עכשיו הם גם רוצים להיות מאושרים

המציאות טופחת על פני החלום הציוני לחיים נורמליים במדינת היהודים. האנטישמיות וחוסר הביטחון ממשיכים ללוות את עם ישראל גם במדינתו, ומכריחים אותנו לוותר על חלומות של שקט ושלווה ולהתמודד עם יסוד נבדלותנו החידתית

 

זה כבר הפך לריטואל החוזר על עצמו: כל אימת שנדמה כי הגענו אל המנוחה והנחלה, המצב הביטחוני טורד מחדש את שלוות הנפש.מתי כבר לא נרגיש יותר מאוימים בקיומנו? מתי תהפוך ישראל ל"מדינה שכיף לחיות בה", כהבטחתו של ראש הממשלה אהוד אולמרט בנאומו בכנסת? מתי כבר נהיה מדינה נורמלית?

בינתיים ישראל עודנה מדינה חסרת נורמליות, שלא כבלגיה, צרפת או בריטניה; אפילו לא כארה"ב. ישראל איננה מדינה חופשית, כי אזרחיה נתונים למעשי טרור אכזריים ומפתיעים. ישראל איננה מתנהלת באופן שגרתי. וישראל מפגינה חריגות או סטיות בהתפתחותה ההיסטורית, בייחוד בהתפתחותה הלאומית.

מראות ההרס בצפון ובדרום הארץ הם רק דוגמא עדכנית ואחרונה (לעת עתה) למצב א-נורמלי מצער. מדינה שכיף לחיות בה תלויה במידה רבה בחיים של שלום עם שכניה. כל אימת שאין שלום אמת עם השכנים, אין מה לצפות לחיים נורמליים בארץ.

המסאי המנוח יורם ברונובסקי היטיב לבטא את הפער בין המצב הנתון ובין השאיפה לשלום אמת:

"מחשבות השלום שלנו הן בעצם מחשבות על חיים שיש בהם הווה. מצד אחד אנחנו מנסים להביא את השלום במין עכשוויזם משיחי, נחרץ, התובע הגשמה מיידית של העתיד, הגשמת החלום בבהילות ובדחיפות, אבל מצד שני חלום השלום הוא חלום על הווה המתבטא בסדר של ציוויליזציה, של עיר, של יום-יום, של תרבות שבה העבר קיים אבל אינו מושלך לתוך ההווה והעתיד. זו מין אוטופיה, חלום על נורמליות שאנו רוצים שתתרחש אך גם חוששים מהתמודדות איתה" (הארץ, 26.1.2001).

 

בריחה מהגורל היהודי

ואולי ישראל אינה צריכה להיות "מדינה נורמלית", משום שפירוש הדבר נטישת התפקיד ששמור לה ולעם היהודי כולו: עליה להציב לפני העולם מודל מוסרי נעלה, כיאה לעם הנביאים, ולהציע "תיקון עולם" למצוקות שיוצרת הגלובליזציה. כדברי הפילוסוף מרטין בובר:

 

          מרטין בובר

"איננו יכולים לשים במקום אותה ההנחה הנצחית של קיומנו את ה'נורמליות'. אם לא נשאף אלא להיות נורמליים, סופנו שלא נהיה כל עיקר. הערכים הגדולים שיצרנו נולדו מזיווגם של עם ואמונה. איננו יכולים לשים במקום זיווג זה אסוציאציה טכנית של אומה ורליגיה, מבלי שיגרום הדבר לעקרות. מחוץ לאחדותו ויחידותו של ישראל – אין תחיית ערכיו" ('עם ועולם', עמ' 132).

באופן דומה הגיב הפילוסוף היהודי-גרמני הרמן כהן, כששמע שהציונות מבקשת לברוא יהודים חדשים ומאושרים יותר: "עכשיו הם גם רוצים להיות מאושרים!", זעם. לדעתו, על היהודים מוטל "להוסיף ולחיות בקרב האומות, לשמש טל משמים, להישאר בקרבן ולהיות להן מועילים".

