החיים על פי הספר וחוויית הקריאה

מנקודת מבטה של הספרות היפה, החיים הם משחק, ממתק אחד גדול. אולם, כיצד חיים על-פי הספר? כיצד נוכל להיות טובים יותר? וכיצד, אם בכלל, נגיע לחיים מלאי סיפוק ומשמעות בזכות הקריאה בספר? פרנץ קפקא, ויליאם שקספיר, מרסל פרוסט, ש"י עגנון ועמוס עוז מוליכים אותנו בשבילי חוויות הקריאה שלהם 

ביום בהיר אחד, בלכתו ברחובות העיר פראג עם בנו של אחד מעמיתיו, עצר הסופר היהודי-הצ'כי הנודע פרנץ קפקא מול חלון הראווה של חנות ספרים וזלל בעיניים רעבות את שלל הספרים החדשים שבוויטרינה. בראותו את בן לווייתו הצעיר מזיז את ראשו מצד לצד בניסיון לקרוא את שמות הספרים שבחלון, צחק ואמר: "אז גם אתה משוגע לספרים וראשך זז מצד לצד מרוב קריאה?". הידיד הסכים: "איני חושב כי אוכל לחיות בלעדיהם. הם כל עולמי". קפקא הרצין. "טעות", אמר. "ספר אינו יכול לבוא במקום העולם. זה בלתי אפשרי. בחיים יש לכל דבר משמעות ותכלית משלו, ולאלה לא יכול להיות תחליף. אדם, למשל, אינו יכול להיות אדון לניסיונו באמצעות אדם אחר. זה היחס בין העולם לספרים. אדם מנסה לכלוא את החיים בספר כמו שכולאים ציפור שיר בכלוב, אבל הדבר לא יצלח בידו".

 

פסל חדש של פרנץ קפקא הוצב בפראג ובו נראה הסופר יושב על כתפיה של דמות ענק

קפקא חש כי אם יש בחיי העולם טעם ותכלית, מהות וערך – הרי שיש למצותם הלכה למעשה בחיי היומיום, אך לא על-פי הספר. קריאת הספרים צופנת עבורו משמעויות רבות, שתרו תמיד אחר מטרת מסענו על פני תבל. "אדם קורא כדי לשאול שאלות", אמר פעם קפקא לידיד. האם הוא צדק בהבחנתו? ואולי הצדק נמצא בעמדת ידידו שחשב – "אומרים שהחיים הם העיקר, אבל אני מעדיף ספרים". כלומר, לדידו, אין הוא יכול לחיות בלעדי הספרים והם כל עולמו.

 

"הצרה עם טְרוֹצְקי ועם לֵנין וסְטַלִין וחבריהם", כתב הסופר עמוס עוז באוטוביוגרפיה שלו, "שהם ניסו תֵכף ומיד לסדר מחדש את כל החיים על-פי ספרים. ספרים של מארקס ושל אנגלס ועוד כל מיני חכמים גדולים כאלה, שאולי הם הכירו יפה מאוד את כל הספריות אבל שום מושג על החיים לא היה להם, לא על רוע-הלב ולא על הקנאה צרות-העין הרִשעות והשמחה לאיד. אף פעם אי-אפשר יהיה לקחת ולסדר את החיים על-פי ספר! שום ספר! לא על-פי 'שולחן ערוך' שלנו ולא על-פי ישו הנוצרי ולא על-פי המניפסט של מארקס! לעולם לא!".

 

כזו היא עמדתו של מי שמתמיד להקפיד לא לזנוח את הבעת הדעה, לא להטמין עמדות אישיות במגירה אחת ועבודה ספרותית במגירה העיקרית, מי שאינו רק סופר הספון בתוך ביתו אלא גם איש רוח הממלא את תפקידו כרועה חברתי ופוליטי. וכבר הסופר האמריקני אֶרסקין קוֹלדְוֶול אמר ש"עלינו לזכור שהסופר הוא בראש ובראשונה אדם פשוט. אין הוא הוגה דעות גדול ולא פילוסוף, כי אם מספר סיפורים", ולא ידע כמה הוא צודק.

 

אולם, נדמה שהסופרים קפקא ועוז צודקים מבחינה מסוימת. הרי זו עובדה היסטורית מוגמרת, כי התיאוריות המרקסיסטיות והקומוניסטיות היו בבחינת "האל שהכזיב". (הרי לנין וסטאלין לא הסכימו לקבל מאף אחד הסברים והתנצלויות: מיד היו מעמידים אותו אל הקיר ולוחצים על ההדק). במידה ונצא מנקודת הנחה, שהדבר אכן אירע בעקבות הסתמכותם הבלתי-מעורערת על מתודות כתובות; מה שברור הוא שאלה המנסים לגזור הנהגות חיים מתוך הספרות הכללית, בוודאי ימצאו את עצמם מול שוקת שבורה. עם זאת, מבחינה מסוימת אחרת, ולאין שיעור חשובה יותר, שני הסופרים אינם קולעים למטרה.

