בעקבות הסרט "פרו ורבו" על היתְרַבות החרדים

מכללת "עלמא" הקרינה את הסרט "פרו ורבו", סרטה של שוש שלם, שבמרכזו נשים מהעולם החרדי, אמהות לילדים רבים. הבמאית שחדרה לעולמן של שתי נשים חרדיות אמריקאיות, מראה אותן בגדולתן ועליבותן, ותוהה אם הבאת 12 ילדים לעולם היא החלטה מודעת או כורח חברתי-תרבותי.

על אף שבנסיבות שונות ומשונות הוזמנתי לאירוע ההקרנה, נבצר מבעדי להשתתף בו מכורח העול המשפחתי שהוטל על צווארי באותו ערב, כך שבוודאי שאין זה הוגן להתייחס לאירוע ההקרנה עצמו; מה שכן הוגן, זה להתייחס לנושא של הסרט "פרו ורבו". נראה כי הסרט עצמו מציג את עולמה של האישה החרדית מנקודת ראות פמיניסטית-מודרנית, הרואה את האישה מגשימת עצמיות ועצמאית הנוטלת גורלה בידה, זאת בשונה לגמרי מתפיסת עולמה של החברה החרדית, ובכללה האישה החרדית, באשר היא בוחרת לקיים אורח-חיים תובעני-משהו עם כל המשתמע ממעגל חיי משפחות ברוכות הילדים. ומכאן נובעת הביקורת של הבמאית, ביקורת שאינה במקומה; ערכי הפמיניזם החילוני אינם עדיפים על פני ערכי האמונה היהודית-החרדית, ואף לא הוכחו באף הזדמנות כמוכיחים את עצמם לעומתם. זה אולי טוב בשביל להשקיט לכמה חילונים את המצפון, בחינת "הנה, החרדים המסכנים האלה, החשוכים האלה שלא זוכים לאור הגדול של הגשמה עצמית ושחרור האישה", וכולי.

רוני שוב, עיתונאית-הבית ועורכת המוסף "פני אישה" בשבועון "מקור ראשון", כבר יצאה בטורה השבועי על החברה החרדית במונולוג על הסרט "פרו ורבו" שראתה, כפי שמאוחר יותר גם פורסם לידיעתנו באמצעות המדיה האינטרנטית בידי בעלי עניין בפרסום מאמרה: "ללדת שבי אחריך". אבל ב"עלמא" לא ראו לנכון להזמינה להופיע ולהגיב על הסרט מנקודת מבט של "אחת שבאה מבפנים", כחלק אינטגרלי מתופעה חיה המתוארת בסרט התיעודי. בטוחני שלא היתה מתנגדת לבוא ולהעשיר את הדיון. אך לדידם של מארגני ההקרנה והדיון שבעקבות, האם יכולה בכלל להיות יותר סובייקטיבית מגב' שוב החרדית?! מה, וכי יש יותר אובייקטיבית בעולם מכלכלנית קפיטליסטית/סוציאליסטית שהוזמנה להגיב בעמדותיה על התופעה?! נו, שוין.

יש לי! יש לי אמירה משלי על התופעה הקיומית, שלעניות-דעתי הסרט אך מתיימר לטפל בה בשטחיות הניכרת. ברשותכם, הבה ונקדיש מעט זמן ומחשבה על התופעה בכללותה, מנקודת מבט מעט מעמיקה עניינית.

                                

                                  הולדת ילדים

המשורר החרדי יוסף עוזר בשירו "ללדת ילדים" (פורסם במקור במוסף "תרבות וספרות" היוקרתי של עיתון "הארץ": 5.9.03) מעלה לדיון נקודה ארכימדית שלימדו הנאצים את היהודים לדורות הבאים, שלא בכוונתם תחילה:

כְּשֶׁיַּעֲקֹב אָבִינוּ נִמְלָט עִם נְשׁוֹתָיו

וִיְלָדָיו

הֵם הִשְׁאִירוּ אֶת הַמִּשְׁקָפַיִם

בִּמְקוֹם סֵתֶר וְאֶת הַנַּעֲלַיִם וְאֶת הַצַּמּוֹת

וְשִׁנֵי זָהָב.

עֻבְדָּה שֶׁלֹּא מָצְאוּ אוֹתָם עַד הַיּוֹם.

רַק אַחֲרֵי שָׁנִים הֵם הִתְגַלּוּ כֻּלָּם

מְסֻדָּרִים יָפֶה בְּיַבֶּשֶׁת אַחֶרֶת

לָכֵן כְּשֶׁאוֹמְרִים לִי שֶׁיְּהוּדִים צְרִיכִים

לָלֶדֶת פָּחוֹת יְלָדִים אֲנִי לוֹקֵחַ מִשָׁם זוּג

מִשְׁקָפַיִם

כְּדֵי לִרְאוֹת מִי הַמְדַבֵּר

וַאֲנִי רוֹצֶה לָתֵת לוֹ שֵׁן זָהָב

כְּדֵי לְהַשְׁתִּיק אֶת תַּאֲוָתוֹ הַתְּבוּנִית

לְחִסָּכוֹן.

אֲנִי אוֹמַר לוֹ צֵא, הַבֵּט הַשָׁמַיְמָה

וּסְפֹר אֶת שֵׁשֶׁת מִילְיוֹנֵי הֵכּוֹכָבִים,

כִּי תּוּכַל לִסְפֹּר אוֹתָם

תִּסְפֹּר לְאַט אֶת הַנַּעֲלַיִם.

תּוּכַל לִסְפֹּר רַק חֵצִי

וּלְהַכְפִּיל בִּשְׁתַּיִם.