השאיפה לברוח מ"הגורל היהודי" עמדה בבסיס תפישתם של אבות הציונות, מימין ומשמאל. הם השתוקקו ל"נורמליזציה" של הקיום היהודי. בנימין זאב הרצל סבר שמדינת היהודים תפתור את בעיית האנטישמיות, הציונים הסוציאליסטים שאפו ליצור "יהודי חדש", שבניגוד ליהודי הגלותי יהיה מחובר לאדמה ויעסוק בעבודה יצרנית, והאגף הימני של הציונות ראה במדינה בעלת צבא וגאווה לאומית את הנוסחה לחיים נורמליים "ככל העמים".

כיום, אי אפשר להימלט מהמסקנה שניסיון הנורמליזציה של הקיום היהודי באזורנו נכשל. פתרונות מדיניים כמו גדר ההפרדה רק מבליטים את מצבם הלא-נורמלי של היהודים במזרח התיכון. מובן שאין זה אומר שחזרנו לגטו, ואין הבדל בין חיים במדינה ריבונית ובין חיים בגלות. אולם צריך כיום להכיר בשתי עובדות יסוד, שהציונות לרבדיה לא תמיד הכירה בהן בעבר.

העובדה הראשונה היא שקיים פער גדול בין המשטרים במזרח התיכון לבין ישראל. כל עוד ישראל מוקפת במשטרים רודניים המתאפיינים ברמיסת זכויות אדם ובפונדמנטליזם דתי – היא תתקשה, או לא תוכל כלל, להשתלב כאן. השאיפה הישראלית לתרום לפיתוח האזור ולקידומו נתפשת בעולם הערבי כהתנשאות יהודית, ומעוררת דימויים אנטישמיים קיצוניים.

העובדה השנייה היא, שהאנטישמיות מתגלה כגורם קבוע בקיום היהודי, ומדינת ישראל לא רק שלא פתרה את הבעיה, אלא הפכה למקור נוסף לשנאת יהודים.

 

עניין מסוכן

גם השואה וגם הציונות לא שמו קץ לאנטישמיות, וזו הולכת ומקבלת צביון אנטי-ציוני קנאי וקיצוני. הבית הלאומי בארץ ישראל לא הפך לאזור סטרילי מאנטישמיות, אלא להיפך – מסייע להפצת החיידק האנטישמי בכל מקום בו יושבים יהודים. העימות במזרח התיכון גולש אל רחבי העולם, ויהודי התפוצות מוצאים עצמם בחזית. מדינת ישראל הצדיקה ומצדיקה את קיומה בהיותה ארץ מקלט ליהודים מפני רדיפות אנטישמיות, אולם בפועל היא החריפה את מצבם של יהודי התפוצות, שהפכו בעל-כורחם לבני ערובה של הסכסוך הישראלי-ערבי.   

בנוסף לכך, יבאה הציונות את האנטישמיות גם לתוך המזרח התיכון עצמו. בטרם הציונות, חיו יהודי ארצות ערב בשלום בין-דתי יחסי עם שכניהם המוסלמים האדוקים. האנטישמיות הערבית היא במידה רבה תוצר של הפעילות הציונות בארץ ישראל. (אגב, למי שחושבים ש"אנטישמיות" בהגדרתה מכוונת גם כלפי ערבים, בהיותם שֵמיים, נבהיר שהמונח, שנטבע במאה ה-19 על-ידי העיתונאי הגרמני וילהלם מאר, מציין באופן מובהק שנאת יהודים. לצורך העניין, הנאצים, אף נתנו לערבים "הכשר" שאין שֵמיים).

