אותה הגברת בשינוי אדרת

אהרן ברק פורש היום מכהונתו בבית המשפט העליון אחרי 28 שנות שיפוט בעליון, מתוכן 11 שנים כנשיא – בהן הוביל מהפכה חוקתית שנויה במחלוקת. מה תהיה דמותו הערכית של בג"ץ ביום שאחרי ברק? דורית בייניש וברק – השונה והמשותף

השאלה המכריעה שעומדת כיום על הפרק בחייהם של הישראלים היא, מה תהיה דמותו המקצועית והערכית של בית הדין הגבוה לצדק ביום שאחרי אהרן ברק? מה יתרחש בחלל העצום שמותיר אחריו ברק? במאמר זה אנסה לשרטט את השונה והמשותף בין אהרן ברק לדורית בייניש (64), בניסיון ליצור מצע לדיון מושכל בשאלת דמותו הראויה ביותר של בית המשפט העליון לחברה בישראל.

 

יובהר כי המאמר לא יעסוק במדיניות "האקטיביזם השיפוטי" ו"המהפכה החוקתית" של נשיא בית המשפט העליון היוצא ותרומתו למערכת הצדק בפרט ולחברה בישראל בכלל. רבות נכתב על תרומתו, ויש שיאמרו על נזקיו, של ברק לחברה בישראל. דבר אחד מוסכם על כולם: אהרן ברק כיהן כנשיא החזק והשנוי ביותר במחלוקת שפעל בבית המשפט העליון; ברק הוא אולי השופט הדומיננטי ביותר שכיהן אי-פעם בערכאה העליונה.

 

כל עניינו של המאמר הוא לאמוד אל נכון, עד כמה שניתן, את השונה והמשותף בין הנשיא ברק, המעביר את שרביט הנשיאות לבייניש, בעלת הוותק הרב ביותר כשופטת בעליון (בהתאם למסורת הסיניוריטי במינויי נשיא בית המשפט העליון).

 

תאומים סיאמיים

מדי שנה נהג נשיא בית המשפט המחוזי של תל אביב (בדימוס), ד"ר אליהו וינוגרד (מי שמונה עתה ע"י ראש הממשלה אהוד אולמרט לעמוד בראש ועדת בדיקה למלחמת לבנון השנייה), לערוך בגינת ביתו ברמת השרון מסיבה לסיום שנת המשפט. בקיץ 1995 הפכה החגיגה השגרתית לפרידה מנשיא בית המשפט העליון היוצא, מאיר שמגר. נוסף על השופטים המחוזיים של תל אביב, הצטופפו הפעם בגינה גם שופטי בית המשפט העליון, חבריו ובני משפחתו של שמגר. והוא, לבוש בחליפה כהה ועניבה, כוס יין לבן בידו, קיבל את פני הבאים כמו חתן בחופתו.

 

לצידו עמד הנשיא הנכנס אהרן ברק, לבוש באותו רישול אופייני. ברק היה נרגש. היה זה הערב האחרון שבו עמדו הוא ושמגר יחד, זה לצד זה, אולם החל ממחרת בבוקר יתייצב ברק לבדו בחזית, ללא גבו הרחב והסמכותי של קודמו. לימים, שמגר לא יסלח לברק על העובדה שהחל עם כניסתו לתפקיד הנשיא "מפץ גדול", שיבטל את כל מה שהיה קודם לכן.

 

ניתן רק לדמיין טקס יוקרתי דומה בקרב אליטת המיליה המשפטי בישראל 2006, לרגל הפרידה מנשיא ברק וכניסתה של בייניש לכס הנשיאות בעליון, בהבדל משמעותי אחד: בעוד שברק (הניאו-ליברל) היה האנטי-תזה של מאיר שמגר (הביטחוניסט), בייניש היא התאומה הסיאמית של ברק. שניהם צמד שכמעט ובלתי ניתן להפרדה בתחום תפישת העולם של הערכים המשפטיים. היא אפילו מודה בכך בפה מלא: "אמשיך את המורשת המשפטית של ברק", אמרה בייניש בישיבה הסגורה שבה נבחרה פה-אחד על ידי הוועדה לבחירת שופטים כנשיאה הבאה של בית המשפט העליון. בישיבה ציינה את הערכתה הרבה כלפי מה שמכונה "מורשת ברק" ואף הודתה בפירוש כי בכוונתה, כאמור, להמשיך אותה.

