העימות הישראלי-לבנוני בעיני התקשורת הזרה

למרבה הפלא, חלק ניכר מאמצעי התקשורת מרחבי העולם תומכים בפעולותיה של ישראל נגד ארגון הטרור חיזבאללה בלבנון. חלק אחר מתייחס לעימות ברגשות מעורבים ואינו תופס צד במתרס ואילו חלק מסוים לוקה כדרכו ב"סינדרום העין האחת". סקירה

 

סינדרום העין האחת

<איור: אומדיה>

אין זו הפעם הראשונה שבה צה"ל מגיב לפעילות עוינת של טרור כלפי אזרחים ישראלים, אולם בעוד שברוב המקרים פעילותו מוצגת באמצעי התקשורת הזרים ככוחנית והרסנית, הפעם נראה כי משהו השתנה ונפל דבר. אמת, הזמן פועל לרעת התדמית של ישראל במדיה הבינלאומית. יש לשער שהביקורת על עוצמת התגובה הישראלית תלך ותגבר, אבל עד שחומת התמיכה תחל להתפורר, תנו לנו כמה רגעים להתרפק מעט על גלי התמיכה.

 

האצת מגמת ההתפכחות

תמימות הדעים בוועידת מנהיגי ה,G8– שהטילו את האשמה במלחמה על החיזבאללה, האיצה את מגמת ההתפכחות בתקשורת ובדעת הקהל באירופה. "לה רפובליקה," עיתון השמאל הנפוץ באיטליה והביקורתי כלפי ישראל, הציג (ב-17 ביולי 2006) שני מאמרי מערכת בכותרתו הראשית. הראשון פרי עטו של הפילוסוף, ידיד ישראל המזוהה עם השמאל, אדריאנו סופרי, הדן בנוכחות האיטלקית באפגניסטן, שכותרתו: "פציפיסטים יקרים: מספיק עם השטויות." סופרי הגדיר את ההתנגדות לשימוש בכוח גם בסכסוך הישראלי-הלבנוני כ"אינפנטילית." לעומתו, סנדרו ויולה, עיתונאי הידוע בעמדותיו הביקורתיות כלפי ישראל, התפלא על השמאל הישראלי, שתומך כעת בראש הממשלה אהוד אולמרט.

בבריטניה, לעומת זאת, היה נדיר לראות ששני עיתונים כל כך שונים כמו ה"דיילי מייל" (הימני הפופולרי) וה"אינדפנדנט" (האינטלקטואלי השמאלני), יוצאים עם כותרות כמעט זהות. ב"דיילי מייל" הכותרת היתה: "הסבל של שני עמים", עם תמונות מביירות ומחיפה; וב"אינדפנדנט" הכותרת היתה: "חצויים על ידי מלחמה, מאוחדים בפחד", גם כאן עם תמונות דומות משתי הערים.

הפתיע במיוחד מאמר המערכת של ה"אובזרוור" הבריטי (מה-16 ביולי 2006), שלא נחשב תומך נלהב של ישראל, בניתוח המצב המורכב: "אף אחד אינו מפקפק בזכותה של ישראל להגיב לתפיסתם של שני חיילים ישראלים על ידי חיזבאללה. תפיסה זו נעשתה בזמן פלישה מעבר לגבול בינלאומי מוכר. כוחות ישראלים, שהגנו על גבולם, ספגו פגיעות. בכל קנה מידה, זו פעולת מלחמה.

"בנוסף, האוכלוסייה האזרחית בצפון ישראל נתונה להפצצה בלתי פוסקת ושרירותית על ידי טילי חיזבאללה זה כמה שנים. גם זו תופעה לא חוקית ושאינה מתקבלת על הדעת, וגם אם קורבנותיה מצומצמים יחסית, היא צריכה להיחשב לכזאת על ידי הקהילה הבינלאומית.

