כיצד יבינו?

 

               י"ח ברנר

יוסף חיים ברנר (1921-1881), סופר ונביא סוער, היה מהמבשרים הבולטים של ערכי תנועת העבודה וחריף מבקריה. בהתייחסו לעבר אמר פעם: "בשעה שאדם בונה, או חולם לבנות, שולל הוא את העבר או פוסח עליו לגמרי, ברצותו להתחיל הכול מעצמו ומהיום, ואולם בשעה שהוא כבר עייף ומסתכל – במה יסתכל אם לא במה שלאחור?".

כשהגיע ללונדון, אחרי שנמלט מהשירות בצבא הצאר, פגש ברנר בחיי הציבור היהודי ונבהל. הוא בחר בקטע הבא, אותו בחרתי הפעם למדור "טקסט טוב", כהקדמה לכל מסותיו. (הקטע נכתב ב-1905. כל כתבי ברנר ראו אור בהוצאת דביר, הקיבוץ המאוחד, בשנת 1978).

 

ואף על פי כן הרי אתה שותק! לבך הולך ונמק מן התעלולים שמסביב, מן השעבוד והאכזריות שמסביב. מן הקהות והרמאות העצמית שמסביבו; עד לאופן נורא קשה לך להתאפק, לבלי לשווע בקול, לבלי לנהם כ"כלב רעב אסור בשלשלת" *, לבל לנאוק על האובדן האיום ועל השיממון הנמשך שבאובדן זה – והגה אינך מוציא. דיבורים לא הועילו מעולם. צעקות לא תיקנו דבר. כך מנהגם של בני האדם. בהכרח הם מתנהגים כך. לא הבינו דבר מעולם ולעולם לא יבינו.   כיצד יבינו? ואתה גם אתה מה תאמר להם? איזו דרך תראה להם? ועוד תיתן למו פתחון-פה, שאתה וחבריך "בעלי המרה השחורה ומגדישי הצבעים" מרפים את ידיהם ומניאים אותם מעשות את ש"י מעשיהם הגדולים ומהפוך ומהעמיד את תרפ"ט העולמות שיש בכוחם להפוך או להעמיד.   הן הם לא יֵדעו לעולם להבדיל בין התאוננות המלוּוה בפיהוק ובהתרשלות של קורת-רוח ובין התאוננות יאושית קיצונית הבאה בחירוק-שיניים וטפטוף-דם, שלפעמים – אגב אורחא – דווקא היא, ורק היא, מדלגת שוּר ועולה כליל בעשיית מה שאפשר ואף מה שלא אפשר.   הם יטענו: איש, שהקריאה "חברים, אנחנו מנצחים!" אינה על שפתיו, אל ישמיע את קולו, אל יבוא אלינו להשמיע את קולו, כי איננו צריכים לכגון דא, ולהם הצדקה: הקריאה "אנו מנצחים" כבר הורגלו בה ואינה מחייבת אותם לשום דבר, לשום צלו של דבר, אבל אלה שנושאים עיניים, בחרדת נפש לתקווה ואין תקווה, אל יבואו לאלה, שבאמת אין להם צורך בתקווה והתקווה בפיהם…   ————-   * מתוך "כוכב נידח" של ח.נ. ביאליק