טקסטים למטען התרבותי של חג הפסח

טקסטים רבים הוקדשו למטען התרבותי של חג הפסח: החזרה הריטואלית אל סיפור יציאת מצרים, לצדו של הטקסט המסורתי בליל הסדר. כאלה הם למשל דבריהם של דוד בן גוריון, ברל כצנלסון וזאב ז'בוטינסקי

מדור לדור

   דוד בן-גוריון, 1947

לפני כשלוש מאות שנה הפליגה לעולם החדש אונייה ושמה 'מייפלאואר'. היה זה מאורע גדול בתולדות אנגליה ואמריקה. אבל תאב אני לדעת, אם יש אנגלי אחד היודע בדיוק אימתי הפליגה אונייה זאת; וכמה אמריקאים יודעים זאת; היודעים הם כמה אנשים היו באותה אונייה; ומה היה טיבו של הלחם שאכלו בצאתם?

והנה לפני יותר משלושת אלפים ושלוש מאות שנה לפני הפלגת 'מייפלאואר', יצאו היהודים ממצרים, וכל יהודי בעולם, ואף באמריקה וברוסיה הסובייטית, יודע בדיוק באיזה יום יצאו: בחמישה-עשר בניסן; וכולם יודעים בדיוק, איזה לחם אכלו היהודים: מַצות. ועד היום אוכלים היהודים בכל העולם כולו מצה זו בחמישה-עשר בניסן, באמריקה, ברוסיה ובארצות אחרות, ומספרים ביציאת מצרים ובצרות שבאו על היהודים מיום שיצאו לגולה. והם מסיימים בשני מאמרים: השתה עבדי, לשנה הבאה בני-חורין. השתה הכא, לשנה הבאה בירושלים, בציון, בארץ ישראל. כך טיבם של יהודים.

דוד בן גוריון

(מתוך נאום בפני ועדת החקירה האנגלית שדנה בהקמת מדינה יהודית, 1947)

 

 

ברל כצנלסון

"פסח – עם שומר במשך אלפי שנים את יום צאתו מבית עבדים. ודרך כל מחילות השעבוד, האינקוויזיציה, השמד והפרעות נושאת האומה בליבה את הגעגועים לחופש בזיכרון עתיק, אשר כולו מפנה לקראת העתיד. מאבות אל בנים, דרך כל הדורות, נמסר דבר יציאת מצרים כזיכרון אישי, אשר אינו מחוויר ואינו דהה. איזה יצר חירות עמוק טבוע בלב עם, שיכול היה באביב ימיו ליצור יצירה כזאת ולמסור אותה מדור לדור".

ברל כצנלסון

(מתוך: "כל כתבי ברל")

 

עבר ללא הרהור
בהגדה על יציאת מצרים אנו קוראים: "כנגד ארבעה בנים דברה תורה: אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול". לכל אחד ואחד עונים כטעמו וככוח תפישתו. 

הבן החכם מקמט את מצחו הבולט, מסתכל בעיניו הגדולות ומשתדל להבין: מה פשר הדבר? למה המצרים תחילה אהבו את אבותיו, קיבלום בזרועות פתוחות, ואחר כך התחילו לוחצים ומענים אותם, ומה מוזר הדבר, לחוץ לחצום, ענה עינום ולצאת ממצרים לא הניחום בשום אופן. מה טעם הדבר, אבא? – שואל הבן החכם.

הבן השני, הרשע, יושב לו בהרחבה, כשהוא מרכיב רגל על גבי רגל, פושק בלעג את שפתיו ושואל: מה הם המנהגים המשונים שאתם נוהגים, והזיכרונות שאתם זוכרים? הגיע הזמן לשכוח את כל השטויות הללו!

זאב ז'בוטינסקי

והבן השלישי הוא תם. עיניו תמימות, בהירות, וישר מבטן. הוא אינו יודע לשאול ולחקור, לחטט ולהתלבט בסתירות. העולם בעיניו פשוט, ואין מקשים עליו; אוהב הוא להאמין ולהעריץ מתוך… אמונה תמימה וישרה…

אבא! – שואל הוא, כשהוא מניח את מרפקיו על השולחן, נלחץ אליו ופושט צווארו, וכולו נמשך אליכם… מאמין לכל מה שיגידו לו, מפני שחשקה נפשו להאמין: אבא! עד מתי קץ התלאות (=הצרות)?

ואתם ספרו לו בפשטות ובשקט על מה שנעשה כעת בכל תפוצות הגולה הגדולה עד לבלי גבול. ספרו לו איך באלפי מקומות ובאלפי ידיים הולכות ונבנות הריסות מקדשו של עם עולם (=עם ישראל). ספרו לו איך לאט לאט הולך ומתגבש שוב רצון העם שהיה עד עכשיו אבק פורח… הולך ומתלכד מחדש… רואה את עצמו כעם נבחר דומה לכל העמים הבריאים… ספרו איך בכל מקום צומחת וגדלה מיום ליום גאוותנו… ספרו על המשוררים הנפלאים הכותבים בלשוננו, ומה נהדרה… היא לשוננו… וגם זה תספרו לו, מה עליזה ומלאה חיים היא לשון זו בפי ילדי האיכר בארץ ישראל, ואיך… ביגיעה רבה, דרך אלפי מכשולים… הולכים ונבנים שם (=בארץ ישראל) חיים חדשים…

הבן הרביעי אינו יודע לשאול. יושב הוא ב'סדר' בנימוס ודרך ארץ, עושה כל הדרוש ולא יעלה על דעתו לשאול מה ואיך, למה ומדוע. המנהג אינו דורש שתמתינו עד שישאל, אלא "את פתח לו". גדולה חשיבותה של אהבת הדעת. אבל יש מן החכמה העליונה, מן החוש העליון במה שאדם מקבל מן העבר כדבר שבחובה שאין להרהר אחריו, ואינו חוקר לדעת את הסיבות והתוצאות. מן החובה לשמור על החוכמה הזו ולא למעט את דמותה על ידי דיבורים יתרים.

זאב ז'בוטינסקי

(תקציר מאמרו "ארבעת הבנים")

 

ראו עוד: "נודד במרחבי הזמן", עזר ויצמן

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה חגי ומועדי ישראל. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.