         היו ניצולים ששרדו את מחנות ההשמדה שהקימו הנאצים, והחליטו שאַל לו לאדם להביא ילדים לעולם שאחרי אושוויץ. כזו היא, למשל, עמדתו של הסופר היהודי-ההונגרי אימְרֶה קֶרטֶס, זוכה פרס נובל לספרות לשנת 2002. קרטס כתב יצירה ספרותית ושמה "קדיש לילד שלא נולד", ובה כתב על "ילדו", שאותו סירב להביא לעולם שהרשה את קיומו של מחנה המוות אושוויץ. כמוהו המשורר פאוּל צלאן, הסופר פְרימו לוי והוגה הדעות ז'אן אָמֶרי, שלושתם ניצולי שואה שאיבדו עצמם לדעת לאחר שלא הצליחו להשתחרר מהטראומה של השואה. ארבעתם, אגב, היו מתבוללים למחצה, לשליש או לרביע; ארבעתם לא זכו לחינוך המעמיד את קדושת החיים כמוטיב מרכזי בזהותם היהודית. כך שאין להרבות פליאה על עצם אי-בחירתם בהמשכיות החיים, אם זה על-ידי שלילת ההולדה ואם זה על-ידי שליחת יד בנפשם מתוך אובססיה של ייאוש ומבוכה. בחירה זו, מובילה בהכרח לכיליונו ואובדנו המוחלט של העם היהודי, וממילא כלל לא מועדפת.

וישנם, לצערנו, גם הוגי דעות בישראל שמכאיבה להם העובדה שהאוכלוסייה היהודית בישראל הולכת ומתרבה (אם כי במידה פחותה מן הרצוי, וראו להלן), והם נאבקים בתופעה בשצף-קצף.

המצווה התרי"ד

לא כזאת היתה מסקנתו של הפילוסוף היהודי אמיל פקנהיים (1916-2003), אף הוא ניצול שואה ואולי דוברה המובהק ביותר של המחשבה היהודית המודרנית בימינו, שהעניק לה את ביטוייה המפורסמים ביותר. פקנהיים התייחס למערכת של תרי"ג המצוות שיצקו תוכן ביהדות הנורמטיבית, ולדבריו, באושוויץ הצטווינו במצווה חדשה. קולה של אושוויץ העולה מתוך אפר המשרפות מצווה על הניצולים לקיים את המצווה החדשה, ה-614 במספר, זו הנוספת לתרי"ג המצוות מהתורה והמכונה בפיו: "המצווה התרי"ד".

"ליהודים של היום אסור להנחיל ניצחונות להיטלר לאחר מותו!", טען פקנהיים, "הם מצוּוים להישאר בחיים כיהודים, לבּל ייכחד העם כולו. הם מצוּוים לזכור את קורבנות אושוויץ, לבל יימחה זכרם. […] ליהודי אסור להיענות לניסיונו של היטלר להחריב את היהדות על-ידי שיתוף הפעולה בהריסתה. בימי קדם, החטא החמור ביותר של היהודי היה עבודת אלילים. היום, החטא החמור ביותר הוא להיענות להיטלר על-ידי עשיית מלאכתו".

המצווה היא לקיים את העם היהודי קיום לשמו, לאחוז ככל יכולתנו בקיום היהודי. היטלר הפך את הקיום היהודי לפשע. עצם קיומנו כיהודים הופך משום כך לקריאת תיגר נגד כוחות הרשע השטניים. המצווה היא לא להניח בשום אופן ובשום רגע לצורר לנצח בדיעבד. וכך מסביר פקנהיים: "אני מודה, שבעבר התנגדתי לפילוסופיות יהודיות שצידדו בהישרדות לשמה, הישרדות בלבד. שיניתי את דעתי. אני מאמין כעת שבעידן הזה, העובר כל דמיון, אפילו מחויבות קולקטיבית לקיום יהודי – קיום בלבד – מהווה מענה רב-עוצמה שיש לו השלכות נרחבות ביותר". יש בכך, לדבריו, "הצהרת אמונה עמוקה, אם כי חלקית, בעידן של משבר, שבו יש סכנה שמענה יהיה בריחה מתוך אובדן העשתונות או מתוך ייאוש מוחלט".

בעבור פקנהיים, ההחלטה לגדל ילדים כיהודים בעולם שהניח לאושוויץ להתרחש, היא הצהרת אמונה עילאית. ההישרדות היהודית היא המצווה שעליה נצטווינו בשואה. אך לצערנו הרב, בעשרות השנים שחלפו מאז הכריז פקנהיים על המצווה של מחויבות לקיום היהודי, התברר שלא כל המגזרים בעולם היהודי מקיימים אותה: שיעור הילודה של היהודים בתפוצות הולך ויורד, והוא עומד על פחות משני ילדים למשפחה, ופירוש דבר: מאזן שלילי; תאוצת ההתבוללות גברה על העלייה בשיעור נישואי התערובת. המטרה שלא לתת להיטלר לנצח, לא הושגה עד כמה שהדברים נוגעים לשמירת הקיום היהודי.

אולם, קבוצה אחת של יהודים מקיימת את מצוותו של פקנהיים למהדרין. אלה הִרבו ומרבים ללדת ילדים, שיקמו את עולמותיהם שחרבו, והתגלו כאמני ההישרדות. האירוניה בכך היא שקבוצה זו כופרת בכל יסודות מחשבתו של פקנהיים. בעבור אלה, החרדים (כפי שהם מכונים על שום חרדתם-דאגתם לקיום מצוות האל; "שמעו אל דבר ה' החרדים אל דברו" – ישעיהו סו, ה; "והחרדים במצוות אלהינו" – עזרא י, ג), שמירת המצוות היא הערך הראשון במעלה, ולא שמירת האומה. קיום חילוני של היהודים כמוהו כחוסר קיום יהודי בכלל.

יש נקודה שבה חוכמת הדת משפיעה ישירות על הדמוגרפיה. פקנהיים כתב דברים נוגעים ללב על הולדת ילדים יהודים אחרי השואה. יותר ממיליון ילדים נרצחו בדם נאצי קר כקרח, לא בגלל תודעתם שלהם אלא בגלל תודעתם היהודית של סביהם וסבותיהם. "האם נעז, מבחינה מוסרית, לגדל את ילדינו כיהודים", שאל פקנהיים, "ולחשוף את צאצאינו לסכנה של אושוויץ שנייה בעוד כמה עשרות או מאות שנים בעתיד? ומבחינה יהודית, האם נעז להימנע מלגדל ילדים יהודים, ונשלים בכך את עבודתו של השטן?" והוא מוסיף: "נשמתי נדהמת מבחירה בלתי-אפשרית זו, שאין לה תקדים בתולדותיה של שום אמונה בעולם".

