כשהתותחים רועמים, המוזות מתפכחות

כל מי שאחז בידיו את עמודי הפרשנות (חלק ב') של עיתון "הארץ" ביום חמישי האחרון (27.7.06), לא האמין למראה עיניו. כל טורי הפרשנות של העיתון החליפו את עורם בתוך יממה וקראו להסלים את הלחימה בלבנון ולהמשיך את הקרבות ביתר שאת. לרגע תהיתי – האם אני קורא את "הארץ" השמאלני או את "מקור ראשון" הימני? כאיש מרכז אני קורא נאמן של שתי הבמות החשובות בעיני, שכל אחת מהן מצליחה לאזן את עמדותיי החברתיות והפוליטיות אל המרכז השפוי (לעומת השמאל והימין הרדיקלים והסהרורים).

מאמר המערכת של "הארץ" בעד ניצחון במלחמה. מוזר איך המציאות מחלחלת בסוף גם לאחרון השמאלנים. הלוואי ויכולנו להמשיך לשגות באשליות, אבל כנראה שהמציאות חזקה מכל דמיון מודרך מראש.

 

מרוב תשוקה למציאת חן

"השמאל, מרוב תשוקה למצוא חן בעיני האירופים, איבד כל אמת מידה מוסרית, שלא לדבר על כל אמת מידה פטריוטית מינימלית" – אמר השבוע פרופ' גרשון שקד, מהבולטים במבקרי הספרות העברית וחוקריה, איש רוח מפורסם של השמאל, וחתן פרס ביאליק ופרס ישראל לספרות. "אילו רק היה לי כוח ומרץ, הייתי כותב על המצב", הצהיר בפני פרופ' שקד בן ה-77.

אך למרבה ההפתעה לא רק את פרופ' שקד החזירה המלחמה בלבנון לצלילות הדעת. גם אצל יהושע סובול, מבכירי המחזאים בארץ, המזוהה כבר שנים עם מחנה השמאל, נראה שינוי בתפיסת עולמו. סובול, בשונה מפרופ' שקד, מוצא את הכוח לכתוב על המצב בימים טרופים אלה. "מדי פעם אני לא עומד בפיתוי", מספר סובול בראיון ליואב בירנברג מ"ידיעות אחרונות" (27.7.06), "פותח את האינטרנט וטראח – הידיעות מקפיצות אותי לטלוויזיה, עד שאני מתעשת, וחוזר לכתוב, אבל שוב לא עומד בפיתוי. אני כותב ומסתכל, כותב ומסתכל, ומנסה לא לאבד את השפיות, כשכל ידיעה על המצב מקפיצה אותי וקורעת אותי לגזרים".

את המאמר הפובליציסטי שלו בנושא, פרסם סובול במוסף "פרומו" של "מעריב" (21.7.06), תחת הכותרת "מלחמת העצמיות". במאמר, שמיד אחר כך התפרסם באדיבותו של סובול גם ב"אומדיה", הוא כתב בין השאר כך:

"כשמתגנבת לאוזנינו שמועה שאדם בשם אחמדינג'אד מביע את דעתו שיש להשמיד אותנו, צריך לבדוק אם האיש הוא משוגע לא מסוכן שמסתובב בשוק בעיירה נידחת, או שמדובר בראש מדינה שבונה כוח וצוברת נשק השמדה. כשמתברר שעל גבולנו הצפוני יושב אדם בשם נסראללה שהוא שלוחו ועושה דברו של אותו אחמדינג'אד, התמונה המיקרוסקופית מתחילה להתבהר. כשמתברר שאותו נסראללה הוא שותף לדעותיו של אותו אחמדינג'אד, ומלבד הדעות שבראשו יש לו גם ארסנל של אלפי רקטות וטילים למיניהם, התמונה המיקרוסקופית מתבהרת עוד יותר.

"שש שנים, מאז היציאה מלבנון, ישבנו שאננים מול העובדות והנתונים שנוצרו מעבר לגבול, וסירבנו להציץ בטלסקופ שהמציאות הציבה מול עינינו", מספר סובול. עד ש"בא המעשה על גדר הגבול וחלק לנו סטירת לחי מצלצלת: עורו משנתכם, אידיוטים! חלצו את הפקקים מהאוזניים שלכם, והקשיבו היטב לדעותיהם של אחמדינג'אד ושל משרתו נסראללה. הדעות שהם משמיעים היום הן הפרויקט שלהם בנוגע לעתידכם ולעתיד ילדיכם".

