מרד הסטודנטים 1968 – מהומות הסטודנטים 2006

מהומות הסטודנטים בערי צרפת במאי 1968 שלחו את גנרל דה-גול הביתה וחוללו מהפך בסדרי החיים במדינה. המהומות החדשות של הסטודנטים, בהן השתתפו לפחות חצי מיליון איש השבוע – הן תמרור אזהרה למשבר נוסף. אז, מה היה שם בדיוק שלא למדנו כלום?


 

מרד הסטודנטים במאי 1968, בהנהגת הפילוסוף ז'אן-פול סארטר

מהומות הסטודנטים מעוררות בזיכרונם של רבים את מרד הסטודנטים הענק שהתקיים ברפובליקה הצרפתית לפני קרוב לארבעים שנה, במאי 1968. אז, הובילו המהומות לפיזורו של הפרלמנט הצרפתי, לבחירות חדשות והם אף נצרבו עמוק בתודעת הצעירים בצרפת, שגילו כי ביכולתם ובכוחם להביא לשינוי חברתי. אז, מה היה שם בדיוק? ומי עמד מאחורי הקלעים של מרד הסטודנטים המיתולוגי?
 
תחת הסיסמא "ניהול עצמי"
אווירה מתוחה שררה ברחובות פריז בעקבות מהומות הסטודנטים במאי 1968. הסטודנטים מן השמאל הצרפתי החליטו לחולל מהפכה תרבותית שכוונה נגד הממסד שבראשו נשיא צרפת המיתולוגי, שארל דה-גול. סטודנטים יהודים רבים נטלו חלק מרכזי בהפגנות ענק בהן השתתפו מאות אלפי אנשים ממעמד הפועלים, שאליהם חברו אינטלקטואלים שמאלנים. בין מנהיגי המהפכה הקומוניסטית, שכמעט הצליחה, היו דמויות יהודיות צעירות ותוססות כמו "דני האדום" (דניאל כהן בנדיט), ז'אן קלוד ציגלר, ז'אן ברנרד מורלי, פייֵר ויקטור ואחרים. הללו הובילו מהפכה תרבותית במלוא מובן המילה.

מהפכת הסטודנטים שהנהיג באותם ימים סוערים פייר ויקטור – מהפכן משלהב המונים, שנון וכריזמטי – החלה מאותה נקודת מוצא כמו מרבית האירועים ההיסטוריים הגדולים: אגן הירכיים. במאי 1968 נתפסו והושעו מספר סטודנטים מלימודיהם באוניברסיטת פאריס, בשל עבירה על התקנון. ובתגובה התנחלו חבריהם, בראשם פייר ויקטור, במשרדי ההנהלה שהזעיקה את המשטרה. בעקבות מעצרם יצאו עשרות אלפי סטודנטים לרחובות, והמשטרה המיוחדת לפיזור הפגנות (CRS) התנפלה עליהם באלות ועם זרנוקי מים. בתגובה הוקמו בריקאדות והושלכו מרצפות שעקרו הסטודנטים מהרחוב. הימים היו ימי המחאה נגד מלחמת וייטנאם והמחאה בצרפת הושפעה מהם מאוד, עד כדי כך שיעדים מסחריים אמריקאיים כמו חברות תעופה ובנקים הותקפו בבקבוקי תבערה ובאבנים.

הייתה זו הפגנה פוליטית מן הבוטות והבולטות בתולדות אירופה. ההמונים עלו על בריקאדות והזכירו את ימי המהפכה הצרפתית הגדולה. פריז דמתה לשדה קרב גדול. הקרבות הקשים נמשכו כשבוע, כשמדי ערב הקרינה הטלוויזיה תמונות של סטודנטים ובני נוער מוכים עד עילפון בידי שוטרים. עובדים צעירים ממפעל "רֵנוֹ" החליטו, בהשפעת הסטודנטים, להצטרף למחאת אחיהם לדעה, זאת בניגוד לדעת האיגודים המקצועיים, ובכך השביתו את כל פס היצור ויצרו את האשליה שכל "רנו" שובת עם הסטודנטים, מה שהוביל לשביתות דומות בכל רחבי צרפת. המדינה שותקה כליל.