פקנהיים טועה בהערה אחרונה זו. התלמוד מזכיר שהיהודים במאה השנייה לסה"נ, שעברו את חורבן בית המקדש, הדיכוי האכזרי של מרד בר-כוכבא וגזֵרות אדריונוס, ניצבו בפני דילמה זהה. נאמר בשמו של רבי ישמעאל: "מיום שפשטה מלכות הרשעה שגוזרת עלינו גזרות רעות וקשות… דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אישה ולהוליד בנים ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו" (בבא בתרא ס, ע"ב). המשפט המצמרר הזה מלמד אותנו שהיהודים בדורו של רבי ישמעאל סברו שמן הדין הוא, שלא יביאו ילדים לעולם שכזה. אך רבי ישמעאל מוסיף ואומר, שאנו נמשיך ונתקיים, נישא נשים ונקים משפחות, אך נשאיר את נקודות הזיכרון לזכר חורבנה של ירושלים (שבירת הכוס בחופה, השארת שטח קטן שאינו מסויד לזכר החורבן, ועוד).

האם משתמע מכך שזו אמונה בלתי-הגיונית? חכמינו ז"ל דנו בעקיפין בסוגיה זו במסגרת של שיחה המתנהלת בין שתי דמויות מקראיות, עמרם ובתו מרים, בזמן גזרתו של פרעה להשליך אל היאור כל יילוד זכר מבני-ישראל (סוטה יב, ע"א; שמות רבה, פרשה א). עמרם ושאר בני ישראל, לפי מסורת חז"ל, נתנו גט לנשותיהם וסירבו להוליד ילדים. בתו של עמרם מחתה: החלטה זו, אמרה, חמורה אף מגזֵרתו של פרעה, שכן יש בה משום גזרת מיתה על בנים וגם על בנות ומניעה של העולם הזה וגם של העולם הבא מבני-ישראל. עמרם נתרצה, והוא ואשתו ילדו בן: את משה. מוסר ההשכל מובן. הגאולה צומחת מתוך האמונה. אמונה בעתיד אינה רציונלית או בלתי-רציונלית, אבל בעת דילמה קשה היא המבחן המכריע לאומץ-הלב לבחור את הבחירה הדתית – לקיים מצוותו של בורא העולם בכל מצב.

כפי שהיטיב לבטא המשורר יוסף עוזר בשירו המאוחר יותר "תודה, מרים":

כְּשֶׁצַפְתָה מִרְיָם בְּתוֹךְ הַסּוּף בְּתִינוֹק אֶחָד נוֹלָד                               

הִיא חַשְׁבָה עַל גְדוֹל הַדּוֹר, אָבִיהַ שֶׁפָּסַק                             

לֹא לְהבִיא עוֹד יְלָדִים. תארו לכם:

הִיא, אִשָּׁה, שבכל דור ודור

מעמִידָה אוֹתוֹ עַל טָעוּתוֹ

כְּמוֹ נָשִׁים הַרְבֶּה, בּוֹרְאוֹת מְרֶחֶם, עַל טָעוּתוֹ הַמִּזְעֲרִית,

איך לא חשב

עַל אִמָא-לֶה יוֹכֶבֶד שֶׁהַלְכָה בִּצְעָדִים שְׁקֵטִים

לַחֲדַר הַשֵּׁינָה, מֵרִיעָה בַּחֲצוֹצְרוֹת הַרֶחֶם

מה גְבָרִים שומעים בסוגיות הרי גורל?

ועכשו? הו הַתֵּבָה, נשים רעולות מתרועה, טֻבְּעוּ בליפסטיק

הגברים קשוחים כמו ממרח צמחי, מופרכים כמו גוֹמֵא.

ראויים לפינוק: לְמען שְׁמוֹ, בְּאַהֲבָה.

מאחורי הגב –

שוב צופָה מרים – – – פרעה נמצא,

אבא גרוש מאמא עילאה

וההריון? אין הריון. הוא תלוי במוצא פיה

כן, היא מכפתרת משהו

יש איזה סיכות יש, בין שיניה

השקט הזה קצת מתארך, הקרע והתפר

היא אולי תצרח הפעם בעַצְמִי.

בעקבות השואה והירידה בשיעורי הנישואין וקצב הילודה בקרב יהודים החליטו נחושה האורתודוקסים, ובעיקר חצרות החסידים ובני הישיבות, להוליד ילדים רבים, וכמובן ששיעורי הילודה בקרבם היו תמיד גבוהים יחסית, בשל הציווי המפורש בתורה בעניין זה ("פרו ורבו"). הם כופרים לחלוטין בטענותיו של פקנהיים, שהשואה חוללה חידוש בהיסטוריה היהודית; שנצטווינו לאחריה במצווה חדשה, ה-614 במספר, ושלאחר השואה היהודים מצווים להתקיים קיום לשמו. וכאמור, הדילמות שמעוררת השואה אינן חסרות תקדים, ודווקא לכן פותחות הן פתח למענה המסורתי של האמונה היהודית, דהיינו: אמונה בעתיד ועשייה להגשמתו.

זו האמונה שעליה מושתת המענה-ברוח-המסורת לשואה. במקום לעסוק בהרהורים פילוסופיים על משמעות השואה, הניצולים מקרב החסידים ובני הישיבות של מזרח אירופה שוקדים על ילודה גבוהה כדי למלא את מקום הדור שאבד, ועל שיקום העיירות והמוסדות שחרבו, בישראל ובאמריקה. יש בכך מעין אמירה שמן המוות יגאלו רק חיים חדשים.

 

הרב אלחנן וסרמן הי"ד. "האש שתבער בעצמותינו היא האש אשר תקים מחדש את העם היהודי".

