בג"צ חוק טל – מהומת אלוהים?

שופטי בג"ץ אישרו בהרכב מורחב את החוקיות של "חוק טל" שנועד להסדיר את סוגיית גיוסם של בני הישיבות. דווקא מסקנות ועדת טל זכו ללגיטימציה מבג"ץ כפשרה חברתית סבירה, וכניסיון רציני לפתור את הסוגיה החברתית – קיום חברת לומדים בעידן המודרני

 

החוק שניסחה ועדה בראשותו של השופט העליון (בדימוס) צבי טל, עמד במבחן שופטי בג"ץ, שכהרגלם, שוב מגלגלים את התפוח הלוהט בחזרה לזירה הפוליטית של הכנסת. בית המשפט הגבוה לצדק, בהרכב מורחב של תשעה שופטים, דחה (11.5.06) ברוב של שמונה נגד אחד את ארבע העתירות שהוגשו לביטול החוק. שבעה משופטי ההרכב קבעו בפסק הדין שאמנם החוק פוגע בכבוד האדם של אלה המחויבים בשירות צבאי, אולם טרם ניתן לקבל הכרעה בקשר למידתיות החוק, שכן בשלב זה עוד לא ניתן לומר שניתנה "הזדמנות ראויה" להגשים את מטרותיו. מטרת החוק ראויה, אמרו השופטים, ומותר לנקוט אמצעים לא-שוויוניים כדי להגשים את המטרה של שילוב חרדים בחברה. המחלוקת על דחיית השירות, קבע הנשיא אהרן ברק, היא בעיה חברתית, ו"הפתרון לבעיה החברתית הוא בפתרון חברתי מוסכם, המבוסס על סובלנות והבנה".
ולא רק מבחינה זו שופטי בג"ץ נהגו בתבונה בהחלטתם שלא להתערב בסוגיה החברתית הקשה שהכרעתה חייבת להיות בסמכות הכנסת והביקורת עליה בידי הציבור. שכן לו רק החליטו שופטי בג"ץ על בטלות "חוק טל" – היתה מתחוללת דרמה ציבורית ופוליטית, שבה היו נוטלים חלק לאו דווקא נציגי הסיעות החרדיות, כי אם רבים אחרים שאינם מקבלים את סמכותו של בג"ץ לבטל חוקים שחוקקה הכנסת, בהיעדר הסמכה מפורשת לכך. (רק בחמישה מקרים כאלה ביטלו שופטי בג"ץ עד כה הוראות בחקיקת הכנסת, שהמכנה המשותף להן מאופיין בהיעדר רגישות פוליטית, להוציא החוק שהכשיר את שידורי ערוץ 7).

הרקע להקמת ועדת טל
ועדת טל הוקמה על ידי ראש הממשלה אהוד ברק ב-1999, לאחר שבג"ץ קבע שלשר הביטחון אין סמכות להעניק דחייה גורפת משירות צבאי לבני הישיבות. בין חברי הוועדה היו היו"ר, השופט צבי טל, עו"ד ח"כ יצחק הרצוג, ד"ר עו"ד יעקב וינרוט, חיים ישראלי, עו"ד רחל סטוביצקי, אלוף (במיל') משה נתיב, ניצב (בדימוס) ישראל סדן, הרב מרדכי קרליץ (ראש עיריית בני-ברק לשעבר), ועו"ד יהושע שופמן. בשנת 2000 פירסמה הוועדה את מסקנותיה וקבעה שכל תלמיד ישיבה יוכל לצאת בגיל 23 ל"שנת הכרעה", ובסיומה יוכל לבחור בין השתלבות בשוק העבודה ובין המשך הלימודים בישיבה. מי שיבחר לעזוב את הלימודים בישיבה, יוכל לבחור בין שירות לאומי-אזרחי שיוקם לבין שירות צבאי מקוצר.
הכוונה היתה ליצור שלב מעבר, "שנת הכרעה", שבו תלמיד ישיבה ייצא אל העולם במהלכה ירכוש השכלה מקצועית או ישתכר חוקית למחייתו, ואחר כך יתגייס למסגרות צבאיות מיוחדות, שראש הממשלה לשעבר אריאל שרון כינה "אטרקטיביות" לחרדים, כמו שירות אזרחי בתחום הצלת חיי אדם.
הוועדה גם המליצה להרחיב את אפשרויות הגיוס של החרדים ולהקים את מסגרת הנח"ל החרדי. "לא מצדדי השוויון יבואו על סיפוקם וגם לא רבים בעולם החרדי. אין הפתרון בגדר צדק מוחלט, אך הוא הפתרון המעשי היחידי", נאמר בסיכום המלצות הוועדה.
כעבור שנתיים, ביולי 2002, לאחר מאבקים רבים, אושר וחוקק החוק בכנסת כ"הוראת שעה" למשך חמש שנים, ונכנס לתוקף במארס 2003. מיד הוגשו נגדו ארבע עתירות מטעם עו"ד יהודה רסלר (הנאבק בבג"ץ לגיוס תלמידי הישיבות משנת 1970), התנועה לאיכות השלטון ומפלגות מרצ ושינוי. הדיון בהן ארך זמן רב, והרכבי השופטים השתנו. באוגוסט 2004 הוקמה "ועדת עברי", כדי שתבחן דרכים ליישום החוק. היא הגישה את המלצותיה, אך הן טרם יושמו. בנובמבר 2004 כתב היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז לראש הממשלה לשעבר אריאל שרון, שהוא מוטרד מיישום החוק. "קיימים קשיים לא מבוטלים ביישום החוק", הוא התריע, "על אף הזמן הרב שחלף טרם הוחל ביישום החוק".
השופטים כתבו בפסק הדין כי דחיית שירות גורפת פוגעת בשוויון של כל אחת מקבוצות הרוב, ועם זאת קבעו כי מטרת החוק ראויה, ורק יישומו הוא שלקוי. מספר בחורי הישיבות שקיבלו דחיית שירות ב-1987 עמד על 17 אלף.
נכון לדצמבר 2005, עמד מספר תלמידי הישיבות (בגילאים 18-35) דחויי השירות על 45,639, חלקם הגדול אינם בני גיל הגיוס (18-21). על פי הנתונים שהוצגו לבית המשפט, ממארס 2003 ועד תחילת דצמבר אשתקד יצאו ל"שנת הכרעה" 1,432 דחויי שירות עד גיל 23, במהלכה יוכלו לעבוד או לרכוש השכלה מקצועית. מתוכם טרם סיימו אותה 618. מבין ה-814 שסיימו אותה, רק 74 התגייסו לשירות צבאי, 139 קיבלו פטור משירות, 238 חזרו למעמד של תורתו אמנותו, 11 שוהים בחו"ל ו-103 ממתינים לשירות אזרחי. עוד 239 דחויי גיוס מצויים בהליכים בלשכת הגיוס.
"מטרות החוק הוגשמו אך באופן שולי וזניח", כתב השופט ברק בפסק הדין. "תכליתו היתה לקדם פשרה ואיזון בין התכליות הנוגדות. לצד עיגונו של הסדר דחיית השירות בחוק, נועד החוק לקדם את השוויון ולשלב גברים חרדים במשק העבודה הישראלי. תכליות אלה, לנוכח הנתונים שבפנינו, אינן מתגשמות".

