הקן הישראלי

השינויים החברתיים, הפמיניזם והתקינות הפוליטית הפכו את "יום האם" ל"יום המשפחה". יום זה מעלֵה שאלות רבות על הפרק בנוגע לתא המשפחתי לדורותיו. האם עדיין יש חשיבות כל כך גדולה לשמירת התא המשפחתי?

הסופר היהודי-הצ'כי פרנץ קפקא אמר פעם ש"להינשא, להקים משפחה, לקבל ברצון את כל הילדים הנולדים, לקיימם בעולם המעורער הזה, ואולי גם להדריך אותם מעט, אלה, לדעתי, ההישג העליון שאדם מסוגל להגיע אליו".

ואכן, המשפחה הייתה ועודנה המסגרת החברתית האנושית שבה אנו חיים וגדלים. למשפחה יש תפקיד חשוב בהתפתחותו התקינה והכוללת של היחיד, ואחריות לשלומה ולבריאותה של החברה במאה ה-21.

 

ערכי המשפחה – כולם בשביל אחד, אחד בשביל כולם – נעלים עד מאוד. שהרי מוסד הנישואין הוא שֵם של המצאה אנושית מופלאה. הרעיון הזה שיש איזו קבוצה אנושית קטנה, שנותנת באופן טבעי את האפשרויות של משיכה ותמיכה הדדית ושהיא כתף לעת צרה ומשמחת לעת שגרה – זאת המצאה יוצאת מן הכלל.

 

אבסולוטיזם נאור
דורות על דורות מקימים בני האדם תא משפחתי משלהם, תוך התקשרות בברית הנישואים. מהו הכוח הדוחף בני אדם להאמין בכל דור ודור כי הניסיון הפרטי שלהם יהיה מוצלח יותר משל הקודמים לו? כאילו לא גדלו בתוך משפחה ולא חוו עד כמה היא גם מאלצת לפשרות? האם אין זה כי אם האיום המרחף של הבדידות האנושית  – אפילו בעצם הימים האלה, הפתוחים כביכול לכל האפשרויות – חזק מכל תובנה וניסיון? אחת ההוכחות המצויות לכך בזמננו היא המסגרת המשפחתית שזוגות הומוסקסואלים חותרים אליה. יש שתוהים איך זוגות אלה משתוקקים להינשא ולגדל יחד ילדים, מבקשים אישור חברתי לחריגותם, במקום להסתער על הפרצות שמאפשרת הנטייה האישית, נאבקים כדי "לאסור" עצמם במוסרות המשפחה המסורתית.

"המשפחה המסורתית היתה יחידת ייצור וחלוקת משאבים", כותב הפרופ' אביעד קליינברג מאוניברסיטת תל-אביב, במבוא לקובץ המאמרים שבעריכתו "על אהבת אם ועל מורא אב" (הוצ' כתר ואוני' ת"א, 2004). "וגם מדינה בזעיר-אנפין, שבה שורר במקרה הטוב אבסולוטיזם נאור, ובמקרה הרע משטר עריצות, אבל לעולם לא שוויון" (עמ' 10).

ואולי זה משום שבני האדם משתוקקים למסגרת האינטימית, לביטחון, לשייכות ול"גב המוגן" שמציעה המשפחה הגרעינית; או שמא בגלל שאין שום תחליף למוסד המשפחה ולמציאויות הנגררות אחריו כשובל, משחר ההיסטוריה האנושית. תחליף למה שהסופר הרוסי הדגול לב טולסטוי היה מכנה "משפחה מאושרת": "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. המשפחות שאינן מאושרות, מגיעות לכך כל אחת על-פי דרכה".

יחד עם זאת, בצד המשפט המפורסם של טולסטוי, על המשפחות המאושרות באותו אופן ועל אלה האומללות על פי דרכן (משפט שיש מקרב המצטטים לא קראו את מאות העמודים של הרומן הבא בעקבותיו, המגלה את פניה האירוניים של ההכללה ההיא) בפתח "אנה קארנינה" – מתקיימת הקריאה של הסופר הצרפתי אנדרה ז'יד: "משפחות – אני שונא אתכן!".

