בגידת האינטלקטואלים?

לרבים מאיתנו נמאס מהפטפטת המתוקשרת של גנרלים בדימוס על המלחמה בצפון. שעת מלחמה איננה רק שעת הלוחמים, אלא גם שעת אנשי הרוח להתוות אופציות חילופיות למציאות הטעונה והמורכבת. אינטלקטואלים בולטים, משמאל ומימין, מרחיבים אופקים על המצב

 


< איור: אומדיה >

היה זה ג'וליאן בנדה שטבע ב-1927 את המונח "בגידת האינטלקטואלים". וכשהוא דיבר על בגידתם של האינטלקטואלים בשעתו, זה היה במובן הפוך מהשימוש המקובל בזמננו. לפי תפיסתו של בנדה, תפקידו של האינטלקטואל הוא לחקור, לחפש אמת ללא כל מעורבות רגשית, ללא כל מעורבות פוליטית, ללא שום ניסיון להשיג תועלת לאומית ומדינית. האינטלקטואל או איש הרוח, עניינו לעסוק בכללי ובעקרוני, לא בפרטי ובקונקרטי. והוא בא בטענה קשה אל אנשי הרוח והאינטלקטואלים הצרפתים של זמנו נגד מעורבותם בחיי היומיום הפוליטיים (הקומוניזם).

דומה שאם נבוא היום אל אדם מהישוב ונשאל אותו על המונח "בגידת האינטלקטואלים", בעיקר לנוכח התפתחותו ערב מלחמת העולם השנייה ולאחריה, הכוונה תהיה הפוכה: כיצד זה שהאינטלקטואל איננו ממלא את חובתו ככלב השמירה של החברה בשעה גורלית ומסתגר לו במגדל השן?

 

ובאמת, האם יש תפקיד פוליטי לאיש רוח או לאינטלקטואל? אולי דווקא הוא חייב לסגור את עצמו במגדלי השן של האקדמיה כדי שיוכל למלא את ייעודו הרוחני-האינטלקטואלי? האם כאשר התותחים רועמים – על המוזות לשתוק, כמאמר הפתגם העממי?

 

קשה לענות על שאלות אלה, שכן נדמה שהתשובות להן מורכבות למדי. "ייחודו של איש רוח אמיתי", אומר האתיקאי פרופ' אסא כשר בראיון ל"אומדיה", "הוא ביכולת שלו להתבונן באירועים או בתופעות, בטענות או במענות, מנקודת מבט עקרונית, כללית, מפותחת, שיש בה מקום מרכזי לערכים מסוימים. כשלפניו תמונה מורכבת, איש רוח אמיתי לא יביע פירושים פשטניים של המצוי ולא הצעות פשטניות של הרצוי".

 

"מצבים מורכבים תובעים התייחסות מורכבת", אומרת פרופ' רחל אליאור מהחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בראיון ל"אומדיה", "ולמלחמה יש היבטים רבים, מוסריים, אנושיים, היסטוריים, ערכיים, מעוררי ספק ולא רק אלה הנחרצים והמובנים מאליהם העוסקים בלשון הכוח. ממילא מובן שאנשי רוח ואינטלקטואלים העוסקים בהיסטוריה של רוח האדם, בשיפוט ערכי של מעשי האדם ובהערכת מכלול העשייה האנושית על כל היבטיה, עשויים להציע תרומה גם בשעת מלחמה שיש בה הרחבת שדה הראייה".

 

אכן, אולי בשונה מאדם מן הישוב, "האינטלקטואל" או "איש הרוח" איננו שקוע אך ורק בהתנסות הרגילה היומיומית, בתוך המציאות הקונפורמית, האחידה והחוזרת על עצמה, אלא מכיוון שעיסוקו בשאלות של רוח – הוא קורא וחושב והוגה ומודע – הוא רואה תמיד אופציות אחרות; הוא רואה אפשרויות מגוונות סביב המציאות, היכולה להיות לגמרי אחרת ממה שהיא בפועל.

 

מהרגע שיש באינטלקטואל אפשרויות של הראייה הזאת, האם אין זה מתבקש שהעוצמה הרוחנית הזאת והאופציה הזאת תוצג בפני החברה?! מובן אפוא מדוע האחריות החברתית והפוליטית המוטלת על כתפיו של איש הרוח גבוהה לאין שיעור מהאחריות המוטלת על אדם פשוט מהישוב.

 

"אסור לוותר על הקול"

לא בכדי השתרשה לה מוסכמה חברתית רחבה, לפיה אנשי הרוח אמונים על ניתוח רב זוויות של מציאות, בדיון ורגשות, ועל כן יש להם גם חובה מוסרית להגיב ולהתבטא על אירועים אקטואליים. האינטלקטואל בדרך כלל מיומן בניתוח מהלכים של סיבה ומסובב וראיית תוצאות של מהלכים ומכאן שמוטלת עליו האחריות להציג אותם בפני החברה.