ואם בהולדת ילדים עסקינן, הרי דימוי התחייה הוא הדימוי החזק ביותר שנוצר בעקבות השואה. עד היום מהדהדים באוזנינו דבריו של הרב אלחנן וסרמן, אחת הדמויות הבולטות ביותר בעולם הישיבות שבמזרח אירופה, כשעצרוהו הנאצים בגטו קובנה ב-1941. הרב אמר לשניים-עשר תלמידי-החכמים שנורו עִמו למוות: "האש שיבער בעצמותינו היא האש אשר תקים מחדש את העם היהודי" (נמסר מפי תלמידו הרב אפרים אושרי). הרב יששכר שלמה טייכטל, שהיה אב-בית-הדין וראש הישיבה בפישטיאן, כתב דברים ברוח דומה לפני שנרצח על קידוש השם ברכבת בדרך מאושוויץ למחנה בגרמניה במסגרת  מצעדי המוות של שלהי המלחמה ב-1944: "נמצא, שאם נעזוב את ארצות הגולה ונשוב לארץ-ישראל, עוד נחולל תיקון לנשמות אחינו בני ישראל שנרצחו ונפלו על קידוש השם פה בגלות, מכיוון שבזכותם יש לנו סיבה לשוב לאחוזת אבותינו. כך נוכל לקרב את תחייתם" (י"ש טייכטל, "אֵם הבנים שמחה"). ואכן, על אדמת ארץ ישראל מתרחשת מעין תחייה אחרי האסון, תחילת התיקון של עולם שהתנפץ לרסיסים.

העובדה המעניינת ואפילו מדהימה היא, שאחרי השואה באה פריחה גדולה של היהדות התורנית. פריחה חסרת תקדים של עם ישראל בארצו, שיקום ובניין החברה היהודית ושגשוג מופלא של עולם התורה. בעיניים זרות עלול להיות משהו מגוחך בכך, שבישראל ובארה"ב יש ישיבות ששמן כשם העיירות בפולין, בליטא ובהונגריה, שבה עמדו ישיבות שחרבו ורוב תלמידיהן הושמדו: סלובודקה, מיר, פוניביז', בעלז, סאטמר (הלא היא העיר סאטו-מארה שברומניה) וכיו"ב, אבל אפילו ליבו של הלא-מאמין יכול להיפעם מכך, שהמשך השתלשלות השמות האלה ופריחתן של הישיבות שבאו על מקום אלה שחרבו, מלמדות על סוג של ניצחון על המשמיד.

                             

זו האמונה שעליה מושתת המענה-ברוח-המסורת לשואה. במקום לעסוק בהרהורים פילוסופיים על משמעות השואה, הניצולים מקרב החסידים ובני הישיבות של מזרח אירופה שוקדים על ילודה גבוהה כדי למלא את מקום הדור שאבד, ועל שיקום העיירות והמוסדות שחרבו, בישראל ובאמריקה. יש בכך מעין אמירה שמן המוות יגאלו רק חיים חדשים.

                              הדמוגרפיה היהודית

שיעור הילודה הנמוך בקרב היהודים הוא מקור לדאגה שמן הראוי כי תדיר שינה מעינינו. השפעתם של החילון, עליית רמת החיים והתיעוש היא כשל אמצעי מניעה. שיעור הילודה בקרב היהודים היה לרוב גבוה משל שכניהם במאות ה-18 וה-19, אך השפעת המגמות החדשות הביאה לשינויים חדים. במהלך המאה העשרים, מספרם הממוצע של הילדים למשפחה בקהילה היהודית האמריקנית נמוך מהממוצע הלאומי. לפי הנתונים הדמוגרפיים, בשלב מסוים בשנות ה-70 ירד שיעור הילודה ל-1.2 ילדים במשפחה, הרבה מתחת לרמת איזון האוכלוסין. מאז חל שיפור-מה בשיעור הילודה, אך התמונה הדמוגרפית הכללית עדיין במגמת ירידה. כך גם באשר ליהודי בריטניה. מספרם הצטמצם לפי הנתונים הדמוגרפיים מ-450 אלף בשנות ה-50 ל-330 אלף היום.

         מאחר והסרט עוסק בעיקר בשתי משפחות חרדיות אמריקאיות שהסכימו לשתף פעולה עם הבמאית שוש שלם, מן הראוי להציג את הסטטיסטיקות האמריקאיות שציטט ג'ק ורטהיימר, בגיליון אוקטובר של Commentary, שכלל לא מעודדות. במהלך חמישים השנים האחרונות לא גדלה כלל הקהילה היהודית באמריקה, למרות שקלטה לפחות 500 אלף מהגרים יהודים. מתוך 5.5 מיליון איש, המסווגים כיהודים על-ידי הדמוגרפים, יותר ממיליון אינם מוכרים כיהודים על-פי ההלכה היהודית. לפני 50 שנה המספר המקביל שאף לאפס.

            הגיל החציוני של האוכלוסייה היהודית באמריקה גבוה בשבע שנים לעומת כלל האוכלוסייה. נשים יהודיות מתחתנות בגיל מאוחר יותר, וכשהן נישאות יש להן פחות ילדים. מן הסקרים עולה מסקנה נוספת: הדתיים הם עתידה של יהדות אמריקה. בקרב היהודים הקשורים לבתי-כנסת, יש יותר צעירים דתיים מאשר נציגי כל קבוצה אחרת.

