מוסר ומידתיות במלחמה בטרור

לצד קבלת השכול של מלחמת לבנון השנייה, שבות ועולות שאלות מוסריות על מידתיות המלחמה בטרור. אך הפרשנות הניתנת לדרישת המידתיות – לפיה אסורה כל פעולה צבאית שיש בה פוטנציאל לפגיעה באזרחים – מנותקת מהמציאות. מאמר ראשון בסדרה

 

 

איש דת אירופי נשאל פעם במה היה בוחר אילו ידע שלחץ פיזי מתון יציל חיי קורבנות חפים מפשע, השיב שהיה מעדיף להתאבד מאשר לבחור. מאוד נוח לומר כך כאשר חרב הדילמה אינה מונחת על צווארך ונחמד להיות אידיוט מוסרי מרחוק.

אך מי מאיתנו אוהב לחשוב איך היה נוהג מול דילמה מוסרית קשה שאינה עומדת על הפרק? ניקח למשל, דוגמא אחרת: מה היית עושה אילו נמצאת בבאר צרה ועמוקה וראית אדם אחד נופל עליך? פילוסופים שלא נרתעו מלהתחבט בדילמה המוסרית, סברו כי למי שנמצא בבאר מותר לזוז הצידה אם אין לו דרך אחרת להציל את עצמו, גם אם התוצאה עבור הזולת עלולה להיות מוות. לצורך זה אין משמעות לשאלה האם הזולת נפל עליו במזיד, מעד או הושלך על ידי אדם שלישי. זאת משום ש"אין מצפים מאדם להתייחס לחיי זולתו בדיוק כשם שהוא מתייחס לחייו שלו", כפי שמסביר פרופ' דוד נבון מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה וחתן פרס ישראל. "שום קוד אתי לא יצלח, אלא אם יכיר שבענייני קיום אדם קרוב אצל עצמו. לכן אין האתיקה דורשת הקרבה ומסתפקת בהצבת סייגים לפעולותיו של אדם המגן על עצמו" ("בין אתיקה ליפי נפש", ידיעות אחרונות, 10.8.06).

 

המתגוננת כתוקפנית

גם ד"ר צבי טמיר השכיל בדיני הגנה עצמית; את הדוקטורט שלו כתב על "הגנה עצמית אקסטרה משפטית". "לפי כללי המשפט הבינלאומי", הוא מסביר בראיון לעו"ד משה גורלי ב"מעריב", "הגנה עצמית החורגת מפרופורציה, עשויה להפוך את המתגוננת לתוקפנית בעצמה. גישה זו, שאינה מכירה במצבי ביניים שבין הגנה עצמית לתוקפנות וצובעת הכול בצבעי שחור-לבן, אינה נראית לי נכונה.

"המידתיות נבחנת גם בעילה של התגובה וגם בעוצמתה. ובמלחמה עם החיזבאללה, התגובה הישראלית איננה רק לחטיפת החיילים או לירי הקטיושות. צריך לבחון אותה כתגובה לכוונת החיזבאללה לחסל את ישראל פיזית. כוונה זו מוכוונת וממומנת בידי איראן ונתמכת בידי סוריה. בתנאים אלה, אין להגביל את התגובה הישראלית במבחני מידתיות שאינם רלוונטיים. גם אירוע מצער, כמו בכפר קנא, לא הופך את ישראל ממתגונן לתוקפן, כמובן אם מילאה את חובתה להזהיר את האוכלוסייה האזרחית לפני שתקפה את החיזבאללה."

עיקרון המידתיות הוא חלק מ"דוקטרינת וובסטר" – על שם מזכיר המדינה האמריקני דניאל וובסטר, שכונן את העיקרון על רקע סכסוך שולי בין ארצות הברית לאנגליה בשנות הארבעים של המאה ה-19. אלא ש"הלחימה שישראל מעורבת בה מול החיזבאללה היום שונה לחלוטין", אומר ד"ר טמיר. האם הוא סבור שישראל הפרה בתגובתה את עיקרון המידתיות? "אין תגובה שחורגת ממידתיות מול איום ג'נוסייד-פוליטיסייד (השמדת עם, השמדת מדינה – א"פ)", טוען ד"ר טמיר.

 

לחימה בין מדינות מול לחימה נגד טרוריסטים

ובאמת, כיצד ניתן לפגוע באופן "מידתי" בטרוריסטים המסתתרים בתוך אוכלוסייה אזרחית, הנותנת להם מחסה? איך מבצעים סיכול "מידתי" נגד משגרי טילים, המצויים בבתים פרטיים? – אלה הן שאלות מוסר שהמשפט הבינלאומי של האו"ם אינו נותן עליהן תשובות המניחות את הדעת. "המשפט הבינלאומי ההומניטרי מתמקד בדיני הלחימה שבין מדינות, להבדיל מלחימה נגד טרוריסטים, המסתתרים בקרב אזרחים", כותב דוקטורנט למשפטים ליאב אורגד, "ואין בו דין אופרטיבי מיוחד ללחימה בארגוני טרור" (מעריב, 2.8.06). לכן גם ישנו קושי ליישם את דרישת המידתיות, המתאימה למצב מלחמה בין מדינות הנלחמות בשטח מוגדר, גם כלפי מאבק בטרור.

