אתיקה ואובייקטיביות בפרקטיקה עיתונאית

יצורים רציונליים מעלים על נס ערכים כמו "אמת" ו"אובייקטיביות". לא בכדי ערכים כמו האובייקטיביות, וההבחנה בין פרשנות ודעה לבין עובדה וידיעה – נחשבים למרכזיים בפרקטיקה העיתונאית, כחלק בסיסי מן האחריות האתית של העיתונאים כלפי קהל הצרכנים. אבל מהי אובייקטיביות תקשורתית? והאם זה מציאותי לצפות להגינות ואיזון מהעיתונאים?

 

ליצורים רציונליים יש עניין רב באמת. הם מעלים על נס ערכים כמו "אובייקטיביות". ואכן, לא בכדי ערכים כמו האובייקטיביות, וההבחנה בין פרשנות ודעה לבין עובדה וידיעה – נחשבים למרכזיים בפרקטיקה העיתונאית, כחלק בסיסי מן האחריות האתית של העיתונאים כלפי קהל הצרכנים.

       ברוב הקודים האתיים-מקצועיים של עיתונאים לא נפקד מקומה של ההבחנה המסורתית בין עובדות לפרשנות. היא מופיעה בניסוחים שונים בקוד האמריקאי, הגרמני, האנגלי, הנורווגי והישראלי – כאשר אחת הדרישות היא להקפיד על ההבחנה בין תיאור של עובדות לבין פרשנות או דעות עליהן. כפי שמציין הקוד האתי של מועצת העיתונות הישראלית תחת הערך "אובייקטיביות":

 

1.   עיתון ועיתונאי יבחינו בפרסום בין ידיעות לבין דעות.

2.   ידיעה המתפרסמת במסגרת של הבעת דעה יחולו עליה כללי האתיקה הנוגעים לידיעות.

3.   פרסום ידיעות יהיה הוגן וללא הטיה.

4.   הכותרת לא תהיה מטעה.

גם הקוד האתי של אגודת העיתונאים האמריקאים מזכיר לנו את ערכיו החשובים:

1.      אמת היא ייעודנו המוחלט.

2.      פרקטיקה מקצועית איתנה מבחינה בין דיווח לביטוי של דעות. על דיווחים עיתונאיים להיות חופשיים מדעות או הטיות, ולייצג את כל היבטיו של עניין.

והנה הניסוח של "המועצה הקנדית לאתיקה בשידור":

"חל איסור על סינון חדשות מתוך כוונה לקדם או להפריע לענייני אחד מהצדדים במחלוקת ציבורית. גם האמונות, הדעות או השאיפות של חברי הנהלת התחנה, אסור להן לקחת חלק בסינון של חדשות. היעד היסודי של הפצת חדשות בדמוקרטיה היא לאפשר לאנשים לדעת מה מתרחש ולהבין מאורעות כדי שיוכלו לעצב את מסקנותיהם בעצמם".

תדריך החדשות שהוציאה רשות השידור הישראלית, זה הקרוי "מסמך נקדי", מוקדש רובו ככולו להנחיות מדויקות ככל הניתן כדי לעזור לעיתונאים לצקת תכנים למסגרת האתית שלהם ברשות השידור. גם בתדריך זה מופיעה הדרישה להבחין בין עובדות למסקנות או פרשנויות:

"תפקידם העיקרי של עובדי האינפורמציה ברשות הוא לספק למאזינים ולצופים מידע מהימן, בדוק ושלם כמה שאפשר, ולהניח להם להגיע למסקנה מעצמם, ולא להביא עובדות עם מסקנות מוכנות בצדן. מכל מקום, יש להפריד הפרדה ברורה לאוזן ולעין בין אינפורמציה עובדתית וישירה (straight news) מכאן, לבין פרשנות (commentary) וניתוח (news analysis) מכאן".

(נ' רוגל, ע' שכטר, "מסמך נקדי – תדריך חדשות ואקטואליה", ירושלים תשנ"ה, עמ' 23-24; וראו בהרחבה: מ' רונן, "אתיקה עיתונאית", ת"א 1998, עמ' 513 – 345).

במובן מסוים הדרישות האלה מציבות מגבלה מסוימת על התפתחותו של השיח הפלורליסטי שמאפשר להשמיע דעות ועמדות שונות, אלא שניתן להבחין בין הגבלת השיח לאמירת אמיתות אשר מגבילה שקרים, לבין הגבלה חמורה יותר של השיח האוסרת גם על ביטוי דעות על עובדות או פרשנות שלהן.

