שיחה אישית עם המשורר והמתרגם אהרן אמיר על המצב בלבנון

כמי שסייע שנים רבות ללבנונים הנתונים בצרה מתוך סולידריות עם שכנים מאוימים, עוקב כיום המשורר אהרן אמיר בדאגה על הנעשה בלבנון. עם זאת הוא אופטימי: "יש סיכוי לשידוד מערכות חיובי באזור כולו, ומימושו תלוי גם במהלכים שלנו"

 

אהרן אמיר (התמונה באדיבותו)

 

ביוני 1982, כשבועיים לאחר ראשיתו של "מבצע שלום הגליל", הגיע אהרן אמיר בשם גוף קטן ובלתי-תלוי שנקרא "הוועד הציבורי הישראלי לעזרת לבנון" אל יעקב מרידור, שהופקד אז, בממשלתו השנייה של מנחם בגין, על הצד האזרחי של המבצע, הן בדרומה של לבנון והן בצפונה של ישראל. "ביקשנו לעמוד על זווית הראייה שלו לגבי המתרחש בחברה הלבנונית פנימה, שבה התעתדנו לפעול", מספר אמיר בראיון מיוחד לאומדיה. "אגב שיחה שמענו מפי השר על קבלן מקומי שאותו פגש בצידון וברשותו מערך של ציוד לעבודות עפר העולה, כמדומה, על כל מה שמצוי ברשותה של חברה כ'סולל בונה' שלנו". אותו קבלן, הוסיף מרידור, הוא יליד צידון שעשה עושר בסעודיה, ושמו רפיק חרירי.

בחודשים שלאחר מכן, עד תחילת 1983, במסגרת פעילותו של הוועד הנזכר, הרבה אמיר לשהות ולסייר בלבנון, וקשר קשרים עם ארגונים נוצרים, כמו גם עם פעילים סונים, שיעים ודרוזים. אגב כך, פגש לא מעט אנשי מפתח ישראלים, מפיהם שמע שוב ושוב על שירותיו המעולים של חרירי בשיתוף עם הממשל הצבאי הישראלי בצידון.

אמיר מספר איך בראשית ספטמבר אותה שנה, לאחר שהושלכו 'אבו-עמאר' ואנשיו מבירת לבנון והיקף ההרס והעזובה במערב ביירות נגלה לעין כל – הפתיע חרירי בהתחייבותו הפומבית להשקיע 10 מיליון דולר (המימון עצמו היה סעודי, ככל הנראה) בניקוי בסיסי אך יסודי של העיר, כדי שעד סוף החודש תוכשר העיר למלא שוב את תפקידה. הציוד הכבד שהיה ברשותו אכן עשה את שלו, יחד עם חוכמת התכנון וכישרון המעשה שלו. חרירי עמד בדיבורו.

מקץ חודשים אחדים כבר היה המוסלמי הסוני הזה, אותו קבלן של עבודות עפר ואיש אמונה של משפחת המלוכה הסעודית, דמות מרכזית בחיים הכלכליים והפוליטיים של ארצו. לא ארכו הימים ונעשה ראש ממשלתה הנבחר של לבנון, ובו בזמן גם ראש וראשון למשקיעים בשיקומה המפליא של ביירות, וזאת בדרגות שונות של שיתוף אינטרסים עם רבי הממשל הסורי, ויש אומרים גם עם סדאם חוסיין. מכל מקום, כאיש חזון ויוזמה בעידן של גלובליזציה חרירי השכיל להלהיב את דמיון 'הקהילייה הבינלאומית'.

כזכור היטב לרובנו, על רקע של "אי-הבנה" קשה עם שועלי הבעת' בדמשק, ועם גרוריהם בדרגים בכירים של הממשל הלבנוני, נרצח רפיק חרירי לפני שנה ומעלה, יחד עם כעשרים מלווים ושומרי ראש. "בזאת ניתן האות ל'אביב של ביירות' ", מספר אמיר, שבסיוען של מדינות המערב הביא עד מהרה לפינוי הצבא הסורי מלבנון – ובמידה לא מבוטלת, אם כי גם רצופה 'סיכולים ממוקדים' נוסח דמשק, לחידוש ריבונותה של לבנון".