 

בת טיפוחים

ואכן, בשנותיה בעליון הקפידה השופטת בייניש על כמה כללים המנחים את התנהלותה. אחד מהם הוא להעניק את מירב הגיבוי האפשרי לנשיא ברק, שבו היא רואה מורה נערץ עוד מהימים שלימד אותה בפקולטה למשפטים, ומימים מאוחרים יותר שבהם דרכיהם נפגשו שוב כאשר ברק כיהן כיועץ המשפטי לממשלה ובייניש ניהלה את מחלקת הבג"צים בפרקליטות (מונתה ב-1976). ברק מצידו רואה בה בת טיפוחים.

 

לימים, כאשר ברק ייבחר לנשיא הבג"ץ, הוא יציב בראש הרשימה המובילה של העליון את חבריו הטובים: פרופ' יצחק זמיר מהאקדמיה ודורית בייניש מפרקליטות המדינה. רק שבניגוד לקלות מינויו של פרופ' זמיר לעליון, בשל הרקורד המשפטי הרחב שלו, ברק התקשה למנות את בייניש. כאשר עמד על הפרק מינויה של בייניש לעליון, וכמו כולם היה גם ברק משוכנע שבישיבת הוועדה הקרובה היא תמונה, נפל דבר. אף שבוועדה למינוי שופטים התגבש רוב ברור למינויה, נדחתה לפתע ההצבעה. הסתבר שהנשיא מאיר שמגר שינה את דעתו ודחה את מועמדותה לעליון, עקב חשש שבואה יפר את האיזון העדין במשכן סביב נושאי הביטחון. וכך מינויה של בייניש נדחה לתקופה ארוכה. היא מונתה רק אחרי פרישתו של שמגר, ובתוך זמן קצר היו יצחק זמיר, תיאודור אור ודורית בייניש לצוות המקורב ביותר לנשיא ברק.

 

בייניש היתה המינוי הראשון של ברק כנשיא לעליון. וכשברק מינה את בייניש, הוא ידע היטב ומראש את חשבונאות ה"סניוריטי" שתושיב אותה בבוא היום בכס הנשיאות. בייניש היתה סטודנטית של ברק ולימים אוספת חומר בדיוני ועדת כהן לחקר הטבח בסברה ושתילה (בתפקיד המשנה לפרקליט המדינה דאז, יונה בלטמן), שאותה הוביל ברק. כפרקליטת המדינה כיוונה בייניש לא אחת לדעתו של ברק (והרתיחה את שמגר ורבין), במיוחד בתיקים ביטחוניים כמו גירוש אנשי החמאס וחנינת אנשי קו .300

 

בייניש מילאה תפקיד משמעותי בהעמדתם לדין של אנשי המחתרת היהודית. למרבית תשומת הלב הציבורית זכתה בעקבות מעורבותה בפרשת קו 300, אז פעלה נמרצות למען העמדתם לדין של אנשי השב"כ שנחשדו בעבירות פליליות. את המהלך (שלא צלח) הוביל היועץ המשפטי לממשלה דאז יצחק זמיר, שהתפטר מתפקידו בסוף הפרשה.

 

עוד בהיותה פרקליטת המדינה וברק היועץ המשפטי לממשלה, הוא נהג להיוועץ בה בענייני דיומא. בייניש נתפסה מאז ומעולם כעמיתה ואשת סוד. היא נטועה היטב בקרקע המציאות, כישרונה הטבעי והמצבים שאליהם נקלעה בתפקידיה הקודמים, הפכו אותה למומחית בניתוח סיטואציות סבוכות. היא מקפידה לשמור על קשר הדוק עם עמיתיה לשעבר בפרקליטות (עדנה ארבל, פרקליטת המדינה לשעבר, נמנית עם חברותיה הטובות), היא מעודכנת ומעדכנת את השופטים בנעשה.

 

הדיאלוג הסמוי הזה בין הפרקליטה לשופט עליון, ביסס את מחויבותו הפנימית של ברק להעלותה לעליון. בייניש רחוקה מהאיכויות המשפטיות של ברק ובכל זאת מינה אותה ברק לרשת אותו. הוא מעריך את יכולותיה הפוליטיות, את השכל הישר שלה ובעיקר את נאמנותה.

 

בשנים הראשונות שלה בעליון הקפידה בייניש על פרופיל נמוך. לא רק משום שנושאים רבים שעמדו בפני בית המשפט היו בטיפולה כפרקליטת המדינה והיא נזקקה לתקופת צינון, אלא גם מפני שביקשה לעקוב מקרוב אחרי דרך עבודתו של ברק בלי להתבלט יתר על המידה מבחינה ציבורית.