 

אסור לשכפל את הקול מהמלחמה ההיא

איש רוח נוסף מהשמאל, אילן שיינפלד, היה אחד המשוררים הראשונים שכתבו שירי מחאה נגד מלחמת לבנון הראשונה. היו אלה שירים שיצאו לקוראם בכל מקום ברחבי הארץ. ואילו "עכשיו אנחנו שוב בלבנון, במלחמה אחרת", אומר לי שיינפלד. "ואסור לנו, המשוררים, לשכפל את קולותינו מן המלחמה ההיא גם במלחמה הזאת".

וכאשר הוא נדרש להסביר את עצמו יותר, שיינפלד מסביר ש"בניגוד למלחמה הארורה ההיא, זוהי מלחמה צודקת. על כל זוועותיה, היא צודקת. לו המתנו עמה עוד איזה זמן, היה גורלנו מר שבעתיים".

אילן מספר איך בשבת שעברה קם ממיטתו עם שורתו של ח.נ. ביאליק מהדהדת בזיכרונו: "תחזקנה ידי כל אחינו המחוננים את עפרנו באשר הם שם." הוא חזר אל השיר ההוא, שהיה שיר חיזוק לבניין הארץ, וקרא אותו שוב ושוב. "או-אז נטלתי את השורות הראשונות בכל אחד מבתיו, ועשיתי בהם שינויים, כמתבקש משיר לאומי, המדהד פתאום בנסיבות זמן אחרות. שבוע ימים המתנתי ומיתנתי את נוסחו הראשוני של השיר הזה, שמקורו ותבניתו הכתיבו מלכתחילה טון זר לי, טון שאינני מורגל בו".

אולם, אחרי שבוע נוסף של לחימה קשה, ובצבוץ שירי מחאה ראשונים של משוררים, שנמנה עליהם במלחמת לבנון הראשונה, שיינפלד החליט להוציאו מתחת ידיו אל הציבור. (הקישו לקריאת השיר תֶּחְזַקְנָה).

 

התעוררות

סובול מצליח לאפיין את השאננות האופיינית למחנה הפוליטי אליו השתייך מאז שהוא זוכר את עצמו: "יש בינינו כמה חובבי שינה מושבעים שלא יניחו לשום קסאם, קטיושה וזלזאל להפריע את מנוחתם. עזוב שטויות, הם אומרים. מה קרה שם בסך הכול? תקרית גבול קטנה שישראל נאחזה בה והפכה אותה לסיבה למלחמה! המציאות מציגה לפניהם טלסקופ, והם מתמתחים על יצועם, דוחקים אותו הצדה ברגלם ומושכים את השמיכה החמה של דעותיהם המיושנות מעל לראשם: 'כששוב תתברר לכם טעותכם, תעירו אותנו, ושוב נגיד לכם עם מי היה צריך לדבר', (…) וכבר עולה קול נחרה של שינה מתוקה מתחת לשמיכת הפוך הישנה והטובה".

סובול מישיר לנגדם את מבטו הנוקב של איש מוסר ריאליסטי ומנסה להעירם מתרדמתם העמוקה והדשנה: "המלחמה שמתרחשת עכשיו היא נקודת מפנה גורלית בתודעה ובתמונת המציאות של רבים. משגרי הקסאמים מרצועת עזה אחרי שישראל יצאה משם, ופריצת החזבאללה אל תוך גבולנו לא היו סתם תקריות גבול שוליות. ההתקפות האלה נעשו אחרי שישראל שבה מעצמה לגבולות עצמה. עובדה זו העלתה אותן למדרגה של הכרזה שעצם עצמיותנו אינה זכאית להתקיים".