בבחירות לפרלמנט, שנערכו כעבור זמן קצר, התייצב, כגילומה של מסורת לבנונית ותיקה, בנו בכורו של הנרצח, שהופקד גם על ניהול עסקיו, בראש המפלגה שהצליחה להכניס נציגות חזקה לבית המחוקקים החדש. "מקבילו ושותפו בלוחמנות אנטי-סורית הוא המנהיג הדרוזי, וליד ג'ומבלאט, שאת אביו וקודמו במנהיגות חיסלו הסורים עוד בשלהי שנות ה-70 של המאה שעברה", מוסיף אמיר.

אמיר מספר כיצד בימים אלה, משנחלצה ישראל להיפרע סוף-סוף מחיילי חיזבאללה וחוללה אגב כך את המשבר החמור ביותר בפוליטיקה ובכלכלה של לבנון מזה עשור וחצי, מיהר חרירי הצעיר לריאד. "כך, בלי ספק, ודאי היה פועל אביו בנסיבות דומות. ואכן, ככל הנראה השיג שם גיבוי מרחיק לכת לעמידה תקיפה מול הגרילה השיעית (כמו גם מול האיום האיראני-הסורי) ולהשלמה בפועל עם מה שקרוי 'התוקפנות הישראלית בלבנון'."

 

בשמה של סולידריות

המשורר והסופר אהרן אמיר, נחשב לא רק לאחד המתרגמים הפוריים ביותר לעברית וחתן פרס ישראל ל-2003, אלא גם למי שהיה ממייסדי "הוועד הציבורי הישראלי לעזרת לבנון". עם המייסדים נמנו אז המשורר חיים גורי, העיתונאי גבריאל צפרוני, הכלכלנים משה זנבר וחיים דובשני, ומספר פעילים ואנשי ציבור נוצרים (מארונים, יוונים-קתולים ויוונים-אורתודוקסים) כמו גם מוסלמים ודרוזים. היו"ר הנבחר היה המנוח אליאס מטר, איש עסקים ועסקן חיפאי יווני-קתולי.

הוועד הוקם בקיץ 1976, "לא בלי עזרתו הפעילה של יורם כץ", מספר אמיר, "שבזמנו ייצג בצפון הארץ את היועץ לענייני ערבים במשרד ראש הממשלה, ובדיעבד אף בתמיכתו של שמעון פרס, שר הביטחון בממשלתו הראשונה של יצחק רבין". כעבור מספר שנים, אמיר ערך את הקובץ "לבנון: ארץ, עם ומלחמה" (תל אביב, 1979). גם כיום, בגיל 83, אמיר אינו שוקט על שמריו ועורך את כתב העת הספרותי הנחשב, "קשת החדשה", שייסד בזמנו וחידש את הופעתו בשנים האחרונות.

אילו מטרות היו לוועד ולאלו הישגים הגעתם?

"מטרות הוועד היו לתת ביטוי מוסרי ומעשי כאחד לאהדה הציבורית ללבנונים בכללותם, בשעת מבחנם הקשה נוכח לחצי הטרור האש"פי מכאן והסכנה הסורית מכאן, ובמיוחד ליישובים שמעבר לגבולה הצפוני של ישראל שעמדו בפני סכנה קיומית ממש. כשאני לעצמי, ראיתי חשיבות בעצם התגייסותם של ישראלים לסייע לאנשים הנתונים בצרה – לא רק בשמה של 'ערבות הדדית יהודית', כמורגל בארץ, אלא בשמה של סולידריות עם שכנים הצפויים לאיום ולרדיפות, שאינם רוצים להיכנע למבקשי נפשם והם משוועים לעזרתנו. התברר, אגב, שלמחרת היום שבו נועדנו בחיפה לפגישת יסוד ראשונה הוכרז על פתיחת 'הגדר הטובה' סמוך למטולה.

