האנטישמים החדשים – על שנאת החרדים / שלי יחימוביץ'

שלי יחימוביץ הצטיינה בעבר בהעלאת טיעונים פרובוקטיביים שמטרתם היתה להוציא מן הכלים את המרואיין החרדי, אשר נלכד ברשת "הכול דיבורים" שלה. והנה, אותה שלי יחימוביץ – עיתונאית דעתנית, סופרת טרייה (שני רומנים בהמשכים), בעלת אג'נדה סוציאליסטית מובהקת, פעילה פוליטית טרייה ומתוקשרת, וברונית תקשורת לשעבר – מצליפה בשוט על המצפון החילוני-הישראלי ביחסיו אל המיעוט החרדי. "לפעמים יש אלמנטים בשיח החילוני שהם אלמנטים, לצערי הרב, שמזכירים אלמנטים אנטישמיים. אני מתכוונת לביטויים כמו 'עלוקות'. כחילונית זה מעורר בי אי-נוחות והסתייגות. זה עושה לי רע. הציבור החרדי הוא 'מיעוט נרדף' ולא 'רוב רודף' כמו ששינוי מנסה להציג אותו".

שני עיתונאים מהברנז'ה לא נשארו חייבים: שחר אילן אצה לו השעה לברר דבר-מה לגבי יחסי יחימוביץ' עם החרדים וההפך; מיכאל הנדלזלץ התיימר "לנקות את המצפון" החילוני (ליציאת ידי חובת המחאה תוך התכחשות למציאות הכאובה). המאמר המלא של יחימוביץ, המובא כאן באדיבות המדור הסאטירי "אפעס" (שמתפרסם כיום במסגרת "מוסף הארץ", בעריכת ידידיה מאיר), פורסם בזמנו לאחר הפיגוע באוטובוס קו 2 במרכז ירושלים (כ"א באב, תשס"ג) שרוב נפגעיו היו מקרב החרדים.

 

 


שלי יחימוביץ. "החילונים מסוגלים להכיל את הדוסים כקורבנות".

יבוא יום והיסטוריונים יחקרו תופעה מרתקת: איך במדינת ישראל, זו שנקבצו בה אודים מוצלים מרדיפות אנטישמיות ומטבח עם, איך במדינת ישראל, הנתפסת בידי רוב גורף של אזרחיה היהודים כ"מדינת היהודים", איך דווקא במקום המפלט הזה צמחה לה באין מפריע אנטישמיות חדשה. קורבנותיה של האנטישמיות הזאת הם יהודים חרדים. מחולליה: יהודים חילונים.

הטענות שיש לציבור החילוני כלפי הדוסים הן אלה: הם לא משרתים בצבא, רובם לא עובדים, הם מקבלים כסף שלא מגיע להם. הטיעונים האלה לא תמיד נכונים, לוקים לעיתים קרובות בשטחיות, ולטעמי, בכל מקרה, לא רלוונטיים כרגע ולא מעניינים בסיטואציה הכלכלית והחברתית הקיימת. הצבא ממילא לא צריך אותם; במשק עם 300 אלף מובטלים ו-15 אלף משרות פנויות ממילא אין להם עבודה; הם מקבלים תקציבים זעירים, בוודאי ביחס למה שנהוג לדמיין, ולא הם, לא הם הרחיים על תקציב המדינה.

ובכל זאת אני מבקשת שלא להתעמת כרגע עם הטיעונים האלה, אלא לאזכר דווקא את מה שמעבר להם: את אלמנט שנאת הזר הנשזר בכל דיון ענייני-לכאורה הקשור בדוסים. באופן ברור, החילוניות החדשה (שוחרת הממון, הסוגדת לעשירים, הרומסת את החלשים, המתנכרת לערכים בסיסיים אך ממהרת להסתגל למותגים ולטרנדים חדשים, המצדדת בהתלהבות בחוקי כלכלת-ג'ונגל, המקדשת את הקונצנזוס) – החילוניות הזאת אינה מסוגלת לספוג את עצם רעיון קיומו של המיעוט החרדי. להיפך: שנאת החרד מסייעת היום לאוכלוסיות חילוניות רחבות להגדיר את עצמן מחדש. אין דבר פופולארי וקונצנזואלי הסוחט יותר הנהוני הסכמה מדבר נאצה על החרדים. שנאת החרד היא כלי עזר בלכידות החברתית החילונית.