 

עד כמה קובעי המדיניות נוטים להטות אוזן קשבת לדבריו של האינטלקטואל? מסתבר שלא ממש, כלומר בדרך כלל לא. הסופר איל מגד נהג להיפגש עם ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו ובספרו האוטוביוגרפי "ארץ אשה" (ידיעות אחרונות, 2006) הוא מצר על הקשר הבלתי יעיל שנוצר ביניהם. ואילו את הסופר עמוס עוז שמעתי באחת מהרצאותיו מלין על ההתכנסויות ב"מועצת החכמים" של מר"צ: "באנו, ישבנו, חשבנו, דסקסנו והחלטנו עד השעות הקטנות של הלילה, עד שיצא עשן לבן – ולמחרת עולם כמנהגו נוהג".

 

כך גם המשוררת מאיה בז'רנו. בראיון ל"אומדיה" אמרה בז'רנו כי היא חשה באופן מתסכל את "תחושת הנתק הגדולה ביני ככותבת וכמאמינה בכוחה של המילה, בדיבור ובמעשה, לבין צמרת השלטון המדיני והצבאי – שם מתקבלות החלטות שאין לי בהן חלק ואין לנו אנשי הרוח היכולת להתערב ולהשפיע על המצב. אין אנו יודעים את האמת כולה". אולם היא עדיין מאמינה שאנשי הרוח משפיעים, בעקיפין אם לא במישרין, ו"אסור לוותר על קולנו".

 

אבל השאלה הנשאלת היא: האם יש לאינטלקטואלים הישראלים שלנו תובנות על המלחמה שנכפתה עלינו בצפון ועל תגובת מטוסינו בלבנון? כתב "מעריב" ברומא, מנחם גנץ, מדווח ש"העיתונים תמהו כיצד זה שאנשי רוח וסופרים ישראלים, שאיטליה תמיד מחפשת לשמוע את קולם הביקורתי כלפי מהלכי הממשלה, נחלצים כעת לתמוך במתקפה צבאית מקיפה". ואכן, רוב אנשי הרוח שפניתי אליהם מבטאים איזשהו קונצנזוס, השורר סביב צדקתה של מלחמת ישראל בלבנון. רק חלקם יוצאים מן הכלל, דנים ברותחין את החלטת הממשלה לצאת למלחמה ומגלים סדקים בקונצנזוס.

 

כך נדמה הסופר החיפאי הנודע, א"ב יהושע, כמי שנאחז בסולידריות יהודית ובפרופורציות הנכונות: "נראה לי שכולנו כאחד היום – קרית שמונה, נהריה, חיפה, צפת, טבריה, כרמיאל וגם כפרים ערביים שנפגעו. כולנו נושאים בנטל היום ובהשוואה למלחמות אחרות, המצב לא כל כך נורא. צריך לקחת את כל זה בפרופורציות הנכונות. אנחנו רואים את התמונות מביירות ומהן אפשר ללמוד מה אפשר לעשות לעיר. זה נכון שספגנו הרוגים וזה נורא ואיום, אבל בשנים האחרונות מחבל אחד היה עושה נזק כפול מכל הטילים של החיזבאללה ביחד. הבחורה הצעירה שהגיעה מג'נין למסעדת 'מקסים' בחיפה, הרגה 27 איש וחיסלה כמה משפחות בבוקר שבת אחד. אז מה יותר נורא? בואו נשמור על פרופורציות".

 

בין פרגמטיות להשתתקות

יש יוצרים הנאחזים בזמנים שכאלה בפרגמטיות, ויש המתכנסים בעצמם ומשתתקים. יהושע מסרב להיכנע לפחד, מעדיף להישאר בחיפה ולגלות סולידריות עם תושביה: "אני יודע שהיום אם אתה יכול ללכת למקום אחר, לא מקובל להישאר פה, אבל אני חושב שלא נאה לברוח. יש אנשים שאין להם לאן ללכת ומן הראוי להיות סולידרי איתם. אני מיושן בעניין הזה, מה לעשות", הוא ספק מתנצל בראיון ל-Ynet.

 

סופר חיפאי נודע אחר, סמי מיכאל, מגיב למצב הלא-נורמאלי של השגרה הישראלית: "אם חופש באזור הזה של המזרח התיכון נקרא 'חופש', מה שבטוח הוא שאין בו 'מנוחה'. בזמנים שכאלה קשה לי להחזיק בעט. צדק מי שאמר שכאשר התותחים רועמים המוזות משותקות… אי-אפשר להתנתק מהמראות ומהחרדה לאהובינו, לבית. כשאתה צמוד לרדיו ולטלוויזיה לא משנה מי אתה – ילד, אישה, גבר, סופר או נפח – אתה נדחף לתוך המלחמה. המלחמה היא בבית ואי-אפשר להימלט מתחושת האיום".