פשרה חברתית סבירה
לדברי עו"ד יראון פסטינגר מהוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין: "למרבה ההפתעה, בניגוד לקריאות בתקשורת ושל גופים מכל קצות הקשת הפוליטית, ובניגוד לציפיות, נמנע בית המשפט העליון מלהתערב בנושא ולפסול את החוק. דווקא מסקנות ועדת טל זכו ללגיטימציה מבית המשפט העליון כפשרה חברתית סבירה, וכניסיון רציני לפתור בצורה הדרגתית את הבעיה החברתית החמורה – קיום חברת לומדים בעידן המודרני" (מעריב, 14,5,06).
בית המשפט אימץ למעשה את מסקנות ועדת טל, שראתה ביציאתם של החרדים לשוק העבודה את עיקר הבעיה, ולא בגיוסם לצה"ל, ודגלה בשינויים חברתיים הדרגתיים, בהסכמת חלק מהחרדים, תוך התנגדות של כל חברי הוועדה לגיוסם בכפייה.
בצד פסק דינו של השופט ברק, נשמעו קולות בלתי צפויים מצד שופטים אחרים: השופטת אילה פרוק
'ה קראה להכיר בשונות של המגזר החרדי ואורח חייו, ולאפשר לו לקיים את מסורותיו במסגרת הפשרה החברתית של חוק טל. השופט אשר גרוניס ביקש לדחות את העתירות – בטענה כי אין צידוק להפעיל ביקורת שיפוטית על החוק, שכן מדובר בחוק המעניק זכות יתר למיעוט. לדעתו של השופט גרוניס אין לבית המשפט כלל סמכות לבחון את חוקתיותו של חוק המעניק פריבילגיה למיעוט ומפלה לרעה את קבוצת הרוב: "הצידוק המרכזי לקיומה של ביקורת שיפוטית על חקיקה הינו הצורך להגן על מיעוט ועל יחידים מפני עריצותו של הרוב… אין זה מתפקידו של בית המשפט לשמש כאפוטרופוס לבני קבוצת הרוב ולהוציא בעבורם את הערמונים מן האש", כתב. כלומר, מפרש עו"ד פסטינגר, "בית המשפט לא ינהל את המדינה במקום הרוב הדמוקרטי, אלא יגן על המיעוט מפני דורסנות הרוב".
פסק הדין העיקרי נכתב על-ידי הנשיא ברק, שקבע כי הפגיעה בשוויון היא בניגוד לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. "תכליתו של החוק היא להביא לשוויון, שכן בסופו של דבר התגייסו יותר בני ישיבות לצבא", הוא ציין. ברק הבהיר, כי "מאחר שהממשלה, בשל מחדליה, לא הכינה את הכלים הראויים (את התקנות להגשמת החוק), יש לתת לחוק הזדמנות ראויה להגשים את מטרותיו".
 