גיל הראבן

היטיבה לבטא זאת הסופרת גַיִל הראבן: "הנחת יסוד של החינוך הציוני שקיבלתי היתה כי מדינת ישראל היא התשובה לבעיית האנטישמיות, ובימים אלה ההנחה קצת מתערערת […] כאשר עשירים להשחית בונים לעצמם חדרי הישרדות, אי-אפשר להמשיך לחנך ולהגיד לילדים שמדינת ישראל הוקמה כדי שליהודים יהיה מקום בטוח. ההפך הוא הנכון: ריכוזם של יותר מחמישה מיליון יהודים על חלקת אדמה צרה, מצטייר כעניין מסוכן" (גַיִל הראבן, מעריב, 9.11.01)

 

חיים על החרב

הנחת היסוד הציונית – "עם ללא ארץ חוזר לארץ ללא עם" – היתה נכונה רק בחלקה הראשון. העובדה ששני עמים טוענים לאותה ארץ מונעת מאתנו חיים נורמליים, וגוררת אותנו למלחמות חוזרות ונשנות. אי אפשר להתעלם מכך, וגם לא לפתור זאת בכוח הזרוע. לא רק לנו יש מיתוס, היסטוריה, כתבי קודש, חלומות וזיקת בעלות שקשורים בארץ ישראל. והיות שאף אחד משני העמים אינו עומד להיעלם, יאמר לתשומת ליבו של ראש הממשלה כי ימינו אלה אינם יאים להלל את הנורמליות שאליה דימינו להגיע אחרי עשרות שנים של "חיים על החרב". עם ירידת רף התקוות לשלום, בו תלויה הנורמליות המיוחלת, הגיעה העת לשוב ולעיין באתגרים של "תיקון עולם" על פי מוסר הנביאים. אלה אתגרים שעלולים אולי להיתקל בתגובה ישראלית צינית, אך מעיקרם הם הכרחיים בעִתות חירום.

כפי שהסביר לי המשורר יוסף עוזר:

צריכים להיאבק על משמעותה של ההשתרשות המוזרה שלנו בארץ ישראל. אם נשאף לנורמליזציה הזו, שהיא נורמלית לכל עם – לצרפתי לבלגי ולשוודי – נשמיט את השטיח מתחת לרגלינו. הפלסטינאי ה"דל" שהפך לדויד, נלחם למען ירושלים. בכל הסמלים של ארגוני המאבק הפלסטיני המזויין יש מפה: מפת ישראל. כל מה שיש בין הים התיכון לבין הכנרת וים המוות.הפלסטינאי שם את הכוונת ומכוון בדיוק למטרה: ירושלים. הם רוצים את ירושלים לא בשביל לעשות בה מדרחוב יותר יפה. הם חיים יפה בלי רחובות עם גינון ומדחנים אוטומטיים. הם רוצים את ירושלים כי להם היא עילת העילות. מהי המסקנה שלנו לכך? יגידו מי שיש להם מוח בקודקוד.

ואולי בכלל לא מדובר ב"ריטואל החוזר על עצמו"? אולי מעולם לא הגענו אל המנוחה והנחלה, וכפי שסבור הסופר אהוד בן עזר, "המצב שלנו לא מחריד, הוא פשוט מצב של מדינה שעדיין נלחמת על קיומה"? אולי, כפי שאומר פרופ' אסא כשר: "חשבנו שהפרויקט של הקמת מדינה נורמלית מצריך רק שורשים היסטוריים, כוח אקטואלי וחזון לעתיד לבוא. אולם צריך עוד משהו – סבלנות, אורך רוח ונחישות היסטורית. ייתכן שאין לנו מנוס מן ההכרה שלעולם נחיה על חרבנו. אבל גם אם כך הדבר, לעולם נחתור להסדרים מדיניים שיקטינו את סכנת הפיגוע והמלחמה".