 

בילוי משפחתי
ואולי זה משום שבעצם "הגורל הוא שבוחר את קרוביך, ואילו אתה רק בוחר את חבריך", כפי שהיטיב לבטא ז'אק דליל? ונדמה שאין לך שטח נוסף ביחסי אנוש, שבו גדול כל כך הפער בין הציפיות ובין המציאות, בין הרומנטיקה האפופה באגדות ובין חיי היום-יום. בני הזוג תחת חופתם סמוכים ובטוחים שהאחווה והרעות, הנועם והשמחה ישכנו ביניהם תמיד. הם לא יריבו; הם לא ינהגו כמו הוריהם, הם יאהבו זה את זה לנצח… הפער בין המציאות והציפיות אכן מתסכל מאוד ומעלה שוב ושוב את השאלה: מדוע כה קשה להיות נשואים? מדוע גדול כל כך אחוז הגירושים בחברה המודרנית? והאם עדיין יש חשיבות כל כך גדולה לשמירת התא המשפחתי?

במקביל לכבוד שיש לרחוש לבחירה של כל אחד ואחד איך לנהל את חייו, מתקבל הרושם שמבחינת התפתחות האישיות של הילדים, הטוב ביותר הוא מסגרת משפחה יציבה, ואם אפשר גם משפחה רחבה עם סבים, סבתות, דודים ודודות. האינטימיות של משפחה רחבה יוצרת עוגן קיומי וזהות מבוססת.

האם המשפחה היא "נכס" וממילא "המרבה נכסים מרבה דאגה", או שהיא "ערך" וממילא כבר מכירים אנו את הקינות הרווחות על בִלבול ואובדן הערכים בעידן הפוסט-המודרני.

 

בעידן של ערעורים על טבעם של "ערכי המשפחה"; בעידן של שלטון הניהיליזם הרומס כל חלקה מסורתית טובה; בעידן שבו כל שלושה זוגות בישראל מפרק את החבילה; בעידן שהשִגרה והמריבות מחליפות את האופוריה – חיוני וחשוב להמשיך למסד את מוסד המשפחה הגרעינית, חרף כל חסרונותיה. שכן מעלותיה עולים על חסרונותיה. חיי אושר משפחתיים – הרצופים בבילויים, כמו: לאכול ארוחות משותפות עם הילדים (מחמלי נפש), לצפות יחד בטלוויזיה, ללכת יחד לסרט טוב, לטייל בטבע ובים, לחוות חוויות ביחד – עדיפים על פני הבדידות או החברות הבלתי-מחייבת. וכל אלו שאומרים שכשנולדים ילדים מפסיקים לבלות וליהנות, לא יודעים על מה הם מדברים. דווקא הזוגות הצעירים לוקחים את ילדיהם לכל ה"חורים" שהם הכי אוהבים, ונהנים יותר מתמיד.

 

נכס ערכי
השאלה הנשאלת לא אחת, היא: האם המשפחה היא "נכס" וממילא "המרבה נכסים מרבה דאגה", או שהיא "ערך" וממילא כבר מכירים אנו את הקינות הרווחות על בִלבול ואובדן הערכים בעידן הפוסט-המודרני.

הרושם שמתקבל הוא שמצד אחד, בניין המשפחה הינו נכס המרבה דאגות, אך מצד שני, ריבוי הדאגות טומן בחובו אלמנט פרדוקסלי של אושר משותף עבור כל בני המשפחה.

ערכי המשפחה – כולם בשביל אחד, אחד בשביל כולם – נעלים עד מאוד. שהרי מוסד הנישואין הוא שֵם של המצאה אנושית מופלאה. הרעיון הזה שיש איזו קבוצה אנושית קטנה, שנותנת באופן טבעי את האפשרויות של משיכה ותמיכה הדדית ושהיא כתף לעת צרה ומשמחת לעת שגרה – זאת המצאה יוצאת מן הכלל. ובשעה שברוב שדרות החברה המערבית, יחסי המשפחה במסגרת הנישואין נתונים במצור, מורשת ישראל מציבה נוסחה פשוטה, יישומית ועתיקת יומין לשמירת מבצר זה של אהבה, עוז, אכפתיות והבנה הדדית; כאשר בראש הסולם, כמובן, המודעות לעשרת הדיברות.