היה בג"ץ ונותר בג"ץ
שופטי בג"ץ קידשו בפסיקתם ערכים חשובים כ"מיצוי המשותף והמאחד וכיבוד השונה, הנבדל והייחודי". הרכב השופטים סבר הפעם בדומה להכרעה קודמת של שופטי עליון בעתירה שהגישו לבג"ץ שני חברי כנסת ערבים לפני כעשרים שנה. העילה היתה אז – העדפת תלמידי הישיבות שאינם משרתים בצבא על פני הערבים בתחום קצבאות הילדים. ישבו בדין המשנה לנשיא בית המשפט העליון מרים בן פורת, השופט יצחק טירקל והשופט אליעזר גולדברג. שלושתם דחו את העתירה ונימוקיהם כאילו נלקחו מדברי אחד מראשי הישיבות.
השופט טירקל: "היש צורך לעמוד על מקומו היחיד והמיוחד של לימוד התורה בעם ישראל, על מקומן של הישיבות ועל המקום שבו העמיד העם לדורותיו את תלמידי החכמים שלו?". מעניינת התייחסותו של השופט לעניין השוויוניות: "התייחסות שוויונית לבתי היוצר הרוחניים האלה – שכה רבים מהם נכחדו בשואה – כאילו הם ככל מוסד לימודי או חינוכי רגיל והעלמת עין אובייקטיבית כביכול ממקומם המיוחד בעם היהודי, כמוהן כשוויון נפש והתנכרות לעברו ולמורשתו, לערכים שעליהן הגן בכל נפשו. מכאן הייחוד ואלה הנסיבות העושים את השוני המצדיק תמיכות לתלמידי הישיבות למען יוכלו לעסוק בתורה… לא אפליה פסולה כאן, אלא מאזני הצדק של הערכים".
השופטת בן פורת הפתיעה: "בישראל ממשיכים הבחורים המקדישים את עצמם ללימוד התורה באותה מסורת עתיקת יומין, ואין איפה תימה שזכו להתחשבות מצד השלטונות המבוטאת באותה תמיכה כלכלית המהווה את נושא הדיון לפנינו. אך טבעי הוא שבמדינת ישראל שינתה התמיכה צורתה ובמקום לעבור מבית לבית כדי לסעוד את ליבם ולשבור רעבונם זוכים עתה תלמידי הישיבות בתמיכה כספית מאוצר המדינה כאילו היו מגויסי צה"ל. הם נמצאו ראויים בעיני הגורמים הנוגעים בדבר לתמיכה אשר כזאת".
פסק הדין ניתן פה אחד, ביולי 1984.

400 עילויים
שופטי בג"ץ נתנו בפסק דינם לגיטימציה לדפוס אותו החל דוד בן גוריון לאחר הקמת המדינה, שעה שאישר את הפטור לבני הישיבות. אהוד ברק בכהונתו כראש ממשלה, ביקש "לפתור" את בעיית בני הישיבה שאינם מתגייסים לצבא והציע לשחרר 400 עילויים שיקדישו את זמנם ללימוד התורה, ואת השאר לגייס. לטענתו די במספר תלמידים זה למלא בעתיד את כל המשרות הרבניות הנדרשות. אולם ישנו חוסר הבנה בסיסית בהצעה הגיונית זו. ברק לא הבין מדוע לא מתייחסים להצעתו ברצינות, כי אין לו מושג מהו לימוד תורה עבור היהדות האורתודוקסית.
ייתכן מאוד שברק הציע את המספר 400 בהשפעת הטענה המקובלת שבן-גוריון לא התכוון לשחרר יותר מאשר 400 תלמידים כמצב אותם הימים. אך זו אגדה שאין לה סימוכין. ח"כ שמעון פרס סיפר בריאיון לשבועון החרדי "משפחה", שההחלטה נפלה אז משום שהיה ברור לבן-גוריון שלא ייתכן שישראל תהיה המדינה הדמוקרטית היחידה בעולם שבה לא יוכלו ללמוד תורה באופן חופשי. הוא לא התכוון להגביל את המספר ובוודאי לא להקפיא אותו.
בזמנו, חבר הכנסת מטעם המזרחי, אליהו משה גניחובסקי ז"ל, סיפר לאחד מידידי המבוגרים ממני על ביקור בבית בן-גוריון בשעה שמשלחת חכמי התורה באה אליו לבקש על נפש תלמידיהם. לאחר שהמשלחת עזבה, אמר בן-גוריון לגניחובסקי: "אני לא אהיה מחריבם של יבנה וחכמיה". ייתכן שבסתר ליבו קיווה בן-גוריון שהעניין בין כה וכה יסתדר עם הזמן, שכן הנער החרדי מצוי בתהליך מואץ של חילון, הרי בשנות החמישים המוקדמות ראו שהיהדות החרדית תהיה בתוך דור אחד לזיכרון היסטורי… ואפילו ביישוב הישן ב"מאה שערים" לא היה בית שבו לא נסחף מישהו על ידי התנועה הציונית, שנתפשה כחלוצת העתיד, ומכאן שאין עתיד לישיבות. אבל החוש ההיסטורי של בן-גוריון הורה לו לאפשר את המשך יבנה וחכמיה. שמעון פרס אכן נמנע בעת ההצבעה על חוק טל, שלא כמו חבריו לסיעה שהצביעו נגד החוק.