"הישגינו התבטאו בגיוס דעת קהל, במתן עידוד לפעולתם של גורמים רשמיים בכיוון הרצוי, בהשגת עזרה חומרית לתושבי דרום לבנון ממקורות פרטיים בארץ ובחו"ל, בהשתדלות בחוגים נוצריים ואחרים בחו"ל למען הנצורים לאורך 'רצועת הביטחון', במפגשים משותפים ובניצני התארגנות משותפת בנושאים רלוונטיים (בפרט בימי 'מבצע ליטאני' ב-1978)".

הפעילות של הוועד זכתה לתנופה בלתי-צפויה משעה שנכנס צה"ל ללבנון ב-1982: "מאז והלאה שקדנו לפתח מערכת קשרים בין גורמים פוליטיים, ציבוריים, חברתיים ומשקיים בישראל ובלבנון – הן במרחב ביירות, הן בדרום השיעי ובצפון המארוני – כמו גם בחוגי מוסלמים-סונים ודרוזים. אגב כך גם העמקנו את היכרותנו עם חוגים מעצבים בציבוריות הלבנונית".

אמיר מספר גם על תחושות של סיפוק מהפעילות הסולידרית: "בתקופת הזמן עד לראשית 1983 ידענו רגעים של סיפוק, הצלחה, ואפילו התרוממות-רוח, ופעילותנו זכתה להכרה ולהערכה הן בקרב לבנונים בעלי השפעה והן בממסד הפוליטי והצבאי הישראלי. הישג חשוב במיוחד ראינו בהקמת גרעין ל'אגודה לבנונית-ישראלית לידידות ולפיתוח', שהתבססה בעיקר על חברים במרחב ביירות. בחוגים רחבים בלבנון, ראו בנו גשר נחשב לכינון קשרים הדדיים וליוזמות משותפות בתחומים שונים".

איך להערכתך תופסים הלבנונים את המלחמה שהביאו עליהם כעת השיעים מחזבאללה?

"עד לפרוץ המלחמה הנוכחית, השלימו רוב הלבנונים עם תפקידה של חזבאללה בחיי ארצם – ביחסי הכוחות הפנימיים ובמישור הבין-ערבי, כמו גם בעמידתם הכוחנית כ'מגיני גבולה הדרומי של ארצם' – מי מרצון ומי מהעדר ברירה כביכול. אין לשכוח שחזבאללה היא הגורם הדומיננטי בהנהגתה של עדת השיעים בלבנון, עדה שהיא כיום הגדולה ביותר מספרית (40%) והחזקה ביותר צבאית, הודות לחזבאללה ולתמיכה המאסיבית של העורף השיעי-האיראני – מימון בעשרות מיליוני דולרים בשנה, אספקת ציוד צבאי ואימונים, נוסף למטרייה פוליטית ושיתוף פעולה בתכנון משימות וביצוען, הן בארץ והן מחוצה לה – ואין בני עדות אחרות יכולים להתעלם מכך".

 

שינוי מרחיק לכת, לטובה או לרעה

אמיר מספר ש"המפלגה גם השכילה להציג עצמה כמבטאת אינטרסים כלל-לבנוניים בסיסיים (כולל כביכול ההגנה מפני ישראל, או אף הרתעתה). מובן שאירועי מאי 2000 רק האדירו את הרושם הזה בציבור הכללי, מה עוד שלאחר רצח רפיק חרירי אשתקד, נזהר הארגון שלא להבליט את התנגדותו להסתלקותם הרשמית של הסורים מהארץ, אם גם לא הרשה לעצמו להיות שותף לאופוריה של רוב הלבנונים בימי 'האביב של ביירות' אשתקד. מה שלא עשו הדימויים החיוביים והתעמולה המחוכמת עושה השוחד לסוגיו, או אף הפחד.

