ריצת אמוק בעקבות השלום

 

"השלום פרדוקסלי בדומה לכבוד: הרודף אחר כבוד, הכבוד בורח ממנו. ושאינו רודף אחר כבוד, ייתכן והכבוד יתפוס אותו. הרוצה שלום עכשיו, לא יקבל שלום לעולם ועד. ולמי שיש סבלנות ואורך רוח – הוא שנותן סיכוי לשלום".

 

מתוך נאומו המלא של איש "תורת המשחקים" וחתן פרס נובל, הפרופ' ישראל אומן, בכנס הרצליה השישי, תשס"ז

גבירותיי ורבותיי הנכבדים,

בחודשים האחרונים נשאלתי כמה וכמה פעמים האם יש לתורת המשחקים משהו להגיד על המצב במזרח התיכון, ובפרט על הסכסוך המתמשך בין ישראל לערבים. התשובה היא בהחלט חיובית, ואני שמח על ההזדמנות להרחיב קצת את הדיבור בנושא זה.

אבל, לפני שאתחיל לדבר בעניינים אלה, ברצוני להעיר הערה אחת.

בלי להתייחס כרגע לעצם חורבן ההתיישבות היהודית בגוש קטיף, הרי לית מאן דפליג שהטיפול בפליטים המגורשים מהווה חרפה לאומית. הרבה מהפליטים עדיין נמצאים בבתי מלון בלי תנאים מינימליים, רובם לא הגיעו לדיור של קבע או אפילו לדיור זמני מתקבל על הדעת. אין עבודה, הילדים מיואשים, היו כמה וכמה נסיונות של התאבדות, אין פרנסה, הרבה משפחות, ואולי הרוב, עוד לא ראו גרוש אחד של פיצויים, ואלה שכן ראו מוציאים את הפיצויים על האוכל היומיומי.

לא מדובר כאן באויב, לא מדובר במפירי חוק, מדובר באנשים יצרניים שבנו התיישבות לתפארת וכעת החריבו את חייהם וכולם מתעלמים, לא שומעים על זה מילה, אף אחד לא מתייחס לזה. אני, בכל אופן, לא אשתוק. לא ברור אם עושים את זה בכוונה, כדי לשלוח מסר ברור שהציונות אינה משתלמת וכדאי לרדת מזה מה שיותר מהר, או סתם מתוך רשלנות פושעת. אינני יודע מה גרוע יותר.

                                                                   * * *

וכעת נחזור לענייננו, מה אפשר ללמוד על מצבנו מתורת המשחקים?

אולי התובנה הבסיסית ביותר של תורת המשחקים היא שצריך להסתכל על המצב בו זמנית מכל הצדדים. במקום לשאול, לאן אני חותר ואיך הצד השני יפעל ומה כדאי לי לעשות, יש לשאול את הכל בו-זמנית על כל הצדדים. לאן כל הצדדים חותרים? מה הם רוצים? מה יכולים כל הצדדים לעשות, ובעקבות זה מה כדאי להם לעשות כדי להשיג את המטרות שלהם – שהם לאו דווקא המטרות שלנו!

רבים מאיתנו רוצים שלום וביטחון. אבל האם הצד שכנגד גם רוצה את זה? – זה בכלל לא ברור. למה זה חשוב? מה איכפת לנו מה רוצה הצד שכנגד, כל עוד אנחנו יודעים מה אנחנו רוצים ופועלים בהתאם?

– ובכן, זה חשוב מאוד. יש מצבים שבהם כל הצדדים מעוניינים בשיתוף פעולה, בשלום – או לפחות אי-לוחמה – והבעיה היא רק שכל צד חושש מהצד שכנגד. זה, פחות או יותר, היה המצב במלחמה הקרה בין ארה"ב לרוסיה, שנמשכה כ-45 שנה, מ-1945 עד 1990. אף אחד מהצדדים לא היה מעוניין במלחמה חמה, אבל כל צד חשש שהצד השני יתקוף. במצב כזה, יש טעם למחוות ולוויתורים. אלה שולחים מסר ברור שאין כוונה לתקוף.

אבל יש גם מצבים אחרים, שבהם לפחות לאחד מהצדדים אין רצון לשלום, לשיתוף פעולה. כך, למשל, היה המצב במלחמות הנפוליאוניות. נפוליאון במפורש לא היה מעוניין בשלום. וכך גם גרמניה בשנות ה-30. גרמניה במפורש הייתה מעוניינת להתרחב עד כמה שיותר. זה – ולא השלום – הייתה המטרה העיקרית. כל ויתור ומחווה מצד בריטניה וצרפת התקבלו כסימן של חולשה, ועודדו את גרמניה לדרוש – ולקבל – יותר ויותר.

