נודד במרחבי הזמן / עזר ויצמן

נשיא המדינה

עזר ויצמן ז"ל

1924 – 2005

הגורל הוליד אותי ואת אחי בני דורי בימים הגדולים בהם שבו היהודים לארצם והקימוה מחדש. שוב אינני היהודי הנודד בדרכי העולם, המהגר ממדינה למדינה, המגורש מגולה לגולה. אבל כל יהודי, בכל דור ודור, חייב לראות עצמו כאילו היה שם, בדורות ובמקומות ובאירועים שקדמו לו. לפיכך עודני נודד, אבל לא בדרכים הנידחות של העולם. עתה אני נודד במרחבי הזמן, נע מדור לדור, נוסע בנתיבי הזיכרונות.
 
הזיכרון מצמצם את המרחקים. 200 דור עברו מראשית תולדות עמי, והם דומים בעיניי כימים אחדים. רק 200 דור עברו מאז קם אדם אחד ושמו אברהם ועזב את ארצו ואת מולדתו והלך אל הארץ שהיום היא ארצי. רק 200 דור עברו מיום שקנה אברהם את מערת המכפלה בעיר חברון ועד הסכסוכים הרצחניים המתרחשים בה בדורי. רק 150 דורות עברו מעמוד האש של יציאת מצרים ועד עמודי העשן של השואה. ואני, שנולדתי מזרעו של אברהם ובארצו של אברהם – הייתי בכולם:
 
הייתי עבד במצרים, וקיבלתי את התורה בהר סיני, ויחד עם יהושע ואליהו עברתי את נהר הירדן. נכנסתי לירושלים עם דוד, וגליתי ממנה עם צדקיהו, ולא שכחתי אותה על נהרות בבל, ובשוב ה' את שיבת ציון חלמתי בין בוני חומתה. לחמתי ברומאים וגורשתי מספרד, והועליתי על המוקד במגנצא, ולמדתי תורה בתימן, ושכלתי את משפחתי בקישינב, ונשרפתי בטרבלינקה ומרדתי בוורשה ועליתי לארץ ישראל, היא ארצי שממנה גליתי ובה נולדתי וממנה אני בא ואליה אשוב. … אנחנו ושפתינו חיים. אנחנו, שהתנערנו מן האפר, והשפה – שהמתינה בתכריכים של מגילות תורה ובין הדפים של סידורי התפילות – חיים.
 
השפה שנלחשה רק בתפילה, שנקראה רק בבתי הכנסת, שהושרשה רק בטקסים דתיים, שנזעקה בתאי הגזים – בתפילת "שמע ישראל" – קמה לתחייה. אני יודע שהגרמנית עשירה ממנה בתחומים רבים, אבל לא חסרות לי מילים להביע את רגשותיי כאן ועכשיו. מעולם לא חסרו לנו מילים בתחום האמונה, האהבה, החלומות, הגעגועים והתקווה.
 
… דווקא במאה הזאת, שראתה אותנו מושמדים ומתים, קמנו לחיים. בשפה הזאת, שבגולה שוחחנו בה רק עם א-לוהים, אנחנו משוחחים בארצנו זה עם זה.
 
עודנו מתפללים בה, אבל עתה אנחנו גם מדברים בה וכותבים בה ועובדים בה ולומדים בה, מתווכחים בה, מחזרים בה ושרים בה. והנס הוא גדול שבעתיים, שהרי אילו היו חיים כיום יהושע הנביא, שלמה המלך וישו הנוצרי – הם היו מבינים את מה שאני אומר, ממש כשם שאני ובתי ונכדי מבינים את דבריהם, שנאמרו ונכתבו ונשמרו באותן מילים מלפני אלפי שנים.
 
בתרמיל הזיכרונות על כתפי ובמקל תקוותיי בידי אני ניצב בצומת הזמנים הגדול של סוף המאה ה-20. יודע אני מהיכן אני בא, ומתוך תקווה וחרדה אני מבקש לדעת לאן אני הולך.
 
נע ונד אנוכי, הולך בעקבי אבותי. וכשם שאני מלווה אותם שם ובימים ההם, כך אבותי מלווים אותי ועומדים אתי כאן ובזמן הזה. וכשם שאנחנו נתבעים, בכוחו של הזיכרון, להשתתף בכל יום בכל אירוע של עברנו, כך אנחנו נתבעים, בכוחה של התקווה, להתכונן לכל יום ויום של עתידנו. 
 
                          עזר ויצמן
(מתוך נאום בפני בית הנבחרים של גרמניה, 1996)

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה בּשֵם אוֹמְרם. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.