"שליטה אפקטיבית זו בדעת הקהל מתערערת בלי ספק נוכח החורבן שהמיט הארגון על האוכלוסייה כולה, אם מחמת טעות בחישוב מהלכים ואם מתוך פחזות שבשיכרון הכוח. תהליך זה פועל ודאי גם בתוך העדה עצמה, במיוחד בדרום. מצד שני, ערעור זה מתאזן, מן הסתם, על ידי מידה של הערצה ל'הישגי' ההרעשות על ערי ישראל ובד-בבד, התפעלות מן הנחישות והגבורה שמגלים לוחמי חזבאללה לפי שעה, וכן על ידי רגשות צפויים של שנאה וחמת-ייאוש בציבור הלבנוני כולו, לכל עדותיו, עקב ההפצצות הישראליות השיטתיות".

אמיר מבקש לשים את הדגש על המלים "לפי שעה". המאזן הצבאי והמהלכים המדיניים בזירות השונות מבית ומחוץ בשבועות הקרובים, עשויים לדעתו לחולל שינוי מרחיק לכת בתמונה המתוארת כאן, הן לטובה והן לרעה.

והאם להערכתך מבינים הנוצרים או שאר העדות הלא-שיעיות שישראל נלחמת למעשה גם עבורן?

"לעניות דעתי, דווקא חלקים ניכרים מן העדה השיעית, בפרט מיושבי הדרום, עשויים יהיו בקרוב להבין את שיתוף האינטרסים ואפילו את שותפות הגורל שבינם לבינינו. בעילית של לבנון הנוצרית יש ודאי גם עכשיו נכונות לראייה מציאותית של המצב, אך כנגד זה יש גם מערכת כבדת משקל של אינטרסים כלכליים העלולה לצנן את הנכונות העקרונית ליחסים קרובים עם ישראל".

מהו מקומה הגיאופוליטי של לבנון במזרח התיכון? ואיך המגוון הדמוגרפי של אוכלוסייתה משפיע על האזור?

"מפת 'לבנון הגדול', כפי שהתווּה המנצחים אחרי מפלת תורכיה העותומאנית בתום מלחמת העולם הראשונה, תופסת עדיין את אותם 10,453 הקילומטרים הרבועים שעליהם גאוותם הלמודה של דרדקי המדינה הלבנונית. אכן, לא לחינם יצאו מוניטין לחמדות טבעה של הארץ ונופיה, ובדין גם רשאית הארץ להשתבח בתפקיד שמילאו ערי האי והחוף שלה מאז ומקדם בעיצוב קורותיו ותרבותו של אגן הים התיכון. אולם דומה כי יותר מכל רשאית היא להתברך באיכותם של יושביה ובתרומה המובהקת שתרמו, הן בסביבת גידולם במולדת, הן בסביבתם הקרובה והן במדינות זרות, סמוכות או רחוקות, שאל חופיהן עקרו-היגרו מאימת כובש ומציק או בחיפוש אחר 'גיזת זהב' זו או אחרת."

מהי תרומתם הברוכה של הלבנונים לסביבתם ולמדינות הסמוכות להם?

"מאז המחצית הראשונה למאה ה-19 פועלים הלבנונים (לעדותיהם) כסוכני קידום ראשונים במעלה בחיי הכלכלה, התרבות והחברה של העולם הערבי-המוסלמי שסביבם. באקדמיה כבאידיאולוגיה, בבנקאות כברפואה, בתיירות כבבלשנות, ברפואה כבעיתונות, ביזמות כבחדשנות – משמשים הם בפועל זרזי התמערבות ומודרניזציה לא רק בארצם פנימה אלא בכל המרחב שבין דובאי למערב-אפריקה או בין קרן-אפריקה לסעודיה – שלא לדבר על התערותם המזהירה כמהגרים בארצות אמריקה הצפונית, הדרומית והתיכונה, באוסטרליה ובמספר בירות אירופיות. המדובר הוא על-הרוב בלבנונים נוצרים, אך בהחלט לא בהם בלבד."