פאריס, 11 במאי 1968

השביתה שנמשכה 21 ימים, הקיפה בשיאה עשרה מיליון איש ונחשבה לגדולה בהיסטוריה. ב-13 במאי, למשל, עמדו מיליון סטודנטים ופועלים בהפגנה לאורך שישה ק"מ, ובראשם פייר ויקטור. פועלי דפוס לא הסכימו להעביר במכונות עיתונים שבדפיהם הופיעו מאמרים שהתנגדו לשביתה. רבים השוו אז את התמורה החברתית לזו של המהפכה הצרפתית ב-1789.

למרבה הפלא, השביתה אירעה בתקופה של צמיחה כלכלית; משתתפיה לא דרשו שיפור בשכר או בתנאים ולא זכו לגיבוי מפלגתי או איגודי. תחת הסיסמה "אוטו גסטון" ("ניהול עצמי"), הם רק רצו לקבוע את החוקים שעיצבו את חייהם. הסטודנטים בוואנסן, למשל, הקימו ועד פעולה ודרשו להשתתף בניסוח תקנות האוניברסיטה. בעקבותיהם הוקמו ספונטנית ועדי פעולה בבתי ספר ובבתי חולים ואף בצבא ובמשטרה. כשנשיא צרפת דה-גול נמלט בחשאי לגרמניה כדי לגייס חיילים צרפתים שעשו שם בכוח הרב-לאומי, סירבו אלה לציית. גם השוטרים הצטרפו למרי תחת הסיסמאות "אסור לאסור" ו"הדמיון לשלטון".

בתום שלוש שבועות של הפגנה נשבה רוח חדשה ברפובליקה, השביתה הופסקה בהדרגה ומקץ חצי שנה חזרו רוב הפועלים לעבודה מלאה. שיטות הייצור השתנו והעניקו לעובדים סמכות רבה יותר. שלטונו של הנשיא דה-גול התערער. בני לוי, בשמו הקודם פִייֵר ויקטור, תיווך בין השלטונות לבין עשרה מיליון פועלים שהכריזו על השביתה. הנשיא דה-גול ניצח בבחירות לנשיאות, ובכל זאת, מול עוצמת ההפגנות, החליט להתפטר.
 

פירוק "השמאל הפרולטרי"
אל-אף שהמהפכה שהסעירה את כל אירופה דעכה, פייר ויקטור המשיך לדגול בחזון. באותם ימים אף הקים עיתון מהפכני בשם "דבר העם", אולם העיתון נקלע לקשיים מכיוון שעורכיו הרשמיים נעצרו בזה אחר זה בידי המשטרה הצרפתית, שהיתה נחושה בדעתה לשים קץ לתסיסה שאיימה על הסדר הטוב.

ב-1970 כשגברה תדירות המעצרים, החליטו העורכים לפנות לעזרת הצרפתי היחיד שאיש לא יוכל לעצור: הפילוסוף הנודע של צרפת –  ז'אן-פול סארטר. דרכו של סארטר היתה לצאת בהכרזות פוליטיות חריפות בכל הנושאים שעל סדר היום הציבורי, אותן פרסם במגזין שלו "זמנים מודרניים", וכן עמד בראש כל סוג של הפגנת רחוב נגד הממסד. המשטרה החשאית בצרפת היתה שמחה להושיב אותו מאחורי סורג ובריח, אך היה לו חבר בחלונות הגבוהים, ידיד בארמון האליזה, הנשיא דה-גול, ביהירותו המיניסטריאלית ראה בו שותף לתואר "אדם דגול שעשה היסטוריה". סארטר הסכים לצרף את שמו לרשימת העורכים והמשטרה אכן הרפתה מהם.