 

בין מלחמות צודקות למלחמות לא צודקות

פרופ' אליאור בטוחה ש"מתחוללת שפיכות דמים מסכנת חיים ונגרם סבל כבד משני צדי הגבול שראוי למהר לסיימו". ייחודה של הסיטואציה נובע בעיניה מכך ש"הפעם התוקפן היה החיזבאללה ולא מדינת ישראל, והתוקפנות לא נבעה במישרין מעשייה ישראלית שגררה תגובה. על כן, הפעילות הצבאית הישראלית נתפסת כתגובה של מדינה ריבונית על פגיעה לא מוצדקת בריבונותה וממילא מתקבלת בציבור בארץ ובעולם כתגובה נכונה".

 

וכמו רבים בישראל, מרגיש גם סמי מיכאל שהיסודות שעד לפני מספר ימים נראו חזקים ואיתנים, התערערו לנו. "המלחמה מכה בעורף וכל המדינה הפכה חזית", הוא אומר בראיון ל-Ynet ומוסיף, "היום אנחנו מתנסים במה שמדינות המזרח התיכון מכירות היטב, אם בזוועות בבגדד או במקומות אחרים, בהם כל מה שהיה בטוח, כבר לא ממש בטוח".

 

"למלחמה הנוכחית עוד אין שם ואולי לא יהיה לה", אומר מנגד ההיסטוריון ד"ר תום שגב. "יש לא מעט מבצעים שנעלמו להם איכשהו בתודעה ואין מונים אותם במניין המלחמות. בעיקר הלא-מוצלחים שבהם. לעומת זאת, היא ראויה להיזכר בין המלחמות שלא היו צריכות לפרוץ. חטיפת שני חיילים לא מצדיקה אותה, לא ברור כיצד היא אמורה להביא לשחרורם, אך רק ממשלה חזקה מאוד וחכמה מאוד יכולה להודות בכך. ממשלה חלשה תלך על מלחמה. את ההרס הנורא בביירות רואים אצלנו בעיקר כחלק מסקירה על 'התגובות בעולם'. הכול ראיה ניצחת לאמת ישראלית עתיקת יומין: מלחמות מגלות את הטוב שיש בנו; אולמרט אמר 'הזדככות' ".

 

"אני לא מתפעל מדבריהם של המביטים במציאות ב'עין אחת' ומציעים לפעול בה ב'יד אחת'" אומר מנגד הפרופ' כשר. "היושר מחייב מבט בשתי עיניים והאחריות מחייבת מעשה בשתי ידיים. הביטוי 'מלחמה' משמש במשמעויות מדויקות שונות, בהקשרים שונים. הביטוי הזה משמש גם כמטפורה בהקשרים שונים – 'המלחמה בסמים', לדוגמא. חלק מן המשמעות של 'מלחמה' הוא הפעלת כוחות בקנה מידה רחב. אפשר לומר את זה גם על מתקפת הטילים של חיזבאללה וגם על הפעילות של חיל האוויר".

 

גם בז'רנו תמהה על דבריו של ד"ר שגב: "מי יכול לגעת בלב האטום, בלב הרוע המעוות, של אנשים כמו נסראללה ואחמדיניג'ד? השפה שהם משליטים היא שפת האלימות והרוע. חבל רק שילדים ואנשים חפים מפשע משלמים את המחיר בסבל רב".

 

"הביקורת הציבורית לאקטים צבאיים נוקשים מצד ישראל פחתה לאחרונה, ובצדק", כותב הסופר והעיתונאי יונתן יבין ("חלאס", ידיעות אחרונות, 17.7.06). "כי כמה פיגועים ומתקפות כבר אפשר לספוג? (…) צה"ל הוא צבא מוסרי וישראל היא מדינה מוסרית. רק מלעיזים מקצועיים ופעילי שמאל סהרוריים ימלמלו את ההפך".

 

"צריך להבין, מה קרה כאן? מה גרם להתעוררות של כל המגזרים להתלכד סביב המאבק האגרסיבי והחורג נגד נסראללה?", שואל המשורר יוסף עוזר. "פעולות טרור הם מלחמה מלוכלכת והמלחמה עצמה היא דבר מתועב לכשעצמו. המושג 'מלחמה' (ואלא מה עוד קורה כאן אם לא מלחמה?), מחייב את המדינאי לשלוף מהארסנל שהוא מופקד עליו את מה שיאפשר לנו לחיות".

