העיתונות – לא מה שחשבתם

אנחנו קוראים עיתון מידי יום או מידי שבת, אבל לא כל כך מודעים למה שחשבו המוחות הגדולים של האנושות על העיתונים. אלברט איינשטיין: היא הופכת אותנו לקצרי רואי, הנרי ת'ורו: היא דומה לעבודת אלילים, והיו אף שראו בה "דיקטטורה של הרכילות". הנה מקבץ מחכים ומשעשע

 

"אדם הקורא רק עיתונים או לכל היותר ספרים של מחברים בני-זמננו", כתב אלברט איינשטיין ב-1952 בירחון של תנועת הנוער השוויצרית, "הוא בעיני כמו אדם קצר רואי מאוד ששונא להרכיב משקפיים. הוא תלוי לחלוטין בדעות הקדומות ובאופנות של זמנו, כי אין לו אפשרות לראות ולשמוע שום דבר אחר. ומה שחושב אדם זה באופן עצמאי מבלי להסתמך על מחשבתם וחוויותיהם של אחרים גם הוא במקרה הטוב דל ומונוטוני למדי.

"בכל מאה יש רק מעט אנשים חכמים, בעלי שאר רוח, סגנון בהיר וטעם טוב. מה שמשתמר מהם נמנה עם הנכסים יקרי הערך ביותר של האנושות. אנו חבים לכמה מסופרי העת העתיקה את העובדה שאנשי ימי הביניים יכלו להוציא עצמם אט-אט מן האמונות התפלות ומן הבערות שהעיבה על הקיום האנושי יותר מחמש מאות שנה. אין צורך ביותר מזה כדי להתגבר על יהירותם של בני ההווה. (אלברט איינשטיין, "רעיונות ודעות", הוצ' מאגנס, ירושלים 2005, עמ' 38).

הפילוסוף האמריקאי הנרי דיוויד ת'ורו, מספר על עצמו במאמר שהתפרסם לאחר מותו: "אני יודע שזה יותר מדיי לקרוא עיתון אחד בשבוע. ניסיתי זאת באחרונה, ומאז נדמה לי שאיני נמצא בסביבתי הטבעית. השמש, העננים, השלג, העצים אינם מדברים אליי עוד. אינך יכול לשרת שני אדונים".

ברוח דומה סבר ת'ורו כי "החדשות שאנחנו שומעים, על פי רוב, אינן בגדר חדשות לרוח שלנו. זאת החזרה הנדושה ביותר".

"אילו העיתונות היתה משתמשת בשלט כדוגמת כל המלאכות האחרות", הכריז הפילוסוף הדני סרן קירקגור, "צריך היה לכתוב על שלט זה: 'כאן מגיעים האנשים לדה-מוראליזציה בזמן הקצר ביותר ככל האפשר, תמורת המחיר הנמוך ביותר ככל האפשר".

גם הסופר והמחזאי הבריטי אוסקר ויילד לא היה סלחני ביחסו כלפי העיתונות: "אפשר לומר דברים טובים רבים על העיתונות המודרנית", הטעים ויילד. "היא מביאה לנו את דעותיהם של חסרי הדעת, ובכך היא מאפשרת לנו לשמור על קשר טוב עם בורות הציבור".

הסופר והעיתונאי היהודי-האמריקאי נורמן מיילר היה נורא סקפטי ביחס לדיווח החדשותי של העיתונים, ומיוחסת לו האימרה שרבים שנכתב עליהם בעיתון היו חותמים עליה: "כשעיתון מתחיל לטפל בסיפור כלשהו, העובדות אובדות, ואפילו גיבוריו של הסיפור לא יכירו אותן". בהקשר דומה אמר נשיאה השלישי של ארה"ב תומס ג'פרסון: "מודעות הפרסום הן הדברים האמיתיים היחידים שאתה יכול לסמוך עליהם בעיתונים". אפילו לא התאריך, כי אם המודעות…

אלא שאותו תומס ג'פרסון גם התבטא ואמר באחת ההזדמנויות: "לו ניתן לי לבחור בין ממשלה ללא עיתונאים ועיתונות ללא ממשלה הייתי בוחר בלי שום פִקפוק באפשרות האחרונה".

ואיך אמר נשיא ביהמ"ש העליון בארה"ב ארל וורן? "אני תמיד פותח את העיתון בעמודו הראשון של מדור הספורט. עמוד זה מספר על הישגיהם של בני האדם; בעמוד החדשות הראשון של העיתון מסופר רק על כישלונותיו של האדם".

ביקורת מכיוון אחר העלה כנגד העיתונות הסופר והמשורר הדני ברנארד אינגמן: "טעם טוב הוא כמובן החלק בציודו של העיתונאי שאפשר בהחלט לוותר עליו".

המשורר הצרפתי שארל בּוֹדלֶר העניק לעיתונות את הניסוח החריף באחד המאמרים החשובים שלו: "תמהני כיצד יד נקייה מסוגלת לנגוע בעיתון ולא תהא סולדת בו מחמת גועל נפש".