דומה כי מצב עגום זה קיים ברוב קהילות ישראל בעולם, וגם המצב בישראל רחוק מלהשביע רצון. במשפחה ממוצעת באוכלוסייה היהודית, כולל המשפחות החרדיות, יש 2.7 ילדים, ואילו במשפחה ממוצעת בקרב לא-יהודים יש שבעה או שמונה ילדים. על-פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס), המשפחות היהודיות קטנות יותר: מספר הנפשות הממוצע בהן עומד על 3.1 לעומת 5.1 נפשות אצל ערבים. מנתוני הלמ"ס עולה עוד כי האוכלוסייה היהודית בישראל היא ה"מבוגרת" בקבוצות האוכלוסייה, שכן כ-12% ממנה הם בני 65 ומעלה, וחלקם של בני 75 ומעלה מתוך אוכלוסייה זו הוא קרוב לחצי ועומד על 46%. מנגד, האוכלוסייה המוסלמית היא ה"צעירה" ביותר: רק פחות מ-3% בני 65 ומעלה. כמו כן, 25.5% מהאוכלוסייה היהודית הם ילדים, ואילו אצל המוסלמים מגיע שיעורם של הילדים באוכלוסייה ל-43.2% (נכון לסוף 2002). שני הנתונים האחרונים מצביעים בעיקר על ריבוי טבעי בשיעור נמוך יחסית בקרב האוכלוסייה היהודית בישראל.

מצב דמוגרפי זה עלול להביא לחיסולו, חלילה, של העם היהודי היושב בציון במהלך עשרות השנים הקרובות. עידוד הילודה בקרב הציבור היהודי הוא צו השעה, צורך לאומי. העלאת יהודים לישראל חשובה וחיונית לקיומו ולהמשכיותו של העם, אבל העלייה הפנימית, הילודה, חשובה לא פחות ואולי אף יותר. וברצוני לציין ולהדגיש – בלי להיכנס לתחרות עם העולם הערבי בנושא הדמוגרפי – מטרתנו העיקרית צריכה להיות: המשך הקיום של יהודים, בעולם שידע להיות אכזר כל-כך כלפי היהודים, בשל מוצאם היהודי וקיומם כיהודים לכל דבר ועניין.

 

בעקבות השואה והירידה בשיעורי הנישואין וקצב הילודה בקרב יהודים החליטו נחושה האורתודוקסים, ובעיקר חצרות החסידים ובני הישיבות, להוליד ילדים רבים, וכמובן ששיעורי הילודה בקרבם היו תמיד גבוהים יחסית, בשל הציווי המפורש בתורה בעניין זה ("פרו ורבו").

ולא זו בלבד אלא אף זו. אמנם, כאמור, היהודים האורתודוקסים, החסידים ובני הישיבות, החליטו נחושה להעמיד ילדים רבים ככל האפשר כדי לאזן את הדמוגרפיה היהודית בעולם, אבל האמת היא שהם מעמידים משפחות גדולות כי כך היא דרך הטבע האנושי; האדם החי חיי משפחה תקינים יולד ילדים כפי שהבריאה מאפשרת בידו, והבריאה האנושית-הטבעית כמובן נבראה ונוצרה בידי האל, המצווה: "פרו ורבו". ואם יראו צורך להתערב במהלכה של הבריאה הטבעית יהיה זה בדרך-כלל כדי לסייע בהולדה, ולא כדי להפריע (כגון: באמצעות תרופות, ניתוחים, הפריות וכד'). לא ייתכן שהחיים הנורמטיביים יהיו תוך התערבות מתמדת בטבע הבריאה האנושית. היהודים יולדים ילדים כי הם יולדים ילדים וזהו. גם אהבת הילדים טבעית היא, בדומה לאוהב כסף אמיתי אשר לא ישבע כסף לעולם, כך אוהב ילדים אמיתי לא ישבע ילדים והם ממש תאווה לעיניו. רבים מן ההורים המעמידים צאצאים הרבה – אינם עושים זאת מסיבות אידיאולוגיות; מדובר בתופעה שאין צורך להסבירה, והאחרים – המסרבים לבוא בברית הנישואין ולהוליד ילדים – הם היוצאים-מן-הכלל, והימנעותם היא המעוררת תמיהה ומצריכה סרט תיעודי סנסציוני.

רבים מן ההורים המעמידים צאצאים הרבה – אינם עושים זאת מסיבות אידיאולוגיות; מדובר בתופעה שאין צורך להסבירה, והאחרים – המסרבים לבוא בברית הנישואין ולהוליד ילדים – הם היוצאים-מן-הכלל, והימנעותם היא המעוררת תמיהה ומצריכה סרט תיעודי סנסציוני.

                      בין משמעויות אתניות למשמעויות דתיות

היהדות היא דת של עם, שכן ישראל הוא העם היחיד בעולם שדתו היא רק שלו. הנצרות, האיסלאם והבודהיזם התפשטו על פני כל העולם, ועמים רבים דבקים בהן. הדת היהודית היא דתו של העם היהודי, ואין עם אחר זולתו שמחזיק בה. על כן לא ניתן להפריד את הדמוגרפיה מחוכמת הדת. המצווה הראשונה בתורת ישראל היא "פְרוּ וּרבּוּ" (בראשית ח, יז). ההבטחה לאבות, החוזרת ונשנית לאורך כל ספר בראשית, היא שמשפחת בני-הברית תִרבה ככוכבי השמים או כחול אשר על שפת הים. ואולם אין להבינה כפשוטה ממש. לאמיתו של דבר, מן הבחינה המספרית תמיד היינו מתי-מעט, ובמקרא אף ניכר מתח מתמשך בין ההבטחה למציאות, כפי שאמר משה לישראל: "לא מרֻבכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם כי אתם המעט מכל העמים" (דברים ז, ז). נביאי ישראל חוזרים ומזכירים שלארץ ישראל לא תשוב אלא שארית הפלֵטה בלבד. בני-הברית עִם א-לוהי ישראל חיים תמיד על סף ההיעלמות, ושורדים רק בזכות הנסים.

למספר היהודים בעולם יש גם השלכות דתיות, לא רק אתניות. המסורת היהודית קובעת שבמעמד הר סיני נכרתה ברית שבה התחייב העם לשמור את חוקי התורה, ואלהים הבטיח להגן על עמו בארצו ולשומרו מכְּליה בגולה. נצחיותו של אלהים הבטיחה את נצחיות הברית, ומכאן את נצחיות קיומו של עם ישראל.