 

קול רדיקלי אחר ביטא הסופר והעורךיצחק לאור, שטען במאמרו "עוד לא מאוחר" (הארץ, 18.7.06) כי "המלחמה הנוכחית לא רק שאינה יכולה לתת מענה של ממש לבעיות של ישראל, אלא שהיא מתבצעת על ידי אותה קצונה שהובסה בלבנון ושעדיין לא באו איתה חשבון על המלחמה ההיא. (…) כלום היד הקלה על ההדק חשבה על הקורבנות בצפון, על גורל החטופים? לא. היד הזאת חשבה במונחים של 'מי יכניס למי יותר'."

 

"זאת מלחמה צודקת", מצהיר מנגד בכותרת מאמרו הפובליציסטי פרופ' ניסים קלדרון, מהחוג לספרות באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע, ממקימי "שלום עכשיו" ומפעילי מרצ (מעריב, 16.7.06). "ההבחנה בין מלחמות צודקות למלחמות לא-צודקות, היא אבן יסוד בפילוסופיה הפוליטית. מלחמת לבנון שאליה יצאנו ב'82- היתה מלחמה לא-צודקת. אנשים מ'מחנה השלום' כותבים בעיתונים על המלחמה הזאת כהעתק של המלחמה ההיא. זה צדקני (מי שהיה צודק אתמול רוצה לגרור את הצדיקות שלו אל ההווה שהשתנה.( זה בעיקר לא נכון עובדתית. אין כעת שום תכנית ישראלית לחסל את הבעיה הפלסטינית באמצעות מכה בלבנון. אין שום חבירה אל פלנגות מושחתות. אין אשליה של ביטחון במחיר כיבוש נוסף בלבנון, ויש הימנעות בולטת מכל רמז לכיבוש שטח".

 

לכן גם פרופ' קלדרון סבור שמחנה השלום הישראלי "צריך להגדיר בבהירות ובצלילות את המלחמה בצפון כמלחמה צודקת. מי שלא מבחין במלחמה צודקת, לא יזכה לאוזן שומעת כאשר יבחין במלחמה לא-צודקת".

 

"אין מלחמה צודקת מזו ואי-אפשר להיכנע לטרור", אמר השבוע גם הסופר היהודי-האמריקאי אלי ויזל, חתן פרס נובל לשלום, בהפגנת התמיכה בישראל שהתקיימה בניו-יורק. ויזל דיבר על זכותה של ישראל להגנה עצמית מפני רוצחיה וחוטפי חייליה.

 

הפובליציסט ושדרן הטלוויזיה ירון לונדון מסביר מדוע לדעתו איננו אשמים במלחמה הזאת: "מאז הנסיגה בלבנון נזהרנו מפני הצתת גבולנו הצפוני. קיווינו ששיקום כלכלתה של לבנון וחיזוק לכידותה הלאומית יבייתו את חיזבאללה. התאפקות נוכח התגרויותיו נתפסה כמחיר ראוי. הסתכנות בהרעשת טילים על עורפנו נתפסה כמחיר מופרז. עד שאיראן, פטרוניתו של הארגון השיעי, סיכלה את התהליך הזה. האיום על העורף החריף מיום ליום, ורק חטיפת החיילים הכריחה אותנו להתנער מן השיתוק שאחז בנו" ("מה השגנו, מה אפשר להשיג", ידיעות אחרונות, 16.7.06).

 

טרמינולוגיה של מלחמה

בשונה מוויזל, הסופר אהוד בן עזר מעדיף את ה"אמרנו לכם" מהצד הימני של המפה הפוליטית: "קודם לכן ראינו בדאגה נוראה את הצטברות הארסנל הקטלני בידי פושעי מנהיגי הטרור של חיזבאללה בתמיכת איראן וסוריה. התרענו על כך וקראו לנו 'ימניים', 'פאשיסטים' ו'עוכרי חזון השלום'. אילו יצאה ישראל לפני שנה ושנתיים ויותר למלחמה נגד החיזבאללה, היה העולם כולו קם נגדנו וטוען שאנחנו תאבי מלחמה וכיבושים. עכשיו באה לידינו הזדמנות כואבת, לא קלה, להשמיד את האיום על יותר ממחצית ישראל, ולכן זו בהחלט מלחמה".

 

ואילו א"ב יהושע סבור ש"המילה 'מלחמה' קצת גדולה על מה שקורה כאן למי שמכיר את ההיסטוריה של הארץ הזאת. אנחנו לא עומדים מול ארבעה צבאות סדירים, טנקים ומטוסים. אנחנו מתמודדים עם טילים שהם מעצבנים, אבל זה בשום פנים ואופן לא 'מלחמה' מסוג זו שידענו בעבר. נעמוד בה, נגמור אותה מהר ונחזור לשגרה". וגם הפרופ' אסא כשר מסכים לדברים תוך הסתייגות ש"במובן המשפטי המדוקדק של 'מלחמה', אנחנו אמנם לא במלחמה, אבל זה לא כל כך חשוב כשמדובר במישור המוסרי או בעולם הרגשי".