הדין הבינלאומי מכיר, במסגרת הזכות להגנה עצמית, באפשרות שאוכלוסייה אזרחית תיפגע במלחמה. זוהי תוצאה בלתי נמנעת של לחימה. זה טיבם של דיני המלחמה שהם כמו המלחמה עצמה – אכזריים וקשים. הפרשנות הניתנת כיום לדרישת המידתיות במלחמה – לפיה אסורה כל פעולה צבאית שיש בה פוטנציאל לפגיעה באזרחים – מנותקת לחלוטין מהמציאות. "נוכחותה של אוכלוסייה אזרחית בשטח שבו ישנן מטרות לגיטימיות לתקיפה, אינה מקנה חסינות למטרה", מסביר אורגד. "אחרת תיווצר מלחמה חד-צדדית, בה לצד אחד יש חסינות מלאה".

זאת ועוד, עיקרון יסוד בדין הבינלאומי הוא הדדיות. האם אלפי הטילים ששוגרו לישראל הינם "מידתיים"? הראוי ליישם מידתיות קפדנית כלפי אויב "בלתי מידתי"? מכאן ברור לאורגד ש"רמת יישום המידתיות אמורה להיקבע גם לפי התנהגות הצד הלוחם מנגד".

 

משת"פ של הרשע

כמוהו סבור גם הפרופ' שלום רוזנברג, מהחוגים למחשבת ישראל ולפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים. רוזנברג מצביע על שתי תופעות אבסורדיות: האחת קשורה לעצם הפגיעה באזרחים. "עלינו להבחין בין שני סוגי פגיעה, בין השימוש בהרג אזרחים כדי לקדם את מטרות המלחמה, לבין פגיעה שהיא תוצאה צדדית של פעולה בעלות מטרות אחרות, אסטרטגיות או טקטיות. זאת מהותה של מלחמה שאינה מתרחשת בצורה סטרילית, כתחרות במונדיאל או כאולימפיאדה, כשהתוצאה נקבעת על ידי שופטים ניטרליים, לכאורה. הכרזה כי פעולות ממוקדות בהן נפגעים אזרחים הן פשעי מלחמה גורמת בצורה פרדוקסלית לתוצאה ההפוכה, לשימוש באזרחים כמגנים חיים על ידי מחבלים חסרי מצפון. אדרבה, רק אם נהיה שקולים בגינוי, לא יהיה כדאי למחבלים להסתתר מאחורי האזרחים, ופחות אזרחים ייפגעו".

האבסורד השני קשור בעיניו ל"עצם קיומם של חוקי המלחמה במצב של חוסר הדדיות. דומה הדבר כאילו אנו מחייבים אבירים להשתמש בחרבות, כאשר למתנגדיהם מתאפשר להשתמש בנשק חם. מלכתחילה מוטל כאן עונש על מי שמחליט להיות מוסרי, ויתרה מכך: המוסר נהפך מתוך כך למשת"פ של הרשע".

כאן כמובן נשאלות השאלות הבאות: כיצד מדינות העולם פותרות את הדילמה הזאת? והאם התרעומת הרבה של המדינות המערביות-הנאורות כלפי צה"ל מוצדקת או לוקה בצביעות? על כל אלה ועוד, במאמר הבא בסדרה.

 

לקריאה נוספת, ראו:

* אין מלחמות מידתיות, מאמר שני בסדרה

* מלחמתו של טוני בלייר בטרור העולמי, מאמרי באומדיה

* המוסר והאבסורד, פרופ' שלום רוזנברג

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה מלחמה בטרור העולמי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

0 תגובות על מוסר ומידתיות במלחמה בטרור

  1. שאול ויסמן הגיב:

    שאלת מוסר המלחמה שוב עולה כאשר נדרש מהלוחם הישראלי לסכן את חייו למען חיי אזרחים של שולחת תוקפנית לפי דיני המלחמה. כתבים, ובעיקר כתבי רשתות זרות, משתמשים במושג "אזרחים חפים מפשע" ולא ב"אזרחים בלתי מעורבים", וכך יוצרים דעת קהל עוינת כלפי מי שדיני המלחמה רואים בו צד מותקף הזכאי להגן על עצמו.

    לגבי התוקפן לא מתקיים המושג "אזרחים חפים מפשע". בעולם המושגים המעוות שוכחים שהצבא הוא הזרוע הארוכה של האזרח. האזרחים הם השולחים את הצבא והצבא הוא רק השליח, ולכן האזרח או נציגיו השולחים את הצבא למלחמה הם אזרחים אחראים לתוקפנות.