"סנגורי החיזבאללה מבקשים לקשור את האירועים האחרונים לבעיה הפלשתינית, ובכך לקשור אותם לאופייה ולעצם קיומה של מדינת ישראל. אך בכך הם עושים טעות היסטורית ומוסרית חמורה. שורשי חיזבאללה נטועים לא בסבל המתמשך של הפלשתינאים בגדה המערבית ובעזה, היכן שתנאי החיים ממשיכים להידרדר, אלא בהתנגדותה של הקהילה השיעית בדרום לבנון לפלישת ישראל ב-1982. הישראלים עזבו לפני שש שנים את לבנון, עם היוצא מן הכלל המפוקפק של כמה קילומטרים רבועים בחוות שבעא. משמעות הדבר היא שאין שום אפשרות להצדיק את אלימות החיזבאללה – או את עצם קיומה של המיליציה החמושה הזאת".

ואילו ה"דיילי מייל" מצליף במאמר המערכת שלו (מה-17 ביולי 2006) על מנהיגי ה-G8, ומתאר אותם כאימפוטנטים שלא יכולים להציע יותר ממילים בזמן שבמזרח התיכון צריך מנהיגות אמיתית.

ה"גרדיאן", שנחשב לעיתון השמאל האינטלקטואלי וגם הוא נמנה על מבקרי ישראל היותר נוקבים, כותב במאמר המערכת שלו (מה-16 ביולי 2006) ש"פעם נוספת ההיסטוריה של המזרח התיכון נכתבת בדמם של יהודים ומוסלמים בזמן שהעולם מסתכל". העיתון מוסיף שחשוב לזכור ש"הכאוס של סוף השבוע, התחיל לפני שלושה שבועות בחטיפה הפרובוקטיבית של החייל על ידי המקורבים לחמאס, והמשיך ביום רביעי עם החטיפה של שניים נוספים על ידי חיזבאללה".

כמה מהכתבים הזרים שמוצבים בישראל מזה שנים, מדווחים על שינוי מסוים בגישה מצד הרשתות שהם עובדים עבורן ואפילו באירופה. דניאל בלומנטל, כתב תחנת הרדיו הספרדית "קופה" וסגן יו"ר תא הכתבים הזרים בישראל, אומר בראיון ל"מעריב" (18.7.06) שכאשר דיבר עם העורכת שלו, היא אמרה שאולי לראשונה יש תחושה שמבינים את הישראלים, גם אם חושבים שהתגובה שלהם מוגזמת.

"העולם השתנה קצת," מעיד בלומנטל בראיון ל"מעריב", "ומפני שהפעולה הישראלית הבשילה בצורה כל כך ברורה ואין הרבה סימפתיה לחיזבאללה ולסוריה ולאיראן באירופה כיום, ישראל זוכה להערכה והבנה, גם מבחינת המנהיגים וגם מבחינת דעת הקהל".

 

רגשות מעורבים

אולם מנגד, בחלק ניכר ממאמרי המערכת של העיתונות הזרה הגיבו למבצע בלבנון ברגשות מעורבים, מבלי לתפוס צד מסוים בעימות הישראלי-הלבנוני. כך למשל נכתב, במאמר המערכת של "לוס אנג'לס טיימס" האמריקני (מה-14 ביולי 2006): "לפני כשבועיים הגיבה ישראל לחטיפת אחד מחייליה בשיגור כוחות צבא לשטח הפלשתיני בעזה. בשבוע שעבר הגיבה ישראל לחטיפה נוספת – הפעם של שני חיילים – בשיגור מפציצים וכוחות קרקעיים ללבנון. בשני המקרים, ישראל היתה יעד להתגרות; בשני המקרים, היא הגיבה באופן מוגזם והגבירה את הסיכון שבחיזוק הערבים-הקיצונים.

"ואולם, יש הבדל מכריע בין שתי הפעולות. עזה היא חלק ממדינה פלשתינית עתידית. לבנון היא מדינה עצמאית, למרות העובדה שארגון הטרור 'חיזבאללה' מיוצג בממשלתה. יש לישראל זכות להגן על עצמה, אך אין זה לטובתה של ישראל להחליש את ממשלת לבנון. לישראלים יש כל זכות לרדוף את פעילי חיזבאללה בשטח לבנון. אבל החזקת המדינה כולה כאחראית – ופעולת תגובה נגד תשתיות שמשרתות אזרחים תמימים – היא חסרת פרופורציה".