"כך למשל הגיעו בימי קדם בניה ה'פניקים' בספינותיהם עד חופי אנגליה ופילסו להם במים עזים נתיבות לאוקיינוס ההודי או האטלנטי; היו אפילו חוקרים שדימו למצוא את עקבותיהם בחופי מערב אפריקה ומזרח ברזיל. כך גם הפליאו יוצאיה לעשות במאה ה-19, בצל משטר-חסות בריטי, בבניית תשתית לתרבותה של מצרים המודרנית. שלא לדבר, מצד אחד, על עליזה מלכת צור, שבראשית האלף הראשון לפני הספירה הפליגה עם עושי-דברה אל ה'מגרב' של ימינו ויסדה שם את קיסרות קרת-חדשת, היא קרתגו. ומצד שני, על איש כקרלוס ע'וסן, דור שלישי ללבנונים-אמריקאים, מכוכבי עולם העסקים בימינו, המחלק את עיתותיו בין טוקיו לפאריז כמנכ"ל-על של שתי חברות ענק לייצור מכוניות: 'טויוטה' היפאנית ו'רנו' הצרפתית".

אתה מוצא הבדל משמעותי בין האוכלוסייה הלבנונית לאוכלוסיות מדינות ערב אחרות?

"אף אם מזה קרוב למאה שנה נוהגים שכניה ו/או חומדיה של לבנון לצרור את יושביה בצרור אחד עם עמי הערבים לארצותיהם – מי בתום לב ומי בכוונת מכוון, מי מקוצר המשיג ומי מקוצר הראות – הרי ייחוד הרכבם האתני, הדמוגרפי והתרבותי טובע בהם בעיקרו של דבר, חרף הגיוון העדתי-ה'פסיפסי' המהולל, את חותם ייחודם כלבנונים.

"אבל מקום שאתה מוצא את שבחם של הלבנונים כאנשים ברוכי כישרונות, תושייה ויזמות, בעלי אינטליגנציה טבעית גבוהה, מהירי תפיסה ונבוני-מעש, וכאינדיבידואליסטים מובהקים – שם אתה מוצא גם את נטייתם הבסיסית לסלוד מפעולת צוות מתמשכת 'שלא על מנת לקבל פרס', כל שכן אם היא תובעת הזדהות החורגת מגדר קבוצת-התייחסות 'חובקת' כגון משפחה, מצומצמת או מורחבת, או כת, ולכל היותר עדה דתית; ואם תרצו: מיליציה חמולתית, על גבול המאפיה, או מיליציה עדתית, שאף היא אינה נטולה סממנים מאפיוזיים".

 

אם רק נתגבר על ה"אאוטיזם" התקשורתי שלנו

האם ניתן לישראל למצוא בני ברית גם בקרב השיעים?

"ב-1982 היו השיעים בדרום לבנון הנהנים העיקריים מכניסת צה"ל ללבנון ומחיסול ה"דוכסות" הלבנונית של יאסר ערפאת וחייליו, שעד אז ירדה לחייהם משך שנים. אולי מחמת קוצר-המשיג והלחצים השוטפים לא השכילה ההנהגה הישראלית של הימים ההם לעמוד על חשיבות הפוטנציאל הטמון בטיפוחם של יחסים הדוקים עם הדרום השיעי. (אגב, בשורות צד"ל היו כ-20% מן הכוחות שיעים, ולא מעטים מהם גילו הזדהות ומסירות למופת).

"חילופי נאמנות הם כמעט חוק חיים בסביבה האנושית שלנו, ולכן בהחלט אין להוציא מכלל אפשרות שאם נתווה לעצמנו מדיניות נכונה והתנהגות הולמת – ואם נתגבר על ה"אאוטיזם" התקשורתי שלנו – נמצא גם נמצא לנו בעלי ברית מועילים בציבור השיעי. למותר הוא לומר שכל זה תלוי בראש וראשונה בהבסת האיום החזבללאי".

