותם ושהביאו מן המוכן בחו"ל, או שקנו להם מה שקנו בהצצה בעיתונות האדריכלית הבאה מחו"ל, והיו בהם רחוקים אף מן השפה העברית, ורחוקים מן התנ"ך, ורחוקים מן הקסם המזרחי… בדיוק באותו מקום עומדים כיום בנייניו של מוזיאון ישראל, שמזכירים בחיצוניותם ביתחרושת סטרילי, מצופה בלוחות של אבניירושלים ממורטות, ללא זיזים וחידודים, ששוקעו בקיר בלא דייקנותם של בנאים האוהבים את מלאכתם. ובאולמות – שָׁם מושל בכיפה האבסטרקט, זה הנראה בכל תערוכה בכל עיר גדולה וקטנה באירופה או באמריקה, ואילו האדם, אותו מרכז שראה ברנר, נדחק מתוכו ואינו תופס אפילו את השוליים".

הדברים הללו נאמרו בשנת 1971. הם אקטואליים כאילו נאמרו היום. מאז ועד היום לא למדנו דבר.

עתידה של אומה מותנה ביכולתה לחבּר בין העבר לבין ההווה. בישראל של שנות התשעים ישנם כוחות ריאקציה, המנסים להסיג את התרבות הישראלית אל מחוזותיה של תרבות יהודית לאומנית, משיחית. מולם ישנם כוחות פנטיים לא פחות, המקַדשים להם את החילונות כערך. אני איני בעד קידוש העבר על פני ההווה והעתיד ואיני בעד הכחדת העבר בשם ההווה. לכן לעולם לא אחזור בתשובה ולעולם לא אהפוך לאיש החי בתחושה, שתרבותו היא רק מה שמוגדר כערכי ההומניזם החילוני. […] בעיני, ההפרדות שהורגלנו לחיות בהן ובתוך גדריהן, בין דתי לבין חילוני, בין שמאל לבין ימין, הן הפרדות טובות בפוליטיקה. אך בעולמה של הרוח, ההפרדות הללו הן מלאכותיות, מאוסות ומסוכנות.

"עַם הדָבֵק בעברו בלבד", אמר אבא קובנר, "הוא עם גוסס. אך אם היהודים ישאבו מעברם דעת ואהבה אל מורשתם, יהיה להם גם הכוח לפתוח את שערי עתידם" (קובנר, 209).

מחסן הצורות הפנימי

בקריאת עוד ועוד משירת ישראל ומשירת העולם יש גם תכלית מעשית עד מאוד: כל תבנית שיר חדשה, כל סגנון אמירה חדש, עתידים להעשיר את מחסן הצורות הפנימי שלכם.

מחסן הצורות הפנימי, המוטמע היטב בעמקי הנפש, הוא אחד מכּלי השיר החשובים ביותר שלכם. בפעם הבאה, כאשר תשבו אל השולחן, נכאבים וסעורי נפש, כדי לכתוב שיר, תוכלו לברור, במודע או שלא במודע, בעוד אחת מן הצורות הרבות ואופני הביטוי השונים שאתם מכירים בעברית, כדי לתת בה ביטוי לתחושותיכם ולהרהוריכם.

האוצר הפנימי הזה, שאני קורא לו מחסן הצורות, יעשיר את הביטוי שלכם ויאפשר לכם להתחבר מחדש לשירה ולתרבות העברית לדורותיה. חַבְּרוּ אל הצורות הללו גם את קוראיכם. אל תמנעו מעצמכם ומקוראיכם את ההיכרות עם אוצרות התרבות העברית. אם לא תעשו כן, אם לא תשבו ללמוד את תרבותכם שלכם, תמצאו עצמכם נותנים יד לגזל – גזל תרבותכם מכּם עצמכם.