שער ספרו של ד"ר רוברט אלבין, "כרוניקה של דלדול התבונה"

לדברי ד"ר רוברט אלבין, "הדרישה להבחנה בין עובדות לבין פרשנות ודעות מבטאת סובלנות אך ורק כלפי פרסום ידיעות שנחשבות לאמיתיות, ואיננה מאפשרת פרסום שקרים תחת הקטגוריה של פרשנות. על-פי אתיקה זו, השיקולים האפיסטמיים קודמים לאלו האסתטיים; שכן עצם ההבחנה בין אמירות שקריות לאמיתיות איננה מבטאת ראייה של פרשנות או דעות על עובדות כתיאורים אמיתיים, אלא כהערכה או שיפוט ביחס אליהן. אין היא מקבלת את החירות לומר כל דבר, לשחק באמצעות הלשון. שכן חירות כזו עלולה לאפשר פרסום של שקרים, הטעיות מכוונות והכפשות בשם חופש הביטוי וחופש העיתונות" ("כרוניקה של דלדול התבונה", עמ' 112).

עיתונות איכותית

בשלביה המוקדמים של התפתחות העיתונות, על רקע "העיתונות הצהובה" – שהתפשטה בכל רחבי ארצות הברית בשלהי המאה ה-19 בסגנון סנסציוני ועם דגש על נושאי מין ופשע – צמח סוג חדש של עיתונות, שכונה "העיתונות האובייקטיבית" (objective journalism). אחד ממבשריה הבולטים היה העיתון "ניו-יורק טיימס" (New York Times). כבר מראשיתו, בשנת 1851, ניסה העיתון לפתח לעצמו סגנון ייחודי ושונה מזה של העיתונים הפופולריים ו"הצהובים" – אולי גם משום שלא הצליח להתחרות בהם – אך ההצלחה לא האירה לו פנים: תפוצתו הייתה הנמוכה מבין כל העיתונים של ניו-יורק, ובשלהי המאה ה-19 אף עמד על סף פשיטת רגל.

הישועה הגיעה רק לאחר שאדולף אוכס (Adolph Ochs) רכש את העיתון בשנת 1896. מי שהחל את דרכו בעולם העיתונות כמוכר עיתונים ברחוב, הצליח להפוך את העיתון לאחד המצליחים והמשגשגים ביותר בארצות-הברית, ואף בעולם כולו, מבלי להזדקק לטכניקות של "עיתונות צהובה". כאשר רכש אוכס את העיתון עמדה תפוצתו היומית על כתשעת אלפים עותקים בלבד, והגירעון התפעולי השוטף הסתכם בכאלפיים וחמש מאות דולר בשבוע. ארבע שנים לאחר מכן כבר הגיעה התפוצה לשמונים ושניים אלף עותקים ביום, מצבו הכלכלי של העיתון היה יציב והעתיד נראה ורוד.

אדולף אוכס. הפך את היומון הכושל "ניו-יורק טיימס" לסמל ולמופת לעיתונות איכות.

למעשה, אוכס יצק את היסודות של "העיתונות האובייקטיבית" לאחר שרכש את היומון הכושל "ניו-יורק טיימס" והפך אותו, בתוך שנים ספורות, לסמל ולמופת לעיתונות איכות. אוכס, שניווט את עיתונו ביד רמה, גיבש מדיניות פרסום שעיצבה דגם אב של עיתונות איכות, שהקריאה בה, בעת ארוחת הבוקר, "לא תכתים את מפית השולחן", כהגדרת החוקרים. הוא לא ניסה להתחרות בעיתונים הפופולריים רבי-התפוצה ואף לא לנגוס בקהל יעד הקוראים שלהם, אלא פנה לקהל יעד חדש של קוראים צעירים, רציניים ומשכילים. המדיניות שגיבש אוכס הנחתה את העיתון במשך שנים רבות, ורבים ממרכיביה נהוגים עד היום בעיתוני איכות רבים בעולם, כולל הקדשת מקום נרחב לסיקור מקיף של אירועים בינלאומיים.

 

                       

 

           בין ידיעות לדעות

אוכס בנה את ה"ניו-יורק טיימס" כסמל לעיתונאות מופת, מכובדת ונשואת פנים. המשמעות המעשית של נוסחת ה"ניו-יורק טיימס" הייתה החתירה לאובייקטיביות מלאה בדיווח העיתונאי. היו לה שני מרכיבים בולטים:

·                     כתבי העיתון ניצטוו להגביל עצמם בדיווח חדשותי אך ורק לעובדות (just the facts), מבלי לערב דעות והשקפות אישיות.

·                           העיתון לא ראה עצמו רק כמדווח על המציאות, אלא בעיקר כמי שמתעד אותה (paper of record). כך, לדוגמא, נהג העיתון לפרסם במלואם נאומים חשובים, חוזים או מסמכים ממשלתיים. כלומר, הוא לא רק דיווח על הנאום אלא סיפק לקוראיו את הנאום בשלמותו.