דומה כי ישנה תמימות דעים מסוימת על המצב, בין אהרן אמיר לידידו המשורר חיים גורי, שהיה יחד עמו בין מייסדי "הוועד הציבורי הישראלי לעזרת לבנון". גורי מאמין שישראל חזקה די הצורך להגן על עצמה, וש"רוב הישראלים רוצים שלום עם הפלשתינאים, עם ארצות ערב ועם לבנון, שיכולה להיות שכנה נפלאה שלנו עוד מימי חירם ושלמה. גם ישראל עייפה ממוות וגם רבים מהשכנים מסביב. לבי נשבר לראות את סבלם של חפים מפשע שבתיהם נהרסים ונשרפים בישראל ובלבנון, אבל הפעם נכפתה עלינו המלחמה אחרי שורה ארוכה של פרובוקציות שנמשכו מאז שישראל יצאה מלבנון. אני מעודד מכך שחלק גדול מהעולם הערבי מגנה את מעשיו של נסראללה, ואני מקווה שמתוך המשבר הנורא הזה יבקיעו הדמיון והנכונות להגיע להסדר שלום שימלא את מקום האלימות ושפך הדמים" (הארץ, "תרבות וספרות", 20.7.06).

 

הבריחה, הבגידה והביזיון

בינואר 2001, מיד לאחר יום היציאה "המבוהלת והמבישה" של צה"ל מרצועת הביטחון של ישראל בדרום לבנון, אהרן אמיר הגה, יזם וערך את הוצאת "הספר השחור: דרום לבנון – הבריחה, הבגידה והביזיון". כזכור, היציאה של ישראל מדרום לבנון באה בצמוד לפירוקו והפקרתו של צבא-דרום-לבנון (צד"ל), בפקודתו של אהוד ברק, ראש הממשלה ושר הביטחון אז. "הספקנו להוציא את הספר בתחילת ינואר 2001, ממש ערב הבחירות המזורזות לכנסת, שבהן שילמו ברק וסיעתו, במידה מסוימת, את מחיר המהלך המזהיר שלו".

בהכנת הספר הסתייע אמיר בחבר ישראלי הנשוי ללבנונית בת הדרום, שטרח לגבות עדויות מלוחמי צד"ל ותיקים יותר ופחות, כמו גם מקצינים ישראלים שמילאו תפקידים מרכזיים בהקמת צד"ל ובעבודה המשותפת עם אנשיו, בין היתר בניהול החיים האזרחיים ברצועת הביטחון. אמיר כלל בספר גם רשימה שמית לא-שלמה של מאות חללי צד"ל שנפלו במשך כרבע המאה בהגנה הן על יישוביהם והן על גבולה הצפוני של ישראל, וכן מסמך מקיף ומאלף של העתירה שהוגשה לבג"ץ בעניין מעמדם וזכויותיהם של ותיקי צד"ל הנמצאים על אדמת ישראל.

האם להערכתך יש לישראל כוונה לחזור שוב על הטראומה הפתוחה והמדממת של סיפור לבנון?

"אין להעלות על הדעת שמדינה כלשהי תבקש ביודעין 'לחזור שוב על טראומה פתוחה ומדממת' כלשהי. לא זה הדבר העומד על הפרק, אלא סילוקו של סיוט המהלך אימים על כל צפון הארץ וכופה משבר בטחוני, כלכלי ומוראלי על שליש מאוכלוסי המדינה. מה עוד שמחולל הסיוט הוא גוף הסר למשמעת הרפובליקה האסלאמית של איראן ודוגל בהכחדת 'הישות הציונית' כאידיאל, כמשאת נפש, וכיסוד מוסד של אידיאולוגיה בלתי-מתפשרת".

ומה לדעתך ישראל צריכה לעשות לפתרון המצב שנכפה עליה?

