אורלי קסטל-בלום מספרת על דליה רביקוביץ'

חלפה שנה מיום פטירתה של דליה רביקוביץ. האם מותר כבר לומר שפטירתה היתה טבעית? לסופרת אורלי קסטל-בלום חשוב מאוד לחזור ולהדגיש שדליה רביקוביץ לא התאבדה. וזה לא שהיא קמה כל בוקר עם שיר חדש בלב, כן

 קשה לכתוב בצוק העתים… מה דליה רביקוביץ היתה אומרת על העניינים? בוודאי היתה אומרת שזה צוק העתים.


דליה רביקוביץ לא התאבדה. חשוב מאוד לחזור ולהדגיש את זה. שלא ייווצר מצב שבעוד חמישים שנה תלמידים יכתבו עבודות על המשוררת האובדנית והמדוכאת ששמה קץ לחייה. נכון, רביקוביץ ניסתה להתאבד מספר לא מבוטל של פעמים, אך היו אלה ניסיונות בלבד, שכן תמיד דאגה שיצילו אותה.


אחרי מותה התפרץ המוסף "שבעה ימים" לתוך שבעת ימי האבל, עם שתי כתבות גדולות שמקבילות בצעקנותן לגילוי אמריקה. האחת מעין "אמרנו לכם" או "ניסינו להגיד לכם שהיא תתאבד," והשנייה איזה נוסח מלא וחסר צנזורות של ראיון עם רביקוביץ, ובו דברים אישיים שאמרה רביקוביץ לכתבת, ושבהיותה בחיים הושמטו מהעיתון לבקשתה. בראבו! יכול להיות שבאותם סופי שבוע היתה מכירה היסטרית של עיתונים, אבל כל זה היה שגוי ושקרי. חלפה שנה. האם מותר כבר לומר שמותה של רביקוביץ היה טבעי?


רביקוביץ נמצאה נפטרה על רצפת חדר האמבטיה. הבן שלה, עידו קליר, מצא אותה, והוא זה שהורה על ניתוח שלאחר המוות. עד שהגיעו התוצאות, כתבו שהיא סילביה פלאת הישראלית. נקשרו סביבה הקשרים ואגדות שנראו מתאימים לאחת ששמה קץ לחייה. נוצרה איזו מין הפקרות, כאילו אם אדם מסיים את חייו בכוחות עצמו, מותר להגיד עליו הכול. במיוחד אם היא אישה, ובמיוחד אם היא גם משוררת. וכך, למשל, בשני מקומות לפחות כתבו עליה שבגיל ארבעים ואחת לא יכלה להרות, וכיוון שכך הלכה והשתטחה על קברי צדיקים.

שבועות ארוכים לאחר פטירתה הגיעו התוצאות החד-משמעיות של הניתוח: כשל לבבי. ובדם? לא היתה כמות כדורים שהיא מעבר לטיפולית. ב"ידיעות אחרונות" (אך לא ב"שבעה ימים(" פירסמו את הדברים בתחכום רב, כאילו שהיו אלה מין וידוי של הבן עידו, ולא תוצאות חד-משמעיות של מעבדה.

 

"דיברו על הבדידות שלה שהרגה אותה. עוד בדיה של כותבים לטובת קופת העיתון. אנשים אוהבים לקרוא שהבדידות הורגת מישהו. הלוואי על כל אדם שגר בגפו סוללה כזאת של חברים שאכפת להם ממנה. הבדידות של דליה היתה בדידות מטאפיזית, בדידות של האדם באשר הוא ושל היוצר באשר הוא. בדידות של מישהו שלא רוצה ולא יכול לשקר לעצמו, שזאת צרתו: הראייה הצרופה של המתרחש והתבוננות חדה במה שעתיד להתרחש".

דליה אפוא החזיקה מעמד למרות הדיכאון, והדבר חייב להירשם נכון בדברי הימים. אי-התאבדותה רק מדגיש את חוסנה של אישה זו, שחרף מה שקוראים היום "מחשבות שליליות" – אך אפשר בהחלט גם לומר שמדובר בפיכחון אמיץ – לא שמה קץ לחייה אלא חיכתה שהם יסתיימו. זה לא שהיא קמה כל יום עם שיר חדש בלב. אבל היא סחבה יפה במעלה היומיום.

 

דיברו על הבדידות שלה שהרגה אותה. עוד בדיה של כותבים לטובת קופת העיתון. אנשים אוהבים לקרוא שהבדידות הורגת מישהו. הלוואי על כל אדם שגר בגפו סוללה כזאת של חברים שאכפת להם ממנה. הבדידות של דליה היתה בדידות מטאפיזית, בדידות של האדם באשר הוא ושל היוצר באשר הוא. בדידות של מישהו שלא רוצה ולא יכול לשקר לעצמו, שזאת צרתו: הראייה הצרופה של המתרחש והתבוננות חדה במה שעתיד להתרחש.