בראיון ל"ידיעות אחרונות" סובול מדמה את ההרגשה שלו ל"כאב של התפכחות". כמי שהשתייך למחנה שדגל בנסיגה מלבנון, "מתוך הנחה שברגע שנחזור לגבול הבינלאומי לא תהיה יותר לצד השני עילה לתקוף אותנו, התבדיתי", מודה ומתוודה סובול. "גיליתי שהדעות שלי היו מבוססות פעמים רבות על משאלות חסודות, משאלות לבי. המציאות טפחה על פניי ואני מקווה שהיא טפחה גם על פניהם של רבים מעמיתיי למחנה השמאל. אם היינו ממשיכים עוד קצת לנמנם, האסון היה גדול בהרבה. (…) כשמול עינינו הוקם בסיס איראני, היינו מוצאים את עצמנו בעתיד הקרוב תחת איום השמדה של ריכוזי אוכלוסייה גדולים בנשק לא קונבנציונלי".

כמי שתמך בתכנית ההתנתקות מעזה וראה כל הזמן את השטחים שם כ"כבושים", סובול ציפה שבעקבות ההתפנות, ברגע שרק נצא מרצועת עזה, למחרת הפלסטינים בעזה יכריזו על יוזמת בנייה אדירה, אבל הם פתחו בהפגזות על היישובים הישראליים בקסאמים. "בעיניי, זאת הצהרה שאין להם שום כוונה לבנות מדינה אלא בעצם להמשיך לעסוק בהחרבה עצמית ובהחרבה שלנו".

 

קונצנזוס בשמאל

רבים טוענים נגד השמאל שהוא מגיב אוטומטית, שישראל לעולם אשמה ואף פעם לא צודקת. גם אם זה נכון בכל הנוגע לתגובות כלפי הפלסטינאים, נראה שאין זה תקף עתה כלפי חיזבאללה.

כך הסופר עמוס עוז, מבכירי ההוגים של השמאל הישראלי ומנתבי דרכו הפוליטית-החברתית, יצא ב"לוס אנג'לס טיימס" (19 ביולי 2006) להסביר לעולם מדוע הפעם צריך דווקא להביס את החיזבאללה. עוז כותב שבניגוד לעבר, בו תנועת השלום הישראלית ביקרה את הפעולות המבצעיות של צה"ל, הפעם ישראל אינה פולשת ללבנון, אלא נוקטת בפעולה של הגנה עצמית בפני הפגזות יומיומיות של החיזבאללה על ערי וישובי צפון המדינה.

"זאת מלחמה צודקת", הצהיר בכותרת מאמרו הפובליציסטי גם הפרופ' ניסים קלדרון, מהחוג לספרות באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע וממקימי "שלום עכשיו" ומפעילי מרצ (מעריב, 16.7.06). "ההבחנה בין מלחמות צודקות למלחמות לא-צודקות, היא אבן יסוד בפילוסופיה הפוליטית. מלחמת לבנון שאליה יצאנו ב-82' היתה מלחמה לא-צודקת. אנשים מ'מחנה השלום' כותבים בעיתונים על המלחמה הזאת כהעתק של המלחמה ההיא. זה צדקני (מי שהיה צודק אתמול רוצה לגרור את הצדיקות שלו אל ההווה שהשתנה). זה בעיקר לא נכון עובדתית. אין כעת שום תכנית ישראלית לחסל את הבעיה הפלסטינית באמצעות מכה בלבנון. אין שום חבירה אל פלנגות מושחתות. אין אשליה של ביטחון במחיר כיבוש נוסף בלבנון, ויש הימנעות בולטת מכל רמז לכיבוש שטח".

לכן גם פרופ' קלדרון סבור שמחנה השלום הישראלי "צריך להגדיר בבהירות ובצלילות את המלחמה בצפון כמלחמה צודקת. מי שלא מבחין במלחמה צודקת, לא יזכה לאוזן שומעת כאשר יבחין במלחמה לא-צודקת".

במאמר נוסף שפרסם כעבור שבוע תחת הכותרת "שמאל ללא היגיון", פרופ' קלדרון חזר וטען ש"אומרים שגנרלים נוטים להילחם את המלחמות של אתמול. אצלנו זה קורה היום לכמה מהפוליטיקאים של השמאל, לא לכולם. בין שאומרים את זה בגלוי, ובין שרומזים לזה – יש נטייה חזקה בשמאל לראות במלחמה המתנהלת היום מהדורה שנייה של מלחמת לבנון מ-82'. זה ביטוי לדלות של הבחנה. וזה גם מונע מן השמאל להמשיך מן המלחמה הזאת במשימת השלום הכוללת שלו.

