דמי קדימה

מערכת הבחירות שהוכרעה לטובת השלטון בידי אהוד אולמרט מתנועת "קדימה", מעידה על כוונת מצביעיה הרבים לעזוב את הקצוות הפוליטיים הנושנים של שמאל וימין. מה מאפיין את בוחרי "קדימה"? והאם הבחירה בה מעידה על "בגרות אינטלקטואלית"?

ניצחונה המובהק של מפלגה שצמחה בן לילה, חוללה מהפך בהצבעה של ציבור ענק והשאירה מאחור מפלגות ותיקות ומרכזיות, אומר הרבה על השינוי שחל לאחרונה בחברה הישראלית. ההתפלגות האוטומטית של תומכים ומתנגדים לפי הקווים הפוליטיים שאבד עליהם הכלח של "שמאל" (תומכי הנסיגה קרוב ככל האפשר לגבולות 67') ו"ימין" (מתנגדי הנסיגה ללא תמורה הולמת) – הוכחה באחוזי ההצבעה הגבוהים ל"קדימה" כבלתי-הולמת יותר את החברה הישראלית. למעלה מ-730 אלף ישראלים שבחרו במפלגת "קדימה" והביאו לה 28 מנדטים, למעשה הפכו אותה למפלגת השלטון של מדינת ישראל לכנסת ה-17.

אז מה הניע אזרחים רבים כל כך לבחור במפלגה חדשה שבאה משום-מקום? נציגי קדימה אלה אמנם אותן הנפשות הפועלות בפוליטיקה הישראלית מזה שנים: אהוד אולמרט, חיים רמון, שמעון פרס, דליה איציק, שאול מופז, רוני בר-און, מאיר שטרית, ציפי לבני ורבים נוספים הידועים בציבור. לא מדובר בנבחרת טובה מהאחרות, גם לא במועמד שהוא פסגת החלומות. האם הרעיון המאחד את "קדימה" סביב הנסיגה החד-צדדית של אולמרט הוא שהניע להצביע עבורה?

התנתקות מהאידיאולוגיות
ברשימת "קדימה" לכנסת הנבחרת, גרים זאב עם כבש. אהוד אולמרט היה מהניצים לפני ההתנתקות. שמעון פרס, לעומתו, ידוע כאיש שמאל עם תוכניותיו לקראת חלום ה"מזרח תיכון חדש". האם הסתירה הזו ניתנת ליישוב בזכות הזיגזג שעשה אולמרט? כיצד ישב עתניאל שנלר, מבכירי מועצת יש"ע לשעבר, לצד שי חרמש, פעיל שמאל לשעבר מבכירי מפלגת העבודה? למרות חילוקי הדעות ההיסטוריים, השכנים נאים שם בעיני כולם. מפלגת שלטון שמורכבת מאנשים שנטשו את מסורתם הימנית והשמאלנית.

"קדימה" היא מפלגה המכילה בחיקה שמאלנים (כמו: שמעון פרס, חיים רמון, מרינה סולודקין, דליה איציק ואחרים) וימנים (כמו: שאול מופז, צחי הנגבי, עתניאל שנלר, יואל חסון ואחרים). וכך למשל, הסביר לפני הבחירות שר החינוך מאיר שטרית בכנס של המפלגה: "התנתקנו מכל האידיאולוגיות למיניהן. זה הייחוד של קדימה. יושבים כאן חברי מפלגת העבודה לשעבר, חברי הליכוד לשעבר, וחברים שלא היו במפלגות אחרות קודם לכן. כבר אין לנו קיטבגים עם מורשת של זאב ז'בוטינסקי או ברל כצנלסון על הגב".

מאיר שטרית: "התנתקנו מכל האידיאולוגיות למיניהן. זה הייחוד של קדימה. יושבים כאן חברי מפלגת העבודה לשעבר, חברי הליכוד לשעבר, וחברים שלא היו במפלגות אחרות קודם לכן. כבר אין לנו קיטבגים עם מורשת של זאב ז'בוטינסקי או ברל כצנלסון על הגב".

ואכן, הרכב השעטנז של קדימה מעלה שאלות פוליטיות לגבי המהלכים שתנקוט המפלגה, שהטרנד הפוסט-מודרני עשה איתה חסד. אבל לפני שבוחרי המפלגה הגדולה ביותר בישראל התלבטו בדרך המוכרת לכולנו מההיסטוריה של הפוליטיקה הישראלית: שמאל או ימין, נראה שרבים מקרב מצביעיה – שבאה בעצם מכלום, מוואקום, והפכה לגוף מרכזי גדול – הם הוכחה לטריפת הקלפים. ישראלים רבים מאסו בשמאל ובימין. שרון הבטיח שלא יחזיר שטחים וביצע את תכנית ההתנתקות. ברק הרחיק לכת בהסכמי קאמפ-דיוויד, ודרכו הפשרנית של השמאל הכזיבה.

ברל כצנלסון. בלי מורשתו

הבוחר הישראלי שבע הבטחות וחלומות באספמיא, והפעם הוא החליט לשנות את תכניותיו הקדומות. מצביעי הליכוד, העבודה, מרצ, שינוי ואפילו מפד"ל שינו את התנהגותם המוכרת. והם בחרו כפי שבחרו בבחירתם הדמוקרטית ממספר סיבות שהמציאות החדשה, שעם הזמן שינתה פניה, מעידה על הפתעותיה הערמומיות.