גם מאמר המערכת של "לה מונד" הצרפתי (מה-15 ביולי 2006) האשים את הקהילה הבינלאומית בכך שהיא משלמת עתה את "מחיר אדישותה זה כמה שנים לריקבון שהעלה הסכסוך הישראלי-פלשתיני. המשבר בעזה הוביל למשבר בלבנון, שלא היה מתרחש אלמלא מוכנותן של סוריה ואיראן". לטענתו, הקהילה הבינלאומית לא הקשיבה לבקשת הישראלים והפלשתינים שביקשו את התערבותה, "כמו בבלקן, היכן שאמריקאים, אירופים ואפילו רוסים שיתפו בסופו של דבר פעולה. אבל הותרנו אותם לבד. הנחנו למצב להידרדר… הנחנו לשחקנים המרכזיים לחזור לשדיהם הישנים", קבע המאמר. "בסוף נתיב חוסר האחריות הזה מחכה העימות בשדה הקרב המועדף על רבים: לבנון".

באופן דומה הגיב גם מאמר המערכת (מה-16 ביולי 2006) של השבועון הצרפתי "לה פיגארו": "כתנועה המאורגנת היחידה בלבנון, ידע חיזבאללה להפיק רווחים מנסיגת הכוחות הסוריים מהמדינה. אנשי המיליציות של החיזבאללה עדיין נחשבים בעיני המדינה הלבנונית ככוח סיוע לצבא בדרום לבנון.

"לישראל יש שתי מטרות: להבריח את חיזבאללה ולהכריח את לבנון לפרוס את צבאה בדרום המדינה. כדי להשיג את המטרה האחרונה, יכול צה"ל לסמוך על תמיכת הקהילה הבינלאומית, אך גם, בקול רפה, על תושבי דרום ארץ הארזים. אך בהכותה אוכלוסייה אזרחית ותשתיות אזרחיות, עשויה ישראל דווקא לכנס את שכניה תחת כנפי חיזבאללה".

ה"אינדפנדנט", שבדרך כלל אינו מתומכי ישראל, כותב במאמר המערכת (מה-15 ביולי 2006) שלו: "חייב להיות לחץ בינלאומי על סוריה לפרק את החיזבאללה מנשקם. צריך להיות גם לחץ על ישראל לעצור את המבצעים. העולם חייב להיות מעורב פעם נוספת".

אפילו העורך המוערך כמומחה לענייני המזרח תיכון של "דיילי טלגרף" הבריטי-השמרני, קון קולין, שביום רגיל אינו נחשב למעריץ גדול של ישראל, יצא עם מאמר מערכת (מה-15 ביולי 2006) שכמעט תומך בנו. הוא הסביר לציבור קוראיו הרחב ש"ממשלת לבנון לא מוכנה לשלוט בדרום לבנון ונותנת לחיזבאללה לעשות מה שהם רוצים". קולין אפילו קצת הצדיק את תגובת ישראל. אלא שתוך יממה הוא כבר הספיק לצאת עם מאמר מערכת חדש (מה-16 ביולי 2006), המטיף לנו מוסר קשה, בעיקר לראש הממשלה אהוד אולמרט.

 

ויש הלוקים בסינדרום העין האחת

כצפוי, חלק מערוצי התקשורת הזרה, בעלי מסורת ביקורתית נוקבת כלפי ישראל, לוקים גם הפעם ב"סינדרום העין האחת". הם מתבוננים במציאות בעין אחת פקוחה ועין אחת עצומה – רואים היטב כל גילוי של סבל לבנוני (ערבי), אבל לא רואים שום גילוי של סבל ישראלי (יהודי). העין הבלתי מזוינת בזווית ראייה רחבת אופק, אינה מתמקדת בקריאת המציאות כהווייתה ומעוותת אותה על ידי הסתת הזרקורים לעבר סבלו של רק צד אחד במתרס העימות.