    חמורה יותר ההחלטה של מנהיגות דתית ושל קהל מאמינים שמתוך "אמונה צודקת" רואים בפעילות תוקפנית מצוות האל. לגבי קהל מאמינים בתוקפנות, בוודאי לא ניתן לטעון שהם מאמינים חפים, ב"זכות האל" להשמיד ולכלות כליה מוחלטת את האחר – כשיהיה בידיהם נשק גרעיני.

    לעומת זאת, המושג אזרחים בלתי מעורבים דומה לשבוי מלחמה שנכנע ללא נשקו, ואין לפגוע בהם. כך אזרחים שאינם חפים אבל הם בלתי מעורבים – אין לפגוע בהם. זאת הכוונה בפרוטוקול באמנת ז'נווה מ-1949.

    המצב הזוי יותר כאשר לתוקפן לא אכפת כלל להקריב את אזרחיו-שולחיו, והמגן הוא זה שנדרש למעלה מוסרית גבוהה יותר, כשהוא נדרש לשם כך לסכן את חיי חייליו.

    נראה לי כי קיים עיוות בהבנת מוסר המלחמה. נכון שאין לפגוע בכוונת מכוון באזרחים במטרה לפגוע בהם, אבל כשיש בקרב אזרחים לוחמים פעילים המהווים סכנה גם אם לא מיידית – ניתן לפגוע בהם גם בסביבה אזרחית תומכת ולמנוע פגיעה בלוחמים.

    צבא שמפקיר את חיי חייליו כדי להגן על אוכלוסייה אזרחית עוינת של הצד התוקפן, האדיש לגורל אזרחיו, הוא צבא לא מוסרי. אמר הילל הזקן על התורה כולה "ואהבת לרעך כמוך". ענה לו רבי עקיבא "ולא יותר ממך וחייך קודמים".

  2. מאירי הגיב:

    יש כאלה שחושבים שלערבים מותר לירות חופשי על אוכלוסיה אזרחית ולנו אסור כי אנחנו מוסריים.טעות! לכל לוחם חיזבאללה/חמאס/סורי וכו´ יש אמא שהביאה אותו לעולם ואישה שמבשלת לו ומכבסת לו. גם הילדים שלו יגדלו להיות נחשים כמוהו. מי שחושב שאסור להרוג אותם ובשביל זה חיילנו צריכים להיהרג הוא בעל מוסר מעוות וחולני ולא כותב המאמר. בגלל המוסר החולני הזה מבית מדרשו של הבג"צ אנו לא מצליחים במלחמה נגד הפלשתינים וכעת גם נגד החיזבאללה.

  3. אספן מידע הגיב:

    כמה זה קצת פרופורציות

    מאת ארנסטו גאלי דלה לוג´ה

    קוריירה דלה סרה

    שלום צודק וביטחון ישראל – אלה הם שני העקרונות המשמשים נר לרגלי הפוליטיקאים האירופאים בחתירתם להתמודד עם הסבך המזרח?תיכוני, ושבהם הם חוזרים ומנופפים בניסיון להרחיק כל חשד לאנטי?ישראליות. רק חבל שמאחורי התקינות הפוליטית הזאת אין שום דבר מחייב.
    מה הם תכניו של אותו שלום צודק? איש לא טרח מעולם להתייחס לכך בדקדקנות. סביר להניח שהוא אמור לכלול קונסנסוס ישראלי להקמת מדינה פלשתינית, כמו גם את השבתם של כל השטחים הכבושים היום בידי ישראל. זאת, תמורת הכרה במדינה היהודית. אבל האם אפשר להעלות על הדעת שאיראן, סוריה או סעודיה יכירו בישראל? למה להן לעשות זאת? אילו יתרונות יפיקו מצעד כזה, הצפוי דווקא ליצור לממשלותיהן, כמו לכל ממשלה איסלאמית אחרת, סכנה קיומית של דה?לגיטימציה?
    איך קרה שאיש מחסידי השלום הצודק לא טרח מימיו לענות לשאלות אלה? כיצד ייתכן שאיש לא טרח לומר דברים ברורים בנוגע לביטחון ישראל? ראשית, מי מחליט מתי הביטחון הזה נמצא בסכנה? שנית, אילו אמצעים יש לנקוט נוכח סכנה כזאת? אילו מאפיינים צריכים להיות לתגובה כדי שתהיה קבילה? כבר הבנו שתגובה צבאית כמו זו שנקטה ישראל ביולי נגד חיזבאללה, היא חסרת פרופורציה?, אבל איננו יודעים מהי תגובה פרופורציונית, שגם תהיה מן הסתם, בעלת יעילות מינימלית.
    אם פולשים לאדמתך והורגים לך שמונה חיילים וחוטפים שניים, אם ממטירים עליך טילים במשך שנים, איך בדיוק אתה צריך להגיב כדי לזכות בחיבתם של הדמוקרטים האמיתיים של היבשת הישנה ושל ממשלותיה הנאורות?
    בני מזל הננו, אנו האירופים, שלגבינו השאלות האלה הן תיאורטיות לחלוטין. אבל האם לא מוטל עלינו, מטעמים של הוגנות, לנסות לתת להן תשובות?

    הארץ, 25.8.06

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s