"המדינה נרדמה בשמירה"
"פסק דינו של הנשיא ברק, שהוביל את דעת הרוב", מסביר עו"ד פסטינגר, "קיבל למעשה את ההצדקה הבסיסית לקיומן של מסקנות הוועדה, שהיא וחבריה הושמצו בשעתם ללא כל הצדקה, מאחר שעל אף שהשינויים שחולל חוק טל היו מזעריים, הממשלה נמנעה מלבצע את חלקה, לא חוקקה ואף לא הקימה את הגופים המתאימים על-מנת לאפשר שירות אזרחי לחרדים המעוניינים בכך".
כמוהו סבור גם מי שה
יה חבר בוועדת טל, שר התיירות (כיום) יצחק הרצוג (העבודה), משפטן בהשכלתו. "המדינה לא הקימה מנגנונים משמעותיים להפעלת החוק ולא הוצעו ושווקו לציבור החרדי כל החלופות המעוגנות בחוק טל, החל בשירות לאומי וכלה בשירות צבאי, כפי שהמערכת יודעת לעשות במקרים אחרים". לדבריו, ועדת טל הולידה חוק שמעלה פתרון מצוי על פני הרצוי. ו"אם המדינה תיישם את החוק כהלכתו, גופים כמו זק"א וגדודי הנח"ל החרדי (שלימים הפך לחטיבה, א"פ) לא יהיו בודדים במציאות הישראלית העכשווית".
ואכן, ההסדר של חוק טל ראוי לפחות לתקופה הראשונה, להוראת שעה של חמש השנים מיום חקיקתו (בינתיים עברו רק ארבע שנים מאז). החוק הוא מלאכת מחשבת, הבנוי בצורה של הוראת שעה, כך שבעוד שנה יצטרכו להאריך אותה ולא לחוקק חוק מחדש. ובהסכמים הקואליציוניים בין ש"ס לקדימה, מופיע סעיף שמבטיח את הארכתו.
החוק התקבל בזמנו בהתבסס על ההנחה כי לא ניתן להביא לגיוס בכפייה של תלמידי הישיבות החרדיות, ולכן יש ליצור מדיניות הדרגתית במטרה להביא לשינוי יסודי בחברה החרדית. החוק מנסה לשלב את החרדים בחיי המדינה והצבא בלי לכפות עליהם שירות צבאי שוויוני, המנוגד להווי עולמם התורני. זאת מתוך הנחה שאנשים שונים דורשים יחס שונה, ואוכלוסייה מסוגרת ושמרנית כמו החרדים אינה יכולה לפרוץ את הגדר ביום הגיוס אל יחידות קרביות מעורבות ולהיות חלק מהשירות הצבאי כפי שהוא.
בעניין יישום החוק, הממשלה אכן התעוררה מאוחר מדי. שנתיים אחרי יישום החוק עדיין היו בחורים שהגיעו ללשכת הגיוס וביקשו שנת הכרעה ולא קיבלו, כי בלשכה לא ידעו מה זה.
השופט אהרן ברק קבע שלא ניתנה לחוק "הזדמנות ראויה" להוכיח את עצמו. השופטת אילה פרוקצ'יה ציינה כי החוק ודרכי יישומו נגועים ב"ווירוס", אך קבעה שראוי לתת שהות למדינה להתמודד עם ה"ווירוס" שמא תוכל לו. השופטת דורית ביניש הדגישה כי האופן שבו התייחסה הממשלה לחוק מעלה ספק בדבר יכולתה להציע כלים ליישומו, אך העדיפה לאפשר לחוק "להבשיל".
השופט ברק התלבט אמנם האם הכישלון של החוק נובע מ"פגם גנטי" בחוק עצמו או מ"מחדלי הממשלה בהכנת הכלים הראויים שיאפשרו את הגשמת החוק". בפועל, שני משרדים התאמצו מאוד להכשיל את החוק, משרד האוצר שמנע את הקמת השירות האזרחי לבחורי הישיבות ומשרד הביטחון שדורש מאברכים בני 23 לבצע שירות ממושך, כאילו היו בני 18.
לדברי השופט ברק, על הכנסת והממשלה לפעול לשינוי המגמה הנוכחית במידת יישומו של החוק. וכדי להביא לשינוי במצב העכשווי, טוענים שופטי בג"ץ, השינוי הנדרש הוא ב"התנהלותם של גורמי השלטון" (הקמת השירות האזרחי, הגמשת הכללים הנוקשים של משרד הביטחון) וב"התנהלותם של תלמידי ישיבות שתורתם אומנותם" (יציאה לשנת ההכרעה). ורק "אם השינוי לא יבוא, קיים חשש רציני שהחוק ייהפך לבלתי חוקתי".