 

בידוע שעשו שונא ליעקב

האתגר של "תיקון עולם" ומוסר הנביאים עלול כאמור להיתקל בתגובה ישראלית צינית, אבל לא ניתן להתעלם מכך שבמשך תקופת קיומה של מדינתנו היהודית, בניגוד לכל התחזיות, לא נהפכנו ל"עם נורמלי" וגררנו אחרינו למדינת ישראל את האופי הייחודי של עמנו ואת יחס העמים אליו. היו ששנאו והיו שהעריכו את היהודי בגולה, וכך גם מתייחסים אלינו כמדינה ריבונית.

ההיסטוריה של מדינת ישראל היא זו שמקיצה אותנו מחלום הנורמליזציה. מדיניות החוץ הישראלית שמתבססת על תפיסה "נורמלית" של עם ישראל בהכרח שתיכשל, כי היא מצפה תמיד ליחס של שוויון מצד מדינות העולם, וכל פעם מחדש היא נתקלת ביחס של איפה ואיפה והטפות מוסר מתחסדות וצדקניות: מה שלכל מדינה מותר – לנו אסור, מה שפוגע בריבונות כל מדינה – אנו צריכים לקבל אותו באהבה.

   

                     חיים ויצמן

חיים ויצמן, לימים נשיאה הראשון של ישראל, אמר פעם למדינאי הבריטי ריצ'רד קרוסמן, מראשי הלייבור, שלא אחת גילה אהדה לציונות ולמדינת ישראל: "ידידי היקר, הרי אנו מכירים היטב איש את רעהו ואני מקווה שלא תיעלב ממה שתשמע. ובכן, צר לי לומר לך כי כל גוי נגוע מעט בשנאת היהודים. זו רק שאלה של מינון. ואפילו אתה עצמך, אם תגרד קצת מתחת לעורך, תמצא כמה סממנים של המחלה הזאת".

במצב הקיומי שבו אנו נמצאים היום, אולי יותר מאשר בכל זמן אחר, לא קשה למצוא אישור לתיאוריה של פרופ' ויצמן. במצב הזה גובר הפיתוי לחזור ליחס הדטרמיניסטי כלפי השנאה. יחס הגורס שלא מדובר באיבה שיש לה בסיס "רציונלי" – כמו מאבק טריטוריאלי או התנגשות בין תרבויות – אלא באיבה נצחית, מוחלטת, מיתית, ללא סיכוי לפותרה, בין היהודי לגוי.

היחס הדטרמיניסטי הזה מגולם בצורתו העמוקה ביותר באותה קביעה מן המדרש בדברי התנא רבי שמעון בר-יוחאי: "בידוע שעשיו שונא ליעקב" (בראשית רבה סג, ז). "בידוע", כלומר זו גזירת הגורל, גזירת שמים; גזירה שאין ליהודים מה לעשות כנגדה; ואולי אף יותר מכך, הגוי עצמו, גם אם יתוודע אל היהודי וילמד לחבבו ברמה האישית, יתקשה להתגבר על הטבע האנטישמי שלו.

לקביעתו של רבי שמעון בר-יוחאי יש קסם כפול: מצד אחד, היא פוטרת מן הצורך בהתמודדות עם גורמי השנאה, ומצד שני, היא מעניקה גם איזו הילה טראגית לזהות היהודית, זהותם של "השנואים עלי אדמות", מי שהעולם כולו שונא אותם בעומק ליבם, מי שעמדו ועומדים לאורך כל ההיסטוריה מול העולם כולו – ומצליחים להחזיק מעמד. זהו הקסם המגולם גם בביטוי "עם לבדד ישכון" (לא כתיאור מצב, אלא כיעד), או במדרש המסביר את שמו של "אברהם העברי" כמי שעמד מעבר אחד כשהעולם כולו מן העבר השני. אכן, ההיסטוריה מספקת סיבות טובות ומצערות לתחושה הזו. היהודים בלטו בה כגדולי השנואים והנרדפים – מגזירות פרעה במצרים, דרך הרדיפות הנוצריות ועד השואה הנאצית בלבה של אירופה הנאורה.