איך נימק והצהיר שבתי שביט, סגן-נשיא בקבוצת מרחב: "קדימה היא הוכחה בעיניי שעם ישראל הגיע לבגרות אינטלקטואלית ויש לו כוונה לעזוב את הקצוות, ואני אצביע בשביל המפלגה הזו" (בריאיון למגזין G של "גלובס", 23.03.06). לא ממש ברור לאיזו בגרות אינטלקטואלית הגיע עם ישראל שבחר בנבחרת אולמרט והאם בכלל, אבל ברור למדי שהבחירה נעשתה מתוך מיאוס קולקטיבי בשמאל וימין הפלגניים. המרכז אמר את דברו בתמיכתו במפלגת המרכז החדשה, המכילה שמאלנים ותיקים (שמעון פרס וחיים רמון, למשל) וימנים מופלגים (שאול מופז וצחי הנגבי, למשל).

בזכות הנורמליות
נראה גם שהחלק הארי של ציבור הבוחרים בישראל משוכנע בעניין המדיני-ביטחוני כחשוב יותר לחיים שלו כאן ולגורלו הקיומי. בשונה מהקדרות שהשרה נתניהו בתשדירי הבחירות שלו, אולמרט הניף את הסיסמא האופטימית: "שיהיה כיף לחיות בישראל". זאת האסטרטגיה הפסיכולוגית שנקטה בה "קדימה": מפלגה המציעה הבטחה לעתיד טוב יותר, המצהירה על סיכוי, המציגה איתה תקווה ואיכות חיים לאזרחי המדינה – פלא שתנצח בבחירות?!

ניצחונה של קדימה הוא בראש ובראשונה ניצחון הרצון של רוב הציבור הישראלי להיפטר מהפלשתינאים. בלי אשליות של שלום ללא ביטחון אישי, בלי מזרח תיכון חדש. פשוט להתנתק מהם ולהתכנס בתוך גדר הפרדה גבוהה בינם לבין השכנים העוינים. שיקימו להם מדינה משלהם ואפילו יקבלו כמה שטחים, אבל שיעזבו אותנו כבר לנפשנו. זו הבעת משאלת לב לראות קו גבול ברור, שמצידו האחד מדינת העם היהודי כמדינה יהודית ודמוקרטית בעלת רוב יהודי מכריע, ומצידו השני מדינת העם הפלשתיני.

שבתי שביט, סגן-נשיא בקבוצת מרחב: "קדימה היא הוכחה בעיניי שעם ישראל הגיע לבגרות אינטלקטואלית ויש לו כוונה לעזוב את הקצוות, ואני אצביע בשביל המפלגה הזו" (בריאיון למגזין G של "גלובס").

הציבור הישראלי רוצה "נורמליות", גם אם היא מזויפת. עשו מה שצריך, תנו מה שצריך, רק תגמרו כבר עם הסיפור הזה. והציבור רואה בקדימה את מי שמחויבת למסר הזה, ואת אולמרט כממשיך דרכו לשלום של אריאל שרון, תוך נסיגה חד-צדדית. צדק נתניהו, כאשר אמר שהבחירות האלה הן משאל עם. 

זאב ז'בוטינסקי. כבר לא על הגב

אכן, "קדימה" לא ממש קיבלה את ה"כן הגורף להתכנסות" לה כה ציפתה במשאל העם הזה. לו אכן רצה העם בביצוען של תוכניות נסיגה חד-צדדיות נוספות, ללא-תמורה ובלא-תנאים מוקדמים, הוא היה מעניק לאולמרט רוב מוצק ומנדט רחב ושאנן להקמת הקואליציה. כעת לאולמרט לא יהיה קל להרכיב ממשלה, בפרט אם לא ישתחרר מזחיחות הדעת שפקדה אותו בשבועות האחרונים. המסר שנתן הציבור לאולמרט הוא שלא יוכל לעשות ככל העולה על רוחו. וזהו גם מסר ברור של הבוחרים לנבחרים שלהם – תצטרכו להידבר עם מישהו אחר שרוצה משהו לא פחות חשוב שאולי הגיע הזמן לדאוג גם לו. כי אם לא תדברו על חינוך, רווחה וזיהום הסביבה – יש מצב שלתקציב הביטחון המופרז לא יישאר עוד על מה להגן כאן, חלילה.

חלק גדול מציבור הבוחרים בישראל העניק לתנועת "קדימה" דמי קדימה; מִקדָמה על חשבון עסקת חייהם שטרם בוצעה בינינו לבין הפלשתינאים. האם תוכניות הנסיגה של אולמרט ("ההתכנסות"), עשויות להביא שלום אמת בין הישראלים לפלשתינאים? האם שחר חדש עולה בשמי המזרח התיכון? מבחן המעשה במציאות של חיי היומיום של כולנו, רק הוא שיוכיח לבוחרי "קדימה" עד כמה צדקו או טעו בבלון הניסוי החדש שהפריחו בלגיטימציה שלטונית כה מרכזית.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה במבט אחר. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

0 תגובות על דמי קדימה

  1. מיקי מאוס הגיב:

    כמו רבים אחרים שהצביעו לקדימה, חשבתי לעצמי שכבר ניסינו את המועמדים המובילים. ביבי נתניהו כבר היה כאן ראש ממשלה, שמסר את חברון ונחל מפלה בבחירות. עמיר פרץ כבר הספיק להשבית את המשק במדינה, ורבים עוד לא סלחו לו על כך. אבל אהוד אולמרט הוא מישהו חדש, שהיה ראש עיריית ירושלים. מישהו שבא להציע משהו מחודש (מחליפו של שרון) – שווה לתת לו הזדמנות להוכיח את עצמו, אמרתי ננסה ונראה כיצד הוא ייטיב עם מצבנו האיזורי, הביטחוני והכלכלי כאן.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s