מדיניות הפרסום שגיבש אוכס חתרה לאובייקטיביות מירבית בדיווח העיתונאי. הפירוש המעשי שלה היה שכתבי העיתון ניצטוו להגביל עצמם, בדיווח החדשותי, אך ורק לעובדות מבלי לערב דעות והשקפות אישיות. אחד המרכיבים המרכזיים של תפיסה זו – שיש המכנים אותה גם "העיתונאות הניטרלית" – הוא ההבחנה החדה והברורה בין ידיעות (news) לבין דעות (views).

התפיסה גם רואה את העיתונאי ואת העורכים כמקצוענים, הבודקים ביסודיות את העובדות ומדווחים עליהן תוך כדי נטרול דעותיהם האישיות. כך, לדוגמה, אסור שלדעותיו הפוליטיות האישיות של כתב לענייני מפלגות יהיה הד, ולוּ הקלוש ביותר, בדיווחים שהוא מעביר לעיתונו. הטיפול הניטרלי שהעיתונאי אמור להעניק לעובדות ולאירועים דומה, לפיכך, לטיפול שהרופא אמור להעניק לחולה המטופל על ידו, ואפילו יהיה זה יריב או אויב.

מרכיב נוסף, שהוא פועל יוצא של תפיסת "העיתונות האובייקטיבית", הוא עיקרון ההגינות והאיזון. עיקרון זה קובע, כי הכתב והעיתון צריכים לדווח בצורה הוגנת על כל נושא, ובמקרים של עימות או מחלוקת יש לתת לצדדים הזדמנות להציג את עמדותיהם.

עם הזמן, התפיסה של עיתונאי מקצוען המדווח על העובדות כמות שהן – כשהוא מנטרל את דעותיו האישיות – הלכה והשתרשה במהירות בקהילה העיתונאית בארצות-הברית, ועד מהרה חצתה גם את האוקיינוס והתנחלה ברחבי אירופה. התפיסה זכתה לתימוכין גם בבתי-הספר לעיתונות, שהחלו לפרוח בארצות-הברית מראשית המאה ה-20.

אובייקטיביות צרופה?

תפיסת "העיתונות האובייקטיבית" רווחת עד היום בעיתונים רבים ברחבי העולם, ובעיקר בתחום הדיווח החדשותי. אולם בגלל ההכרה הגוברת בכך שאין אובייקטיביות צרופה, גם חסידי התפיסה מעדיפים לשים את הדגש בעיקר על ההיבטים המעשיים שלה – ההגינות והאיזון בדיווח. מובן, עם זאת, שגם עיתונים המקפידים על מימושה של תפיסה זו אינם נמנעים מנקיטת דעות ועמדות, אלא שהן מובעות במאמרים, ובעיקר במאמרי מערכת. יתר על כן, מאמרי הדעות מתפרסמים, בדרך כלל, בעמודים נפרדים מאלה שבהם מתפרסמים הדיווחים החדשותיים (ידיעות וכתבות), כך שהקורא יכול להבחין בקלות בין הידיעות לבין הדעות.

הגם שתפיסת "העיתונות האובייקטיבית" שרירה וקיימת עד היום, כמובן שאין פירוש הדבר שלעיתון אין דעה ועמדה – ובדרך כלל זו עמדת הבעלים, המוציא לאור או המערכת – אך היא מובעת במאמרים, ובעיקר במאמרי מערכת, תוך כדי הפרדה ברורה בין ידיעות (news) לבין דעות (views).

 

דיווח עיתונאי אינו נעשה בחלל ריק. הוא נעשה בתוך הקשר חברתי וצרכני, המערֵב ציפיות שונות. נניח מקרה של עיתונאי ישראלי הבוחר לדווח מתחרות אולימפית רק על הישגיהם של ספורטאים ישראלים. האם ניתן לומר עליו שהוא מדווח באופן אובייקטיבי על התחרות? האם לא ניתן לומר על דיווח כזה שהוא מוטה אל הצד הישראלי של התחרות, למרות שאינו שקרי?

עקרונית ניתן לאפיין תיאורים אובייקטיביים ולומר שהם תיאורים מנקודת מבטו של אלהים, או מנקודת מבטו של אף אחד – בהתאם לביטוי שטבע הפילוסוף האמריקאי ארנסט נייגל.