במצב כזה, ויתורים ומחוות למיניהם משיגים את היעד ההפוך ממה שאמורים להשיג, וממה שבאמת עשויים להשיג כאשר הצדדים באמת מעוניינים בשלום. הם מעודדים את הצד התקיף לדרוש – ולקבל – יותר ויותר, ומבססים את הרושם שאפשר למתוח את החבל בלי סוף. ואז, בסופו של דבר, החבל נקרע, ויש מלחמה בתנאים הרבה יותר גרועים ממה שאפשר היה להשיג מלכתחילה, בלי הוויתורים.

מה המצב בזירה שלנו? אינני בטוח. בצד השני יש בלי ספק אנשים עם רצון טוב, רצון לחיות איתנו בשלום. השאלה היא, כמה, ומי? האם אלה האנשים המובילים, שנותנים את הטון? אני חושש שהתשובות לשאלות אלה אינן מעודדות.

ובמידה ניכרת, אנחנו אשמים. יש סעיף בהסכם אוסלו האומלל שבו מתחייבת הרשות להפסיק את ההסתה הפרועה נגד מדינת ישראל, ונגד היהודים, בבתי הספר שלהם. סעיף זה לא קוים אף פעם, וההסתה נהיית יותר ויותר פרועה משנה לשנה.

האם אנחנו אשמים בזה? ועוד איך! אף פעם לא עמדנו על קיום הסעיף הזה. ולא רק זה, אבל זה ממש כאילו זה לא מעניין אותנו. לא שומעים על זה, לא קוראים על זה, זה אינו נושא לדיון ציבורי אצלנו, וזה הרבה יותר גרוע ממעשה הטרור או הקאסאמים למיניהם! אלו הילדים – שלומדים בבית ספרם שצריך למחוק את מדינת ישראל מהמפה – אלו הקטנים גדולים יהיו! ובלא הרבה זמן הם יהיו גדולים ויובילו את העניינים. ילדי אוסלו הם כבר גדולים, וכבר מובילים, ואת המצב הזה אנחנו ממשיכים, ואנחנו מחריפים אותו.

לסכם את הסעיף הזה:

הערכה נכונה של המצב חייבת לקחת בחשבון:

א. המטרות של הצד השני ואיך מטרות אלה משפיעות על המהלכים שלהם, והתגובות שלהם למהלכים שלנו.

ב. איך אנחנו יכולים להשפיע על המטרות של הצד השני – ולא רק על מעשיהם – כדי לקדם את המטרות שלנו.

בשתי החזיתות האלה אנחנו נכשלים. בהינתן המטרות שלהם, המהלכים שלנו רק מעודדים אותם ליותר טרור; ואין אנחנו עושים כלום כדי למתן את המטרות.

                                                                * * *

הסעיף השני שבו רציתי לדון – התובנה השנייה מתורת המשחקים – היא האינטרקציה הממושכת, או מה שנקרא בעגה המקצועית נושא "המשחקים החוזרים". העקרון הוא שאינטראקציה ממושכת יכולה לאפשר שיתוף פעולה במקום שאין אפשרות כזאת במפגש חד-פעמי.

לסוחר שבא לעיר ליום אחד, יש הרבה פחות סיכויים להצליח, מפני שהפיתוי לרמות את הלקוחות הוא גדול, והלקוחות יודעים את זה. חשוב להבין שזה נכון גם אם באמת הסוחר הוא לגמרי ישר והגון – מפני שהלקוחות אינם יכולים לדעת את זה.

אבל, אם האינטראקציה היא ממושכת – אם הסוחר נשאר הרבה זמן – אז התמונה משתנה. לסוחר לא כדאי לרמות, מפני שאז הלקוחות יפסיקו לקנות ממנו. והלקוחות יודעים שהסוחר מבין את זה, ולכן הם מוכנים לקנות ממנו מהיום הראשון.

מה שקורה כאן הוא שהאינטראקציה הממושכת – החזרה על המשחק – יוצרת את האפשרות של עונש. וברגע שיש אפשרות – איום – של עונש, אז העונש לא צריך להיות מופעל; האפשרות בלבד יוצרת את שיתוף הפעולה.

