מס שפתיים לפנאטיות

הסופר עמוס עוז התראיין למגזין פלשתיני לרגל הוצאת ספרו על הפנאטיות ועל ניצחון החמאס. במכלול התייחסותו בריאיון, ישנה הצטדקות לעליית החמאס. העדר המשקל היחסי בדבריו, בין הציבורים השונים מישראל ומהרשות הפלשתינית – זועק לשמים.

בעיית הקנאות הקיצונית והמלחמה נגד הפנאטיות אקטואלית בייחוד בימינו, כאשר בארצות רבות לובשת הקנאות ממדים המסכנים את קיום החברה ותרבותה.

רבים נוטים להאשים אנשים אחרים בפנאטיות, ולא אחת רואים איך שהפנאטיות (ולא משנה מאיזה צד במתרס) מגחכת את האדם. שכן קיצוניות היא סוג של עיוורון, וכך לוקח הפנאט חומרים שהם בבירור דוגמאות מוקצנות, מהם הוא בונה תיאוריה כאילו היו החומרים האלה למרכז העולם ובודה סביבו תיאוריות הזויות.

שער הספר "נגד הקנאות", מאת עמוס עוז

נראה כי בכיר הסופרים הישראלים, הפרופ' עמוס עוז, מתעב ומעריך פנאטיות בו-זמנית. בכל אופן, קשה להכיר בנחרצותו בעד מתינות. הפנאטיות מפעפעת איכשהו מתוך דבריו ומביאה למבוכה. המשורר הגרמני יוהאן וולפגאנג גתה כתב פעם: "על כל ענף השקט ודממה"… פנינתו הנדירה של גתה מניעה להכרה ב"ענוות האינטלקט" האנושית כלפי הכול. חזקה על עוז, חתן הפרס ע"ש גתה ל-2005, שהיתה צריכה להיות בו שמץ הענוותנות. אלא שמי שכונה לא אחת "האדמו"ר החילוני", התראיין לאחרונה למגזין "פלסטיין כרוניקל" בעקבות ניצחון החמאס בבחירות לרשות הפלשתינית ולרגל יציאתו לאור באנגלית של ספרו "נגד הקנאות", (How to Cure a Fanatic, אסופת הרצאות פוליטיות שנשא בגרמניה). עם מייסדיו של המגזין נמנים, אגב, הפרופ' נועם חומסקי והד"ר חנן אשראווי. וקשה לגלות בדברי עוז איזה שיעור או שמץ ממורשתו הרוחנית של משורר ה"שיר לילה לנודד" (גתה) – דומה כי הפנאטיות היא שלא אחת מפעפעת מראיונותיו המתוקשרים.

עוז, בריאיון, אותו ערך במקור ג'ו ווינר עבור כתב-העת האמריקאי השמאלי The Nation , התבקש להגדיר מיהו פנאטי, והשיב כך: "פנאטים הם אנשים מכל דת, צבע, נטייה, או דעה פוליטית, העומדים על כך שהמטרה, ואין זה חשוב איזו מטרה, מקדשת את האמצעים, כולל שפיכות דמים". לכאורה הגדרה שקולה ושווה לכל נפש.

אלא שעוז מיהר לסייג את דבריו. הנה לשונו: "למרבה הצער, פנאטיות ופונדמנטליזם מהזן הישראלי חיים ובועטים – בימין הקיצוני ובמגזרים החרדים. אף חברה אינה חסינה מפני פנאטיות ופונדמנטליזם – לא הישראלית, לא האמריקאית, ולא הערבית".

משהו כאן לא מסתדר. רגע אחד הוא מדבר נגד הפומביות, נגד השקיפות, נגד החשיפה ונגד תליית הכביסה המלוכלכת בחוץ, כלומר, בתקשורת הזרה. ולפתע הוא עושה אותו דבר בעצמו. נותר רק לתהות מדוע עמוס עוז אינו מקשיב לעמוס עוז ואינו שועה לעצותיו הטובות? מדוע הוא עושה בריאיון הנוכחי, כמו במספר ראיונות לתקשורת הזרה בעבר, את כל אותם דברים מפניהם הוא מזהיר בצדק?

"החמאס – ארגון פנאטי פר-אקסלנס"


בעקבות ניצחון החמאס בבחירות לרשות הפלשתינית עוז הביע חשש ש"החמאס הוא ארגון פנאטי פר-אקסלנס, שכן פנאטים הם אנשים שבגלל אמונה, צבע, שכנוע או אידיאולוגיה פוליטית, מאמינים שהמטרה מצדיקה כל אמצעי. זה לא אומר בהכרח שהפלשתינים הם פנאטים. כפי שאני קורא את המצב, וממה שאני שומע מחבריי הפלשתינים ועמיתיי, הסיבה העיקרית לניצחון החמאס היא השחיתות ברשות הפלשתינית ובפאתח".

