האם הצנזורה הצבאית מתה?

הצנזורה הצבאית גוזרת על העיתונאים איפוק בנוגע לתוכניות ביטחוניות מגובשות, מתוך אחריות לביטחון המדינה. אך בניגוד לדעה הרווחת, הצנזורה בישראל איננה כפויה לחלוטין ומכאן שחלק גדול מהאחריות נופל על השדרנים והפרשנים. אבל האם הם מצוידים ביכולת ההערכה הראויה?

 

עם היוודע דבר חטיפתו של החייל גלעד שליט בכרם שלום, החלו כל ערוצי התקשורת להציג פרשנות למאורעות החדשים בתדירות של דקות אחדות לאחר התרחשותם. בשידורים המיוחדים של ערוצי הטלוויזיה ואתרי האינטרנט בעקבות הפיגוע והחטיפה, לא דובר על נחיצות המנגנון המכונה "צנזורה צבאית" בחיינו המסויטים. הם היוו הוכחה ניצחת לכך שהצנזורה הרימה ידיים, שאין לה יכולת להתמודד עם התקשורת האלקטרונית של ימינו. הצנזורה, התברר, לא יכולה לעשות כלום במקרים שבהם שלושה ערוצים ואתרי אינטרנט מדווחים מהשטח, נתמכים בדוברות ידידותית ויעילה של יחידת דובר צה"ל, ומעודכנים בהתפתחויות שניות אחרי שאירעו. 

בחברה המערבית הפתוחה והליברלית של המאה ה-21, קשה לדמיין את פעילותו של הצנזור הצבאי. לא אחת כלי התקשורת אוהבים לנהל מול הצנזורה הצבאית מלחמות התשה רוויות 'ברוגזים', שבירת כלים ומדי פעם גם ספיגת עונשים על מעלליהם.

פליטת שמו של החייל החטוף, לפני שהותר לפרסום, אם זה על ידי ערוץ 1 ואם זה על ידי הכתב רוני דניאל מערוץ 2 – היא רק דוגמה קטנה אחת מני רבות. פרסום שם היחידה שבה משרת החטוף על ידי חדשות 10 – כאשר אפילו האו"ם מתיר לשבוי למסור רק את שמו, מספרו האישי ודרגתו – היא דוגמה נוספת לזילות כללי הצנזורה בידי שדרני הטלוויזיה. וזוהי דוגמה קטנה, חסרת חשיבות לכאורה, אבל כזו שתאפשר למחבלים לשאול את החייל שאלות מעניינות על אמצעי הלחימה שהיחידה שלו מפעילה. והיו גם מיני רמיזות בקריצה של "מיטב פרשנינו" על פעולת חילוץ ממשמשת ובאה ("קצין בכיר מוסר שישראל יודעת היכן שבוי החייל החטוף", נמסר בחדשות "קול ישראל" כעבור פחות מיממה ממועד החטיפה והשבי). "פרשנינו" דיברו גבוהה-גבוהה על חיסול מנהיגי החמאס, על כניסה מאסיבית של צה"ל לרצועת עזה ושאר פרטים מרתקים מהסוג שיגרמו רק טוב לחוטפים המלטפים בשניות אלה ממש את הדק הקלצ'ניקוב.

האם אבד הכלח על תפקידו של מוסד הצנזור הצבאי הישן-נושן? לרוב, התוצרים של הצנזורה מגוחכים למדי. למשל, כאשר משעות הבוקר נמסר לנו באמצעי התקשורת שם הקוד: "תקרית קשה, יש נפגעים" – ברור לכולנו מה המשמעות. אבל דווקא חוסר הרלבנטיות של המוסד העתיק מחייבת את הכתבים והפרשנים הצבאיים להפעיל יותר את שיקול דעתם ולהיות פחות שבויים בידי התחרות הקיימת ביניהם מי יביא את המידע העדכני, גם אם הדבר מסכן את המצב הביטחוני בשטח או בגלל הדחף שלהם לייצר חדשות.

ולא, לא באנו לשטוח כאן כתב הגנה ניאו-שמרני על הצורך להגביל את אמצעי התקשורת, כי אם לעורר את תשומת ליבם של פרשנינו.