בהתמודדות עם הבעיות הדמוגרפיות של העם היהודי, המצווה "פְרוּ וּרבּוּ" צו השעה היא, ובכלל לא נושא לסרט תיעודי סנסציוני מעורר הדיונים הפומביים.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה חרדים ישראלים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

0 תגובות על בעקבות הסרט "פרו ורבו" על היתְרַבות החרדים

  1. אורן הגיב:

    טרם הצליחה להתמודד בצורה ראויה עם גלי העליה של שנות ה-90 ,לכן לא ממש ברור לי איך היא אמורה להתמודד עם עשרות אלפי משפחות "ברוכות ילדים". האם זה מה שאנחנו צריכים כרגע ? עוד משפחות נתמכות ע"י ביטוח לאומי ושירותי הסעד?

    אנחנו עדיין, ואני מדגיש-עדיין , חיים במדינה חופשית שכל גילוי דעת באשר הוא מבורך ואף רצוי. הדרך להפיכה לחברה פרימיטיבית, בדלנית ונחשלת היא הדרך אותה אתה מציע – "צו השעה היא, ובכלל לא נושא לסרט תיעודי סנסציוני מעורר הדיונים הפומביים."

  2. אורי הגיב:

    אורן,

    אני לגמרי לא מצפה ממדינת ישראל להקדיש משאבים כספיים לעניין הזה, כי לדידי היא כבר מזמן לא מדינה יהודית, עם אינטרסים יהודיים מובהקים. כגוף דמוקרטי גרידא, מוסדות המדינה פוטרים עצמם מכל מחויבות מדינית כלפי אזרחיה, בניגוד למהותה של הדמוקרטיה השלטונית. מדינת ישראל שואפת ומתיימרת להיות הנאורה והמתוקנת שבמדינות העולם, ואילו היא דומה יותר לאחרוני מדינות העולם השלישי ואף העשירי. האם יש לך מושג מהו סכום מענק הלידה במדינות אירופה הנאורות כמו: אוסטריה, צרפת ובלגיה? ידידי האירופים מספרים על 3,000 יורו בחודש! יש לך מושג כמה כסף זה באירופה? כאשר תקופת "חופשת הלידה" נמשכת במשך שנתיים מיום הלידה וממש לא חודשיים-ושלוש-שבועות דלים וזניחים כנהוג במדינת ישראל הנאורה-בעיני-עצמה.
    ברור שיש כאן את תקציב הביטחון הגדול ביותר ברחבי העולם, עד כי לא נותרו הפרוטות לתקצוב החינוך והבריאות ושאר צרכי הקיום של אזרחי מדינת ישראל לגווניהם הלגיטימיים.
    כך שאולי לא נצפה ואף לא נדרוש מהמדינה מאומה. די לנו ב-120 ₪ המסכנים שביטוח הלאומי מפקיד כל חודש בעו"ש עבור הוצאות המחיה של הרך הנולד (משהו כמו בקושי 3 קופסאות סימילאק המספיקות לשבוע וחצי, שלא לדבר על הוצאות הטיטולים ושאר צרכי התינוק). נסתפק במועט ושאולמרט ושרון ופרצ יקבלו תקציבי עתק למסע תעמולת הבחירות הסיסמתית-סינטתית שלהם, יפרנסו את משרדי הפרסום השבעים ומדושני העונג וכו'. זה דרכו של עולם…

    אני רק חושב שצריכה לקום תנועה חילונית שתתבע יעד של 18- ח"י מיליון בארץ ישראל. ללא קשר למוסדות המדינה שהיא גוף דמוקרטי עלוב בישראל, אלא גוף יהודי שישנס מותניו ויכנס מאמצעיו הכספיים ונרתם כולנו להחייאת העם הישראלי-היהודי. להשיב לנו את מיליוני הילדים שנהרגו בשואה, אורן.
    צריך לשתול תודעה נבונה בנשים-אימהות צעירות שהן אינן "קרבנות השואה" בהולדת ילדים מודעת כזאת, שהרי עצם הקיום שלנו בכל מקום ברחבי העולם כיהודים הוא, איך לומר בעדינות, פרובוקציה לעיניים.

    הולדת ילדים היא תשובת המבקשים להיות. והקיום שלנו רעוע למדי.

  3. יוסף עוזר הגיב:

    תומרקין כינה פעם את הילדים … עלוקות.
    פעם שמעתי בכנס של עובדים סוציאליים על הנושא – איש סוציולוגיה בכיר שאמר: אני יודע דבר אחד – אם אנחנו החילונים מביאים מעט ילדים – זה אומר משהו על יחסינו לחיים, בניגוד למה שזה אומר על יחס החרדים לחיים. אצלנו המיעוט של הילודה אומר: אנחנו מיואשים – בגלל העומס של החיים, בגלל ההיסטוריה של המלחמות בגלל יוקר הטיסות לחוץ לארץ וצפיפות הדיור, מיואשים – מהחיים. החרדים -הם אומרים : יש לנו אמונה בחיים, תקווה גדולה בחיים. לכן אנחנו מעבירים את אמונתנו בחיים – לדור החדש . ההבדל הוא בין בעלי האופטימיות לבעלי משהו אחר. כך הוא אמר. אעיר כאן שראוי להרהר – מה עושה את ההבדל בין האופטימיים לבין בעלי המשהו אחר הזה ?
    יש לנו מדינה? יש ביטוח סוציאלי? נגמלנו כבר מתסביך השואה, לא ? הצבא יודע לעשות רובה שיורה מהפינה? מזל"ט יש ? עמוס עוז לא תורגם כבר לסינית? מה חסר? הרי לא צריך חיתולים. יש אפילו טיטולים למבוגרים שנשארו ממנהיגי הציונות הדינוזאוריים. חול למשחקים? [באמת גנבו הרבה חול מהחופים] מה חסר? בכי של תינוקות חסר.

  4. אבא ל2 הגיב:

    מזל"ט ? רובה שיורה מעבר לפינה ?מדינת ישראל ? – כל אלה לא נעשו ע"י החרדים.

    להם יש אמונה, שאני כבר אפרנס אותם איכשהו.