שכן, חוסנו של העם היהודי עמד לו בשעותיו הקשות ביותר. כלומר, אותו חוסן שהתבטא בהליכות הבית היהודי. שהרי מוסד הנישואין מהווה את הבסיס למשפחה היהודית, בה נעוץ סוד ההישרדות היהודית.

זאת מבינים ויודעים גם אומות העולם. הדלאי לאמה, המנהיג הטיבטי הישיש, גולה בהודו מאז שהוא בן 25. יום אחד נודע לו כי לא הרחק ממקום מושבו מתקיים מחנה של ארגון יהודי שומר מצוות. המנהיג הישיש ביקש להיפגש עם ראשי המחנה. בפגישה אמר להם: "אני נמצא בגלות, הרחק ממולדתי זה כמה עשרות שנים, וכבר מרגיש אני כמה קשה לשמור על הזהות, על צורת החיים הייחודית, הרחק מהבית. אתם עם שנמצא בגלות אלפי שנים, ואף-על-פי-כן הצלחתם לשמר את זהותכם העצמית בצורה כה מרשימה וייחודית. מהו הסוד שלכם?".

ניסו להעלות רעיונות, זה אומר בכה, וזה אומר בכה. עד שבסוף אמרה אחת הנשים: "מקור עוצמתנו וסוד הישרדותנו היא המשפחה היהודית. בכל מקום בעולם שאליו הגיעו זוג יהודים הגיע הכול – כל משפחה היא גרעין של עם שלם, יש בה מלך ומלכה, כהן גדול ושכינה, הכול מקופל בה". הקשיב הדלאי לאמה, לחש לעצמו ואמר: "זהו… זהו הסוד… כאן טמון המפתח".

ולא שבטיבט לא חשבו על זה… משפחה; כאילו מוסד המשפחה ממש סטארט-אפ. המשפחה היא מוסד חברתי אוניברסלי. איננו מכירים חברות מן העבר או בהווה שלא מתקיים בהן, בצורה זו או אחרת, מוסד המשפחה. כל תרבות יוצרת דפוסים שונים של משפחות, ומאפיינים ייחודיים בהיבטים השונים של חיי המשפחה. התרבות המודרנית מתקשה למצוא הגדרה קולעת ומכלילה למונח "משפחה": ההגדרה צריכה לבטא את מגוון הדגמים המקובלים כיום בחברות השונות כמשפחה.

הסוציולוגים מעלים נתונים כלליים, המצביעים על מדדי משפחתיות גבוהים במשפחה הישראלית ביחס למדינות מערביות אחרות. בדיקה השוואתית סטטיסטית של ישראל לעומת מדגם מדינות בעולם בנוגע למדדי המשפחתיות, העלתה שמוסד המשפחה בישראל יציב יותר ממוסד המשפחה באירופה.

והמשפחה הישראלית הטיפוסית, מהווה רק כמחצית (52 אחוזים) מכלל האוכלוסייה. שאר 48 האחוזים שייכים למגזרים השונים בישראל: למשפחה הערבית (20 אחוזים), למשפחה הרוסית (17 אחוזים) ולמשפחה החרדית (11 אחוזים). מתקבל הרושם שמוסד המשפחה עודנו ערך מרכזי בחיי הפרט והחברה בישראל, וטוב שכך.

נוסח מאוחר של רשימה זו פורסם במגזין "אלף" בשפה הרוסית.
—————————-

לקריאה נוספת, ראו:

בתיה גור, משפחות – אני שונא אתכן!

אורלי גולדקלנג, "אימא יקרה לי"

חיים עמית, "המשפחה כארגון"

ארנה קזין, "שניים זה לא מספיק"

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה זווית ראייה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

0 תגובות על הקן הישראלי

  1. איציק ש. הגיב:

    קפקא היה יהודי צ'כי.

  2. אורי הגיב:

    תוקן, תודה על העדכון.