לא אחת מתעוררת פרובלמטיות בחתירה אל האובייקטיביות הצרופה. כך למשל, בחירתה של ידיעה לפרסום על חשבון אחרת שלא תפורסם – אינה יכולה להיות אובייקטיבית, שכן כל בחירה מתבצעת בתוך הקשר תרבותי, אידיאולוגי או אתי. עיתונאי פלסטיני עשוי לבחור להדגיש את הידיעות על גרימת מוות ופציעות לפלסטינים על-ידי ישראלים, על פני ידיעות על גרימת מוות לישראלים ופציעתם על-ידי פלסטינים. העיתונאי הפלסטיני והישראלי פועלים בהקשרים שונים מבחינה תרבותית, לאומית ואידיאולוגית.

עם זאת, בתוך ההקשר ניתן להעריך, במידת-מה, את מידת האובייקטיביות של הבחירה. סביר להניח שעיתון כמו ה"ניו-יורק טיימס" לא יכלול בין החדשות ידיעה על הפתיחה מחדש של המתנ"ס בנתיבות. באותו אופן לא נצפה ממהדורת החדשות המרכזית בישראל לשדר ידיעה על אנשים שנשדדו בתחנת הרכבת בבוקרשט או בבומביי (אלא, אולי, אם השודדים או הנשדדים היו ישראלים). יתכן שידיעות על מקרי השוד יגיעו לידיעתם של עורכי החדשות, אך הם לא יראו צורך בפרסומן, כי בהקשר פעילותו של עיתון ישראלי אין להן חשיבות. עם זאת, מקרי שוד המתרחשים בתחנה מרכזית בניו-יורק עשויים למצוא את דרכם לעיתון שם.

השאלה המעניינת שעולה, היא: האם כל בחירה לפרסם את מקרי השוד בתחנה הניו-יורקית היא בחירה אובייקטיבית? במובן אחד נראה שכן. אם מובנו של דיווח אובייקטיבי הוא עובדת אירוע האמת שהתרחש, הרי שאירועי השוד (או במינוח ניטרלי יותר: איסוף ארנקיהם של נוסעים תוך איום באלימות אם יסרבו) אכן מתרחשים, זאת העובדה. כך שבמובן אחד אין לדבר על בחירה אובייקטיבית לפרסום, שכן אין מי שטוען כי הבחירה לפרסם את אירועי השוד היא בחירה לפרסם אירוע שאינו מתקיים, ולכן אובייקטיביות כאן אינה משתמעת בהקשר אפיסטמולוגי-הכרתי, אלא שהיא אובייקטיבית בהקשר ערכי, פוליטי או לאומי. דיווח עיתונאי אינו נעשה בחלל ריק. הוא נעשה בתוך הקשר חברתי וצרכני, המערֵב ציפיות שונות. נניח מקרה של עיתונאי ישראלי הבוחר לדווח מתחרות אולימפית רק על הישגיהם של ספורטאים ישראלים. האם ניתן לומר עליו שהוא מדווח באופן אובייקטיבי על התחרות? האם לא ניתן לומר על דיווח כזה שהוא מוטה אל הצד הישראלי של התחרות, למרות שאינו שקרי?

ייתכן שעיתונאי מבקש למקד את תשומת הלב לתחום ביטחון הציבור, כי הוא חושב שדעת הקהל הפכה לאדישה למקרי שוד של נוסעים בתחבורה הציבורית, והגיע הזמן להעיר את תשומת הלב של האזרחים. ייתכן אף שמתרחשים בעיר אירועים חשובים אחרים, ונניח שנחשפה מעורבותו הישירה של ראש העיר בפרשיית שחיתות ענקית, או תרחישים אפוקלפטיים אחרים, כמו מגיפה בעיר. בתנאים כאלה האם נוכל לומר כי הבחירה של העורך לפרסם בהבלטה את מקרי השוד, בדומה לפרשיית השחיתות של ראש העיר, היא בחירה אובייקטיבית? האם לא התממשה משיקולים של העורך, שביקש להסיט את הדיון הציבורי מפרשיית השחיתות של ראש העיר, ובכך נעשתה ללא אובייקטיבית? ומה בכלל אובייקטיבי בבחירת ידיעות? האם בחירת ידיעות מהתחום הציבורי היא בחירה אובייקטיבית?

כל אלו הן שאלות מעניינות, אף כי נראה שהדיון בהן אינו יכול להעלות עבורן תשובות מדויקות וצפויות מראש, אלא להמחיש את מידת ההשפעה שיש לבחירת הנושאים, הפרסום ואופני ההצגה שלהם על תודעתו של הצרכן. כל מקרה כזה מחייב את העיתונאים להפעיל את מירב כושר השיפוט והרגישות המוסרית שלהם. למרות הכול, אין אפשרות לקבוע מראש את תוצאותיו של כל שיפוט אתי, שכן בכל מקרה ומקרה יש לעיין מחדש בכל המרכיבים ובהקשר הכללי.