 

וכאן עולה כמובן שאלת המידתיות – מה ייחשב כמענה הולם שדי בו כדי לענות על התוקפנות ולבלום תוקפנות חוזרת? מה ייחשב כניצחון מספיק שיאפשר להפסיק את הפעילות הצבאית, להחזיר את החיים למסלולם ולשקם את ההריסות? האם יש לישראל כוונה לחזור שוב על הטראומה הלבנונית? האם הפצע הלבנוני כבר מדמם אצלנו? והאם ישראל עלולה לשוב למצב של חוסר מוצא ושקיעה באוכלוסייה הלבנונית?

 

ללמוד מההיסטוריה

"אסור לנו לשלוט על האוכלוסייה הלבנונית", אומר יוסף עוזר ומבסס את טענתו דווקא על הסכסוך הישראלי-הפלסטיני. "היומרה להיות נחמדים ולהעניק רפואה טובה, חקלאות נאורה וגדר נחמדה – לא שכנעה את הפלסטינאים שראוי לתת ליהודים המתוקים האלה, שמלמדים אותנו לחסן תינוקות ולגדל תותים בחממות, גם לגדל את עצמם בחממה הנקראת פלסטין".

 

גם א"ב יהושע תמים דעים על כך, אבל מזווית ראייה אחרת: "אני חושב שלמדנו את הלקח בסיבוב הקודם בלבנון. ולדעתי, אין שום כוונה לחזור שוב על סיפור לבנון. אני מקווה מאוד שראשי המדינה והצבא מבינים את זה היטב. צריך כמובן לדעת איך להפסיק את המלחמה הזו, לפעול בחוכמה ולהבין מה ניתן ומה בלתי אפשרי להשיג בה. לומדים מההיסטוריה. אפשר ללמוד מההיסטוריה ולראייה תיקנו עיוותים שנעשו בעזה, הוצאנו התנחלויות, הוצאנו את הצבא משם. זה נכון גם ללבנון. אני חושב שהניתוחים שעשינו ליציאה מלבנון ומעזה היו נכונים, אבל צריך היה השלמות. יש כאן ארגון שאיבד לחלוטין את השליטה על עצמו ופעל מחוץ לריבונות. אנחנו נעזור ללבנון להגיע לריבונות שלה".

 

גם הפרופ' רחל אליאור מקווה מאוד שלא נחזור ללבנון, שכן "השהות בלבנון כמו בכל שטח כבוש, רק הרעה עמנו ולא הועילה".

 

אך בניגוד לכל האינטלקטואלים האלה, סבור הפרופ' כשר שגם אם "הרעיון של איזור ביטחון, המפריד בין האויב לבין אזרחי המדינה – איזור הנמצא בשליטה אפקטיבית של המדינה הרוצה להגן על אזרחיה – הוא רעיון מפתה, אבל אני מניח שאנחנו יודעים לעמוד בפיתוי הזה, על יסוד היערכות חדשה של כל הכוחות בדרום לבנון".

 

"אולי חלאס?"

השאלה הנשאלת היא מה על ישראל לעשות כעת בפועל לפתרון המצב שנכפה עליה? רוב אנשי הרוח אינם מעורים בשיקולים המדיניים והצבאיים, לפחות לא במידה הנותנת להם מקום לחלק עצות או אפילו להביע דעות ספציפיות. והם רק יכולים להתבטא ברמה העקרונית.

 

פרופ' כשר סבור כי "חובת המדינה הדמוקרטית היא להגן על אזרחיה מפני כל איום לחייהם (ובכלל זה חובתה להחזיר הביתה בשלום חיילים שנחטפו בידי אויב) וחובתה לחתור להסדר מדיני שימנע סכנות דומות בעתיד, ככל האפשר, וכל מה שהיא עושה אמור לעלות בקנה אחד עם חובת ההקפדה המושכלת על כבוד האדם באשר הוא אדם".

 

בדיוק לכך חותרת בדבריה גם הפרופ' אליאור ומקווה שבסיום הפעילות הנוכחית ייווצר אזור מפורז שימנע פגיעה בשלומם של תושבי האזור משני צדי הגבול. ש"נוכל להקים גבול של שלום או לכל הפחות של הפסקת אש עם ממשלת לבנון. עלינו לחתור למשא ומתן בחסות בינלאומית, שיביא להחזרה מיידית של השבויים והחטופים, לשאת ולתת על החזרת אסירים בתמורה לפירוז האזור מנשק וארגוני חבלה, לתבוע הכרה בריבונותה ובזכות קיומה של מדינת ישראל והכרה בלבנון כמדינה ריבונית שיש לה צבא ואין בה ארגוני טרור ומיליציות".