 

"החילוניות החדשה אינה מסוגלת לספוג את עצם רעיון קיומו של המיעוט החרדי. להיפך: שנאת החרד מסייעת היום לאוכלוסיות חילוניות רחבות להגדיר את עצמן מחדש. אין דבר פופולארי וקונצנזואלי הסוחט יותר הנהוני הסכמה מדבר נאצה על החרדים. שנאת החרד היא כלי עזר בלכידות החברתית החילונית".

השיח החילוני על אודות הדוסים, לפיכך, הוא לא שיח כלכלי, לא חברתי, ואפילו לא מוסרי, אף שהוא מתחזה בדרך כלל לאחד מאלה. זה שיח אמוציונאלי, רווי תיעוב וחשש. החרדים נתפסים כגוף שחור חסר פנים המשריץ ילדים ומבקש להשתלט על המדינה. עלוקות, רודפי בצע, משונים ונלעגים בבגדיהם ובמנהגיהם, גלותיים. ארסנל הביטויים כלפיהם, זה הנקוט בערבי שבת חילוניים, נשמע לפעמים כאילו הועתק ישירות בדמות היהודי מה"דר שטירמר", שלא לדבר על האופן שבו מציירים אותם לפעמים בקריקטורות: גם מוזר וגם רודף בצע. הבטן מתהפכת.

"לא כמה נהרגו צריך לחשב אלא כמה עוד נשארו מהם", אמר לי אחרי הפיגוע בירושלים איש אחד, מוסרי וחכם בדרך כלל. אני מודעת לבעייתיות של כתיבתו שחור על גבי לבן של משפט כזה, שנאמר בבדיחות הדעת בשיחת סלון, שם נהוג לחגוג בחופשיות עם משפטי הלא-פוליטיקלי-קורקט. אבל, אחיי החילונים, בואו נהיה כנים עם עצמנו ונודה שזה משפט לא נדיר, לא חריג, והוא עובר לידנו בלי שאוזנינו יצלצלו בכאב. הוא נאמר כקונטרה לגלגנית ומסתייגת לאמפטיה שאחזה בחלקים מן הציבור למראה הזוועה באוטובוס, ואחרי שהתברר שלחרדים יש פנים, וכאב, וילדיהם אינם גדודי עז א-דין אל-קאסם הקמים עלינו לכלותנו אלא ילדים רגילים, לעיתים חמודים ולעיתים לא, לעיתים נבונים ולעיתים לא, ממש כילדינו שלנו.

בעת האחרונה השתרר בלבול מסוים במחננו. הדוסים כבר לא בממשלה, גם לא בוועדת הכספים. התוכנית הכלכלית עברה בלי שום סחטנות לילית של איזה קפוטאי, תקציבי הישיבות דולדלו, ובילדיהם הרבים מדי לטעמנו הלמנו באמצעות פגיעה אנושה בקצבאות הילדים. ובכל זאת לא נעשינו מאושרים יותר ולא עשירים יותר, והמערכת הפוליטית שלנו לא נעשתה מושחתת פחות.