"אינני מקבל", אמר המשורר יאיר הורביץ על השקפותיהם של נתן זך ובני דורו, "מה שהוחשב לנכסים שיריים בדור שקדם לי, כמו האירוניה שהוחזקה אצלם כערך. למה אדבר בעקיפין במקום שאפשר לדבּר במישרין. הנה, התנ"ך מפליא לדבּר ישירות, בלשון בלתיאמצעית. התנ"ך, וכן שירת ימיהביניים, יש להם ייחוד נפלא בלשון, בהצליחם לשמר טרמינולוגיה 'נפשית' בצורה היפה ביותר. השפה העברית מופיעה שם בפּנים המאירים ביותר. בימינו, ככל שהלשון נעשית יותר ויותר יומיומית, ווּלגארית, ומרחיקה אותנו מן השפה 'היפה' יותר – כן הייחוד הזה בולט יותר" (דור, עמ' 49).

 

"עַם הדָבֵק בעברו בלבד", אמר אבא קובנר, "הוא עם גוסס. אך אם היהודים ישאבו מעברם דעת ואהבה אל מורשתם, יהיה להם גם הכוח לפתוח את שערי עתידם".

במסתו המצוינת על פרוזודיה (תורת המשקלים) עברית, שנדפסה באנציקלופדיה "יודאיקה", כתב פרופ' בנימין הרושובסקי על צורות השיר השונות שהיו נהוגות בשירה העברית לדורותיה. במבוא למסה כתב, כי המשורר העברי מושפע תמיד מכל מה שכתבו לפניו, בעברית ובשפות אחרות, ומכל מה שכותבים בזמנו. בעינַי זו אינה רק קביעה אקדמית – זו הנחיית עבודה.

הורי באו שניהם ממשפחות דתיות, והם מקפידים על שמירת כשרות, על שמירת שולחן שבת וחג, ועל תפילות ליל שבת וחג בבית הכנסת הקטן שלנו, ברמת השרון. ספרי הקריאה הראשונים שלי בתחום השירה היו סדרת "השירה העברית בימי-הביניים", בעריכת חיים שירמן, בזכות אמי, שקראה בהם כבגדר תפילות. את התפילות והפיוטים הנפלאים הכלולים בסידור התפילות ובמחזורי ראש השנה ויום הכיפורים קראתי בזכות אבי, שהיה נוטל אותי עמו לבית הכנסת, ואומר לי – תראה, אילן, איזה שירים יפים כתבו בני ישראל לפני אלפי שנים. מאז הורגלתי בקריאה דמומה במהלך התפילה. מאז ועד היום, כל תפילה היא בעבורי חוויה של קריאה, לפני היותה חוויה של פולחן.

הכתובים הללו מלווים אותי מאז ילדותי, והם חלק ממחסן הצורות הפנימי שלי. הם חלק מנפשי.

 

מתוך ספרו החדש של אילן שיינפלד, "הסדנה לשירה – מדריך לכותבי שירה ומלמדיה", שראה אור לא מכבר בהוצאת "שופרא" לספרות יפה. מתפרסם בבמה זו באדיבות המחבר.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה פרק מובחר מספר חדש. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

0 תגובות על כיצד לומדים לכתוב שירה <מדריך מעשי>

  1. מנשה הגיב:

    אין לי ממש יכולת להתפלמס אחד לאחד עם הנאמר במאסה שלעיל במיוחד כאשר אני מסכים עם רבים הדברים שנאמרו.
    בכל זאת אני מהרהר: האם אדם שכותב בעברית חייב לצאת מתוך מסורת כתיבת השירה בעברית?
    אני לא רואה קשר ישיר שכזה בין המשוררים של ימינו (שאהובים עלי לפחות) לבין הכתיבה בגלויות עם ישראל.
    בנוסף אני בכלל לא רואה התייחסות במאסה למהות ולתוכן, אלא לתפיסה הצורנית. זה די מאכזב, בהתחשב שהשירה יכולה להיות אוניברסלית ויש דוגמאות מצויינות לשירה שמיתרגמת היטב.
    להמעיט בחשיבות השפה בשירה זה הרי מגוחך, השירה היא הרבה יותר מאמצעי להעביר תוכן, שהרי פעמים רבות היא המהות עצמה. אבל פעמים אחרות היא עדיין כלי-שרת, ולכך אין התייחסות.
    לגבי התנ"ך – אצל טובים ורבים אין התייחסות לתנ"ך וזה לא פוגע בשירתם כהוא זה.