ניתוח מדוקדק מעין זה עולה בספרו של דניאל דור, "עיתונות תחת השפעה" (הוצאת "בבל", תל-אביב 2001). דור מציג כיצד סיקרה העיתונות הישראלית את אירוע האינתיפדה בספטמבר 2000. הוא טוען, ומגייס דוגמאות רבות ומאירות עיניים, כי העיתונות הישראלית לא סיקרה באופן אובייקטיבי את האירועים אלא נקטה קו שתמך במובהק בהחלטות הממשלה והעומד בראשה אז, אהוד ברק.

סובייקטיביות כנה?

היה זה הפרופ' ירון אזרחי מהחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית שניסה לטעון במאמרו "לא קיים עיתונאי אובייקטיבי" (במגזין "העין השביעית", גיליון 39), כי יש למצוא בסיס חדש לאבחנה בין כתיבה עיתונאית מקצועית-אחראית לזו שאינה כך. אזרחי סבור ש"במובנו הפשטני, קריטריון האובייקטיביות אינו ישים לעבודה העיתונאית כשם שאינו ישים אפילו לעבודה המדעית. הוא מניח שהעיתונאי יכול לתפקד כמראה המשקפת באופן פסיבי, כמעט אוטומטי, את העולם החיצוני. אך העין האנושית, ולו גם זו הקבועה בראשו של עיתונאי אחראי בעל מזג קר ואנליטי, אינה מראה".

זאת ועוד, "מושג 'האובייקטיביות' מעוגן מבחינה היסטורית בהנחת קיומה של זווית ראייה אלהית שממנה אפשר לראות את כל העולם ללא סלקציה וללא אינטרס או אוריינטציה חלקיים. בניגוד לכך, הראייה של כל אדם היא בהכרח סלקטיבית, חלקית ומבטאת את האוריינטציה שלו. קל וחומר כשמדובר בראיית התנהגויות ואירועים אנושיים. התיאור של חומרים כאלה מתווך על-ידי הנחות תרבותיות ופרשניות ששום עיתונאי אינו יכול להימלט מהן".

אזרחי מציע אלטרנטיבה של מילון חדש ל"עיתונות האובייקטיבית", שלדעתו יכול לשמש בסיס לאמות-מידה להערכת הפרקטיקה העיתונאית: במקום אמת-המידה של "האובייקטיביות" – להעמיד את מידת "הסובייקטיביות הכנה" של העיתונאי; במקום לדבר על "דיווח אובייקטיבי" – ידובר על "דיווח ניטרלי" או "הוגן"; ובמקום "הזכות לדעת" – הזכות של האזרח לפרש את המציאות העובדתית.

הגיב על דבריו אלה של הפרופ' אזרחי, הפרופ' מרדכי קרמניצר מהפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, במאמרו "המילון הישן" (במגזין "העין השביעית", גיליון 40). קרמניצר פותח את תגובתו בטיעון הראשוני והמתבקש הבא: "לא ברור מדברי אזרחי כיצד מזיק 'המילון הישן' ליישום הסטנדרטים העיתונאיים, ומה באה הרפורמה הלשונית-מושגית להשיג ולתקן. המילון הישן הוא נחלתם של חוקים ותקנוני אתיקה במדינות הדמוקרטיות. מי שמציע לזנוח אותו, עליו הנטל להוכיח את כישלונה של התפיסה המקובלת".

           בניגוד לאזרחי, קרמניצר טוען ש"סביר להניח ששאלות היסוד הפילוסופיות – 'האם יש זווית ראייה אובייקטיבית?' ו'האם יש אמת?' – לא יגיעו לכלל פתרון מעל דפי 'העין השביעית'. אולם בעולם שבו קיים עיתון, יש לו גליונות דפוס, עורכים וכותבים – ניתן לדבר על דברים שקיימים להבדיל מדברים שלא קיימים, מאורעות שהתרחשו במציאות וכאלה שלא. קשה גם להבין את התרבות האנושית ללא האמונה הסובייקטיבית העזה של בני-אדם בקיומה של אמת. בעולם הפיזי, להבדיל מזה המטא-פיזי, עדיין אפשר לדבר על עובדות. אם היה פיגוע – היה פיגוע; היה מפגע, והיו נפגעים (הרוגים ופצועים בסוגים שונים של פציעה). אמת, דיווח של אדם אחד אינו יכול לכלול את כל נקודות המבט. על מניעיו של המפגע יהיה קשה, ואולי לא ניתן, לעמוד. אולם המדווח יכול להתייחס לדברים שקרו בתור שכאלה, וכחורגים מתחום ה'סובייקטיביות' (כנה או בלתי-כנה)".