 

הקווים האדומים של הצנזורה הצבאית

שורשיה של הצנזורה הצבאית בישראל נטועים עוד בתקופת המנדט, כאשר השלטון הבריטי הפעיל צנזורה על מידע משיקולים ביטחוניים. עם הקמת המדינה, אומצו במסגרת החוק הישראלי גם תקנות ההגנה (שעת חירום) מ-1945, שהיוו את הבסיס החוקי לפעילותה של הצנזורה. תקנה 87 לתקנות ההגנה קובעת כי "הצנזור רשאי, בצו כללי או ספציפי, לאסור פרסום דברים אשר לדעתו יפגעו או עלולים לפגוע בהגנת הארץ, בשלום הציבור או בסדר הציבורי".

פעילותה של הצנזורה בישראל הוא במידה רבה פרי יוזמה משותפת ומוסכמת של שני הממסדים – הפוליטי והתקשורתי. ימים אחדים לאחר הכרזת העצמאות, החליטה ועדת העורכים של העיתונות היומית, פה אחד, ש"יש להגיש הגהות לצנזורה מוקדמת". קבלתו מרצון של עול הצנזור נבעה מתוך הכרת הממסד התקשורתי בחיוניות מערכת הבקרה, שתפקידה למנוע נזקים ביטחוניים וצבאיים למדינה הנמצאת במלחמה.

עפ"י הלך הרוחות של ראשי העיתונות באותם ימים, הם ראו את עצמם נושאים באחריות ציבורית של ממש. הייתה זו תמונה של עיתונות הנעשית מתוך תודעה של אחריות והרעיון של עיתונות אחראית מופיע עד היום בראש תקנון האתיקה של "מועצת העיתונות". ברור שהמתכונת הישנה הייתה בלתי תקינה מבחינת האתיקה העיתונאית, מפני שייתכן שיהיו דברים שמן הראוי היה לפרסם, על יסוד "זכות הציבור לדעת", גם אם ראש הממשלה דוד בן גוריון ביקש בכינוס ועדת העורכים (גרשום שוקן, נוח מוזס ועזריאל קרליבך) שלא לפרסם אותם. "הצרה היא שאנחנו לא רואים אצלנו תהליך של חילופי דורות המשנה את רוח העיתונות כדי לשפר את הרמה של האתיקה המקצועית שלה", אומר הפרופ' אסא כשר בראיון לוורד לוי-ברזילי. "אנחנו רואים תהליך המשנה את רוח העיתונות, את תפיסת הזהות העצמית של עולם העיתונות, מתפיסה של ענף בפעילות החברתית האחראית אל תפיסה של ענף בפעילות העסקית המבדרת".

 

צנזורה מוסכמת

במצב אידיאלי, בכל מערכות העיתונים ואמצעי המדיה האלקטרונית והמשודרת, מצויה רשימת נושאים, שפרסומם טעון צנזורה מוקדמת. תפקידו של העורך לוודא כי הטקסט אכן נשלח לאישור הצנזורה, וכי בוצעו כל התיקונים שדרש הצנזור. אולם, למרות שהחוק המסדיר את פעולתה של הצנזורה מעולם לא נמחק מספר החוקים, למעשה אין הוא מופעל כיום. במקום זאת, פועלת הצנזורה מתוך הסכם עם העיתונות.

ההסכם הראשון (1949), כמו רוב ההסכמים שהתגבשו והחליפוהו עם השנים, מעידים כי הצנזורה הצבאית בישראל איננה כפויה לחלוטין, וזאת בניגוד לדעה הרווחת בציבור הרחב ובקרב קומץ "עיתונאים צעירים ואמיצים".

על פי הנתונים בספר הלימוד "עיתונאות" (יחיאל לימור ורפי מן, הוצ' אוניברסיטה פתוחה, 1997), "ההסכם בין הצנזורה לעיתונות למעשה מפקיע מידי הצנזורה שתי סמכויות בלעדיות המוקנות לה מכוח החוק: סמכות הפסילה וסמכות הענישה. בהתאם להסכם הוקמה 'ועדת שלושה', המורכבת מנציג ועדת העורכים, מנציג הצבא ומנציג ציבור, והיא משמשת ערכאת ערעור על החלטות פסילה של הצנזורה. הוועדה משמשת בית דין, שלפניו מובאים לדין עיתונים שעברו עברות צנזורה, והיא אף גוזרת את עונשם" (עמ' 538).