לאן נעלם האקטיביזם?
פרופ' יפה זילברשץ, מומחית למשפט חוקתי ודיקאנית הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן, אמרה בריאיון ל"גלובס", כי פסק הדין היה צפוי. "גם בשנות ה-80 וגם בשנות ה-90, כשעלתה שאלת גיוס בחורי הישיבות בשלבים שונים, ברק מצא טיעונים חוקתיים כיצד לא להיכנס לסוגיה ולהשאיר אותה לעבודת הכנסת. הוא היה מאופק ונמנע מלהשתמש בסמכות שלו, והעדיף לתת לזמן לעשות את שלו".
בפסק הדין, מוסיפה פרופ' זילברשץ, ישנה קביעה עקרונית ותקדימית של ברק, לפיה עיקרון השוויון, או לפחות רבדים מסוימים שלו, כלולים בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. לכן, חוק טל נבחן לאור פיסקת ההגבלה שבחוק היסוד, כדי לבחון האם ההסדרים שבו פוגעים בשוויון. למרות שהתשובה חיובית, בג"ץ אינו פוסל את החוק, משום שגם זכויות היסוד אינן מוחלטות וניתן להגבילן. בג"ץ בחן האם תכלית החוק ראויה והאם הפגיעה אינה עולה על הנדרש. את התכלית מצא ברק כראויה, משום שמטרת החוק היא לנסות ולשבור את המציאות של מתן דיחויים לציבור החרדי משירות צבאי.
לאן נעלם האקטיביזם השיפוטי שברק חרת על דגלו? לדברי זילברשץ, "זו אכן דוגמא לכך שברק יצר את המערכת האקטיביסטית, אך היה בעצמו מאוד מאופק בהקשר זה. דווקא השופט חשין פעל באקטיביזם קיצוני בעניין". חשין, להזכירכם, ניצב כדעת מיעוט יחידה מול שמונת חבריו לעליון, וכתב דברים כדרבנות: "החברה חבה חובות ליחיד ובה-בעת חב היחיד חובות לחברה. מדוע יהיה בן ישיבה זכאי לשרת המדינה ב'שירות אזרחי' שנה אחת בלבד תחת שלוש שנים שבן גילו, שאינו בן ישיבה, חייב לשרת את המדינה? במה סמוק דמו של בן ישיבה מדמו של צעיר שאינו בן ישיבה? ובאומרנו דם מתכוונים אנו לדם. דם לא כמשל. דם פשוטו כמשמעו".

תפוח אדמה לוהט
ספק רב אם טענת היעדר הדמוקרטיה ו/או היעדר השוויון בחלוקת הנטל, כפי שאלה עלו בדברי ההסתייגות של השופט חשין, אינן מתבטלות, כפי שהיטיבה להסביר העיתונאית חנה קים:
"יש משהו אנכרוניסטי במסע ההתעוררות של חבורת צעירים מרמת השרון והרצליה, המבקשת להלביש את החרדים במדים. הרצון לאנוס אוכלוסייה שלמה, שאורח חייה ואמונתה מתנגשים עם אורח החיים הצבאי, בתקופה שבה החברה הישראלית היא פחות מגויסת מאי-פעם, הוא לא רק בלתי דמוקרטי. הוא קודם כל מנותק מהבעיות האמיתיות של החברה. הלא הקלישאה 'אפליה בין דם לדם', והדרישה שהחרדים 'יישאו בנטל' אינן מסתדרות עם המונחים שוויון ודמוקרטיה. זכויותיהם של אזרחים בדמוקרטיה אמיתית צריכות להיות מוחלטות. וחובותיהם – תוצאה של יכולתם הכלכלית, הפיזית ושל השקפת עולמם. כדי שהחרדים ישרתו צריך שיקרה אחד מהשניים: שהם יוותרו
ל אורח חייהם, על כל המשתמע מכך, או שהצבא ישנה את עצמו כך שיוכל להתאים להם. האפשרות הראשונה איננה דמוקרטית, והשנייה אינה כדאית" ("כפייה חילונית בשם השוויון", "הארץ", 4.7.00).

מה גם שעקרון השוויון בגיוס הוא פיקציה, ואינו נשמר גם בלי קשר לגיוס של בחורי הישיבות. צה"ל כבר אינו מהווה "פרה קדושה" בקרב הציבור הישראלי. על-פי הנתונים האחרונים, כמחצית מאזרחי המדינה אינם משרתים בצה"ל מסיבות כאלה ואחרות, וחלק משרתים שירות חלקי. המדינה פוטרת משירות צבאי את האזרחים הערבים, את העולים בגיל 22 ומעלה, את החרדים באופן חלקי (רובם המוחלט של החרדים-העובדים משרתים לפחות תקופה מסוימת, במסגרת מה שמכונה: שלב ב'), מתוכם חמישה אחוז מפני שהם לא נמצאים בארץ, והרבה "אחרים" בשל אי-התאמה מבחינה בריאותית או נפשית. במקרים רבים האי-התאמה נובעת מאי-רצון, ושלטונות הצבא אינם ממצים תמיד את הדין עם מי שגמר אומר להשתמט משירות צבאי.
בהקשר זה, מן הראוי לצטט גם דברים שכתב נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, בשנת 1988, בפסק דין רסלר בעניין גיוס בחורי הישיבות: "יש הגורסים כי המדינה לא תיכון בלעדי דחיית הגיוס של בחורי הישיבות ויש הגורסים כי המדינה לא תיכון בלעדי גיוסם. משטר דמוקרטי מבוסס על סובלנות לדעות הזולת, גם לדעה לא סובלנית. בחברה פלורליסטית הסובלנות הינה גורם מאחד, המאפשר חיים משותפים… התחשבות בו מתבקשת מעמדתו של 'הציבור הנאור' " (בג"ץ 910/86).
בריאיון שהעניק השופט צבי טל לשחר אילן ב"הארץ", הוא התבקש להגיב לטענות נגד הוועדה בראשותו, כפי שהעלה במהלך אחד הדיונים בבג"ץ השופט חשין: "אני לתומי חשבתי שהכוונה היתה שהם צריכים להתגייס לצה"ל כמו כל אחד, כמו הילדים שלנו".
השופט טל הגיב ואמר: "מה שלא מבינים הוא שאי-אפשר בבת אחת שהם ישרתו כמו הילדים שלנו. כי לא משיגים שוויון בשום מגזר בבת אחת. קיים אי-שוויון בין מגזרים שונים – מיעוטים, מעוטי יכולת, בעלי מוגבלות ונכויות, נשים. שוויון זה ערך גבוה מאוד, אבל לפעמים הדרך אליו רצופה חתחתים שלוקחים זמן. מוטב להשיג מקצת שוויון במטרה שעם הזמן אי-השוויון יקטן יותר ויותר. נניח שאנחנו נקבע שעל החרדים לשרת כמו הילדים שלנו; זה לא יביא אף אחד לשירות. זה רק יביא לביזיון החוק".    