 

החיים ככתוב בספרים

את האיש שכביכול בקי בכל דבר דימו חכמינו ז"ל ברוח צינית והומוריסטית ל"סל מלא בספרים". ויש שביטאו זאת, על-פי רוב על עצמם בדרך של ענווה, כי הם בבחינת "חמור נושא ספרים"…

 

יחסים בריאים עם ספריהם של אנשים אחרים תלויים בהערכת מגבלותיהם ובהערכת יתרונותיהם במידה שווה. מודעות לא-בריאה טומנת בחובה סכנה שבהתייחסות לספרים בהערצה פטישיסטית, שרק למראה עין חולקת להם כבוד ראוי, אך למעשה שמה ללעג את רוח היצירה הספרותית.

 

מה בעצם יכולים לעשות כל הספרים עבור קוראיהם? אין ספק שבידי הספרים להשיב לחיים היבטים יקרי-ערך אך נשכחים של החוויה האנושית, מתוך המוות של השיגרה והעדר תשומת-לב לפרטים הקטנים כמו גדולים. הספרות הכללית, בין היתר, מתיימרת לפתור את חידת הקיום האנושי ולקרוא דרור לחדוות החיים.

 

הפתגם העממי אומר ש"כל טרגדיה היא קצת קומדיה", ושבכל אסון יש תמיד גרגיר קטן של נחת למי שעומד מהצד. "העולם הוא קומדיה לבעלי מחשבות וטרגדיה לבעלי רגשות", אמר הסופר האנגלי הוראס וולפול. או כפי שביטא זאת ההוגה הצרפתי דֶני דידְרוֹ: "איזו קומדיה נפלאה היה העולם אילו לא היינו משתתפים בה". והמחזאי הנודע ויליאם שקספיר אמר ש"כל העולם במה ובני האדם שחקניה; הם יוצאים ממנה ונכנסים אליה; ואיש-איש בזמנו משחק תפקיד אחר". שקספיר סבר שחלק גדול מהקיום שלנו בנוי על הצגה. אנחנו משחקים תפקידים, מדקלמים טקסטים שהם לא תמיד שלנו ואנחנו חוזרים עליהם. רוצים למצוא חן, כמו שחקנים על הבמה, ומחכים לאהבת הקהל.

 

כוחם הקדמון של הספרים

"קדמון הוא כוח הספרים", אומר הפתגם העתיק. השאלה הנשאלת היא: במֵה כוחם הגדול? האם כוחם של הספרים – פתיל החיים הדק שמחבר אותנו אל העולם הגדול והרחב – מקביל ליחסי אנוש או שכוחם במפלט-הספרים שנגרם ממשברי החיים והחברה הסובבת? הסופר עמוס עוז מתאר בניסוחו הפשוט והקולע את היחסיות שמתקיימת במישור שבין האנשים לספרים, בניגוד מוחלט ליחסי אנוש המקובלים בחברה המערבית:

 

"פעם אחת כשהייתי בן שבע או שמונה, אמרה לי אימא כי אמנם נכון שספרים עלולים להשתנות במשך השנים לא פחות מכפי שאנשים משתנים עם הזמן, אבל ההבדל הוא בכך שאנשים, כמעט כולם יעזבו אותך בסופו של דבר לנפשך כאשר יבוא יום שבו שוב לא יפיקו ממך שום תועלת או עונג או עניין או לפחות הרגשה טובה, ואילו הספרים לעולם לא ינטשו אותך. אתה אותם ודאי תעזוב לפעמים, ואחדים מהם אתה ודאי גם תעזוב לשנים רבות, או לתמיד. אך הם, הספרים, גם אם בגדת בהם, הם לעולם לא יפנו לך עורף: בדומייה שלמה ובענווה הם ימתינו לך על האצטבה. אפילו עשרות שנים ימתינו. לא יתלוננו. עד אשר לילה אחד, כשתהיה פתאום זקוק לאחד מהם, ולו גם בשלוש בבוקר, ולו גם יהיה זה ספר שאתה הזנחת אותו וכמעט מחית מלבך במשך שנים על שנים, הוא לא יכזיב אותך כי אם יֵרד מן האצטבה ויבוא להיות עמך ברגע קשה. לא יתחשבן ולא ימציא תירוצים ולא ישאל את עצמו אם כדאי לו ואם מגיע לך ואם אתה עדיין מתאים לו, אלא יבוא מיד כאשר תבקש ממנו. לעולם לא יבגוד בך".

 

פן דומה ביטא הסופר ש"י עגנון בסיפורו "סיפור פשוט". כאשר "הגיעה בלומה לכלל חינוך היה אביה מושיבה על ידו וקורא עמה בספרים. אומר היה חיים נאכט, יודע אני בתי שאיני מנחיל לך עושר ונכסים אבל אני מלמדך לקרות בספרים". וכאן בא עגנון ומטעים יפה: "בזמן שעולמו של אדם חשוך בעדו, קורא בספר ורואה עולם אחר".