אחד הסעיפים החשובים בהסכם קובע כי אין הצנזורה חלה "על עניינים פוליטיים, או על דעות, פרשנות, הערכות, או כל עניין שהוא, אלא אם יש בהם או ניתן להסיק מהם מידע ביטחוני".

במשך השנים נחלש כוחה של הצנזורה, והיא החלה להתיר פרסום של ידיעות וכתבות בנושאים שבעבר נפסלו לחלוטין. השפעה מכרעת לכך הייתה לפסק הדין של בג"ץ, שהפך לפסק דין תקדימי ומנחה, שהגביל את סמכות הפסילה של הצנזורה. פסק דינו של השופט אהרן ברק קבע כי "הצנזור הצבאי מוסמך לאסור פרסומה של כתבה, אשר קיימת לגביה ודאות קרובה כי פרסומה יגרום נזק ממשי לביטחון המדינה" (בג"ץ 88 / 680).

נמצא אפוא שהצנזורה הצבאית פועלת במסגרת הסכם בין שר הביטחון לבין ועדת העורכים. ומטרתה למנוע פרסום מידע ביטחוני שיש בו "ודאות קרובה לפגיעה ממשית בביטחון המדינה". שימו לב לאיכות הקיצונית של הפגיעה הביטחונית, שרק אותה אמורה הצנזורה הצבאית למנוע בפעילותה. אך האם עיתונות אחראית במדינה דמוקרטית חייבת לשתף פעולה עם הצנזורה הצבאית במניעת פגיעות כאלה בביטחון מדינת ישראל? הדעת נותנת שהתשובה לכך חיובית, אולם מצבם של העיתונאים כיום כה חמור, שאפילו במצבים של פרסום מידע ביטחוני שיש בו "ודאות קרובה לפגיעה ממשית בביטחון המדינה", אינם נוטים לשתף פעולה עם הצנזורה הצבאית במניעת פגיעות כאלה בביטחוננו.

פרופ' אסא כשר תולה את שורש הבעיה ברדידות הבידורית שפשתה בעיתונות בארץ: "במהלך המשא ומתן שהתנהל ב-1996 לקראת חתימת הסכם בנוסח חדש בין נציגי העיתונות לנציגי הצנזורה, נציגי העיתונות לא הסכימו לחתום על סעיף האומר שפעילות הצנזורה מבוססת על 'שיתוף פעולה בין מערכת הביטחון לבין כלי התקשורת', לשם השגת המטרה האמורה. עיתונות, כך היה מי שאמר, לא 'משתפת פעולה' עם רשויות המדינה. לפיכך, בהסכם הצנזורה הנוכחי כתוב שפעילות הצנזורה מבוססת על 'הבנה' בין מערכת הביטחון לבין כלי התקשורת. אם חושבים על ההבדל בין 'שיתוף פעולה' לבין 'הבנה', הנקודה הנראית לי מעניינת במיוחד היא בכך ש'שיתוף פעולה' לא ייתכן עם אויב, מן הצד השני של המתרס, אבל 'הבנה' יכולה להיות לך גם עם אויב מושבע. זו בעיני דוגמה מאלפת למעבר מעיתונות בעלת אחריות אזרחית, חברתית, ציבורית, לעיתונות הרואה את עצמה ענף בעסקים הגלובליים של הבידור".

אין ספק שהערכים המתנגשים בסוגיית הצנזורה הם הערך של "שמירת ביטחון המדינה" עם הערכים של "חופש הביטוי", "חופש הפרסום" ו"זכות הציבור לדעת". כולם ערכים בסיסיים בדמוקרטיה מודרנית, שאין צורך לפרט את מעלותיהם. שופטי בג"ץ קבעו שאם ההתנגשות בין הערכים היא חזיתית, בלא שניתן לקיים את האחד תוך כדי קיום השני, כי אז הערך של ביטחון המדינה ידו על העליונה, משום שהדמוקרטיה צריכה להתקיים על מנת שתוכל להגשים את עצמה ולהגן על חיי אזרחיה ולוחמיה. לכל מדינה יש סודות צבאיים ופעולות ביטחוניות חסויות, שפרסומם עלול לסכן את ביטחונה. כך שעל אף שמדובר בהגבלת חופש הביטוי, חופש העיתונות וביטולה של זכות הציבור לדעת – עדיין הצנזורה הצבאית ממלאת את ייעודה במדינה דמוקרטית.