כך למשל, המאמר של ה"אובזרוור" הבריטי (שלא נחשב תומך נלהב שלנו גם ביום רגיל,( עוסק במותם של ילדים ואזרחים בהפגזות הישראליות. "תגובת ישראל שעד כה הרגה 100 אנשים שכולם – מלבד שלושה – אזרחים, חנקה את הכלכלה הלבנונית ומוטטה את ענף התיירות," נכתב שם, בלי אף מילה על הכלכלה והתיירות הישראלית שרחוקים מלשגשג בשל המצב הביטחוני הנכפה עליהם.

גם העיתונות הצרפתית, זירה שבימים כתיקונם אינה ידידותית לישראל, הדגישה בימים הראשונים לעימות רק דבר אחד: את הסבל הלבנוני הנגרם מתקיפות צה"ל. אור הלר, כתב "מעריב" בפריז, דיווח על נשיא צרפת, ז'אק שיראק, שנתן בסוף השבוע את הטון, כאשר בראיון השנתי המסורתי ליום הבסטיליה אמר כי "ישראל מנסה להרוס את לבנון."

"ההסלמה", היתה הכותרת בעיתון הצרפתי הפופולרי "לה פריזיאן". "בביירות הדרומית מדובר באפוקליפסה", קבע שליח העיתון בביירות. באשר לפגיעות בישראל כותב העיתון בהגזמה ניכרת ש"התושבים בחיפה נמצאים בהלם. אזעקת הסירנה הארוכה הביאה איתה פאניקה."

העיתון הימני-השמרני "לה פיגארו" ייחד גם הוא את הכותרת הראשית למשבר והדגיש את קריאתו של הנשיא שיראק להפסקת אש. "לבנון: ההימור של כלי הנשק", נאמר במאמר המערכת של העיתון (מה-13 ביולי 2006), תוך שהוא מותח ביקורת על מדיניות ראשי מדינות ה-G8 המאפשרים את המשך מתקפת ההגנה הישראלית.

עיתון השמאל הצרפתי "ליברסיון" הקדיש אף הוא את כל העמוד הראשון לסיפור "ישראל-חיזבאללה: מלחמת הטילים", ואף פירסם מאמר של הסופר הישראלי דויד גרוסמן תחת הכותרת: "מלחמה לגיטימית, קרב בעייתי."

דומה שאת התשובה ההולמת לאותם עיתונים בכירים שלוקים ב"סינדרום העין האחת", העניק מאמר המערכת של "ואשינגטון פוסט" האמריקני (מה-14 ביולי 2006): "האירופים ואחרים בקהילה הבינלאומית כבר מתארים את השימוש הישראלי בכוח כשימוש מופרז. הם אמרו רק מעט על מעופם של עשרות טילי חיזבאללה על צפון ישראל. למעשה, בהינתן הדפוס המוכר עד לעייפה של אלימות ותגובה במזרח התיכון, המתקפות הישראליות היו צפויות לחלוטין, ובדיוק מה שחיזבאללה ומנהיגיו צפו ורצו. השאלה הבוערת לישראל היא, האם התגובה תצליח להשיג את התוצאות הרצויות – החזרת החיילים השבויים והשבת ההרתעה הישראלית".

 

ויש לדסק מערכת העיתון גם הצעות אופרטיביות למצב העימות בצפון: "גם אם חיזבאללה ייענש מבחינה פוליטית בארצו על חוסר האחריות שגילה, הבעיה שמתחת – קשריו עם איראן וסוריה – תישאר. בכך צריכה להתמקד הדיפלומטיה האמריקאית והעולמית. על טהראן לתת דין וחשבון בפני מועצת הביטחון של האו"ם לא רק על כוונתה להעשיר אורניום, אלא גם על תמיכתה בחיזבאללה. דמשק, שמארחת את חיזבאללה ואת חמאס, צריכה לעמוד תחת לחץ בינלאומי מחודש, ובכלל זה עיצומים. אסור שהנטייה המוטעית לפעול בצורה חסרת פניות תאפיל על העובדה שחיזבאללה ואלה שעומדים מאחוריו החלו את הלחימה הזאת וצריכים להיחשב לאחראים לתוצאותיה".

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה הפרעות בתקשורת. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s