כור היתוך מתנכר

מצד אחר, צבא הגנה לישראל, כמו המערכות האזרחיות, אינו קשוב כלל לצרכיו המיוחדים של המתגייס החרדי. הצבא כמובן אינו פועל בזדון, אבל בגלל הניכור מעולמו של החרדי הוא לא מסוגל לקלוט אילו נזקים פסיכולוגיים הוא גורם כאשר הוא מנסה להטמיע אותו באווירה הצבאית. לא האימון הצבאי או המטלות הצבאיות מרתיעות אותו, כי אם הסגנון, האקלים והאווירה – העוקרים אותו ממקום גידולו. מעטים מבין הקוראים יבינו את הרגישויות הללו. הם יאמרו: "שלא יקשיב לשיחות, שלא יסתכל בתמונות עירום". אך צורת הסתכלות מעין זו היא שטחית.
על פי השקפת העולם הציונית, תפקידו של צה"ל לא התמצה רק בהגנה על המולדת, אלא גם בהיותו כלי מרכזי בעיצוב זהות לאומית חדשה. השירות הצבאי אמור לאפשר למהגרים מן הארצות השונות להשיל מעליהם את המטען התרבותי והלשוני הישן ולאמץ את השפה ואת המנהגים של מדינת ישראל, קרי "כור היתוך". בדיוק מזה נרתע הציבור החרדי. הורים חרדים רבים רואים בשירות החובה (הסדיר) ניסיון של המדינה לעקור מילדיהם את צורת ההתנהגות שבמשך שנים עמלו להשרישה.
שופט בית המשפט העליון (בדימוס) צבי טל, שעמד בראש הוועדה הנושאת את שמו, כתב בדו"ח הוועדה כי החרדים "אינם רוצים שיהיה מגע כלשהו בין עולם הישיבה לצבא המסוכן – מנקודת מבט דתית – שכן לאנשים שם יש ערכים אחרים בנוגע לצניעות ולשפה לא נאותה" (הוועדה לגיבוש ההסדר הראוי בנושא גיוס בני-הישיבות, ניסן התש"ס, נספח 3, עמ' 118).
יונתן רוזנבלום, עיתונאי חרדי בעל טור ב"ג'רוזלם פוסט" ובשבועון החרדי "משפחה", מתאר את תחושותיהם של הורים חרדים: "אחרי שבמשך שמונה-עשרה שנים הם שומרים על נפשות ילדיהם כמו על בבת עינם, אין לצפות מן ההורים החרדים לחשוף אותם, בשלב הפגיע ביותר בחייהם, לסביבה מעורבת של בחורים ובחורות ולאמות מידה שונות בתכלית של צניעות" (Jonathan Rosenblum, "Confessions of a Haredi Dad", The Jerusalem Post, December 11, 1998, p. 9).
חסיד גור, ששירת בצה"ל ארבעה חודשים (שלב ב') בטרם יצא לעבודה, מספר שלא היה לו שום קושי לעמוד במאמץ הגופני שנדרש ממנו בטירונות, אבל הוא הזדעזע מן השיחות הליליות שהתמקדו בנשים, סרטים ומין. "בשום מקרה לא אסכים לחשוף את בני לעולם כמו העולם שמצאתי בצה"ל", הוא הצהיר בריאיון. "אינני יכול לשלוח את בני להיות בפיקוחו של [שר הביטחון דאז] אהוד ברק או של [הרמטכ"ל דאז] שאול מופז. ברק איננו חי את חיי ואיננו יודע מה חשוב לי" (ריאיון עם חסיד גור מירושלים עם העיתונאי יואל רביבו, מתוך: כתב העת "תכלת", גיליון 12, עמ' 107).
שחר אילן, כתב חריף לענייני חרדים, מספר ב"מוסף הארץ" כיצד פוגעת חשיפה לא מבוקרת  במנטליות העדינה של בני הישיבות הנקלעים למחוזותיה הצבאיים: "…עוד יותר משהדרישה לעמוד בצורת וי הפריעה לטירונים החרדים, הפריעו להם הצעקות של המפקדים והדרישה שגם הם יצעקו כל הזמן. ביום השלישי לטירונות תרגל אותם המ"כ יניב בקריאת 'הקשב' ודרש מהם לצעוק חזק יותר ויותר 'שכל הבסיס ישמע'. מיד כשסיימו את תרגול ההקשב הורה להם המ"כ לשתות. הם הוציאו מימיות ושאגו בקול גדול את מה שלהם נראה הרבה יותר חשוב: ברכת 'שהכול נהיה בדברו'.
"הטירונים החרדים לא הצליחו להבין את תרבות הצעקות ושוב ושוב טענו ש'דברי חכמים בנחת נשמעים' (פרקי אבות). מנשה אמר ש'בישיבה אין כזה דבר שהרב כל הזמן צועק עליך'. הוא סיפר ש'כבר בשבוע הראשון נכנס הרס"פ וישר התחיל בנביחות ואיומים. זה היה מפחיד'.
"הדיבור העדין, מסביר ד"ר יוחאי חקק, משמעותי מאוד, גם בקבלה לישיבה הגדולה (גיל צבא), כיוון שהוא מלמד 'אם אתה מרוסן, או שהפנמת יותר מדי ממה שיש בחוץ' ".