 

צנזורה מצומצמת אך חשובה

"צנזורה זאת לא בושה", אמר בזמנו הפרופ' כשר, חבר ועדת הבדיקה לנושא מערכת היחסים בין העיתונות לצנזורה, בראשות השופט בדימוס אליהו וינוגרד. הוועדה מונתה בנובמבר 2004 על ידי הצנזורית הראשית של צה"ל באותם ימים ודוברת צה"ל כיום, אל"מ מירי רגב. הוועדה התבקשה לבחון מחדש את תפקידי הצנזורה הצבאית ומעמדה.

הצנזורה הביטחונית מופעלת בישראל על כלי התקשורת העוסקים בנושאים אלה. צו מיוחד מ-1972 מחייב גם שכל ספר היוצא לאור בישראל ונוגע לענייני ביטחון המדינה יעבור בשערי הצנזור טרם פרסומו. כאמור, הצנזורה הופעלה מיום הקמת המדינה, בשל מלחמת הקיום הבלתי פוסקת שהיא נתונה בה עם שכנותיה.

חשוב עד מאוד למנוע פרסום של ידיעות העלולות להביא תועלת לאויב. כך למשל, שמות של יחידות צבאיות מיוחדות, שמתפרסמים כיום באופן חופשי בכלי התקשורת, כתבים צבאיים "המניעים כוחות בשידור חי", קאסמים שמטווחים על ידי שידורים ישירים, המגלים היכן הם נפלו ועוד כמה וכמה עניינים מסוג זה, שבשנות השישים והשבעים היו מזכים את שדרני ופרשני החדשות בביקור בבית דין צבאי. מה שמביא היום לשאול את השאלה: האם הצנזורה הצבאית מתה?

באחת מהתוכניות האחרונות של "מה בוער" עם השדרן רזי ברקאי בגלי צה"ל, התראיינה עו"ד רחל דולב, לשעבר הצנזורית הצבאית הראשית, לצידו של יצחק ליבני, לשעבר מפקד גלי צה"ל ומנכ"ל רשות השידור לשעבר וכיום יו"ר חברת החדשות של ערוץ 2. "כאשר אנחנו רואים את אינפלציית הדיווחים המתרחשת סביבנו באמצעי התקשורת, האם לא הגזמנו?", שאל ברקאי את לבני. אך לבני אינו מתגעגע לימים ההם, בהם הכול עבר דרך הצנזורה וסבור שהייתה אז הגזמה דרמטית. "מצבנו הביטחוני לא כל כך התקלקל כתוצאה מזה שהצנזורה הרבה-הרבה יותר פרימיטיבית. כל העולם השתנה. בעולם המערבי מעולם לא הייתה צנזורה כזאת כמו שהייתה בישראל. בעולם לא היו קוראים למפקד חטיבה: אלוף משנה ג' ".

רזי ברקאי: "תשמע, יש הבדל בין העולם ההוא לבינינו. אני לא זוכר שארה"ב, צרפת או גרמניה נלחמות עכשיו מלחמת קיום. כאן מדובר בדברים שאתה ואני לא מספיק יודעים עד כמה דיווחים שלנו בתקשורת מקלקלים מבצע כזה או אחר".

יצחק לבני: "בוודאי שאסור לשדר לפני מבצע אינפורמציה שתכשיל את המבצע המיועד או תביא להרג אנשים. יש שתי דרכים: או שהצנזורה תצמצם את עצמה רק לדברים מסכנים כאלה ואולי אפילו יש דרכים אקוויוולנטיות לצנזורה. יש חוקים בארץ ויש עוד כמה עניינים בארץ שמביאים סיכון והחוק מונע אותם. ונניח שלא חוק, כי אם צנזורה? אז כן צנזורה, אבל הרבה יותר מצומצמת, גם בהשוואה למה שהיא היום".