 

בז'רנו חוששת מצידה ש"ישראל צריכה להיות חזקה ולהילחם. לצערנו הרב, זו שפת האזור, אבל עלינו גם לחפש ולשאוף להידבר עם אלו שרוצים לפתור את הבעיות במשא ומתן מדיני ולהימנע ככל האפשר מתגובות צבאיות. אל לנו להתלהם ברוח הצבאית. ולפעמים נדמה שישראל לא די מאופקת וממהרת להפעיל את הכוח הצבאי שלה יותר מהדרוש".

 

"ישראל מוכרחה להרפות מדרכיה הישנות והמנומסות", סובר יונתן יבין. "לא להתאמץ בחיפוש 'האשמים' או בהינדוס דרכים מחוכמות ל'השבת יכולת ההרתעה'. הדרך היחידה שהאיסלאם השכן הותיר לישראל היא חיסולם בכל מחיר של נסראללה וחאלד משעל, הפצצות בדרום לבנון עד לרמת יישור שטח, הפצצה בלתי ממוקדת של רצועת עזה לאחר כל שיגור קאסם" ועוד. יבין מודה שאלו הצעות קיצוניות, אך הן "הולמות היטב את כללי המשחק החדשים באזור, שאפשר להגדירם במילה ערבית אחת: חלאס".

 

"עלינו להמשיך להילחם עד שצבא לבנון יוכל לשלוט בארצו ללא איומי החיזבאללה, סוריה ואיראן", מוסיף בן עזר. "ולכתוש בעתיד מן האוויר כל בסיס חדש של חיזבאללה על אדמת לבנון, מיד עם הקמתו".

 

אבל א"ב יהושע סבור שדווקא "צריך לדעת לשים את הגבול, לבקש מטרות ריאליות כמו הזזת החיזבאללה עד הליטני וסיוע ללבנון בשיקום ובאחיזה ריבונית של הממשל הלבנוני. בזה אני חושב שנסמן לפלסטינים שהגיע הזמן שגם הם ייקחו את ריבונותם בידיים, ולא יתנו לקבוצות שפורצות אותה לעשות במדינתם כבשלהן. לדעת לקחת ריבונות, זה הכלל הראשון שמתוכו אפשר יהיה לבנות מערכת יחסים בינינו ואני מקווה שזה יהיה במהרה בימינו".

 

בנקודה זו, ישנה תמימות דעים מסוימת בין יהושע לד"ר תום שגב: "גם אחרי שהטילים של החיזבללה ייהרסו, אולי שוב רק לזמן-מה, הסכסוך על ארץ ישראל בין הישראלים לפלסטינים יוסיף להיות העיקר. כיבוש עיראק לא שינה זאת וגם אם ארצות הברית תכבוש את סוריה ואת איראן – אנחנו עוד נצטרך לחיות עם הפלסטינאים".

 

ירון לונדון רואה במצב ההולך ומחמיר את חלון ההזדמנויות שנפתח עבורנו מכיוון אחר: "צומחת הזדמנות להניע את מדינות ערב המתונות, את מעצמות המערב ואת האו"ם ליזום פתרון שהוא משהו בנוסח בוסניה: הקמתו של חיל משלוח רב לאומי, שישתלט על רצועה רחבה בדרום לבנון. אם נצליח לשכנע את מדינות ערב לדחוק בקהילה האירופית להזמין פתרון כזה מן הלבנונים, מבלי שממשלתם תיאלץ להזמינו במפורש, יהיה זה ההישג המיטבי שיש ביכולתנו להשיג".

 

ואילו סמי מיכאל מאד סקפטי בשאיפתנו לשלום אזורי ומרגיש שאנחנו חוזרים על אותם המעגלים ו"לא מצליחים בינתיים לפרוש את הגשרים הנכונים על הנחלים הנכונים. במקום להתמודד עם הסכנה ולפנות את שדות המוקשים, יש כאלה שאוהבים לזרוע עוד מוקשים. זה קיים בכל העמים רודפי השלום, כלומר אלה שתופשים את השלום כפשע".

 

בדק בית נוקב של טיב החברה

המשורר יוסף עוזר מבקש מצידו להעמיד את המציאות בפרופורציות הנכונות בעיניו: "קוראים לשלום עד גבול מסוים. וכשצרים על אוכלוסייה, יש לאפשר לה מפלט. זה אמנם חשוב לרדוף את ראשי המרצחים, אך מי שיש להם אידיאולוגיה – יצמיחו תמיד מנהיגים חדשים".

