קריסת היהדות בחברה החילונית

הרב הד"ר רפאל בנימין פוזן סבור שאנשי רוח חילוניים המביעים את יחסם לטקסט ההגדה של פסח כצידוק לניהיליזם בוטה ופרסום הקריקטורות היהודיות על האנטישמיות – מעידים על שנאה עצמית של יהודים לתרבותם ולמורשת עמם, כמו גם על קריסת היהדות בחברה החילונית. ומה דעתכם?

 כתולעת ספרים לא-קטנה, איני מפספס אף גיליון ספרותי שבועי היוצא לאור בארץ. לא את מוספי ביקורת הספרים של "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" הרדודים עד אימה ולא את מוספי "הארץ" היוקרתיים: "תרבות וספרות" (בעריכת בני ציפר) ו"ספרים" (בעריכת דרור משעני), ואף לא של כתבי עת ספרותיים נבחרים, כמו: "מאזניים", "עיתון 77", "קשת החדשה" ורבים אחרים המופיעים כמדורים בשלהי כתבי עת עיוניים.
 
כבר מתחילת קריאת המוסף "ספרים" המורחב לכבוד חג הפסח – שהוקדש לסופרים, לחוקרים ולעורכים הנזכרים בלילות סדר בלתי נשכחים, המשכתבים את ההגדה והיוצאים ממנה למסע ספרותי – חשבתי לכתוב מכתב תגובה הולם על התופעה הנגלית לנגד עיני. בכל זאת חמישה ממכתביי פורסמו במוסף היוקרתי בחייו הטובים, בהם שלט בעריכתו מיכאל הנדלזלץ בידיו המיומנות. שקלתי לכתוב לעורך המוסף מכתב מחאה נמרץ, אבל בשל אילוצי החגים והעבודות, דחיתי את תגובתי להזדמנות אחרת.
 
אלא שנדמה כי "לא אלמן ישראל" וכמאמר מרדכי היהודי לאסתר המלכה: "אם בעת הזאת החרש תחרישי… רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר" (מגילת אסתר). הרב הד"ר רפאל בנימין פוזן, מי שבעצמו פרסם בגיליון הקודם של "ספרים" מאמר ביקורת נוקב על הפרשנות הפמיניסטית של רחל רייך על הטקסט המקראי ("עד מתי את מעוותת עלינו את הכתובים?!", הארץ, 19,4,06), פרסם הפעם מכתב תגובה, מתוך התפכחות דתית-לאומית מחלום האתחלתא לגאולה, כשהוא פשוט מוציא לי את המילים מהפה:

 

                                                 העגלה ריקה

עדיין מהדהדת באוזני קריאתו של פרופ' אליעזר שביד, במושב הסיום של הקונגרס למדעי היהדות לפני תשע שנים (תשנ"ז), שעסק בדמות החברה בישראל; שביד, כדובר חילוני, פנה בהתרגשות לציבור הדתי וטען: "אנו יהודים כמוכם, גם אם שונים מכם. אם נשאר לנו משהו משותף הרי זה הזיכרון הקולקטיבי של השואה ושל העבר המכונן מימי התנ"ך שגם אנו עוסקים בו. הבה נשוחח".

 

נזכרתי בדבריו בעקבות הפתיח של מוסף "הארץ, ספרים פסח"    (12.4), שבו פנה העורך לכותבים חילוניים על מנת שיביעו יחסם לטקסט ההגדה. קיוויתי שאמצא אצלם דיבורים של התקשרות עם דורות קודמים ברוח דברי הרב חרל"פ על כוסו של אליהו, הניצבת במרכז שולחן הסדר: למרות הבדלי ההשקפות, זוהי הכוס המאחדת את כולנו ככתוב "הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא (…) והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם".