"הכניסה של צה"ל לפעולה קרקעית עוררה במיוחד את ההשוואה ל-82'. מי שנכנס היום למרחק קילומטר, אומרים, ייכנס מחר למרחק 40 קילומטר – והבוץ של כיבוש מחדש מחכה לו. אילו היו משכנעים אותי שלכאן פני הדברים, הייתי תומך בקולות האלה. אבל כאשר הנימוק שלהם הוא הפעלה של חיל רגלים ולא חיל אוויר – זה נימוק קלוש. הם מציעים ניתוח של אמצעים, במקום ניתוח של מטרות".

בהמשך מסביר קלדרון שאין הבדל מהותי בין מטוס שחוצה את הגבול לבין חייל שחוצה את הגבול וכי גם החוק הבינלאומי לא מכיר בהבחנה הזאת.

"צריך בהחלט לשאול כל הזמן מה המחיר ההומניטרי של הפעילות הצבאית ומה הטעויות שנעשות", מדגיש קלדרון. "אבל הצעה למנוע הכרעה במלחמה הזאת היא הצעה שתקרב את המלחמה הבאה. וכאשר מביטים לאחור באובססיה, לא מביטים לפנים בפיכחון. מרוב התעסקות בדמיון ל-1982 השמאל לא מתעסק באפשרות החדשה שנפתחת ב-2006. זו אפשרות של הסדר בינלאומי, שיבוסס על הסכמה בין ישראל לבין ארצות ערב, לבין הקהילה הבינלאומית. מה שיש לו סיכוי לעבוד בין ישראל לבין לבנון יוכל אולי לעבוד גם בין ישראל לבין פלסטין: גבול מוסכם, החזרת הקנאים בשני הצדדים אל פנים הגבול, וגם כוח בינלאומי שיחצוץ בין הצדדים.

"ייתכן מאוד שישראלים ופלשתינים עשו זה לזה רעות רבות כל-כך, שאין בכוחם להגיע להסדר בעצמם. עוד רחוקה הדרך לכך, אבל מחנה פוליטי של שלום צריך להבחין שהופיע כאן דגם שיש בו היגיון ויש בה הגינות. אבל כדי שהציבור הישראלי יאמין לשמאל, שהסדר כזה יהיה לטובתו, הוא צריך לשמוע שמאל, שבעת מלחמה צודקת וקשה מדבר אליו על המלחמה המיוחדת הזו לדיוקה. איש לא יאזין לשמאל שיחזור כתוכי על דברים שאמר לפני 20 שנה ויותר במלחמה אחרת".

 

שלום עכשיו?

נראה כי הדיון הפנימי המתקיים עכשיו בקרב מי שמכונים "מחנה השלום" הוא מורכב ועתיר בניואנסים. מעל הכול מרחפת ההכרה ש"מחנה השלום" בצרות. ירי הקסאמים אחרי ביצוע "תכנית ההתנתקות" מחבל עזה ומתקפת החיזבאללה אחרי שישראל כבר נסוגה מלבנון לגבול בינלאומי מוכר – מערערים את הבטחת השמאל שהתכנסות לגבולות מוסכמים תביא את השלום.

"הלקח הוא עתה שדווקא מתוך גבולות מוכרים, זכותנו להגן על עצמנו בכל הכוח", מעיד מזכ"ל תנועת "שלום עכשיו", יריב אופנהיימר, בראיון ללילי גלילי ב"הארץ". מתחקיר הכתבה נראה כי בינתיים, התנועה שבעבר הוכיחה את יכולתה להוציא רבים לרחובות, גזרה על עצמה שתיקה מכוונת.

גלילי מספרת על ישיבה מיוחדת של מזכירות "שלום עכשיו" שעסקה במלחמה בלבנון. רק לעתים רחוקות מגיעים לישיבה כזאת כמעט 40 חברים. ולעתים רחוקות נחלקות הדעות שלא על פי הציר המוכר של מתונים ורדיקלים, כפי שקרה הפעם: רק מעטים ממשתתפי הישיבה עירערו על צדקת המלחמה – רוב הנוכחים חשבו שהיא מוצדקת. (בניגוד למה שנדמה, "שלום עכשיו" כלל לא השתתפה בהפגנות שאורגנו בתל אביב על ידי גופים רדיקליים ממנה בהרבה). "על הציר הזה יושב עתה רוב השמאל, המחזק בהימנעותו את תחושת הקונסנסוס", מאפיינת גלילי.