 

"השיח החילוני על אודות הדוסים, לפיכך, הוא לא שיח כלכלי, לא חברתי, ואפילו לא מוסרי, אף שהוא מתחזה בדרך כלל לאחד מאלה. זה שיח אמוציונאלי, רווי תיעוב וחשש. החרדים נתפסים כגוף שחור חסר פנים המשריץ ילדים ומבקש להשתלט על המדינה. עלוקות, רודפי בצע, משונים ונלעגים בבגדיהם ובמנהגיהם, גלותיים. ארסנל הביטויים כלפיהם, זה הנקוט בערבי שבת חילוניים, נשמע לפעמים כאילו הועתק ישירות בדמות היהודי מה"דר שטירמר", שלא לדבר על האופן שבו מציירים אותם לפעמים בקריקטורות: גם מוזר וגם רודף בצע. הבטן מתהפכת".

במאמר ב"הארץ" ניסה שחר אילן לתהות על קנקנה של האמפטיה שאחזה במקצת העיתונאים החילונים למראה קורבנות הפיגוע. לדעתו היה זה בין היתר עיתויו של הפיגוע: הוא התרחש אחרי חצי שנה של מנוחה של הציבור החילוני מהפוליטיקאים החרדים. אילן גם ממליץ לחרדים להתפלל בדבקות שיימשכו הנסיבות הפוליטיות אשר אינן מאפשרות לנציגיהם לשבת בממשלה. "אולי ישמע אלהים לשוועתם ויציל אותם מידי הפוליטיקאים שלהם", הוא כותב.

מזווית ראייה מסוימת אני נוטה להסכים איתו. החילונים (שאכתוב עוד פעם 'האנטישמים'?) הישראלים לא מוכנים עוד לראות את הדוסים נטועים בתוך המערכת הפוליטית כבשר מבשרה, מייצגים בתקיפות את הציבור שלהם ועומדים על שלהם. הם כן מסוגלים להכיל את הדוסים כקורבנות.

 

לשמיעת קטע הריאיון עם שלי יחימוביץ ב"רדיו קול חי" בהגשת ידידיה מאיר – לחצו כאן

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה חרדים ישראלים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

0 תגובות על האנטישמים החדשים – על שנאת החרדים / שלי יחימוביץ'

  1. איריס הגיב:

    וגם תופעה כלל עולמית של מאבק בין חילונים לדתים, אבל יש בארץ כבר איים לא מבוטלים של תרבות אנטישמית ממש, כלומר לא יהודית (בעיקר נוצרים מחבר העמים ומארצות מערביות אחרות) שנקלטו כאן בזרועות פתוחות, והם אנטישמים מוצהרים או חצי מוצהרים או מיסיונרים. העובדה שמדינה מזמינה ואף משלמת ונותנת אזרחות אוטומטית לאנשים שלא מסתירים את שנאתם העמוקה ליהודים, מעוררת תהיות. האם שנאת ערבים העבירה את הציבור על דעתו וגרמה לו להאחז בצרה גדולה יותר ? או שמא יש לזה הסבר אחר. בעוד אזרחים שנולדו פה, יהודים וערבים, מגיעים לפת לחם, המדינה מצ'פרת ומחבקת את מי שחפץ בלא להסתיר זאת בהשמדת היהודים היהדות וכל מה שקשור לזה.
    מדינה בהתאבדות
    יש גם כמה פוליטיקאים בכירים מאד, ואף ימנים, שממשיכים להסביר לצאן מרעיתם שהאוונגליסטים- המשיחיים שעושים פה נפשות בלי חשבון להתנצרות מיידית, הם חברי אמת של היהודים וישראל.
    ונותנים להם כרטיס כניסה חופשי למעמקי החברה הישראלית ומוסדותיה.
    לא כדאי להתגונן מפני התחרדות נוצרית בהתחרדות יהודית, כפי שנעשה בחברה הערבית למשל כנגד האיום המערבי, אפשר ליצור זהות ושייכות מתוך ערכים משולבים של יהדות ואחוות עמים. חלק מן התרומה יכולה בהחלט לבוא גם מן הציבור החרדי.