 

אז מה אתה מציע לעשות? "אין מפלט מלשנות משהו הרבה יותר עמוק והוא מה שמתביישים לומר, מה שנראה גדול מכוחותינו ואולי באמת גדול – החובה להשתנות ולהיות עם אחר. המאבק הקיומי שלנו ממוקד כל הזמן לא על ידינו אלא על ידי מי שקוראים תיגר על המציאות של יהודים בארץ: 'מהי ירושלים בשבילכם? מה לכם ולהיסטוריה הדמיונית (ולא מוכחת…) על בית מקדש? מי אמר שאתם בכלל יהודים? המוצא של האירופאים שלכם הוא בכלל כוזרי!'."

 

כך שהפתרון לדבריו, נמצא בכלל בבדק בית נוקב של טיב החברה שאנו מקיימים כאן ובשאלת הזהות שלה. "אני רוצה לשמוע שאין כל פעם גמגום בין המושגים יהודי וישראלי. ישראל צריכה להרוג את נביאי השקר ולא לפסוח על שני הסעיפים. אם אלוהי המערביות הוא האלוהים – אז לכו אחריו. ורק שהאחרון ידאג לכבות את האורות בשדה התעופה בלוד".

 

אובדן שליטה?

אצל הפרופ' כשר אין חשש מאובדן שליטה ברמת המדינה, כמו שגם אין בו חשש מפני אובדן שליטה בצד של האויב. "הסכנה היא של החרפת האמצעים שייעשה בהם שימוש והתוצאות של השימוש בהם".

 

כמוהו גם א"ב יהושע לא נוטה להתרגש כל כך מהבאות, מתוך תקווה שראש הממשלה, שר הביטחון ושאר מנהיגי ישראל הם "שבעי קרבות ולמודי היסטוריה. אני מאמין שלאף אחד אין עניין ללכת מעבר למה שצריך לעשות. עם לבנון צריך לחיות ואני משער שהם יודעים שאם נהרוס אותה יותר מדי, אחר כך נקבל שם עיראק קטנה ומלאת מטורפים, ואז כל מה שנעשה לא יעזור לנו".

 

אבל דווקא פרופ' אליאור חוששת מהסיכוי שהמצב יצא מכלל שליטה אם החיזבאללה יפנה לעזרת איראן ויבקש את השתתפותה הפעילה, בשעה שרק ירגיש נואש בשל התקפותיו של צה"ל על מוצביו ועל מרכזי השליטה שלו, או אם לחילופין "אנחנו נחליט לתקוף את הכור האיראני, במידה ואיראן תשתתף השתתפות פעילה בקרבות. כמובן שאי-אפשר להוציא מכלל חשבון במצב הנוכחי פגיעה חמורה במדינת ישראל (החורגת מטילי קטיושה לכלי נשק שפגיעתם ארוכת טווח ורחבת היקף ופוגעת בשיעורים שהאוכלוסייה לא תוכל לשאת) שעלולה אף היא לגרום להתקפות על מדינות נוספת באזור, השותפות לפעילות החיזבאללה בנשק, בחיילים ובתמיכה. כמובן יש לקוות שמאומה מכל התרחישים המסוכנים האלה לא יקרה ושהסכסוך המקומי יסתיים במהרה ולא ידרדר למלחמה אזורית או בינלאומית של האיסלאם והפונדמנטליזם האיסלאמי נגד המערב הליברלי".

 

גם יוסף עוזר מבועת מהמחשבה שכל המאמץ בלבנון הוא אולי פעולת הסחה מתואמת עם ארצות הברית כדי להגיע למצב בו אפשר יהיה לתקוף את הדבר העיקרי: הכורים האטומיים של האיראנים. "האיסלאם, בדרכו הברוטלית, נאבק נגד המוסר המערבי. נגד תרבות הצריכה ובעיקר נגד החופש. העצוב הוא שהעולם משתמש בנו כדי להרוויח מהמיליטנטיות שלנו כלפי חיזבאללה, דבר שהוא עדיין מהסס לעשות מאימת האיראנים והמיליטנטיות הערבית מוסלמית, המאיימת על העולם המערבי. ישראל מצידה צריכה לפתח מעמד מיוחד, שבו היא עושה סינתזה יחידה של הערכים היהודיים עם הקידמה הטכנולוגית. הבעיה היא שכדי לעשות סינתזה כזאת, אנו אמורים לנתח קודם כל את עצמנו".