 

ברקאי לעו"ד רחל דולב: האם את מושכת בשערותיך לנוכח הדיווחים בימים האחרונים בתקשורת?

 

דולב: "כמעט שלא. דבר לא השתנה. הכול ידוע. אני חושבת שחלק גדול מהדברים שלבני מתאר, שייכים להיסטוריה רחוקה מאוד. צריך להבין שבכל מדינה יש סודות צבאיים וצריך לשמור עליהם".

 

ברקאי: "השאלה היא, האם לדעתך השידורים שלנו, ככל שאת עוקבת אחריהם בימים האחרונים וככל שאת מכירה את המערכת הצבאית, עלולים לגרום נזק?".

 

דולב: "בוא נפרוש את הדברים, כי אני לא רוצה לדבר בהכללות. למשל, שידור הכוחות הנערכים – אני כמעט בטוחה שזאת הייתה מגמה של צה"ל להראות שהכוחות נערכים, משום שיש לכך גם כוונה להראות שאנחנו נחושים לשחרר את החייל. אני לא שמעתי וגם לא מאזינה ברוב קשב ואין זה כיום מתפקידי, אבל אני מניחה שבכל השידורים לא נאמרו פרטי המבצע לשחרור החייל, האם יש מבצע, והאם יש כוח ספציפי שנערך והיכן הוא נערך או מידע מודיעיני מדויק על כך".

 

ברקאי: "מידע על מקור נפילתו של טיל קאסם, עלול בעיניך לפגוע או שאין לך בעיה עם זה?".

 

דולב: "הנושא הזה שנוי במחלוקת, מאז ימי הקטיושות בצפון. מצד אחד, יש שאלה האם בכלל ניתן לטווח נשק תלול-מסלול כזה בצורה מדויקת, והתשובה היא כנראה שלא ניתן. ומצד שני, התושבים הרי מנצלים את הירי ובצדק. אני זוכרת בזמני, שעוד היו מרגמות בתחילת האינתיפאדה, בהתנחלות התושבים מיד רצו לפרסם את זה בתקשורת, כי הם רצו לזכות בנקודות פוליטיות".

 

ברקאי: "ברור. חשיפת שמות של יחידות מיוחדות, כמו למשל, יחידה לחשיפת מנהרות או יחידת המשא ומתן הצה"לית, או יחידת האזנה, שבחלק מהשידורים שמעתי שאפילו מצמידים את המספר ששייך ליחידת ההאזנה הסודית הזאת של חיל המודיעין. אלה דברים שאת אומרת שאין בפרסומם פגיעה קשה מדי?".

 

דולב: "תראה, רוב הדברים האלה נחשפו על ידי צה"ל וביוזמתו. השאלה היא רק באיזה משא ומתן נמצאת היחידה ומהם פרטי המשא ומתן. אני הייתי מצפה למשל, במקום שבו יושבת אותה יחידה הנערכת למשא ומתן, אם אכן יערך משא ומתן כזה, שיהיה סטרילי ולא תהיה בו תקשורת, על מנת שלא יצא מידע.

 

וכאן אנחנו מגיעים לנקודה העיקרית – רוב הדברים שיש לשמור אותם בסוד נמצאים בידי אנשי מערכת הביטחון או בידי הפוליטיקאים. בראש ובראשונה הם מצווים לשמור על הסודות שהופקדו בידיהם. מנגד, ברור שלא ניתן היום בעידן המידע הנוכחי להסתיר כל מידע כזה או אחר".

 

ברקאי ללבני: "האם זה גוזר עלינו, השדרים, סוג של איפוק שלעיתים קרובות בגלל תחרות או בגלל היצר שלנו לייצר חדשות, אנחנו לא מסוגלים לעמוד בו?".