            בנקודה עקרונית אחת מסכים קרמניצר עם הביקורת של אזרחי על העיתונות האובייקטיבית: "במצבים מורכבים שקשה לדעת מה קרה בהם, או כאשר מצויים בעיצומה של דינמיקה תזזיתית, על העיתונאי להשתמש באופן פומבי במידת הספקנות והעמימות. המדווח חייב לציבור דיווח גם על הקושי שלו בקביעת הממצאים. כך, עיתונאי הכלכלה שמסקרים תהליך רב תנודות חייבים במודעות גבוהה להימצאותם בתהליך כזה. כך גם פרשנים צבאיים ומדיניים בעיצומם של מהלכים חסויים, שהמידע הזמין עליהם קלוש. חשוב שעיתונאים יהלכו בזהירות רבה יותר כאשר הקרקע שעליה הם צועדים מוצקה פחות. כך תישמר מידת הזהירות ותובטח אמינות גבוהה יותר".

           

פרופ' מרדכי קרמניצר סבור כי "כשם שיש לתבוע גילוי נאות של רמת ההסתברות שבה נקבעים הממצאים, כך יש גם לדרוש מעיתונאי, אשר נמצא בעמדת תצפית לקויה או חסרה, לעמול קשה כדי להשלים את פערי המידע. עיתונאי ששמע צד אחד, חייב לשמוע את עמדתם של צדדים רבים ככל האפשר, כדי לגבש לעצמו תמונה מלאה יותר. עיתונאי ששמע דברים מכלי שני, חייב להגיע למקור הראשוני".

ובדיוק לכן סבור קרמניצר שלא כאזרחי, המציע לנטרל את חוש השיפוט העיתונאי, כי "כשם שיש לתבוע גילוי נאות של רמת ההסתברות שבה נקבעים הממצאים, כך יש גם לדרוש מעיתונאי, אשר נמצא בעמדת תצפית לקויה או חסרה, לעמול קשה כדי להשלים את פערי המידע. עיתונאי ששמע צד אחד, חייב לשמוע את עמדתם של צדדים רבים ככל האפשר, כדי לגבש לעצמו תמונה מלאה יותר. עיתונאי ששמע דברים מכלי שני, חייב להגיע למקור הראשוני".

              יתירה מכך, "מרבית הדוגמאות שנותן פרופ’ אזרחי מתייחסות למצב של עד ראייה. לעתים נדירות מאוד העיתונאי הוא עד ראייה למתרחש. לכן, תפיסת התפקיד העיתונאי על-פי אזרחי אינה ישימה לרובה ולעיקרה של העבודה העיתונאית. הדרישה העיקרית מעיתונאי איננה לדווח על מה שראה אלא לברר, לבדוק, לחקור ולהעמיק חקר, כך שתיאור המציאות שהוא מציג יהיה מהימן ומשקף-מציאות ככל שניתן. האם מספקת שיטתו של אזרחי סטנדרטים לבחינת איכות עבודתו של עיתונאי?".

בדיוק לכן גם "בתחום הפרשני – הסובייקטיביות, שהיא ודאי קיימת, איננה בלתי מוגבלת. עיתונאי חייב להיות ביקורתי גם כלפי ראש הממשלה 'שלו', שהוא בחר. עיתונאי אינו יכול לנטרל את עצמו מעמדותיו, אולם הוא חייב לשאול את עצמו: מה היה כותב נוכח הגדלת הממשלה או מהלך אחר, אילו מדובר היה בראש ממשלה שלא לפי בחירתו, ולחוות דעה בהתאם. לגיטימי, לכן, לבקר עיתונאי על שהתייחסבאמת-מידה שונה לאהוד ברק בהשוואה ליחסו לבנימין נתניהו, נוכח התנהגויות דומות של שני האישים".

            קרמניצר מסיים את מאמר התגובה שלו בשאלה רטורית: "אם כל מה שנותר בפועל הוא סובייקטיביות – מה נותר?".

לדברי ד"ר רוברט אלבין, "הניו-ג'ורנליזם אינו מסתיר את כוונותיו. הוא בהחלט מעוניין לשנות את התייחסותו של הקהל אל העבודה העיתונאית. הקהל הרצוי לניו-ג'ורנליסטים הוא קהל שלא מצפה ל'גילוי כל האמת' אלא להצגתם של סיפורים, דעות וביקורות".

גישת העיתונות הפוסט-מודרנית

בשנים האחרונות נפוצה יותר גישת "העיתונות החדשה" (New Journalism) שמתיימרת להביס את הניסיון השמרני להקפיד על הבחנה בין עובדות לפירושים. "העיתונות החדשה" היא בעיקר תפיסה ביקורתית שדוחה את הדרישה לאובייקטיביות עיתונאית, ובעקבותיה את כוחה הסמכותי של ה"אמת". המגמה ב"עיתונות החדשה" היא הגשת מידע שבמודע לא מעוניין בהצגת מידע שאמור להיות "אמיתי", אלא לכל היותר להיות מבוסס על התרשמותו האישית של מוסר המידע. זאת תפסה שאינה רואה את תפקיד העיתונות לדווח על עובדות, שכן הן אינן מצויות כלל, אלא ממליצה לספר סיפורים מזווית אחת מוגבלת, שבשום פנים אינה כוללת.