ואכן, מיד עם פרוץ הלחימה יצאה קבוצה של כ-20 פעילים של שלום עכשיו לסוף שבוע בצימר בקיבוץ גונן. הכוונה היתה לחזק את תושביו ולהפגין את העמדה שלישראל יש זכות להגן על גבולה.

אופנהיימר מספר בראיון לגלילי שכאשר קרא לאחרונה את דברי הסרבנים ב"הארץ", רצה להרוג אותם. "מעולם לא הסכמתי איתם, אבל הבנתי את ההנמקה שלהם על חוסר נכונות לקחת חלק בכיבוש. להעלות על הדעת סירוב עכשיו, זה בעיני לא לגיטימי לחלוטין ובאופן עקיף פוגע בלגיטימיות של כל השמאל. הרי אצל חלקים נרחבים בציבור כולנו אותו הדבר".

אופנהיימר מעיד על עצמו שבניגוד לפלגים אחרים בשמאל, הטוענים בשמו של מוסר אוניברסלי, זה אינו המניע בשלו: "אני לא עוצם עיניים מול הצד השני, אבל אינטרס ישראלי יוציא אותי לרחוב הרבה יותר מהר ממניע אוניברסלי. אני לא יותר מוסרי מרוב החברה הישראלית, ולא בטוח אפילו שאני יותר רגיש. ככה אני רואה גם את התנועה: אנחנו לא תנועה שעוסקת במוסר אוניברסלי, אלא במה שטוב לישראל. בכל הנוגע לכיבוש בשטחים ולהתנהגות שלנו בעזה, המוסר ומה שטוב לישראל חופפים. בכל מקרה אחר – האינטרס הישראלי גובר. השאלה היא, מבחינתי, אם ומתי, ייפגשו שני הצירים האלה במלחמה בלבנון. הדילמות שלי כעת הן לא פוליטיות ולא מוסריות, אלא תועלתניות. האמת, שבימים האחרונים אני מרגיש טיפש בעיני עצמי, כאילו אני אומר שאם המבצע יצליח אני בעדו, ואם ייכשל אני נגדו. זה לא ממש שיקול על ציר המוסר וכל מה שיתגבש בתנועה יהיה על ציר התועלת".

אלא שלעמדה הפאסיבית של השמאל הציוני עכשיו יש סיבה נלווית: "שלום עכשיו" אינה מזדרזת להתגייס לפעולה כשמפלגת העבודה בשלטון או שותפה לו. בסופו של דבר, הלא שר הביטחון הוא עמיר פרץ, מראשוני "שלום עכשיו".

 

הדעות כבונקר אחרון

סובול מספר איך חש תדהמה לא קטנה כאשר שמע על מכתב הבמאים ויוצרי קולנוע לעמיתיהם הערבים בו מחו על מדיניות ישראל בלבנון. קבוצה של אנשי קולנוע ישראלים הביעו סולידריות עם תושבי הרשות הפלסטינית ולבנון. בעיני סובול, מדובר ב"ביטוי לאטימות מול המציאות. אדם שלא נותן למציאות לשנות את דעותיו, מעיד שדעותיו הן הבונקר האחרון שלו". הוא מספר איך התאכזב מאוד מהמכתב כשראה את שמות החתומים עליו: "שמות של אנשים שאני אוהב ומחבב, אותם ואת יצירותיהם. אין כנראה קשר בין היצירות לאנשים".

העניין כאב דווקא בגלל שהוא סבור שהעניין מוציא שם רע לשמאל: "השמאל, בדרך כלל, טען על עצמו שהוא שפוי ורציונלי, והמעשה שלהם מעיד על ליקוי בשפיות. במידה מסוימת זה גם מעיד על חוסר אומץ וחוסר יושר אינטלקטואלי להסתכל על המציאות ולהבין למה מחויב אדם שדגל ביציאה מלבנון". שכן, מי שדגל ביציאה מלבנון, בדיוק כמי שדגל ביציאה מעזה, האמין שהדבר יביא לנו שלום בגבול הצפוני והדרומי. ברגע שקורה ההפך הגמור, "הם היו צריכים להתעשת", אומר סובול.

