חשיבות האסתטיקה ביהדות

וַיְמַלֵּא אתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל-מְלָאכָה

(שמות לה, לא)

בשירת הים נאמר "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" (שמות טו, ב), רש"י: "לשון נוי" יופי חיצוני, מוסיף רש"י: "אספר נויו ושבחו לבאי עולם", היינו, גם הנוי הפנימי הרוחני הוא שבח לקדוש-ברוך-הוא.

במדרש מובאים את דברי ר' ישמעאל:

וכי היאך אפשר לו לאדם לנאות את קונו? אלא הֱיֵה נאה לפניו במצווה: עשה לו סוכה נאה, לולב נאה, תפילין נאות, ציצית נאה. (מדרש הגדול, שמות טו, ב)

אכן, עוד מימי קדם, השתדלות היהודים לייפות את בתי הכנסת, בפסיפסים, בתשמישי קדושה מעוצבים ומעוטרים בסגנון מיוחד, והם נאים למראה. בספרים ובהם שערים מושכי עין, ציורים בהגדות של פסח ובמגילת אסתר, בכלי כסף, בכתרים לספרי תורה, פרוכות מעשה ריקמה ועוד.

בצלאל בן אורי עשה בדיוק ובפרטי פרטים את אשר ציוה אותו ה'. אם כן מה היה הערך המוסף האומנותי של בצלאל? הוא היה אֳמָן ולא אוּמן, שהאוּמנים עושים מה שאומרים להם וחוזרים על פעולה מסוימת, זו או אחרת, פעמים רבות, לעומתם האֳמנים חופשיים להביע יצירותיהם כרצונם לפי רעיונם, רוחם ורגשותיהם.

מכל אלה למדים אנו על החשיבות להדר במצוות ממלאכת המשכן. לכאורה, בצלאל עשה בדיוק ובפרטי פרטים את אשר ציוה אותו ה'. אם כן מה היה הערך המוסף האומנותי של בצלאל? הוא היה אֳמָן ולא אוּמן, שהאוּמנים עושים מה שאומרים להם וחוזרים על פעולה מסוימת, זו או אחרת, פעמים רבות, לעומתם האֳמנים חופשיים להביע יצירותיהם כרצונם לפי רעיונם, רוחם ורגשותיהם. הקב"ה מילא את בצלאל רוח "בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל-מְלָאכָה" (שמות לה, לא). חכמה היא ידיעת דבר, תבונה היא הבנת דבר מתוך דבר, דעת, זו השכלה כללית ורחבה דרך ידיעת ה' ואמונה בו. "וּבְכָל-מְלָאכָה" זאת אומנותו של אדם היודע להכניס נימה משלו ומכישרונותיו במסגרת הגבולות שבהם נצטווה.

ישנן תמונות שהמסגרות שלהן כל כך מקושטות, והפיתוח והחריטה כה מסולסלים ומסוגננים, עד כדי כך שהצופה אינו שם לב לתוכנה. יש להיזהר מלראות "בנוי" עיקר, וחלילה מלהפוך את התוכן לטפל. הוא שאמרו חז"ל: אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו (משנה, אבות פ"ד, מ"כ). מכיוון שכרטיס הכניסה לעולם המצוות ניתן רק בסוף תהליך חינוכי, חשוב בפרט אצל הנוער, להלל ולשבח, את מעשי ה' בחושים ובאסתטיקה: בתחושה, באמצעים ראייתיים ושמיעתיים, בריח ניחוח, בטעם טוב. בכל דרכיך נָאֵהוּ.

הרב קוק זצ"ל הדגיש בדבריו את חשיבות האמנות ביהדות, אך יחד עם זאת בנה סייגים באומרו: וחלילה להרשות לעצמנו להגשים מושגים קדושים כאלה אפילו בדרך לימוד (אגרות הראי'ה, א, עמ' קסב). 

לפיכך נאמר: "חכם לב". והרי חכמה במח. אלא שהלב הנסמך לחכמה, הוא הוא רגש ההזדהות. בלעדי שכל ורגש משולבים זה בזה, נמצאת המשמעות של האמנות טכנית בלבד.

ספרי תורה מעוטרים ברקמה ותכשיטי כסף

בעלי חידודין שואלים מדוע נאמר "וְכָל-אִשָּׁה חַכְמַת-לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה…" (שמות לה, כה) ולעומת זאת אחר כך כתוב: "וְכָל-הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת-הָעִזִּים" (שמות לה, כו). מה ההבדל בין שני כתובים? ומשיבים: היה זמן קבוע להבאת המטווים למשכן. הנשים חכמות הלב נאמר עליהן ויביאו, הן עמדו בלוח הזמנים. אבל על הנשים "אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה" הן לא שמו לב לזמן… עליהן לא נאמר "ויביאו"… מכאן, שחשוב לעמוד בלוח זמנים.

מעניין לציין שהתורה משתמשת כלפי בצלאל במילים: "וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ" (שמות לה, לד) מכאן שמעשה המשכן הוא בגדר הוראה, חינוך. ואכן יש בהוראה מן השילוב של אוּמנות ואֳמנות.

——————————-

מקורות לעיון ולהרחבה:

1.              בראשית כט, יז;   מלכים א ו-ז;   שיר השירים ד,א;   קהלת ג, יא;   אסתר ב, ז;  תהילים ח, ו;  צו, ו.

2.              רמב"ן, במדבר ב, ב – ד"ה: "איש על דגלו".

3.              קהלת רבה, ז, א – ד"ה: "ראה את מעשה האלוהים".

4.              ילקוט שמעוני, פרשת בראשית, רמז כד – ד"ה: "ויבן קִשטָה כְּכַלָּה".

5.              שמות רבה, לה, א – ד"ה: "ועשית את הקרשים למשכן" ואילך.

6.              תלמוד בבלי, שבת קלג, ע"ב: "זה אלי ואנווהו – התנאה לפניו במצוות"  בבא קמא ט, ע"ב: "אמר ר' זירא: בהידור מצוה" ואילך.

 

7.              אמנות, באתר דעת.

8.              בן-דב צבי, המשכן – בין שמים לארץ, דף שבועי 537, פרשת תרומה, אוניברסיטת בר-אילן, תשס"ד.

9.              סטויסקי הרב ירמיהו, "יהדות ואמנות – בין מעשה בראשית לתוהו ובוהו", בתוך: מחניים, מרכז ספיר לתרבות ולחינוך יהודי, סיון תשנ"ה, גיליון 10.

10.       קוסמן ד"ר אדמיאל, "אמנות, ההלכה והדת", בתוך: מחנים, מרכז ספיר לתרבות ולחינוך יהודי, סיון תשנ"ה, גיליון 10. 

11.          קוק הראי"ה, אגרות ראי"ה,  א', א"ג, קנח;    אורות, עמ' קיט.

וכן: הקדמה לשיר השירים, בתוך: עולת ראי"ה ב, עמ' ג.

12.          רון אלכסנדר, "על היצירה האומנותית וחופש היצירה", פרשת תרומה, המחלקה למשפט עברי, משרד המשפטים, תשס"ב, גיליון 63.

 

מתפרסם באדיבות המחבר, מתוך ספרו החדש "פרשת השבוע – רעיונות חינוכיים" שניתן להשיג

בטל' 02-5664713, בעלות של 40 ש"ח בלבד (כולל משלוח).

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה פרשת השבוע. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s