לדברי ד"ר רוברט אלבין, "הניו-ג'ורנליזם אינו מסתיר את כוונותיו. הוא בהחלט מעוניין לשנות את התייחסותו של הקהל אל העבודה העיתונאית. הקהל הרצוי לניו-ג'ורנליסטים הוא קהל שלא מצפה ל'גילוי כל האמת' אלא להצגתם של סיפורים, דעות וביקורות" ("כרוניקה של דלדול התבונה", עמ' 115).

אלבין סבור שעצם הדחייה של המחויבות לאמת מותירה לעיתונות שתי אפשרויות בלבד. הראשונה, מחייבת "הליכה עד הסוף" – שורה עליה רוחה של אימרה מפורסמת של אחת מדמויותיו של הסופר הרוסי פיודור דוסטוייבסקי: "אם אין אלהים – אז הכול מותר". אם אין אמת אז (כמעט) כל פרסום הוא לגיטימי מבחינה אפיסטמית. האפשרות השנייה, היא הניסיון של הניו-ג'ורנליזם לשמור על חופש הביטוי כדי להבטיח את הדמוקרטיה.

לדבריו, "אימוצה של עמדה זו לפרקסיס העיתונאי עשוי לגרור שינוי רדיקלי בתפיסת העיתונות. בעקבות גישת העיתונות הפוסט-מודרנית, העיתונות תיתפס כסוג של ספרות בידיונית, ולא כמוסד חברתי שמפיץ מידע עובדתי שראוי להתעדכן בו […] יישומו המלא של הקו הפוסט-מודרני בתחום העיתונות מסתכם בדחייה מוחלטת של ההבחנה בין עובדות לפרשנות. כיוון כך, המסקנה היא שאין כלל עובדות שיש לדווח עליהן, יש רק סיפורים – נארטיבים – ואין כל אמת-מידה אפיסטמית שלאורה ניתן להעדיף סיפור אחד על משנהו, ומכאן ש'הכול הולך'."

הבדל עקרוני נוסף בין דרישת "העיתונות האובייקטיבית" לאמת לבין גישת ה"ניו-ג'ורנליזם" הפוסט-מודרני על חוסר האפשרות לאובייקטיביות של דיווח, בא לידי ביטוי ברובד של המלצה לשינוי נורמטיבי. ד"ר אלבין: "משחק הלשון העיתונאי מחייב את העיתונאים לבסס את הידיעות שהם מפרסמים, כיון ש'ידיעה' זקוקה לביסוס והצדקה. 'סיפורים', לעומת זאת, אינם דורשים ביסוס".

יתרה מזו, דומה כי השינוי שמבשרת גישת הניו-ג'ורנליזם לא יצטמצם לדיווח העיתונאי בלבד. "סביר שמושגים כמו 'דיווח', 'תיאור' ו'הוכחה' – ישנו את משמעותם גם בשטחי תרבות אחרים. שינוי כזה לא יוכל לצמוח אך ורק כתוצאה מהשינוי בתפיסת העיתונות, וייתכן שדחיית ה'אמת' והערכת חופש הביטוי יתעצמו גם בתחומי חיים אחרים, כמו: הפעילות המדעית, המשפטית ועוד". ואכן, הפוסט-מודרניזם מתבונן על בני האדם בלי להמליץ על כל שינוי נורמטיבי, מאחר ולדידו אין כלל אמת-מידה אבסולוטית.

הצגתה הבעייתית של האמת

שער הספר "עיתונאות", של פרופ' יחיאל לימור ורפי מן

הוויכוח האמור ניטש בין חסידי העמדה הפוזיטיביסטית, שתובעים הבחנה ברורה בין העובדות כשלעצמן לבין פירושן, ובין חסידיה של הביקורת הפוסט-מודרנית, ששוללים את קיומם של תיאורים אובייקטיביים בכלל, ואת קיומן המובחן של עובדות בפרט. הלהט המפעם בשתי העמדות היריבות הללו זהה ביסודו – שתיהן ננקטות באופן מוחלט.