אך לא רק על חבריו למדורת השבט יש ליהושע סובול ביקורת. הוא לא חוסך את שבט ביקורתו הרבה גם מהפרשנים ואנשי התקשורת ש"ממהרים להשתלח בביקורת בלתי אחראית מבלי שהם יודעים לאשורו מה בדיוק קרה".

בכל ההתייחסויות חסרות האחריות האלה, הן של השמאלנים הרדיקלים והן של אנשי התקשורת, סובול מזהה תכונה של "עם חסר סבלנות, שרוצה תוצאות מיידיות".

 

לקחי המלחמה

ויש לו לסובול כבר מספר לקחים שהוא מתחיל להסיק מהמלחמה הזאת: "צריך קצת לשנות את תפיסת הזמן שלנו. היינו רגילים למלחמות דלוקס ולניצחונות דרמטיים ואחריהם לחזרה מהירה לשגרה, והמלחמה הזאת מלמדת אותי שצריך לקחת הרבה אוויר, לנשום עמוק, ולהבין שיש לנו פה ריצה למרחקים ארוכים ולא ספרינט של מאה מטר.

"המלחמה הזאת גם לימדה אותי לקח להסתכל בביקורתיות על הסיסמה 'שלום עכשיו', שמבטאת את המנטליות הישראלית שמבקשת סיפוק עכשיו. ויש בזה, מה לעשות, משהו אינפנטילי".

 

פורסם לראשונה באתר "אומדיה"

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה מלחמה בטרור העולמי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

0 תגובות על כשהתותחים רועמים, המוזות מתפכחות

  1. יעל הגיב:

    מאיפה אתה וכותבים דומים לך מביאים את הגישה שאם לאדם יש דעה מסויימת על אירוע מסויים, זה אומר שהוא צריך לחשוב על כל אירוע בדיוק לפי אותה התבנית עד קץ הימים?

    אז רוב השמאל (המתון, לפחות) חושב עכשיו שהמלחמה הנוכחית מוצדקת. זה לא קשור ל"התפכחות", זה לא אומר שאותו שמאל מכה על חטא על כך שבאירועים קודמים – שבהם הנסיבות היו שונות – הוא חשב אחרת, זה לא אומר שמעכשיו הוא יחשוב ככה על כל מלחמה ואירוע שיקרה, זה לא אומר שהוא הפך מעכשיו והלאה לימין וזה שיש קונסנזוס כרגע לא אומר שאתה וחבריך צריכים לנוח בזחיחות על זרי הדפנה של "אה, אז התפכחתם סוף סוף" או "הא, אמרנו לכם". כל מלחמה לגופה וכל מצב פוליטי ובטחוני לגופו. הציבור לא מתפכח ולא מסתמא, הוא פשוט משנה את דעתו בהתאם למצב – וטוב שכך.

  2. אורי הגיב:

    לו רק קראת את מאמרי מבלי להגיב מיד עם קריאת הפתיח המפנה כאן, היית מוותרת על תגובתך המיותרת.

    להלן מקבץ של קטעים מתוך המאמר העונים על קבילותיך:

    נראה כי הדיון הפנימי המתקיים עכשיו בקרב מי שמכונים "מחנה השלום" הוא מורכב ועתיר בניואנסים. מעל הכול מרחפת ההכרה ש"מחנה השלום" בצרות. ירי הקסאמים אחרי ביצוע "תכנית ההתנתקות" מחבל עזה ומתקפת החיזבאללה אחרי שישראל כבר נסוגה מלבנון לגבול בינלאומי מוכר – מערערים את הבטחת השמאל שהתכנסות לגבולות מוסכמים תביא את השלום.

    לכן גם פרופ' קלדרון סבור שמחנה השלום הישראלי "צריך להגדיר בבהירות ובצלילות את המלחמה בצפון כמלחמה צודקת. מי שלא מבחין במלחמה צודקת, לא יזכה לאוזן שומעת כאשר יבחין במלחמה לא-צודקת".