 

יתרונות וחסרונות הקריאה

היבט נוסף על החיים על-פי הספר אנו למדים מהסופר היהודי-הצרפתי מַרסֵל פרוּסט. פרוסט זיהה ש"אחד המאפיינים הדגולים והמופלאים של ספרים טובים, המאפשר לנו לראות את התפקיד, חיוני ומוגבל גם יחד, שהקריאה יכולה למלא בחיינו הרוחניים, אפשר לקרוא, בעיני המחבר, 'מסקנות', אך עבור הקורא, אלה הם 'גירויים'. אנו חשים היטב שחוכמתנו שלנו מתחילה במקום שבו המחבר עוזב אותנו, והיינו רוצים שייתן לנו תשובות, כאשר כל שהוא עושה הוא למלא אותנו בתשוקות… פה טמונים ערך הקריאה, אך גם מגבלותיה. להפוך זאת לדרך חיים פירושו להעניק תפקיד גדול מדי למה שהוא רק גירוי. קריאה היא הסף של החיים הרוחניים; היא יכולה לערוך לנו היכרות עם חיי הרוח: היא אינה יכולה ליצור אותם".

 

אך פרוסט הדגול היה מודע ביותר לפיתוי העצום להאמין שהקריאה יכולה להוות את מכלול חיי הרוח שלנו, וזה הוביל אותו לניסוח כמה שורות הדרכה זהירוֹת אודות גישה אחראית לספרים:

 

    מרסל פרוסט

"כל זמן שהקריאה היא גורם מעורר עבורנו, שמפתחות הקסם שלה פתחו את הדלת אל אותם מקומות עמוקים שבתוכנו, שבהם אנו שוקעים בהרהורים, שאחרת לא היינו יודעים איך להיכנס אליהם, הרי שהיא ממלאת תפקיד מועיל בחיינו. מצד אחר, היא הופכת למסוכנת, כאשר במקום לעורר אותנו לחיי נפש אישיים, הקריאה תופסת את מקומם של החיים הללו, כאשר האמת שוב לא נראית לנו אידיאל שאנו יכולים לממשו רק בהתקדמות האינטימית של מחשבתנו שלנו ובמאמצי ליבנו, אלא כדבר גשמי, המונח בין דפי הספרים כמו דבש שהוכן כולו בידי אחרים ושעלינו לטרוח רק כדי להושיט יד אל מדפי הספריות ואז לטעום ממנו באופן פסיבי, מתוך מנוחה מושלמת של הנפש והגוף".

 

מאחר והספרים עוזרים לנו להיות מודעים לדברים מסוימים שאנו חשים בהם, מכיר פּרוּסט בקלות שבה אנו יכולים להתפתות להשאיר לאובייקטים הללו את המשימה של הדרכה ופירוש חיינו-שלנו.

 

אם כך, הרי שמחויבים אנו לקרוא בתשומת-לב, לקבל בברכה את התובנות שספרים מעניקים לנו, אך לא לשעבד את עצמאותנו, או לחנוק את הדקויות של חדוות החיים שלנו בזמן הקריאה. על כך בדיוק כתב הסופר האמריקני אלן דה בּוֹטוֹן ש"גם הספרים הטובים ביותר ראויים שהקורא ישליך אותם מידו".

 

ויש מי שמזהה את מישור היחסים המתקיימים בין החיים לספרים ולהפך, מעצם ישותם הפיזית של הספרים; לא ממה שהיה כתוב בהם, אלא מן הספרים עצמם. ובמילים של הסופר עמוס עוז: "ספרים אפשר לסדר בכל מיני דרכים ועל-פי כל מיני טעמים – על-פי הכותרות, על-פי אלף-בית של שמות המחברים, על-פי סדרות ובתי-הוצאה, על-פי הכרונולוגיה, על-פי לשונות, על-פי נושאים, על-פי הסוג והתחום, ואפילו על-פי מקום הדפוס. יש ויש.

 

"כך למדתי את סודות הגיוון: החיים עשויים שדרות שונות. כל דבר יכול להתרחש כך וגם אחרת, על-פי תווים שונים ועל-פי הגיונות מקבילים. כל אחד מן ההגיונות המקבילים הוא היגיון עקבי וקוהרנטי על-פי דרכו, מושלם בתוך עצמו, אדיש לכל האחרים.

 

"כך לימדו אותי הספרים על שטחי ההפקר המסחררים, על מחוז הדמדומים שבין המותר והאסור, בין הלגיטימי לאקסצנטרי, בין הנורמטיבי לבין הביזארי. השיעור הזה מלווה אותי כל השנים".

 

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה קורא סדרתי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

0 תגובות על החיים על פי הספר וחוויית הקריאה

  1. איציק ש. הגיב:

    מאמר יפה ומעניין.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s