כזכור, הוגי הפוסט-מודרניזם שמטו מידיהם בחדווה את כלי העבודה המסורתיים של ההכרה (כלומר, מושגים מרכזיים כמו: אמת, הצדקה, אובייקטיביות ועוד). הם נותרו עם ארסנל מצומצם של אמצעים, שכלל בעיקר "פרשנות". מנקודה זו ואילך, המהלכים שנעשו בתחום ההכרה שועבדו לשימושים ב"פרשנות". ההליכה בתלם זה, שנחרש בחלקה הרלטיביסטית של פרשנות, הטיחה את המהלך כולו אל קרקע מוחלטת, שביססה רלטיביזם קיצוני. מכאן שאימוץ העמדה הפוסט-מודרנית ויישומה לפרקסיס העיתונאי גובה מחיר יקר, שפוגע בתפקידה הביקורתי-המסורתי של העיתונות בחברה החופשית, תוך שהיא מעקרת ערכים כמו: "זכות הציבור לדעת" ו"אמת בפרסום עיתונאי".

כך או כך, לדעת שתי הגישות – עובדות ממש אובייקטיביות, שאינן מהולות בשום לשון ואינן מעוגנות בפרספקטיבה כלשהי, אינן קיימות. משום כך לא יוכל עיתונאי למסור ידיעה שהיא אובייקטיבית לגמרי. הוא לא יוכל לבחור לסקר את כל הנושאים. כל בחירת נושא מתרחשת על יסוד נטייה או עיקרון קודמים. הוא לא יוכל להעניק לכל הידיעות אותו מקום בעיתון או במהדורת החדשות. הוא חייב להעדיף ידיעות מסוימות על אחרות בבואו לקבוע את מקומן, את גודל הכותרת ואת ניסוחיהן. לכן גם רוב הקודים האתיים בעיתונות אינם מציעים פתרונות מעשיים ומפורטים לכל סוגיה שעיתונאי עלול להיתקל בה. ובקודים האתיים של העיתונאים בעיקר מקפידים להבחין בין חומר שמוגש כעובדות, כידיעות, לבין פרשנות או דעות.

כך למשל, קו דק מפריד, לעתים קרובות, בין כתבת פרשנות לבין מאמר של דעה, המכונה גם מאמר פובליציסטי, שבו מביע אדם את דעתו. על אף שהקו הזה נחצה לא אחת על-ידי הכותבים, כאשר הפרשנות גולשת אל מעבר לקו התיחום ועוסקת בהבעת דעה, אפשר לערוך הבחנה ברורה בין שני סוגים אלה של כתיבה עיתונאית.

כתבת הפרשנות מבוססת, בדרך כלל, על המוניטין המקצועי של הכותב (פרשן בית או מומחה חיצוני), ועל יכולתו לבאר את החדשות, להסבירן ולהעניק להן רקע ומשמעות. כותב הפרשנות חייב לפיכך לראות לנגד עיניו קורא דמיוני, המבקש ממנו: הסבר לי במה מדובר. תפקידו של המאמר הפובליציסטי, לעומת זאת, הוא להביא את דעותיו של הכותב ואת שיפוטו הערכי לגבי אירועים ומהלכים מסוימים (האם זה מהלך נכון או שגוי? האם הוא מועיל או מזיק?). במקרה כזה חייב הכותב לראות את הקורא הדמיוני מבקש ממנו: אמור לי מה דעתך על הדברים (הבחנה שלקוחה מהספר "עיתונאות" של יחיאל לימור ורפי מן, עמ' 367-368).

למען האמת, דרישה זו להבחין בין חומר עובדתי לחומר פרשני מוצאת ביטוי גם בקיומם של חלקים שונים בעיתון. עמודי החדשות או הידיעות הם העמודים הראשיים והראשונים של כל עיתון. בחלקים הפנימיים ניתן למצוא את מאמרי המערכת ומאמרים פובליציסטיים אחרים. מהדורות החדשות בטלוויזיה או ברדיו מתהדרות, בין היתר, ב"עיקר החדשות" או "קיצור החדשות". בחלקים אלה מובא עיקר הידיעות במהדורה, במובחן מתכנים אחרים שעשויים לערב מרכיבים פרשניים יותר. נראה, אם כן, כי בסך-הכול הכללי, ההבחנה בין חומר עובדתי לפרשנות העובדות הופנמה היטב בפרקסיס העיתונאי.

 

 ————————————————————

סקירה כללית זו לא היתה מתאפשרת ללא עזרתם הרבה של הספרים המקצועיים הבאים, שלמחבריהם אני חב הוקרה עמוקה:

·         ד"ר רוברט אלבין, "כרוניקה של דלדול התבונה", הוצ' הקיבוץ המאוחד ומכללת ספיר, תל-אביב 2004.

·        פרופ' יחיאל לימור ורפי מן, "עיתונאות", הוצ' האוניברסיטה הפתוחה, תל-אביב 1997.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה הפרעות בתקשורת. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.