 

ואולם ככל ששקעתי בקריאת המוסף נתמלאתי עצב רב, כי מצאתי שרוב הכותבים (לא כולם) ביטאו כל אחד בדרכו את הבריחה, המרידה והזעם – "מה העבודה הזאת לכם" – ללא כל חיבור אפילו לשערה של סבא. כשההגדה של פסח היא שק חבטות לתסכולים של רווקה או צידוק לניהיליזם בוטה – וכשכל זה נכתב מתוך בורות מדהימה – על כורחך אתה נזכר בביטוי השנוא כל כך על "העגלה הריקה".

 

מבחינת תוכנו היווה מוסף זה המשך מעציב ל"קריקטורות יהודיות על אנטישמיות" שפורסם במוסף "הארץ" שבוע קודם לכן. הצד השווה – שנאה עצמית חולנית של יהודים לתרבותם ולמורשתם.

 

אבל אין בדברים כדי לגרוע מערכו של המוסף: זהו מסמך חשוב ואותנטי המשקף את קריסת היהדות בחברה החילונית, דבר שגם הובע ביושרה רבה במאמרו של חגי דגן "הגרסה הישראלית של היהדות". גם העריכה המצוינת, הפתיח המעולה, האיורים והתמונות החזקות ראויים לשבח.

 

הרב הד"ר רפאל בנימין פוזן

ירושלים

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה הוציא לי את המילים מהפה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

0 תגובות על קריסת היהדות בחברה החילונית

  1. zip הגיב:

    למה לבלבל בין התיעוב כלפי העסקנות, הגזענות, הגזל וההונאה שקיימים בממסד הדתי הישראלי לבין שנאה עצמית?

    ביקורת אינה שנאה עצמית, אבל הרבה יותר קל להתמודד איתה בתיוג שכזה. למה ממש לחשוב כשאפשר פשוט לזלזל ולהמציא טיעונים חסרי שחר כמו "שנאה עצמית".
    לא כל מי ששונא גזענות, גזל ועושק שונא את עצמו. הרוב פשוט שונאים את אלו שניכסו לעצמם את הדת.

  2. אורי הגיב:

    הטענות שלך היו נכונות לו אכן ביטאו הסופרים, החוקרים והעורכים בזיכרונותיהם מלילות הסדר המשפחתיים סלידה ו"תיעוב כלפי העסקנות, הגזענות, הגזל וההונאה שקיימים בממסד הדתי הישראלי".

    לו קראת את המאמרים של בני ציפר, יהושע סובול, אסף גברון, יהודית הנדל, רנה ורבין וחגי דגן במוסף "ספרים / פסח" – היית למד שאכן, משהו לא טוב קורה לאנשי הרוח החילונים שלנו ביחס לזהותם היהודית, זהותם העצמית. אין מילים מדויקות יותר, קולעות יותר, נכונות יותר מלתאר זאת כעדות על "שנאה עצמית".

    אמת, עצם העלאת שבט הביקורת אינה שנאה עצמית. לא עם עצם הביקורת יש בעיה, אלא עם כך שלמשל ההגדה של פסח היא שק חבטות לתסכולים של רווקה או צידוק לניהיליזם בוטה. ובפרט כשכל זה נכתב מתוך בורות מדהימה. מבחינתי, כל ביקורת היא בונה ויש לברך עליה, השאלה היא רק לאיזה כיוון היא נושבת ועל מה היא מתבססת. אחד התנאים הבסיסיים להעלאת ביקורת זהו ידע ומומחיות על המושא המבוקר. כך למשל, מפנה פחי זבל מנערותו מטעם העירייה אינו יכול לעמוד מול פרופ' לאתיקה מנערותו ולבקר אותו על הרצאתו בעניין האמפרטיב הקאנטיאני. תסכים איתי שיש איזה פער השכלתי במושגים של שניהם. מה שעדיין לא מונע מבורים ועמי ארצות, מספר הוגי הרוח החילונים המתיפייפים שלנו, להתריס בבערותם כלפי צור מחצבתם התרבותית היסודית.