    איך להגיד, תפיסת העולם של הכותב לגבי שירה נראית במאמר הזה צרה למדי. מצד שני, זהו רק פרק אחד (ואפילו לא זה) מהספר.

  2. . הגיב:

    מר שיינפלד משכתב את עצמו לדעת דרך המילון למשורר המתחיל, כמה חבל, ששיריו עוסקים בנושאים שהדת והתנך כל כך דוחים מעליהם:
    ההומו סקסואליות.
    ————

    מר שיינפלד מוכר היטב עם משנתו הסדורה
    כמה חבל, חבל כל כך
    ששירתו איננה מרגשת ואיננה קרבה ובאה לציבור הרחב.
    ————–

    המשורר שיינפלד כמשוררים אחרים האוהבים להתפאר בידיעותיהם המופלגות בנבכי הלשון העברית דרך כרכי אבן שושן, כמו גם דרך יכולתם החלקית
    לחבר חיבורים חביבים על שירים של אחרים מבלי שאמרו שם דבר, להאחז בקרנות המזבח אבל דה – פקטו, שירתם גם נראית כזו.
    משעממת
    יבשה
    פומפוזית ולא מקורית.

    ————–

    משורר המוציא ספר המלמד איך צריכים לכתוב שירה
    מוטב לו שיקרא בספר זה בעצמו
    ואחרי שיקרא מוטב שישכח מה שקרא ויתחיל להבין האם הוא מסוגל לכתוב שירה.
    ———-
    ואולי רק ללמד?

  3. גל הגיב:

    מעניין אותי אם המגיב הקודם, החתום כאן בנקודה בלבד, קרא משהו משל אילן שיינפלד (מלבד אולי השיר המביך שנפלט לו בזמן המלחמה האחרונה), או שמא זהותו של שיינפלד היא שהכתיבה לו את שיפוטו במקרה הזה, או שמא שניהם גם יחד. גם ביקורת נוקבת ניתן לבטא מבלי שאגלי ארס עכורים ינטפו מכל חלקיה ויורידו מכבוד המבקר כמו גם קוראיו. ועוד הטיעון המגוחך הזה, כאילו הבעיה של שירת שיינפלד היא שהיא אינה "קרבה ובאה לציבור הרחב". והרי מדובר בשירה.

    ייקח עוד זמן כנראה עד שיבינו את מלוא התרומה של שיינפלד להעשרת הקאנון השירי העברי במיוחד בתחומי שיר שהיו רדומים או מדוכאים במשך מאות שנים, הן מבחינת התוכן והן מבחינת הצורה. יפה עשה המגיב הראשון, לעומת זאת, שהשכיל להזכיר כי מדובר בפרק אחד מספר שלם. ולעניות דעתי גם מפרק בודד זה יש הרבה מאוד מה ללמוד.

  4. ניצן הגיב:

    היי קוראים לי ניצן,
    אני רוצה לכתוב שירים לחברות שלי במתנה אבל אני לא יודעת איך כותבים שירים. אתם יכולים לעזור לי בבקשה !!!!!

  5. מקס מזור הגיב:

    בטח כותב המאמר היה שמח יותר במשפט – כל מילה בסלע(לקוח מהמקורות). ולגבי עצמותם של דברים עיין בספרו של מנחם בן גם "משלמה המלך ועד שלמה ארצי"

  6. שנון הגיב:

    אני רוצה לכתוב שירים יפים , אהבה ,דיכאון וכו'
    עזרו לי תשלחו לי כמה טיפים וזה מאוד יעזור לי !

    תודה רבה : )
    בבקשה אבל מהר !