ונראה כי בחיר העיתונאים האמריקאים ג'וזף פוליצר (שעל שמו מחולק עד היום הפרס היוקרתי לעיתונות ולספרות בארה"ב) קבע נכון: "עיתונות צינית, שכירת ממון, דמגוגית, מושחתת, תפיק במרוצת הזמן עם כה שפל כמוה".
מעט מהשפלות הזאת התבטאה בדבריו של הסופר האנגלי ארנולד בנט: "עיתונאים אומרים דבר שהם יודעים שאיננו נכון בתקווה שאם ימשיכו לחזור עליו זמן רב למדי הוא יהפוך לנכון". 

גם המוזיקאי הבריטי יהודי מנוחין לא עשה לעיתונים כל הנחות: "כל פעם שאני רואה עיתון, אני חושב על העצים המסכנים: כעצים הם מספקים נוי, צל ומסתור – אך כנייר כל מה שהם מספקים זה זבל".

מצד אחר, היה זה השופט מישאל חשין, המשנה לנשיא בית המשפט העליון (בדימוס), שהחמיא לאינטליגנציה של קוראי העיתונים: "הציבור אינו עולם-גולם, והקוראים עיתונות יודעים כי אותה מילה עצמה יכולה שתתאר מוצרים שונים באותו ענף. וגם אם אמרנו שיש חשש-מה לטעות, נטילת סיכון זה ראויה ולו למען התחרות החופשית וחופש העיסוק של הכלל; שהיחיד לא יפקיע לעצמו מן הציבור ומן המתחרים מילה או שם אך בשם אותו חשש מסוים להטעיה".

מי שדן ברותחין את העיתונאי, היה הזמר אריק איינשטיין, בשירו "עיתונאי קטן שלי", כדלהלן:
הם כותבים בעיתונים
מה שהם רוצים
מסרסים מלכלכים
בלי שום רחמים
נכנסים אל המיטות
מציצים מהחורים
ואין מה לעשות
אין פה רחמים 
 
מלבינים את הפנים
פוגעים במשפחה
אם היום היה תורי
אז מחר יהיה תורך
המלך הוא עירום
כולנו ילדים
שרואים לו את הטוסיק
שותקים ולא קמים.
 
אז איך אתה ישן בלילה
עיתונאי קטן שלי
איך אתה נרדם
על מה אתה חולם בלילה
אחרי שפיכת הדם
איך אתה נרדם
בן אדם איך אתה נרדם
 
הם הורגים עם המילים
משחקים עם הנשמה
לאן אני שואל
הלכה האהבה
שברו לו את הלב
שברו את הילדה
אז בטח שתהיה פה
תהיה פה מלחמה.

הדיקטטורה של הרכילות
באחת משיחותיו של הסופר עמוס עוז עם עיתונאי, לרגל הופעתו של ספר חדש שלו, הוא מדבר על התקשורת. עוז אינו אוהב את מה שכתוב בעיתונים ואת מה שמוקרן בטלוויזיה. העיתונות הפכה היום לגורם המטיל חיתתו על רבים. ומה שגרוע מכך, היא הולכת ומצהיבה מיום ליום. "בגלל הצורך למכור הופכים את הביזארי והקוריוזי והרכילותי והפורנוגרפי והאלים לשחקנים ראשיים גם במקום שאינם כאלה (…) ולכן הנושא המרכזי על סדר היום הוא החשיפה. הגילוי. ההתפרקות מכל סוד".

עוז טובע באותה ההזדמנות את המושג "הדיקטטורה של הרכילות" וטוען:
"אחד הדברים הקשים לי היום הוא שביטול הפרטיות הפך לעניין כמעט וולונטארי. אנשים ששים לוותר על הפרטיות שלהם. כל אדם שנבחר לסגן שלישי לראש מועצת כרכור נותן ראיון חושפני. כל אדם שהבקיע גול בשבת אחר הצהריים שובר שתיקה. כאילו האידיאל העליון של האנושות הוא להגיע לשקיפות גמורה בין זרים. ואילו בעיני, שקיפות גמורה בין זרים היא סוג של רודנות. דיקטטורה של הרכילות. בעיני תרבות היא גילוי וכיסוי. גם ארוטיקה היא גילוי וכיסוי, וגם אמנות. על כן התביעה הזו לדווח על הכול כל הזמן בלי יוצא מן הכלל, היא בעיני תביעה לביטול התרבות. הדבר הזה מפחיד אותי…" (מוסף הארץ, 1998).

תחושת מעורבות
ב"שבת", ספרו החדש של הסופר הבריטי זוכה פרס ה"בוקר", איאן מקיואן, מסופר על גיבור שמשתתף בנעשה בעולם הזה. משום שחייו האישיים כל כך נוחים, הוא הופך למעורב מאוד באירועים. ועדיין, בנקודה מסוימת הוא שואל איזו תועלת זה מביא לו, לשכב על הספה כל יום ראשון ולקרוא עיתונים וטורי דעות. הוא מרגיש כאילו הוא משתתף, אבל הוא רק קורא עיתון.

"זו הרגשה שחשתי לפעמים", מעיד על עצמו הסופר מקיואן בריאיון ללורה מילר, "תחושה שאני ממש מעורב. לשכב במשך שעות בין ערימות של עיתונים. זה כאילו אני הרמטכ"ל וראשי מלא באוניות-קרב ובבנות-ברית. ואז אני מבין שאני בעצם סתם עוד אדם מהישוב שקנה עיתון ושהראש שלי מלא במחשבות של אחרים".

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה הפרעות בתקשורת. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s