 

היסוד החידתי של קיומנו

הבה ונפקח את עינינו כולנו כאחד – דתיים וחילונים – להכרה כי אין יעודנו כאן בארץ "נורמליזציה" במובן של "ככל הגויים בית ישראל", אלא שאם בגולה היינו עַם-האל בהסתר ובמצב מושפל, נהיה בארץ ישראל עַם-האל בגלוי, בגבורה אמיתית וגלויה.

כפי שהיטיב לבטא הפרופ' שלום רוזנברג, מהחוגים למחשבת ישראל ולפילוסופיה באוניברסיטה העברית, בראיון שערכתי עמו:

"אין לי כל ספק בכך שאנחנו זקוקים לאמונה רבה. הציונות טעתה טעות טרגית כשחשבה שהקמתה של מדינת ישראל תביא לנורמליזציה של העם היהודי. אנחנו ממשיכים להיות יהודים, החיים עם הגורל היהודי, בין כיחידים בין כאומה בין האומות. יש שתי תגובות אפשריות. הראשונה – אכזבה וייאוש, ייאוש המובן לי, ייאוש כואב בעל השלכות פוליטיות קשות. מצד שני זה יכול להעמיד אותנו שוב לפני מצוות הגאווה, גאווה להיות יהודים. יהודים חייבים כדגי הסלמון ללמד את הצאצאים שלהם לשחות נגד הזרם. קיומה של היהדות הוא אתגר לעולם, והיום אתגר עצום לאיסלאם, בדיוק כמו שהשואה היתה אתגר לנצרות. אנו היהודים תמיד היינו, לאורכה ולרוחבה של ההיסטוריה, התרמומטר של המצב הרוחני העולמי. כפי שהמחיש זאת יפה רבי יהודה הלוי בספרו 'הכוזרי', אנחנו כמו לב שהוא רב-חוליים מכולם אך גם רב-בריאות מכולם. ואנו תפילה שהקדוש ברוך הוא, יברך את לבנו".

הציונות החילונית צריכה אפוא להכיר בעובדה שהאידיאולוגיה לא תמיד מכסה את ערוות המציאות. מן המקום הקשה שבו מצויה החברה היהודית הכללית, המגוונת והמפולגת באורח חייה, נצטרך לקום לעבר היסוד היחיד המסוגל להעניק פשר לכל המכאובים שאנו עוברים בתקופת המאה האחרונה: התמודדות כנה ונוקבת עם היסוד החידתי של קיומנו, יסוד הנבדלות היהודית; נבדלותו של עם קטן שהמציאות כופה עליו את שמירת זהותו הייחודית. זהו היסוד העוטף את חיינו ואינו מאפשר לנו את מידת הנורמליות, השקט והשלווה שרובנו מבקשים לעצמם. אבל באופן פרדוכסלי, דווקא במאמץ להבין ולהעמיק במשמעות המעשית של היסוד הקיומי הזה, נוכל אולי למצוא מעט שלווה ונוחם בימים הקודרים, המורכבים והמבלבלים בהם כולנו שרויים.

מאמרי זה פורסם השבת במוסף התרבות של השבועון "מקור ראשון"

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה הגות יהודית. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

0 תגובות על עכשיו הם גם רוצים להיות מאושרים

  1. יובל הגיב:

    תודה רבה

  2. רון בן-יעקב הגיב:

    נתנה לו משמעות מהותית וביטלה את הצורך המבולבל לחפש "יסוד חידתי" חסר משמעות ותוחלת.

  3. אליעזר הגיב:

    שנתנה הציונות ליהודים? כמה ציונים נותרו כיום בישראל? ומכה אנשים אתה מכיר שקמים כל בוקר בהביטם בעצמם בראי שואלים את עצמם איזה מעשה ציוני בכוונתי לעשות היום?

    והאם בכך שתגיד כי היסוד החידתי המוצג כאן הוא "חסר משמעות ותוחלת", הדבר הופך את היסוד הזה לבאמת כזה?!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s