מנתוני המחקר שנערך במחלקה לסוציולוגיה בהנחייתו של פרופ' משה קווה, לימים נשיא האוניברסיטה, עולה שאחוז החיילים הדתיים שנכנסו לשרת ביחידות מעורבות ועשו קורס טייס לכיפה שלהם, גבוה מאוד, בסביבות ה-50%. אין אפס, אווירת ההפקרות שוררת בהרבה מבסיסי הצבא בנושאי מוסר וצניעות שונים. גדולה הסכנה כי הנער הדתי הצעיר עלול למעוד ולאבד הרבה מן המטען הרוחני שרכש עד ליום גיוסו (אם לא את כולו). הרי עצם ההימצאות בחברה סגורה ולוחצת שאינה שומרת מצוות ובעצם היותו חייל שומר מצוות הופך החייל הדתי להיות יוצא דופן, והחברה בדרך כלל אינה מחבבת יוצאי דופן… ילגלגו על קיום המצוות שלו עד כי עלול הוא להיות נבוך בבואו לקיים מצוות, ומכאן ההידרדרות היא רק שאלה של זמן.

מכאן שעל משרד הביטחון לפעול על פי חוק טל ולהציע למתגייסים החרדים מסלולי שירות נפרדים, דוגמת הנח"ל החרדי. צריכה להיות מסגרת שתתאים לערכים של תלמידי הישיבות, אבל שום דבר לא נעשה עדיין בתחום. חלקים מהחרדים היו רוצים בכל זאת להתגייס לצבא, אבל המסגרת של פריצות לשיטתם, במירכאות או לא במירכאות, היא כזאת שלא מאפשרת להם. "לא הייתי רוצה שבני ייחשף לעולם הזה של מתירנות ושל הפקרות ושל ניבול פה ושל כל מיני דברים שפוגשים בהם בצבא", הם טוענים ובצדק.

"צה"ל מוותר על התענוג"
והאמת היא שלא רק החרדים נרתעים מהמגע עם כל מה שהשירות הצבאי טומן בחובו, גם הצבא אינו מעוניין בהם. "לאף אחד אין כוונה לגייס חרדים", כתבה אורית שוחט ב"הארץ". "הצבא אינו זקוק להם, ולכן הדיון החוזר הזה הינו לא יותר מאופיום לחילונים. כל אחד משתמש בקלישאות כדי לשרת את יחסי הציבור שלו, כדי להתחבב בלי להתאמץ. במשחק הזה משתמש השמאל כמו הימין. כל אחד מהסיבות שלו. הדרישה לגיוס חרדים היא מסיתה, כי אין בה כוונה של מימוש אלא רק יצר התעללות".
הפובליציסט מתי גולן, כתב בטורו היומי ב"גלובס" (11.5.06): "כל איש צבא יודע, שצה"ל זקוק לחרדים כמו כאב ראש. הם פשוט אינם בנויים משום בחינה לשירות צבאי. בראש ובראשונה, בגלל שנאמנותם וצייתנותם לעולם תהיה נתונה לרבנים, ולא למפקדים. די בסיבה זו כדי לרצות, שהחרדים יישארו מחוץ למסגרת הצבאית".
מסקנת התחקיר בנושא שפורסם בכל עיתוני רשת "ידיעות תקשורת", טען תחת זעקת הכותרת: "צה"ל מוותר על התענוג"; "אחרי ששנים צעקו החילונים שצריך להלביש את האדמו"רים מדי צבא", קובעת מסקנת התחקיר, "כשזה נהפך פתאום לכל כך מעשי, מתברר שצה"ל לא רוצה לגייס אותם".
בכתבה צוטטו בכירי צה"ל שאמרו: "לצבא, מבחינת הכוח הצבאי, אין שום צורך או עניין בגיוס החרדים. הצבא היום מפוצץ מאנשים, ומחזורי הגיוס כל שנה כל כך גדולים שאנחנו לא יודעים מה לעשות עם כולם". אחד מהם הוסיף: "פתאום מתברר שהאמירה על כך שהיינו יכולים להקים עוד חטיבה שלמה מכוחות החרדים היא אולי לא יותר מתעמולה פוליטית במקרה הטוב". אלוף במיל' יאנוש בן גל אמר כך: "אם מזיזים הצידה את כל העניין של השוויון בפני החוק ושיקולים לאומיים אחרים, אין לדעתי שום סיבה לגייס אותם לצה"ל. הם סתם יהוו עומס על צה"ל, כי הרי הם לא ילכו ליחידות קרביות ולא יהיו פרודוקטיביים. מבחינה צבאית, אפשר ועדיף לוותר עליהם". ההיסטוריון הצבאי אורי מילשטיין צוטט: "לא צריך אותם בצבא… כל הדרישות לגייס אותם זה סתם סיסמאות פוליטיות".