לכאורה יאמר לזכותו של עוז שבניגוד לחבריו ממדורת השבט בשמאל הישראלי, לא התיימר ואף לא ניסה לייפות בדבריו את עליית החמאס לשלטון ברשות הפלשתינית במסווה דמוקרטי. אולם הסתייגותו בהמשך דבריו "זה לא אומר בהכרח שהפלשתינים הם פנאטים" וכולי, הופכים למס שפתיים בהגדרת החמאס כפנאטי. במכלול התייחסותו בריאיון לעליית החמאס ישנה הצטדקות לעליית החמאס. אפשר לחשוב ש-70% ממצביעי החמאס מקרב הפלשתינאים בחרו את בחירתם החופשית ממניעים צדדיים לגמרי, כמו השחיתות בהנהגת הרשות הקודמת. בעוד שביחס לשאר האוכלוסיות שמוגדרות על ידו כ"פנאטיות", אין כל סיבה צדדית לקנאותם הקיצונית.

עצם העובדה שהחמאס דוגל באלימות זו סיבה רציונלית מספיק טובה עבור האדם המתון בהשקפת עולמו שלא להצביע עבור ארגון טרור, גם אם הארגון הוא האלטרנטיבה היחידה לשחיתות הפושה במנגנוני הרשות. אדם מתון יעדיף מנגנון שלטוני מושחת על פני מנגנון שלטוני שמנהל מאבק אלים ומזוין כלפי אוכלוסייה חפה מפשע. וגם לדעתו של עוז עצמו, "החמאס הוא ארגון פנאטי פר-אקסלנס". 

"הכביסה המלוכלכת"


לא אחת נדרש עוז לשאלת "הכביסה המלוכלכת": האם הביקורת על מדיניותה של ישראל צריכה להיות חריפה יותר מזו הנשמעת גם בתוכה פנימה או לפחות מקבילה לביקורת פנים-ישראלית? עוז נוהג לבקר את ישראל בתוככי הבית, ולעתים קרובות גם מחוצה לו. אולם נראה כי בעבר השכיל להבדיל בין הביקורת הפנים-ישראלית לבין הביקורת החוץ-ישראלית, שכן כך כתב בקובץ האחרון של מאמריו בעברית:

"לפעמים אני קורא דברי ביקורת על ישראל, על הציונות, על כל העניין, והדברים מקוממים אותי גם כאשר אני מסכים להם. מדוע אני כועס לשמוע חלק גדול מהביקורת הבאה מן החוץ וחלק לא קטן מחשבון הנפש הפנימי, גם כשאלה דברים שאני עצמי אומר כבר הרבה מאוד שנים? ברובד אחד אני יודע בבירור מדוע אני מתרגז: כשאני צורח על ילד שלי 'אידיוט שכמוך', לא נעים שהשכן משרבב את ראשו מבעד לגדר וצועק אף הוא: נכון, נכון, אתה ממש צודק, הילד שלך באמת אידיוט" (עמוס עוז, "בעצם יש כאן שתי מלחמות", המאמר האחרון: "האם כל זה היה כדאי?", עמ' 137-138, כתר, 2002).

משהו כאן לא מסתדר. רגע אחד הוא מדבר נגד הפומביות, נגד השקיפות, נגד החשיפה ונגד תליית הכביסה המלוכלכת בחוץ, כלומר, בתקשורת הזרה.  ולפתע (לאחר מכן), הוא עושה אותו דבר בעצמו. נותר רק לתהות מדוע עמוס עוז אינו מקשיב לעמוס עוז ואינו שועה לעצותיו הטובות? מדוע הוא עושה בריאיון הנוכחי, כמו במספר ראיונות לתקשורת הזרה בעבר, את כל אותם דברים מפניהם הוא מזהיר, בצדק, במאמרו "האם כל זה היה כדאי"?

והרושם הוא שאין זה לגמרי בעל כורחו. נהפוך הוא, עוז מנדב מידע למרואיין הזר מעל ומעבר למה שנשאל עליו: "אני גדלתי באווירה צבאית, בירושלים המחולקת, בזמנים של קונפליקט מר ויריבות עזה", סיפר עוז. "גדלתי כציוני נלהב, באופן מאוד חד-צדדי. במהלך השנים, ודרך חוויות אישיות, גיליתי שלקונפליקט יש שני צדדים, שתי פרספקטיבות, ואולי גם שתי לוגיקות. ברגע שמגלים את היחסיות הפוליטית והמוסרית הזו, אי-אפשר להיות פנאטי יותר".

המשפט האחרון ("ברגע שמגלים את היחסיות הפוליטית והמוסרית הזו, אי-אפשר להיות פנאטי יותר"), בעצם נכון עבור הקורא רק אם אתה לא פנאט מלכתחילה, אבל זהו משפט שנעדר כל מסר ושלא אומר כלום לפנאט שעל-פי הגדרתו של עוז, הפנאט שלא מוצא כל זכות קיום לעמדת הצד השני.