    לי, מה לעשות, יש חישוב של כמה ילדים אני יכול לגדל באופן ראוי.
    לתת לכל אחד פינה משלו ללמוד והתפתח. לשבת עם כל אחד שעה בערב, כשאני חוזר מהעבודה.
    לקחת את כולם לטיול במכונית בשבת, שעולמם לא יהיה צר כרוחב השכונה.
    אוהב ילדים צריך לראות בכל אחד מהם עולם מלא, ולא רק את מניית כולם יחד למספר גדול ככל האפשר.

  5. מה הופך אותך כל כך משוכנע שלחילונים מספר נמוך יותר של ילדים בגלל "יאושם מהחיים"? אולי המספר הנמוך נובע מאמונה שיש ביכולתם להעניק חיים טובים יותר ל1(או שניים או שלושה) ילדים מעשר לעשרה?

    ועוד – הקצבאות הגבוהות בחו"ל נועדו לעודד ילודה מעל לסף מסויים כלומר לעודד ריבוי אוכלוסיה בעידן של מיעוט אוכלוסיה אב בהחלט לא נועד לעודד פיצוץ אוכלוסין. אם ממוצע הילדים למשפחה אירופית היה 4 ילדים במקום פחות משניים – לא היו מחלקים להם קיצבה לעודד ילודה נוספת (וגם לא היו יגולים לחלק קצבאות כאלה גם אם היו רוצים…). כל דבר צריך לשפוט לגופו

    אין בכוונתי לעודד מיעוט ילודה (או ריבוי מוגזם) אבל הכתיבה מרובת סימני הקריאה שלך נסמכת בעיקר על השערות לא מבוססות, שיפוטיות מתנשאת, והוצאת דבר מהקשרו שלא להתחכם ולומר עירוב מין בשאינו מינו.

    ולסיום – עד כמה שזכור לי אדם יוצא די חובת פרו ורבו בלידת בן ובת (כלומר סה"כ 2) על מנת לקיים לתוהו בראה לשבת יצרה.

  6. אורי הגיב:

    אה כן, החרדים הרי "העלוקות היושבות על עורקי התקציב", כאחת מהאימרות השדופות שהופרחו בחלל האווירה הדחוסה של החיכוך החילוני-החרדי. וזהו מוטו מקובל מאוד בכל שדרות העם.
    למזלם, כמעט בכל תחום שבו הם מותקפים הם מגלים גם את החילוני "הצדיק בסדום" המגן עליהם. הגינותו אינה מניחה לעמדתו העקרונית נגד החרדים לעוות את העובדות. את השירות הטוב ביותר הגיש להם בשנת חייו האחת לפני אחרונה של הפרשן אריה כספי. במאמר מפורט ב"מוסף הארץ" (15,2,02) הוא חשף את ערוות ההתנפלות העונתית על הציבור החרדי בעת בניית התקציב, את חוסר מקצועיותם של העיתונאים זריזי המקלדת, את התעלמותם מן העובדות ובלבד שעוינותם הבסיסית כלפי החרדים תבוא לידי ביטוי נאות.
    "כולם מאשימים את החרדים", כתב, "אף אחד לא מתעניין בעובדות". זו בדיוק הטענה שהחרדים משמיעים ללא הרף, אך איש אינו מעוניין לשמוע: אנא בדקו גם את העובדות. אי-הרצון לנהוג על-פי כללי הגינות מינימליים מחזק את התחושה של החרדים שמדובר בעוינות בלתי נשלטת.
    המשיך כספי: "הברווזים חגגו בתקשורת בימים שבהם אושר תקציב המדינה. לא היה כמעט שום קשר בין הכותרות שעסקו בתקציב לבין העובדות היבשות. התקשורת כולה, הכתובה והאלקטרונית, ניצלה את דיוני התקציב למסע אנטי-חרדי שספק אם היה כמותו. היו פה ושם כתבים שניסו לדווח אמת, אבל העורכים דאגו לשפץ את העובדות בעזרת הכותרות".
    אחרי שכספי תיאר במאמרו את העדר האמת בפרסום ששולט בדיווחי התקשורת הישראלית, התמודד עם השאלה היסודית: לא רק האם החרדים מקבלים יותר ממה שמגיע להם, אלא גם – מה מגיע להם? בניתוח ענייני בדק את הסעיפים השונים של תקציבי החינוך והתרבות, שלא אלאה את הקוראים בפרטים אלו, כי אפשר לקרוא את ממצאיו במאמר (סורו נא ל"ארכיון הארץ" באינטרנט).
    מסקנתו, שימו לב: "בסך הכול מקבלים המוסדות החרדיים מכל המקורות התקציביים ביחד פחות מחלקם באוכלוסייה." (!!!)
    גם מניתוח חוק משפחות ברוכות ילדים, שרבים ראו בו אות ברור לשוד הקופה הציבורית על-ידי החרדים המשופעים בילדים, מתברר שלא כצעקתה: "שווי ההטבה הכולל הוא 400 מיליון שקל", בדק וכתב כספי. "רק כמחצית מהסכום מגיעה למשפחות החרדיות. מהשאר נהנים ערבים ומתנחלים, שגם להם משפחות מרובות ילדים. וגם כמובן מעט חילונים, שיש להם חמישה ילדים ויותר… ערך ההטבה שמקבלים החרדים לפי החוק הזה הוא פחות מפרומיל אחד מתקציב המדינה." (!!!)