    לתשומת ליבם של כל אלה (ששמותיהם מוזכרים למעלה) – הפרופ' יחזקאל קויפמן כתב לפני למעלה ממחצית המאה, על "מחלת הנפש של העם היהודי", זוהי אותה מחלה שבגינה העם היהודי מכתיר את עצמו במוסריות יתר שאינה אלא אובססיה נוירוטית של רגשי אשמה פתלוגיים באיתכסיא.

  3. מיכל הגיב:

    השכלת יסוד ביהדות: תנ"ך, פרקי אבות, תלמוד, פרקים נבחרים מההגות היהודית לדורותיה.
    ולא עוד שינון "מאה מושגים ביהדות וציונות" כבתקופת לבנת.

  4. גלינה הגיב:

    לכן מחקת? זה לא ישנה את המציאות. אתה יכול להתנשא מעל מפני פחי זבל, אבל עדיין לא נתת תשובה איפה בדיוק רכשת את "ההשכלה הכללית הרחבה" שלך, כמו שאתה כותב על עצמך באתר שלך. ולמה אתה חושב שמפנה פחים לא יכול לרכוש השכלה כללית מעורפלת כזאת בדיוק כמוך.

  5. אורי הגיב:

    כל מי שקורא את תגובתי למעלה לזיפ, מבין שאין לי שום בעיה עם מפנה פחי הזבל מטעם העירייה. השימוש שעשיתי בדוגמא הקיצונית הזאת נבע בכוונה לשם המחשת הנקודה המצביעה על פער בהבנת עולם המושגים, פער ששומט את הלגיטימיות של העלאת ביקורת על המושא הנידון.

    בעיני, כל עבודה וכל מלאכה מכבדת את בעליה וכסטודנט עסקתי בהרבה עבודות לא מכובדות בארץ שאין זה המקום לפרטן.

    הסיבה שגרמה לי למחיקת התגובה שלך, היתה כדלהלן: את לא מגיבה לגופו של עניין ולגופו של הטיעון שלי או של אחרים כאן בדיון למעלה, אלא משתלחת בי ברמה האישית. במקרים כאלה, אין מקום לתגובות פוגעניות על אל עוול ובלתי רלוואנטיות לנידון כאן.

    יש לך שאלות אישיות אלי? את מוזמנת לפנות אלי במייל ואשיב לך כפי שאראה לנכון.

  6. חיים הגיב:

    את רוצה לתגבר בשיעורי פרקי אבות ותלמוד? על חשבון מה? היסטוריה, למשל? אולי אזרחות? או ספרות, כי זה לא ממש חשוב? או אולי פשוט לתקוע את התלמידים האומללים בבית הספר עד 19:00 בערב, עד שכל תחום שחשוב למישהו איפשהו יידחס בכוח למוח שלהם?

    נו, באמת. שישפרו את הוראת התנ"ך הקיימת ואולי אולי יאפשרו מגמות שמרחיבות ביהדות. זה מספיק מעל ומעבר.

  7. אורי הגיב:

    אם הבנתי נכון את מיכל, היא הייתה רוצה שבאותן שעות הוראה של "מאה מושגים ביהדות וציונות" של לימור לבנת, ילמדו מעתה: תנ"ך, פרקי אבות, תלמוד ופרקים נבחרים מההגות היהודית לדורותיה.

  8. חיים, עבורך "יהדות" היא דת, דרך חיים ותרבות. יפה. אני מניח שחייך מלאים ופוריים, אך כך גם חייהם של הרבה חילונים שאינם מחזיקים כלל לא מההלכה ולא מאורח החיים המאפיין את הדתיים. בסופו של דבר, הקו שלך לאלוהים אינו ישיר יותר מהקו שלי, למרות טענותיהם של ה"רב" אמנון יצחק וחכמולוגים אחרים מסוגו.

  9. אורי הגיב:

    לא ממש הבנתי לאיזה חיים אתה מתכוון כאן, כי זה שמעליך נשמע סבור בדיוק כמוך.

    בכל מקרה, החילונים שאתה מדבר עליהם כאן בשבחם טרם הגדירו לעצמם את זהותם החילונית היהודית, שלא לדבר על "קו ישיר לאלוהים" משלהם.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s