 

האור בקצה המנהרה שחפר חיזבאללה

"אין לנו ממה לחשוש, כל זמן שאין נשק גרעיני בידי איראן", מצהיר בפני בן עזר, שאינו רואה את האור בקצה המנהרה."אין לסיפור סוף טוב. ישנן רק הפוגות, הפסקות אש ושביתות נשק בין מלחמה למלחמה בינינו לבין הערבים והמוסלמים לסוגיהם. ולעיתים הן מסוכנות יותר מהמלחמה עצמה, כי במהלכן אוגרים אויבי ישראל עוד אמצעים כדי לנסות להשמיד אותנו פעם אחת ולתמיד".

 

מצידו, הלוואי שהשלום עם מצרים וירדן רק יחזיק מעמד. "ליותר מכך אינני מקווה. לבעיה הפלסטינית אין פתרון, כי מדינת פלסטין חופשית תהיה מדינת טרור כעזה כיום, ואם לא יהיה בה טרור, היא לא תהיה חופשית אלא תחת שלטוננו הצבאי, וחוזר חלילה".

 

הסוף הוא ציביליזציות מתנגשות, מנבא יוסף עוזר, מבלי להיות פסימי כדי לומר זאת, כי מספיק להתבונן בכך ש"האחים המוסלמים במצרים מתחזקים. האיראנים הופכים לבעלי נשק שהופך את המתגוששים בזירה לכתוב את השורות הראשונות של האפוס האפוקליפטי. ואיפה אנחנו באפוס המפוקפק הזה? אנחנו תופסים באפוס הזה את הפזמון".

 

אך הפרופ' אליאור מפיחה בנו שביב של תקווה להמשך החיים כאן: "כדי לחיות, אדם צריך לאחוז בתקווה שדברים יתפתחו לטובה ולהאמין בכך שיש ממדים בלתי צפויים העשויים לשנות את פני הדברים לחיוב, כנגד חד-משמעותן של העובדות המלמדות על הפך הדברים. התקווה והאמונה קשורות להערכת הפער בין המצוי לרצוי, שכן בגבולות הידוע יש מימדים רבים שיש בהם סכנה רבה ויש מימדים מעטים שיש בהם סיכוי.

 

"ההיסטוריה מלמדת שמלחמות נפסקות ושכוח החיים והצמיחה חזק מכוח ההרס והמוות. ככל שירבו השותפים להעדפת החיים, הפשרה, המשא ומתן, הוויתור וההכלה של עמדות שונות המעדיפות את השלום והחיים והפשרה הצודקת המתייחסת לכבוד האדם וחירותו, על פני המוות והמלחמה והנחרצות החד-צדדית השוללות את כבוד האדם בשמן של אמיתות נחרצות כאלה ואחרות – כן ייטב.

 

"יחד עם זאת, כל עוד קיימים גורמים באזור, משני הצדדים, המעדיפים צדק מוחלט השולל את זכותו של השני להתקיים ומאמינים רק בכוח הזרוע ובעליונות צבאית, אינני רואה סיכוי להסדר כולל, אלא רק להפוגות בין מלחמות מתמשכות בין הצדדים.

 

"דומה שאנחנו רחוקים מאוד מחזון אחרית הימים של הנביא ישעיהו, שהטיב להתוות את האידיאל האוניברסלי ולהביע את התקווה האנושית: 'וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה' (ישעיה ב, ד). אבל אנחנו יכולים לקוות שבמקום קוצר הדעת האנושי השולט בנו מכל הצדדים, יחולו על כולנו במהרה דברי הברכה והתבונה הנפלאים המצויים בברכת כוהנים: 'יברכך ה' וישמרך; יאר ה' פניו אליך ויחונך; ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום' (במדבר ו, כד-כו)."

 

דברים משיקים ויותר קונקרטיים, אומר בסיום הראיון ל"אומדיה" הפרופ' אסא כשר, בתשובה לשאלת קיומה של אלומת אור בקצות המנהרות הנחפרות סביבנו: "אם המנהרה היא זו שנחפרה בידי החיזבאללה, צפוי סוף טוב ואפילו לא ירחק היום אליו. אם המנהרה היא זו של יחסינו עם סוריה ולבנון, היא יותר ארוכה ויותר קשה למעבר, אבל גם בה אני מאמין שניתן להגיע אל הקצה המואר. ואילו אם המנהרה היא של החמאס, שהוא המנהיגות הנבחרת של העם הפלסטיני, למרות האופי הטרוריסטי שלה, אני לא רואה את האור שבקצה המנהרה, אבל אסור להפסיק לחפש אותו".

 

פורסם לראשונה ב"אומדיה"

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה מלחמה בטרור העולמי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

0 תגובות על בגידת האינטלקטואלים?

  1. גולן הגיב:

    כמו שטען פעם ג'ורג' אורוול, יש תיאוריות שהן כל כך מופרכות, שרק אינטלקטואלים יכולים להמציא אותן.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s