    הסופר עמוס עוז, מבכירי ההוגים של השמאל הישראלי ומנתבי דרכו הפוליטית-החברתית, יצא ב"לוס אנג'לס טיימס" (19 ביולי 2006) להסביר לעולם מדוע הפעם צריך דווקא להביס את החיזבאללה. עוז כותב שבניגוד לעבר, בו תנועת השלום הישראלית ביקרה את הפעולות המבצעיות של צה"ל, הפעם ישראל אינה פולשת ללבנון, אלא נוקטת בפעולה של הגנה עצמית בפני הפגזות יומיומיות של החיזבאללה על ערי וישובי צפון המדינה.

    "השמאל, מרוב תשוקה למצוא חן בעיני האירופים, איבד כל אמת מידה מוסרית, שלא לדבר על כל אמת מידה פטריוטית מינימלית" – אמר השבוע פרופ' גרשון שקד.

    בראיון ל"ידיעות אחרונות" סובול מדמה את ההרגשה שלו ל"כאב של התפכחות". כמי שהשתייך למחנה שדגל בנסיגה מלבנון, "מתוך הנחה שברגע שנחזור לגבול הבינלאומי לא תהיה יותר לצד השני עילה לתקוף אותנו, התבדיתי", מודה ומתוודה סובול. "גיליתי שהדעות שלי היו מבוססות פעמים רבות על משאלות חסודות, משאלות לבי. המציאות טפחה על פניי ואני מקווה שהיא טפחה גם על פניהם של רבים מעמיתיי למחנה השמאל. אם היינו ממשיכים עוד קצת לנמנם, האסון היה גדול בהרבה. (…) כשמול עינינו הוקם בסיס איראני, היינו מוצאים את עצמנו בעתיד הקרוב תחת איום השמדה של ריכוזי אוכלוסייה גדולים בנשק לא קונבנציונלי".

    הייתי ממליץ לך להבא לקרוא את המאמר, בטרם את מגיבה עליו. אני גם לא יודע למי בדיוק את משייכת אותי עם "כל האחרים שכותבים כך", כי אני ממש, אבל ממש לא דומה לאף אחד אחר בעולם.

  3. moon הגיב:

    אתה ממש אבל ממש דומה לעוד המון מתלהמים מהימין.

    מה אתה מנסה לאמר בעצם?

    רק ברור ושפוי שבתוך השמאל מתנהל דיון אמיתי וכן. אין זה אומר מאום על העובדה שהשמאל השפוי עדיין מאמין בשלום תמורת שטחים.

    את ראשי הנחש יש להשמיד בכל האמצעים פיזיים בשטח! ובעזרת הסכמים מדיניים.

  4. רובי הגיב:

    לומר את עמדותיו לא צריך להביא ציטוטים
    ומובאות מטעם אנשי רוח שבעצמם מבולבלים
    ולא יודעים איך לאכול את מה שבישלו
    ואין להם שום דעה מרתקת , מוחצת או מלמדת.
    תכתוב את שלך במקום להביא מובאות
    אתה מביך.

  5. לאה הגיב:

    שמחה כל כך לקרוא את דבריך. אני כתבתי את הדברים בבלוגי ביני לבין עצמי.
    אבל מאושרת להיתלות באילנות גבוהים

  6. יעל הגיב:

    אלא אם כן רצונך לקפוץ ולהיתלות במילה "התפכחות" של סובול כדי להגדיר בה את מצבו של גו השמאל כולו.

    כל המובאות האחרות שאתה מביא וסבור משום-מה שמוכיחות משהו, רק מוכיחות את צדקתי. דוגמאות לסבר את אוזנך: עמוס עוז, למשל, דיבר על התייחסות נקודתית של המקרה הזה להבדיל ממקרים אחרים, לא על "למידה" או התפכחות כלשהי. פרופ' קלדרון – כנ"ל. וכן הלאה.

    הייתי ממליצה לך להבא להתייחס ברצינות לדברים ולוותר על ההתנשאות ועל ההנחה שבן שיחך פשוט לא הקשיב / לא קרא את דבריך אם הוא חולק עליהם.

    אגב, מצטערת, אבל אתה עדיין נשמע לי מאוד דומה לרבים אחרים. מה לעשות.