עוד הוסיף עוז בריאיון כי "מעולם לא עשיתי חלוקה דיכוטומית פשטנית שכזו בנוגע למאבק בין תרבויות: מזרח נגד מערב, או איסלאם נגד יתרת העולם. אני סבור כי המאבק האמיתי בזירה העולמית, שיש לשער כי ימשיך במהלך המאה ה-21, הוא בין הפנאטים לאלו מתוכנו שאינם כאלה.

"בספרי אני טוען שהפנאטיות היא אחד הגנים הרעים בדנ"א האנושי, ואין אף אחד שיש לו עמידות לכך. בזירה הישראלית-פלשתינית, אני חושב שאנו יכולים להכיל את הפנאטיות. אי-אפשר לרפא את זה, אך אפשר להכיל את זה – על-ידי חיזוק המעמד הבינוני, חיזוק החברה האזרחית והחלקים המתונים והפרגמטיים בציבור הישראלי והפלשתיני".

העדרו של המשקל היחסי, בדבריו אלה של עוז, בין הציבורים השונים, מישראל ומהרשות הפלשתינית – זועק לשמים. להווה ידוע שבעוד שברשות הפלשתינאית ישנה אוכלוסייה, שאחוזיה מתקרבים להגדרה של "רוב מיוחס" מתוכה, שבחרה בדרכו האלימה והפנאטית של החמאס, הקבוצות הישראליות שמוגדרות כפנאטיות (בעיני עוז), קטנות יחסית וקיקיוניות אם למדוד באחוזים.

נראה כי עוז מביט במראה רק על הפלגים הקיצוניים מהקצוות של החברה הישראלית והחברה הפלשתינית ומתעלם (במודע?) מכמות הקיצונים שנמצאים ואף פעילים בכל צד במתרס הסכסוך הישראלי-פלשתיני. ישנו הבדל מהותי בין הכמות המזערית של אחוזי הקיצונים בישראל לעומת הכמות הגבוהה של אחוזי הפנאטים בצד הפלשתיני. ואין כל מקום להשוות ביניהם ולהציגם על פלס אחד, כאילו שהיחסיות ביניהם כלל לא קיימת. ומה אחוזם של הפלגים המתונים בצד הישראלי לעומת הצד הפלשתיני?!

בכך שעוז נוקט בהעדר כל יחסיות בין הציבורים הקיצוניים השונים, הוא בעצם מתעלם מהיחסיות של הנושא. שכן, לא דומה מידת הפנאטיות של הימין הקיצוני לפנאטיות של השמאל הקיצוני וההפך, או מידת הפנאטיות של הימין הקיצוני לפנאטיות של ארגוני הטרור הפלשתינים (בראשם החמאס והג'יהאד האיסלאמי) ותומכיהם.

ויתרה מכך, הבה ונשים לב כיצד משתמש עוז במושגים מנוכרים: המושגים "להכיל" ו"את זה", מטרידים בהיותם סטריליים וסתמיים וקרובים לדמגוגיה, שהרי "להכיל" אינו אלא לסבול את הפנאטיות של הטרור שגורם למוות המוני. כלומר: "את זה", ה"זה" של עוז מאפשר להכיל, את הדמגוגיה, את תעתועי הלשון שמשווקת "את זה", שהוא בסך הכול המטאפורה האומללה להריגתם של עשרות גברים, נשים, טף וזקנים באוטובוס, ולהקביל לפנאטיות הזו את אחותה הישראלית הדתית שמשמעותה זריקת אבנים על דודי שמש של ערבים ומקרים ספורים (ומתועבים) של רצח. הסופר הווירטואוזי שכח להשתמש במילים? לא. היא-היא הווירטואוזיות של עוז: "את זה" ו"להכיל".

רדיקליות פנאטית

מעבר לשימוש שעושה עוז בהגדרת הפנאטיות, לפיו מדובר בהתנהגות קיצונית שמשולהבת במעשים שלא בוחלים בשום אמצעי להשיג את מטרתם, קיים שימוש נוסף ויומיומי במונח "פנאטיות". הפנאטיות היא גם קנאות רדיקלית והתלהבות מופרזת בענייני אמונות ודעות, המלווה לרוב בחוסר סובלנות לאמונות ודעות אחרות, והמלווה ברוח הכיתתיות והקנאות העיוורת. פנאט יקרא גם חסיד מושבע של פעילות מסוימת או של נושא מסוים. אדם המגלה התלהבות רבה ביחס לדעה פוליטית – הוא פנאט של הצד הפוליטי המסוים. הפנאט מגלה להט או דבקות קיצוניים ביחסו לרעיונות פוליטיים; העובר את גבול המקובל או הנורמלי, ההגיוני או הסביר, בהתלהבותו ובמסירותו. השאלה הנשאלת היא: עד כמה עמוס עוז רחוק מלהיקרא פנאט על-פי ההגדרה היותר נפוצה משהוא נוקט בה?