 

מירב הגיבוי לברק

בייניש היא מומחית לפלילים, ופחות בולטת בתחומי משפט אחרים. היא מקפידה להתרחק מסוגיות מעוררות מחלוקת, ובמיוחד מנושאי דת ומדינה. הגם שהיתה בתקופתה בפרקליטות המדינה הכוח המניע מאחורי הגשת כתב האישום נגד שר הפנים אריה דרעי, לא ניתן כמעט למצוא פסיקה של בייניש בנושאי דת ומדינה. בעשור שבו היא מכהנת בעליון, נדונו בו הרבה פרשות שהסעירו את העולם הדתי המסורתי והלאומי: גיור כהלכה, מכירת בשר חזיר, גיוס תלמידי ישיבות, עבודה בשבת, סגירת כבישים בשכונות חרדיות בשבת, פגיעה בסטאטוס-קוו ועוד. בייניש הצליחה להימנע מלשבת ברוב התיקים הללו, וכשישבה בהרכבים, הסתכמה תרומתה לפסקי דין בשתי מילים: "אני מסכימה" (בדרך כלל לעמדותיו של ברק).

 

בייניש ליוותה את ברק כמעט לאורך כל שנות נשיאותו. היא מקפידה ליישר קו עם ברק כמעט בכל נושא. הסטטיסטיקה מעוררת השתאות: מתוך עשרות פסקי הדין שכתבו יחד, את מספר המקרים שבהם מצאו עצמם השניים משני צידיו של המתרס, אפשר לספור על אצבעות יד אחת.

 

כך למשל, לא פעם בייניש וברק הצליחו להוציא את יצחק רבין מכליו, בתקופת כהונתו כראש ממשלת ישראל (1992). זאת בשונה משופטי עליון אחרים (שמגר וגולדברג, למשל). ראו לדוגמא את התנהלותם בפרשת גירוש 415 מחבלי חמאס ללבנון. ברק – בשבתו בעליון תחת נשיאותו של שמגר, הביע את התנגדותו למהלך בדעת מיעוט שכתב עם השופט תיאודור אור ולבסוף חזר בו (עד היום הוא מתחרט על שנתן ידו לפסק הדין הזה: "אילו יכולתי לשוב לאחור במנהרת הזמן, הייתי נוהג אחרת"). בייניש – כפרקליטת המדינה, שראתה בתהליך הגירוש לכשעצמו "חלום בלהות", סירבה להגן בבג"ץ על עמדת המדינה ובכמה צמתי מפתח בפרשה שאלה רטורית ללא לאות "אולי נשלח אותם לעשות ג'קוזי בלבנון או בפריס?".

 

ברק ובייניש היו שותפים לדעה הנחרצת שהתנגדה לגירוש המוני של מחבלי חמאס, שלבסוף אושר על אפם ועל חמתם (כדעת מיעוט), לטובת ביטחונם של אזרחי ישראל בעיני של שר הביטחון אז אהוד ברק וראש הממשלה יצחק רבין. כאמור, תהליך הגירוש ההמוני אושר אז בדוחק על ידי השופט ברק, לתדהמתן של בייניש ונילי ארד מפרקליטות המדינה. ברק נימק אז את פסק הדין שכתב בטענה כי אחד התפקידים החשובים של בית המשפט העליון הוא החלת החוקיות על פעולות הצבא בזמן עימות מתמשך. "כל חייל מחזיק בתרמילו את המשפט המנהלי הישראלי", כתב. "אלה הנורמות המנחות את שלטונות הצבא בזמן מלחמה".

 

דוגמא נוספת ליישור קו עם ברק, ניתן למצוא כבר מסוף שנות השבעים, אז הציעה החברה הממשלתית לפיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה דירות לציבור, אך הגבילה את הזכאות לאזרחי ישראל ששירתו בצה"ל, אלא אם כן קיבלו פטור משירות חובה. העותר, אזרח ירדני שהתגורר בירושלים המזרחית, פנה לבג"ץ כדי שתינתן גם לו הזכות לחכור דירה ברובע היהודי. ברק עוד היה אז יועץ משפטי לממשלה ובייניש, ראש מחלקת הבג"צים, הופיעה בבית המשפט. כל מילה בטיעוניה היתה מתואמת מראש עם ברק ושניהם סיכמו אז שזה המקרה היחיד מסוג זה שבו יסכימו לייצג את המדינה, וזאת משום השמירה על ייחודם התרבותי של רובעי העיר העתיקה. לעולם, סיכמו ביניהם בייניש וברק, לא יגנו עוד על מדיניות של הפרדה.