והנה הודאת בעל דין מפי אחד הלוחמים התקיפים בעד גיוס בני הישיבות, המגלה טפח מכוונותיו האמיתיות: "מבחינתי מדובר בנושא אידיאולוגי", אמר חה"כ רן כהן (מרצ), שהיה בין העותרים לבג"ץ נגד חוק טל. "ולכן, למרות שהצבא לא זקוק כלל לגיוס תלמידי הישיבה, תמשיך מר"צ לפעול למען גיוסם". מסתבר שבצדק טען בעבר העורך הראשי של עיתון "הארץ", דויד לנדאו, שייתכן כי דחיית חוק טל על ידי השמאל נובעת משאיפתו "לנהל את מלחמת החילון באמצעות השירות הצבאי, דבר הפסול בחברה רב-תרבותית אמיתית". בריאיון לעיתון "הארץ", חזר כהן והבהיר: "צה"ל לא מגייס את תלמידי הישיבות כי הוא לא רוצה אותם. הרמטכ"ל אמר לי במפורש שתלמידי הישיבות לא יגויסו כי לצה"ל אין צורך בהם".

הפתרון המעשי
בסופו של דבר, לא לחינם היה משוכנע השופט טל בצדקת דרכו בריאיון עמו בעבר, שלא תהיה ברירה והחוק הקרוי על שמו "יצטרך להתבצע, כי אני מאמין שהוא הפתרון היחיד המעשי. הוא הרע במיעוטו. זאת אומרת, הוא מצד אחד יעשה צעד קטן לקראת שוויון, בכך שגם אנשים מעולם הישיבות יתחילו לתת איזשהו שירות לציבור. כי במצב הקיים, אי-השוויון הוא גמור. ומצד שני, תלמידי הישיבות לא יכולים לעבוד ולא יכולים להתפרנס וגם המשק מפסיד את כוח העבודה היצרני שלהם. לכן, אם אתה רוצה להגדיר את המצב הנוכחי ככישלון, הייתי אומר כישלון זמני או עיכוב". (בג"ץ 6429/02)

 

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה חרדים ישראלים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

0 תגובות על בג"צ חוק טל – מהומת אלוהים?

  1. איתי הגיב:

    במקום להכריח את החרדים להתאים עצמם לצבא או את הצבא להתאים עצמו לחרדים, יש להקים מנגנון שירות לאומי אזרחי (בדיוק אותו מס' שנים כמו שירות חובה בצה"ל), שיהיה *** חובה *** לכל מי שאינו מתגייס לצבא. וזה כולל חרדים וגם ערבים.

    המלש"א (מועמד/ת לשירות אזרחי, כן גם נשים) יוכל לבחור בין 2-3 שנים של:

    1. כוח עזר לסיעוד – כי האחים והאחיות בבתי חולים כורעים תחת הנטל
    2. כוח עזר למשטרה ומג"ב – במשימות אבטחה (כך המשטרה תוכל לעסוק בתפקידה העיקרי והוא מניעת פשיעה, במקום באבטחת אירועים ומקומות הומי אדם)
    3. כוח עזר לאיכות סביבה – איתור מפגעים, ניקוי אתרים

    וניתן לחשוב על עוד אפשרויות שבהן נדרש כוח אדם רב (ולא מקצועי במיוחד) למען מטרות חברתיות, שהיום מבינים שהן לא פחות חשובות מהגנת הגבולות והמלחמה בטרור. מודל דומה קיים בגרמניה, שם השירות הצבאי הוא אחת מאפשרויות שירות חובה לאומי.

    בכל המקרים האלה המשרתת/ת לא צריך לחוות שום משבר הסתגלות לשגרה צבאית ולעולם החילוני. הוא/היא באים בבוקר לעבוד (עבודה קשה) וחוזרים בלילה לביתם. השכר ושאר הזכויות יהיו כשל חיילי חובה.

    לדעתי הסיבה העיקרית שאופציה זו לא נדונה ברצינות היא החשש של האליטה הבטחונית מירידה המונית בשיעורי המתגייסים החילונים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s