    ואם כבר בענייני חרדים עסקינן, הנה משהו על "החרדים שאינם עובדים ואינם משלמים מסים". על-פי הנתונים של מכוני הסקרים, כמו: מכון "גיאוקרטוגרפיה", עולה כי יש 550,000 חרדים במדינה, שהם 9.16% מכלל האוכלוסייה, ובשל שיעור הילדים הגבוה – רק 6.5% מכלל בתי האב. 42% מהגברים החרדים עובדים, לעומת 90% מכלל הציבור. ובכן, קודם כל, גם על-פי נתונים אלו כמעט מחצית מן הגברים עובדים. והנתונים מתעלמים מן העובדה שבבתים חרדיים רבים, הנשים הן המפרנסות. כך שיש להניח שברוב המוחלט של משקי הבית החרדיים אחד מבני הזוג עובד. ולא כתוב בשום ספר חוקים דמוקרטי ש*שני בני הזוג חייבים* לעבוד. ובדרך-כלל מי שעובד – משלם מס הכנסה.
    כך גם בנוגע למס ערך מוסף, למשל, (מע"מ; על קניית: חליפה, כיפה, טלית, לחם, חלב, גפרורים ושאר צרכי הקיום) – החרדי משלם כמו שאר הישראלים. זהו מס שהחרדים משלמים בדיוק כמו כל אזרח אחר, והוא כידוע אחד המרכיבים הגדולים בהכנסות המדינה.
    והנה עוד נתון מעניין לגבי מס ההכנסה: עיקר ההכנסות לאוצר המדינה ממס זה בא מן העשירון העליון (75%) ומהתשיעי (15%). כלומר, 90% ממס ההכנסה הכולל נגבים מן השכבות העשירות. ובשתי קבוצות-על אלו חלקם של החרדים תואם את חלקם באוכלוסייה.

    ומה שנוגע לטענה שלך: "כמה ילדים אתה יכול לגדל באופן ראוי", ראה מאמרו של העיתונאי החרדי קובי אריאלי:

    http://moreshet.co.il/web/drashot/drashot2.asp?id=3346&kod=2204

    ==> "אוהב ילדים צריך לראות בכל אחד מהם עולם מלא,"

    דווקא בגללל שהחרדים ושומרי המצוות רואים בכל אחד מהילדים "עולם מלא" (כמתואר במקור במסכת סנהדרין מן התלמוד הבבלי), הם מרבים להביאם לעולם ולהעניק לעוד ועוד נשמה חיות הראויה לשמה.

  7. אורי הגיב:

    בהחלט יתכן שיש אנשים חילונים הסבורים כי יוכלו להעניק יותר תשומת לב והשקעה למספר קטן של צאצאים שיעמידו על הרגליים, אולם כיוון המחשבה החרדי והדתי הוא שלא עלינו המלאכה לגמור כי אם לעשותה כמצווה בתורת ישראל והם חיים על האמונה המוכיחה עצמה מידי יום כי אלהי ישראל הוא המפרנס לכל והזן את עולמו. רוב החילונים שאני מכיר מביאים ילד+כלב מסיבות של הנאה אישית ושיקולים אגוצנטריים.

    ועם כל הכבוד אורן, ובניגוד לך יש לי כבוד כלפיך, מעולם לא הוכחת את טענותיך המתריסות האלה (שבקטע השני של תגובתך) כלפי מאמרי זה, כמו שלא כלפי כל רשימה אחרת שלי כאן.

    מצוות פרייה ורבייה היא המצווה הראשונה שבתורה (בראשית א, כח). אמנם את עיקר המצווה מקיים מי שזכה להביא לעולם בן ובת (רמב"ם, הלכות אישות טו, ד; שולחן ערוך, אבן העזר א, ה), אך מדברי חכמים קיימת מצווה זו בכל עת שבני הזוג יכולים להביא ילדים לעולם (רמב"ם, שם הלכה טז; שולחן ערוך, שם, סעיף ח).
    היהדות, בניגוד לדתות אחרות, שללה לחלוטין פרישות מינית, הן לגבי כל אדם והן לגבי מי שמשמש בקודש, וראתה בפרישות זו, כמו בפרישות אחרת מהנאות העולם, משום תופעה שלילית (יבמות סג, ע"א ואילך; וראו עוד: נדרים כ, ע"א; בבא מציעא פד, ע"א; עירובין יח, ע"א), וכל אדם מישראל מצווה על מצוות פרו ורבו ודין עונה.

  8. איציק ש. הגיב:

    אתה בעצמך כתבת שאצל החרדים מצוות פרו ורבו איננה קשורה לשואה.היו לי קרובים שהולידו 5 ילדים לאחר השואה. הירידה בילודה אצל החילוניים גם היא אינה בגלל השואה- היא תופעה נפוצה במערב; דווקא אצלנו יש יותר ילדים מאשר באירופה.אני חילוני שלם ויש לי חמישה ילדים.

  9. נחמיה שיף הגיב:

    ישנה טעות גדולה בנושא, אני כחרדי אומר לכם כי הסיבה העיקרית של הריבוי החרדי נובע מכך שהם מתייחסים לנושא הילודה בנושא שמיימי ולא כנושא גשמי, אין אצלנו מושג של 'לעשות ילדים', אנחנו לא עושים – בדרך כלל – שום אמצעים נגד ילודה, לא כדורים, טבעות, וכדומה, אלא אם כן יש סיבות חריגות, מקיימים יעוץ רפואי ורבני ומחליטים אחרת, רבנים מורים במפורש שאין לעשות כל מניעה, ולכן ממילא מתרבים יותר מאשר אלו שרואים בענין קניית כבש או כלב נוסף למשפחה.
    מעבר לזה בכל נושא יחסי הזיווג ישנה הבדל תהומי בין החרדים לחילונים, אצל החילונים זה צורך נהנתני, וכל המרבה הרי זה משובח… ואילו אצל החרדים הוא צורך טבעי המשמש את המטרה של הולדה בעיקרון, הבורא יצר בנו את התאווה רק כדי שנעמיד צאצאים כדי שיהיה המשך לעולם האנושי וכן לכל מין ומין החי והצומח.

  10. אבי הגיב:

    לדעתי אלו שאינם בעד ריבוי הילודה נובע מסיבה פשוטה, הם לא מוכנים להקריב את חייהם לשם כך, ילד 1 או 2 כן, ותו לא!
    הם רוצים "לחיות", והילדים מפריעים להם!
    וכדי שלא להתמודד עם עצמם, הם ממציאים כל מיני תיאוריות מדוע אין להרבות בילדים
    מסכנים…
    ב"ה אני בגיל 28 ואב ל4 כן ירבו
    (במאמר מוסגר אני גר בקנדה ומקבל מילגה חודשית של 2000$ בעד 4 ילדי)

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s