 

לבני: "תשמע, אנחנו אמורים להיות מסוגלים לעמוד באיפוק הזה. יש בחיים דברים הרבה יותר קשים מהיכולת לעמוד בכך. יש עוד כמה דברים שצריך להתאפק בהם לפעמים. אני חושב בהחלט שחלק גדול מהאחריות ייפול עלינו-עצמנו (אנשי התקשורת – א"פ). בעניינים הקשורים לחיי אדם – אפשר לסמוך על אנשים ותיקים כמוך, רזי, או אפילו על אנשים יותר צעירים, שבכל זאת לא ירצו להרוג בשביל להתחרות".

 

ומול האופטימיות הרבה של יצחק לבני, המאמין בהפעלת שיקול הדעת של עיתונאים הנמצאים בתחרות קנאית מול עמיתיהם לברנז'ה או בהיעדר דחפם לייצר חדשות, משמיע את קולו הסקפטי מי שאינו איש תקשורת נגוע, שהאינטרס בביטחון הציבור עומד לנגד עיניו. זכות הדיבור לפרופ' אסא כשר: "אני חושב שמדינה חייבת לשמור על הסודות הצבאיים שלה, מפני שפגיעה בהם עלולה לסכן חיי אדם ולכרסם באופן משמעותי ביכולת שלה להגן על האזרחים ועל מדינתם. יתר על כן, יכולת ההערכה של הנזק העלול להיגרם מגילוי אינפורמציה מסוימת היא יכולת מקצועית, הכרוכה בהכרת עולם המודיעין של האויב – מה מעניין אותם, איזה מידע חסר להם, מה המסקנות שלהם, וכן הלאה. אין שום יסוד להניח שכל עיתונאי מצויד ביכולת ההערכה הזאת".

 

ברוח ספקנית דומה היקשה ברקאי על חייו של לבני בהמשך הראיון: "כן, אבל השאלה היא האם אני ממקום מושבי באולפן, תמיד יכול לדעת מה עלול להרוג ומה אני רשאי לשדר? נגיד שאנשים מגלים סוג כזה של צנזורה עצמית – גם עורכים, גם שדרים וגם כתבים – אבל אין לנו מספיק אינפורמציה לדעת מה מסוכן ומה לא מסוכן".

 

לבני: "בסדר, אז אין שום סיבה שהצבא לא ייתן את האינפורמציה הזאת. בעולם הרחב יש הבדל בין גוף שעומד בקשר ומדווח לבין גוף שכל הזמן מצנזר. אלה שני דברים שונים לגמרי".

 

ברקאי: "הדבר הכי מעניין שרחל דולב כאן ניפקה לי במהלך השיחה, זה שבעצם רוב הדברים שדיברתי עליהם במהלך השיחה עם חשש שהיתה כאן עבירה על הצנזורה, אלה הם דברים שניזומו על ידי צה"ל עצמו".

 

לבני: "זה נכון, אבל עדיין אתה יודע המשפט המפורסם של מייקל דאר שלא קרה כל כך מזמן, הוא קרה בשנים האחרונות. המשפט מלמד שסודות, עליהם מערכת המשפט אינה חושבת שהן סודות ואילו מערכת הביטחון חושבת שהם כן סודות, ודאר עשה בהם שימוש לרעה; כי לא היה לו נוח שיש ועדת ביקורת ולא היה לו נוח שהיו נופלים עליו דברים.

 

"תשמע, בתקופות שלי, כאשר הייתי עורך עיתון 'במחנה' פעם צנזרו את המילה 'גדוד הצופים' וכתבו במקומה 'יחידת הצופים', כדי שלא נדע כמה חיילים צופים יש בגדוד הזה".

 

ברקאי לדולב: "האם את זוכרת משירותך כצנזורית הראשית עבירת צנזורה שגרמה לנזק של ממש?".

 

דולב: "יש טענה שבזמן פינוי לבנון, שהיה ערב היכנסי לתפקיד הצנזורית, היה דיווח של כתבים ששידרו ידיעות מהשטח על יציאה מהשטח לגבי מוצבים ספציפיים. היו כמובן ידיעות אחרות שבהחלט גרמו והסבו נזק, אבל אני כמובן שלא יכולה לפרט אותן, כי עצם ההצבעה עליהן יש בה כדי להשפיע".

 

כמו בארה"ב?