ועוז הוא שועל פיקח ומפורסם, שככל הנראה מוציא את עצמו מכלל הפנאטים. שכן, ברגע שאתה קורא לאחרים פנאטים, בשל עמדתם הפוליטית השונה משלך, ועוד כותב על כך ספר שמיועד לתפוצה בשפה בינלאומית, אתה בא להשמיע שאתה נזר בריאה מסוג אחר: בוודאי סובלני ונאור (כלפי הדתיים? נו באמת!) ובאמת: הערבים אינם הקיצונים, הם רק פעלו נגד השחיתות ברשות; הדתיים והחרדים מקצינים והאמריקאים פולשים וכולי. זה רק הם, אך לעולם לא אתה. אתה סובלני. האמנם זה רק הם, אך לעולם לא אתה?! כאמור, עוז מתעב ומעריך פנאטיות בו-זמנית.

 

תודתי נתונה ליוסף עוזר וליובל אקהאוז על הערותיהם לנוסח מוקדם של רשימה זו

———————–

לקריאה נוספת, ראו מאמרי: עיטור עוז – פרס גתה היוקרתי הוענק לעמוס עוז על מלחמתו באנטישמיות האירופאית או על עידודה?

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה זווית ראייה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על מס שפתיים לפנאטיות

  1. מיקי הגיב:

    כ"כ חבל שהוא מקלקל לעצמו כי הוא פשוט ח י י ב לצעוק את דעותיו הפוליטיות בראש חוצות. עמוס, תהיה סופר ותשתוק!

  2. יהושע ע. הגיב:

    בעיני, עמוס עוז הוא סופר מצוין שהפוליטיקה הרעילה את מחשבתו ואת כתיבתו.

  3. ירון הגיב:

    סופרים והוגי דעות במהלך השנים תמיד הביעו את דעותיהם הפוליטיות. זה ברור, מובן ומקובל שהם גם מובילי דעת קהל. מסכים לחלוטין עם דבריו של עוז.

  4. Michael Bergman הגיב:

    Hi Uri, please excuse the fact I am writing without ‘simanei pisuk’ as the transfer to a Hebrew website wrecks havoc in the lines’ order

    The dictionary’s definition for fanatic is – A person marked or motivated by an extreme, unreasoning enthusiasm, as for a cause

    It is also interesting to note that the Latin root apparently, means – inspired by orgiastic rites – and also – pertaining to a temple

    I would tend to agree with you, if it was not for the fact that a majority of Israelis have voted time and again for governments that perpetuate (in Chomsky-speak) State Terrorism. Maybe for you that seems different, because the Israeli government does not profess it wants to wipe out the Palestinian nation. But whichever way you look at it, at the end of the day, more civilians, more children, more pregnant women, and more innocent bystanders have died on the Palestinian side – around three times as many, I believe

    Survival mechanisms – and strategies – are obviously cannot fall under ‘unreasoning enthusiasm’. And the Israeli – indeed the Jewish – reflex to defend at all costs is debatably acceptable. But at what point does it become fanatic? How many millions of people should be living in unreasonable conditions, and for how long, before the cause of a greater Israel was understood to be a hindrance to peace? And how many people in Israel support it now? You compare solar water-tanks with bombs on busses, and completely ignore the narrative that brought about the imbalance. I am not justifying bombs (or rocks for that matter). But to devoid the argument from the underlying paradigm of extreme poverty, and lack of democratic sense, and years of living under military control, and despair in the face of never-ending misery, is a little, hmmm, well self-centered maybe? It seems you take certain examples and uses those examples to build a theory to which those examples are central corner stones (They have millions of fanatics; we, we just have few crazy elements) – and where did I read that before? Eh

    I have not read the book, so I cannot comment about what he actually says, and Oz is maybe not the best ‘prophet’ we produced this era, but he does make some valid points when it comes to recognizing we have to move on collectively from imbibing the heady mix of playing the victim, the chosen and the hero all at the same time. It serves us nothing but further strife, and gets us nowhere but further into troubles. Maybe the Palestinians make lousy choices – they certainly have done so over and over again.

    May all beings try a little peace

    🙂

  5. Michael Bergman הגיב:

    Sorry – last line is missing

    Maybe the Palestinians make lousy
    choices – they certainly have done so over and over again, but we sure can make better choices ourselves

  6. בוטוקס הגיב:

    סופר מעולה, איש רוח ענק ואדם שדעותיו הפוליטיות אינן גובלות בשנאה עצמית, הן עבר את הגבול כבר לפני שנים…

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s