במה דברים אמורים? כאשר שער הריבית הוא יחסית נמוך. אם שקל היום שווה שקל וחצי בתקופה הבאה – אז ההיגיון הזה נשבר. מפני שאז ייתכן מאוד שעל-ידי רמאות, הסוחר יכול להרוויח יותר בתקופה אחת מכל מה שיכול להרוויח על-ידי מסחר הגון בעתיד. ואז שוב הפיתוי לרמות הוא גבוה, והלקוחות יודעים את זה, ולכן לא יקנו אצל הסוחר גם אם הוא באמת הגון.

שימו לב שמדובר כאן על שער ריבית אישי. מה שחשוב זה לא מה שהסוחר מקבל בבנק, אבל איך שהוא – הבן אדם עצמו – מעריך את העתיד לעומת ההווה, העכשיו.

לסכם: אינטראקציה ממושכת – משחק חוזר – יכול להביא לשיתוף פעולה. הסיבה היא שבכל שלב ושלב, כל צד חושש מפעולת תגמול של הצד השני בשלבים הבאים, אם הוא לא מתנהג כיאות בשלב הנוכחי.

אבל תנאי לכך הוא סבלנות ואורך רוח. אסור שהעכשיו יהיה יותר מידי חשוב, וזה צריך להיות:

א. אמיתי, פנימי, כן, כלפי פנים. אנחנו בעצמנו צריכים לחשוב ככה, ולא רק לשדר את זה כלפי חוץ.

אבל, גם, זה צריך להיות:

ב. מופנם על-ידי הצד השני. הצד השני צריך להבין את זה ולהפנים את זה. אחרת הלוגיקה המביאה לתובנה הזאת נשברת.

מה כל זה שייך אלינו? ובכן, זה שייך מאוד. כשהגעתי ארצה בשנות החמישים, סיפרו כולם שלערבים יש זמן, הם עוד זוכרים את הצלבנים, שהיו כאן 90 שנה. גם היהודים, לדעתם, זאת אפיזודה חולפת. אולי 50 שנה, אולי 100 שנים, אולי 150. לא כל כך משנה, הם אמרו. לנו יש זמן, לנו יש אורך רוח. בסופו של דבר, נדאג לכך שהם ייעלמו.

הבעיה שלנו היא שאין לנו זמן. אנחנו ממהרים, אנחנו רוצים שלום עכשיו. העתיד פחות חשוב לנו. אנחנו אומרים, וחושבים, בתוך תוכנו, ש"אי אפשר להמשיך ככה, צריך לעשות משהו".

ואז הולכים ומחריבים יישובים יפהפיים, יישובים פורחים, יישובים יצרניים, הורסים את החיים של רבבות בני אדם, מקריבים את המפעל הזה על במת אל השלום, או אל המלחמה, מפני ש"צריכים לעשות משהו".

ובכן, עצם הדהירה המטורפת הזאת לשלום הנכסף היא-היא המרחיקה אותו. שער הריבית שלנו גבוה מידי. אם לנו יהיה זמן וסבלנות – אם נבין שאפשר, ואפשר להמשיך ככה – ונשכנע את הצד שכנגד שאכן זה ככה, ואנו מצידנו מוכנים לכך ומקבלים את זה – או אז, אולי, באמת נקבל שלום, ואולי אף שלום עכשיו.

המצב הוא באמת פרדוקסלי. שלום הוא קצת כמו כבוד. כידוע, הרודף אחר כבוד, הכבוד בורח ממנו. וזה שאינו רודף אחר כבוד, ייתכן והכבוד יתפוס אותו. והשלום כמוהו. מי שרוצה שלום עכשיו, לא יקבל שלום לעולם ועד. ולמי שיש סבלנות ואורך רוח, ומפגין את זה, וגורם לצד שכנגד להבין ולהפנים את זה, הוא זה שנותן סיכוי לשלום.

     בסיכום:

  • אם אתה רוצה שלום עכשיו, לא תקבל אותו אף פעם. אם אתה מוכן לחכות, ייתכן שתקבל אותו עכשיו.
  • כמו כן, אם אתה מוכן להילחם, ייתכן שלא תצטרך להילחם. אם אינך מוכן להילחם, אז תצטרך להילחם.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה מדע ואמונה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

0 תגובות על ריצת אמוק בעקבות השלום

  1. >X< הגיב:

    כדי לא לפנות התנחלויות. עכשיו הפרופסור פונה לאימרות מיסטיות שאין בהן שום הנמקה אמיתית.