בשלוש השנים האחרונות לחייה היינו חברות קרובות. ידעתי בעל פה את שיריה כבר מגיל שבע-עשרה, והושפעתי מהם עד כדי כך שחשבתי שאני כתבתי שורות מסוימות – כך גיליתי בכל אותם טקסים של אחרי מותה שבהם הקריאו משיריה. ערכתי את ספר סיפוריה האחרון, "באה והלכה," מתוך תחושה של ייעוד ומחויבות כלפי הספרות העברית. אז היו לנו גם שעות יפות. עבדנו, אבל גם עשינו בידור. שתינו נאחזנו בעבודה הזאת משום שידענו שבדרך כלל סופר או משורר או שניהם עובדים לבד, ושעבודה משותפת, אינטנסיבית ומשעשעת כמו שהיתה לנו היא נדירה. עבדנו בכל פעם שעתיים-שלוש. שתינו התעייפנו. אחרי הכול, כמה זמן אפשר לעבוד על משהו אם רוצים שהוא ייצא טוב?

 

"ערכתי את ספר סיפוריה האחרון, 'באה והלכה', מתוך תחושה של ייעוד ומחויבות כלפי הספרות העברית. אז היו לנו גם שעות יפות. עבדנו, אבל גם עשינו בידור. שתינו נאחזנו בעבודה הזאת משום שידענו שבדרך כלל סופר או משורר או שניהם עובדים לבד, ושעבודה משותפת, אינטנסיבית ומשעשעת כמו שהיתה לנו היא נדירה. עבדנו בכל פעם שעתיים-שלוש. שתינו התעייפנו. אחרי הכול, כמה זמן אפשר לעבוד על משהו אם רוצים שהוא ייצא טוב?"

דליה ואני סיכמנו שהזמן שקשה להעביר אותו יותר מכל, בסך כל מה שקוראים היומיומיות, הוא השישי-שבת. סיפרתי לה שאמי אומרת שצריך לחתוך את השבת כדי שלא להשתעמם. זה מצא חן בעיניה, לחתוך את השבת. בסיפור "בית קטן בשכונת גנים," מתוך הספר "באה והלכה," מבטאת רביקוביץ את השעמום הקיומי. מי שלא חווה לא יבין. מי שרץ לאיזה "מקום," גם הוא לא יבין. בפתיחת הסיפור היא מתארת את שיא השעמום, את אחד השיאים שלו. הריקנות הזאת שממש אין מה לעשות עם עצמך. "דורית שכבה במיטתה בפיג'מה ורודה. היא קראה את ספר הטלפונים, ובמיוחד התעכבה על ההקדמה. אזורי החיוג היקרים ביותר הם דרום-צ'ילה ומזרח-סין. בסין אינה רוצה לגור בגלל האקלים. צ'ילה זה עניין שונה. זאת רצועת קרקע ארוכה וצרה. דורית רוצה אקלים ממוזג. יום אחד אביב ויום אחד סתיו."


נהוג לחפש שורות מפתח ביצירתו של אדם, במיוחד אחרי פטירתו. אני רוצה להאיר את אלה, המדברות על שעמום שבגינו פותחים אפילו את ספר הטלפונים ומחפשים שם איזה פשר. הנחרצות של הספר העבה, המלא שמות בסדר מוחלט, מעניינת. גם ההקדמה שווה עיון. בסיפור מעלעלת הגיבורה בהקדמה, ומוצאת את אזורי החיוג היקרים ביותר. כמו שמציבים איקס בתור נעלם במשוואה, היא מציבה את עצמה באותן ארצות שיקר לחייג אליהן. היא חושבת על אלה שיצטרכו לחייג אליה אם וכאשר תעבור לשם. זה גם לא נכון להגיד שהיתה מרוכזת בעצמה ובתנודות רגשותיה. בן אדם שמרוכז בעצמו לא חושב על הכיס של אלה שיחייגו אליו מישראל אם וכאשר יעזוב אותה.

 

אורלי קסטל-בלום קוראת משיריה של דליה רביקוביץ במלאת שנה לפטירתה. (ימים א-'שבת, 11:55, "בימת שיר," קול המוזיקה; וכן ימים א-'ה,15:55 ,'  רשת א').

 

———————————-

לקריאה נוספת, ראו שתי רשימות שפרסמתי לאחר פטירתה של רביקוביץ' ונרשמו להם עשרות אלפי צפיות:

 

 

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אחרי מות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s