בשנת 1973 החליט בני לוי לפרק את "השמאל הפרולטרי" מתוך חשש שהארגון יהפוך לתנועת טרור כדוגמת ארגונים דומים באיטליה ובגרמניה. באותה שנה הוא ייסד את העיתון היומי "ליברסיון", עיתון שמאלני מתון, שהצליח להחזיק מעמד לצד שורה ארוכה של יומונים מבוססים וותיקים.

משהחליט כי דרך המהפכה לא תהיה עוד דרכו, חזר בני לוי אל חיי העיון. הוא הקים חוג בשם "המעגל הסוקראטי" אשר שם לעצמו למטרה לקרוא מחדש בעיקר את כתבי אפלטון, המציתים את דמיונו של הקורא בדבקותו של סוקרטס בַאמת. אלא שבאותה שעה התגלה לשלטונות בצרפת שמנהיג "השמאל הפרולטרי" לשעבר, פייר ויקטור, הוא פליט נטול אזרחות וזו הזדמנות טובה לסלק את האיש המסוכן מן הרפובליקה. הדרכון שניפק לו האו"ם הוחרם. בגלל היותו מנהיג המהפכה השמאלנית בעבר, חויב להתייצב בתחנת המשטרה אחת לשבועיים, עם קרוביו ועורך דין. גם הפעם היה זה סארטר שפרש עליו את חסותו בתגובה לסיפור ההטרדות; סארטר דאג לכך שיקבל אזרחות צרפתית, ואף מינהו למזכירו האישי ב-1974.

 

פרופ' בני לוי ז"ל

לימים, בעקבות גישושיו המחקריים החל לוי גם בתהליך של הכרת היהדות כחוויה אישית, ובסופו של דבר החל לשמור מצוות ולמד בישיבה בשטרסבורג. במקביל הפך לתלמידו של הפילוסוף היהודי-הצרפתי עמנואל לוינס. בשלב מאוחר יותר עלה לישראל והתגורר בשכונת בית וגן בירושלים, הקים ברחביה את "מכון לוינס" והיה פעיל כדובר היהדות באירועים אקדמיים בצרפת.

"הביקורת על התרבות שהייתה לי בתקופת המהפכה, על אף שהתבטאה בצורה מוטעית, היוותה מבחינה מסוימת הכנה יסודית לתהליך השיבה שלי אל המורשת היהודית", הדגיש בפני בני לוי ביחס לניצוץ של "מהפכן יהודי מטבעו" שלו (המחויב לתיקון העולם). הרי הוא היה מנהיג מהפכת הסטודנטים הפריסאית של 1968. במונחים של היום, הוא היה גיבור, הוא קרא לדרור.

אך במבט לאחור על מהפכת הסורבון, לוי טען בפניי על רגל אחת: "מטרתנו היתה לשנות את הדרך שבה ניהלנו את חיינו, את היחסים בין גברים לנשים, בין הורים לילדים, בין בעלי הסמכות לאלו שאינם מחזיקים בה. רעיונותינו שינו את התפישה החברתית בכך שגרמו לאנשים להטיל ספק בנורמות שלה. אבל פוליטית הפסדנו וטוב שכך, כי רעיונותינו הפוליטיים היו מוטעים לגמרי בעצם כך שחשבנו שאפשר לפעול ולהתנגד באלימות".
 
לקריאה נוספת, ראו ערך על בני לוי באנציקלופדיה "ויקיפדיה" שנכתב בהשראת מאמרי הנרחב על האיש ופועלו.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה זווית ראייה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על מרד הסטודנטים 1968 – מהומות הסטודנטים 2006

  1. רבקה טומן כהן הגיב:

    יופי של מאמר. הייתי בפריז במאי 68 חוויתי את המהפכה המופלאה הזו על בשרי.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s