    אגב מי כבר מדבר ברצינות על שלום היום? חוץ מהבטחות יפות לבחירות, מדובר במדיניות פרגמטית במטרה לשמור על מדינה יהודית-דמוקרטית.

  2. אורי הגיב:

    ניכר מתגובתך שכלל לא טרחת לקרוא את מאמרו/נאומו המלא של פרופ' אומן, שמנמק מנקודת מבט מדעית של "תורת המשחקים", על חקרה זכה בפרס נובל השנה, את האימרה המצוטטת מתוך דבריו.

    אכן, הוא שאמר ירמיהו הנביא: "שלום שלום ואין שלום" (כז, ח). אנו מרבים רק לדבר על לחיות בשלום, אך לא מוכנים לעשות מאומה עבור זה.

  3. אבי הגיב:

    שים לב אורי, אומן זכה בפרס נובל בכלכלה ולא בפוליטיקה

    ומה טענתו? אומן לא מפסיק להזכיר את שביתת המרצים. לטענתו, לא ניתן היה להגיע להסכם טוב לעובדים ולהבטיח את זכויותיהם ללא שביתה, כלומר ללא ידיעה של הצד הנגדי (האוצר) שהם מוכנים להפעיל כוח. יש לציין שזו הדוגמא המועדפת על אומן אשר הוא חזר עליה פעמים רבות. כלומר, עפ"י הניתוח של אומן והמודל שלו בתורת המשחקים, שביתות הן כלי הכרחי ונחוץ לשם שמירה על זכויותיהם של העובדים ועל טענה זו הוא זכה בפרס נובל בכלכלה

  4. אורי הגיב:

    פרופ' אומן זכה בפרס נובל בכלכלה ולא בפוליטיקה. "תורת המשחקים" היא תורה כלכלית מובהקת. נאומו הנ"ל של אומן יותר כלכלי-חברתי משהוא פוליטי, ובארץ הגבולות מטושטשים בין הדיסציפלינות.

  5. >X< הגיב:

    נאום חשוב ומעניין. אלא שאומן לא לוקח בחשבון בניתוח שלו גורמים נוספים כמו העובדה שכדי שהצד השני לא ירגיש שאין לו מה להפסיד, רצוי מראש להצהיר על שאיפתנו למצב של 'שתי מדינות לשני עמים'. הצהרה כזו חשובה לגבי גורם נוסף והוא העולם הסובב אותנו שקיומנו תלוי בו ושהמשך השליטה שלנו בשטחים גורם לנו לאבד לגיטימציה בעיניו. וזה חשוב גם לגבי החוזק הפנימי שלנו כשהקונסנזוס על השירות הצבאי הולך ומתכרסם בגלל התפקיד של הצבא בפעולות שלא מתיישבות עם המצפון של אוכלוסיה מתרחבת. וישנו גם הגורם הדמוגרפי…

    כלומר, המודל של אומן על מצב בין שני שחקנים בעלי מטרות ידועות להם וקבועות לאורך זמן הוא פשטני מדי.

  6. אהרון הגיב:

    לגייס את תורת המשחקים, שהיא למעשה ענף במתמטיקה, להצדקת עמדה פוליטית, זהו לטעמי משחק די מסוכן.
    אין לי ספק שמומחים אחרים לתורת המשחקים יוכלו באתה מידה לרתום אותה להצדקת דעה פוליטית הפוכה מזו של פרופ' אומן (לא שאני ממליץ להם לעשות זאת).
    שום תורה מתמטית לא תוכל לנבא או להסביר התנהגות של בני אדם, בודאי אם מעורבים גורמים פסיכולוגיים חשובים, הבדלי תרבויות, התנהגות בלתי רציונאלית וכו'.
    ועם כל הכבוד לידע המתמטי של פרופ' אומן, ספק אם הוא סמכות ידע בנושאים היסטוריים, אפילו של ההיסטוריה הקרובה. האם רק הפלשתינאים לא עמדו בתנאי הסכם אוסלו? או שמא הפלשתינאים הן שהמשיכו לעבות ולטפח התנחלויות "חוקיות"?

  7. עומר הגיב:

    תורת המשחקים אינה משמשת את אומן כדי לנבא דבר מה (וכל מי שינסה לעשות בה שימוש שכזה הוא אוויל). אבל, תורת המשחקים בהחלט יכולה לספק תובנות, וזה מה שאומן טוען: אם אתה מהוון לחלוטין את העתיד ספק אם תשיג משהו אי פעם. זו תובנה מעניינת, שאין להתעלם ממנה!

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s