"למרבה הצער, ישראל צריכה לעשות מה שהיא נערכת, ככל הנראה, לעשותו: לעקור את הגידול הממאיר – שמאז מאי 2000 קנה לו שביתה בגבולנו, על דעתה של ההנהגה הישראלית הנבחרת ובאישורה דה-פאקטו – או לפחות לנטרל אותו ולהביאו לידי פשיטת רגל, במהירות האפשרית ובכל אמצעי הלוחמה הקונוונציונאלית".

אתה רואה את אלומת האור בקצה המנהרה? והאם להערכתך יש לה בכלל סוף טוב?

" 'אלומת האור' נמצאת כל הזמן 'בקצה המנהרה', וה'מנהרה' כשלעצמה אינה ארוכה כל כך דווקא. 'סוף טוב' מבחינת ביטחונם של מדינת ישראל ויושביה אינו דבר שצריך להוציאו מכלל חשבון, הגם שאין הוא תלוי רק בצעדי ההנהגה המדינית והצבאית של ישראל ובכושר המעשה שלה. על כל פנים, נראה לי כי מבחינתנו אנו יש סיכוי לשידוד מערכות חיובי באזור כולו. מימושו של סיכוי זה, לכשיסתמן, יהיה תלוי לא במעט במהלכינו שלנו".

זהו הצפי והתקווה שלך מהצד הישראלי, אך מהן ציפיותיך מהצד השני של המתרס שכה מוכר לך, הצד הלבנוני?

"אין לי ספק שבמשבר הנוכחי, שנפל עליהם כרעם ביום בהיר, יגלו הלבנונים כיחידים את מיטב סגולותיהם האישיות, לרבות תושייה, כוח סבל, ואפילו חוש הומור. אבל ספק רב אם יאזרו כוח להתגבר על הפיצול והבדלנות, שהם כביכול ממהותה של הנשמה הלבנונית. פיצול ובדלנות שחיזבאללה, ככוח לוחם וכתנועה, הוא גילומם הקיצוני והקנאי ביותר".

 

פורסם לראשונה באתר "אומדיה"

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה שיחה אישית. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

0 תגובות על שיחה אישית עם המשורר והמתרגם אהרן אמיר על המצב בלבנון

  1. אילן שיינפלד הגיב:

    אהרן אמיר הוא אדם משכמו ומעלה, וזכותו עומדת לו בתחומים רבים, אם בתחום המדיני ואם בתחום הספרות. אמיר פתח את תנופת התרגום של ספרות ערבית ולבנונית לעברית בכתב העת "קשת", ואף העלה דור שלם של סופרים ויוצרים עבריים אל מרכז המפה הספרותית עוד בשנות החמישים.
    תמיכתו במהלכי המלחמה אין לה שיעור. ולך, אורי, יישר כוח על ההברקה הזאת, לפנות לאהרן אמיר ולראיינו.

  2. גלעד הגיב:

    תודה רבה על הראיון עם האיש המופלא הזה

    מתי יוענק פרס ישראל לאיש אהרן אמיר?

    מוקיר ומעריך את פועלו למען התרבות הישראלית והחיים במרחב המזרח תיכוני. מי יתננו וימשיך לתרום עוד שנים ארובות.

  3. אורי הגיב:

    לאהרן אמיר כבר הוענק פרס ישראל לא מזמן: בשנת תשס"ג (2003). הפרס הוענק עבור תרומתו לתרגום ולתרבות העברית בארץ:

    http://cms.education.gov.il/EducationCMS/Units/PrasIsrael/Tashsag/AharonAmir/

  4. גלעד הגיב:

    כמי שחי בצד השני של העולם אני בוודאות לא מעודכן…התרגומים של אהרן אמיר תופסים חלק נכבד מארון הספרים שלי, אינספור פעמים הודיתי לו ביני לבין עצמי, הגיע הזמן להודות לו – אז אם אתה קורא, אהרן – תודה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s