 

אז, איך הכתבים אמורים לדעת על הסכנות שבשידור דיווחיהם/פרשנויותיהם בשעה שאין בידיהם מספיק אינפורמציה לדעת מה באמת מסוכן ומה לא מסוכן?

 

עו"ד דולב סבורה ש"גם בדמוקרטיות הגדולות, כדוגמת ארה"ב, כתבים צבאיים המתלווים לכוחות בעיראק או בפעילות צבאית אחרת בארה"ב, לא מסתובבים חופשי ומדווחים. יש להם עניין שנקרא "embedding", שהוא הסכם נוקשה ביותר בין צבא ארה"ב לבין כל כתב שמצטרף לכוחות בשטח, המחויב בהבאת החומר למפקד במקום לפני פרסומו או לשמור על כללים נוקשים שנקבעו מראש. כתב שמפר את הכללים האלה, נענש בחומרה על ידי הצבא בסילוק מהשטח.

 

"לכן, מצב של היעדר צנזורה אינו אומר שיש לנהוג בהפקרות מוחלטת וחופש מוחלט לכתבים. תמיד יהיו כללים בגדולות שבדמוקרטיות, אין חופש ביטוי מוחלט ובוודאי שלא בשעת חירום. הצבא צריך לקבוע כללים שהכתבים צריכים לעמוד בהם. ישנן כל מיני דרכים שיש לשמור, וגם הצנזורה היא אחת מהדרכים בישראל בה בחרו כאחד המכשירים לשמירה על ביטחון המדינה".

 

ואכן, בארצות הברית, בשונה מהמצב הנתון בישראל, המבחן למניעה מראש (prior restraint) הוא מחמיר הרבה יותר מהמבחן הישראלי שקבעו שופטי בג"ץ. הכלל הוא שהגבלה מראש אסורה היא, אלא אם כן יש בה משום השפעה בלתי נמנעת במישרין ומיד על ביטחון המדינה. כמו למשל, השפעה על ביטחונם הפיזי של המשתתפים בפעולה צבאית. (לקריאה נוספת, ראו מאמרו של אמנון ברזילי, "המלחמה האמיתית על הסיפור" – על שילוב אמצעי התקשורת במלחמה בעיראק כפי שגיבשו האמריקאים ועד כמה המודל האמריקאי לא רלוונטי לישראל, לדידם של אנשי הסברה בארץ).

 

לגזור איפוק

 

בדומה לעמדותיה של רחל דולב, סבור גם עמוס גלעד, ראש האגף הביטחוני-מדיני במשרד הביטחון ש"אין טעם לפרט שום תכנית קונקרטית באמצעי התקשורת. כל דבר שמצהירים עליו מראש, הוא עלול לסכן כוונה זו או אחרת. הוא גם עלול להיתפס כהתפרעות, אם לא יעמוד במבחן התוצאה. ולכן צריך לגזור איפוק על פרטים קונקרטיים ועל תוכניות מגובשות".

 

גלעד סבור שכן "צריך לשתף את הציבור בהבנת המתרחש, שידע מהי המדיניות, מה טבעה ומה מטרתה. זה בהחלט חשוב, אבל בפירוש לא צריך לחשוף פרטים, תכניות ואת כיווני הפעולה. צריך להשאיר זאת כהפתעה לצד השני. זהו אחד ממרכיבי ההצלחה".

 

ואכן, רק כאשר מתקיימים דיונים שקטים במקום רטוריקה מתלהמת – התוצאות שלהם נראים בשטח. על כוחות הביטחון לשתף את הציבור במדיניות באופן שאין אי-בהירות לגבי המטרות וניתן להבין את המהלכים. תפקידה של התקשורת מתבטא בניתוח פרשני שיטתי סביב האופציות הקיימות לפעולה, לקיים הערכת מצב ולבקר את המדיניות שהתקבלה. חשוב לעדכן את הציבור ולשתף אותו בדיונים, מבלי לחשוף יותר מדי פרטים העלולים להזיק למבצעי הפעילות הביטחונית השוטפת.

 

 לשמיעת הקלטת השידור בגלי צה"ל הקישו לאתר "אומדיה", שם גם פורסם המאמר

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה הפרעות בתקשורת. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s