  2. פיקו הגיב:

    בוז טבעי ובריא לגורמים הלא יצרניים בחברה. בכל מדינה אחרת, היהודים החרדים עובדים. אין להם ברירה אחרת. בישראל – הם "לומדים תורה". גם סבא שלי, אדם דתי, ימני, שהלך לבית הכנסת שלוש פעמים ביום, שנא חרדים. למה? כי הוא עבד, הם לא.

  3. אורי הגיב:

    בגולה החרדים לא נסמכו על הגויים שידאגו לכלכלתם, אלא היו דואגים לעצמם במגבלות המסחר שהגויים הגבילו אותם. כך גם בארץ, לא מעט מהחרדים השתתפו ועדיין משתתפים בבנייה הלאומית של מדינת ישראל.
    על-פי הנתונים של מכוני הסקרים, כגון מכון "גיאוקרטוגרפיה", עולה כי בישראל יש 550,000 חרדים, שהם 9.16% מכלל האוכלוסייה, ובשל שיעור הילדים הגבוה – רק 6.5% מכלל בתי האב. 42% מהגברים החרדים עובדים ומתפרנסים בכבוד. בכספי המעשרות שלהם, הם מתחזקים ומשמנים את גלגלי עולם התורה להמשיך לנוע בדרך ישראל סבא. זאת לעומת כ-90% מכלל הציבור שעובדים. ובכן, קודם כל, גם על-פי נתונים אלו כמעט מחצית מן הגברים עובדים. והנתונים מתעלמים מן העובדה שבבתים חרדים רבים, הנשים הן המפרנסות. כך שיש להניח שברוב המוחלט של משקי הבית החרדים אחד מבני הזוג עובד. ולא כתוב בשום ספר חוקים דמוקרטי ש*שני בני הזוג חייבים* לעבוד.
    יש להניח שלא פעם יצא לך להסתובב ברחובות הראשיים בבני ברק או בירושלים, ולא פגשת אף חנות מאויישת בעובדים חרדים?! ולא ראית אף קופה מתקתקת?!
    ומי שעובד משלם מס הכנסה. כך גם בנוגע למס ערך מוסף, למשל, (מע"מ; על קניית: חליפה, כיפה, טלית, לחם, חלב, גפרורים ושאר מוצרי צריכה בסיסיים) – החרדי משלם כמו כל שאר הישראלים. זהו מס שהחרדים משלמים בדיוק כמו כל אזרח אחר, והוא כידוע אחד המרכיבים הגדולים בהכנסות המדינה.
    ועוד נתון מעניין לגבי מס ההכנסה: עיקר ההכנסות לאוצר המדינה ממס זה בא מן העשירון העליון (75%) ומהתשיעי (15%). כלומר, 90% ממס ההכנסה הכולל נגבים מן השכבות העשירות. ובשתי קבוצות-על אלו חלקם של החרדים תואם את חלקם באוכלוסייה.
    לעולם הישיבות מגיע על-פי דין תקצוב מקופת המדינה, בדיוק כשם שמגיע על-פי דין לתיאטראות, לקולנוע, לספורט ולממלכת החינוך הממלכתית החילונית והדתית, מבלי שאלה יצטרכו לתת דין וחשבון על טיב ואיכות תוצרתם התרבותית-הרוחנית.
    לידיעתך, החרדים חיים כמיעוט לגיטימי לכל עניין ודבר במדינות דמוקרטיות בכל רחבי העולם. והם מרגישים חופשיים בהחלטותיהם האישיות לא פחות מהאדם החילוני המצוי. העוינות כלפיהם נובעת ככל הנראה ממעמקים אחרים של הנפש היהודית המצפונית-המתייסרת: "שמא אני חי בטעות והחרדים צודקים?!".

  4. תמר הגיב:

    מבינה את מה שאתה טוען ומסכימה, אבל רק אחד קטן: לא ניתן לומר שהתיאטראות, קולנוע, ספורט, וחינוך "לא יצטרכו לתת דין וחשבון". היחס לתקציב התרבות והאמנות בארץ מחפיר. לא הייתי עושה את ההשוואה הזו.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s