 

שינוי פאזה לטובת ברק

ואפילו באותן פרשות עקרוניות, בהם נדמה כי בייניש חולקת על עמדותיו הנחרצות של ברק, הדעת נותנת והניסיון מלמד שכיום היא מסכימה לדעתו.

 

כך למשל, בתקופת ממשלתו של מנחם בגין והצעת אי-אמון של המערך שהונחה על שולחן הכנסת (שלהי 1981). היעדרם מהמליאה של מספר חברי כנסת שהיו בשליחות בחו"ל, היוותה סכנה ממשית לכך שהצעת אי-האמון תתקבל והממשלה תיפול מסיבה טקטית. יו"ר הכנסת, מנחם סבידור, קבע את הדיון ליום רביעי אחר הצהריים. הנימוק הרשמי היה שבאותו בוקר התקיימה האזכרה הממלכתית לזכרו של דוד בן גוריון, אבל לדעת האופוזיציה לא היה זה הנימוק האמיתי, אלא סיפור הכיסוי כדי שחברי הכנסת הנעדרים יספיקו לשוב מחו"ל ולהשתתף בהצבעה. הח"כים יוסי שריד (אז עדיין איש מפלגת "עבודה") ומשה שחל, היו הרוח החיה באופוזיציה. שניהם החליטו להגיש בג"ץ נגד יו"ר הכנסת.

 

למזלם הגדול, אהרן ברק, באותם ימים שופט צעיר ונועז, היה לשופט התורן ביום שלישי לפנות ערב. בדיון שנקבע למחרת בבוקר, שחל שטח את טענותיו בפני שופטי ההרכב וביקש מבית המשפט להוציא צו על תנאי נגד יו"ר הכנסת ולחייב אותו לקיים את ישיבת הכנסת בשעת הבוקר הרגילה. העתירה נדחתה פה אחד ושחל יחד עם שריד חזרו לכנסת אבלים וחפויי ראש. שריד: "כולם נדו לנו ואמרו: למה הלכתם בכלל? לא צריך לערב בית משפט בענייני הכנסת, אמרו לנו".

 

את הכנסת ייצגה דורית בייניש, אז מנהלת הבג"צים, שטענה בין השאר כי הנושא בלתי שפיט. "את עיקר מאמציה", כותב ברק, "ריכזה גב' בייניש בטענה, כי החלטתו של יו"ר הכנסת אינה שפיטה ועל כן אל לו לבית המשפט לדון בעתירה לגופה. לטענתה, סדרי העבודה של הכנסת הם עניינים בלתי שפיטים, שכן הם עניין ריבוני של הכנסת ובעלי אופי פוליטי מובהק".

 

אך כידוע, מאז זרמו הרבה מים בירדן ועתירת שחל-שריד היוותה את פריצת הדרך לביקורת של בית המשפט העליון על ההליכים בכנסת, ביקורת שלימים אהרן ברק ימנף ויהפוך לחלק הארי של "המהפכה החוקתית" שלו. ברק חתר להעביר מהפכות שנועדו להציב את הרשות השופטת מעל הרשות המחוקקת והרשות המבצעת: זכות העמידה בפני בג"ץ ("הכול שפיט"), מבחן הסבירות, האקטיביזם השיפוטי והיהלום שבכתר – המהפכה החוקתית.

 

האם בייניש עצמה היתה עומדת היום מאחורי דבריה המצוטטים בידי ברק אז?! ברור שאם בכוונתה להמשיך בדרכו של ברק, כפי שהיא מצהירה על כך בפומבי, הרי שבכוונתה להתערב, ואפילו להפוך על פיהן, החלטות של הכנסת שאינן מוצאות חן בעיני שופטי העליון. הלא "הכול שפיט", אמר ברק – ו"ברוך שאמר", אומרת אחריו בייניש. כמו ברק, גם בייניש סבורה היום שתפקידו המרכזי של בית המשפט הוא ביקורת שיפוטית על רשויות השלטון, כולל בית המחוקקים.

 

שותפים לעמדות חוקתיות

סוגיה נוספת שבה שוררת תמימות דעים מפורשת בין בייניש לברק (ובמקרה זה גם בין ברק עצמו לבייניש) היא ביחסים בין הרשות השופטת לרשות המחוקקת. ב"פרשת חורב" ברק כתב: "לעניין ההגנה על זכויות האדם בפני פגיעה בהן, לא כל הזכויות הן בעלות מעמד שווה. לא הרי הזכות לכבוד האדם כהרי זכות הקניין, ובמסגרתה של אותה זכות עצמה, עשוי להיות שוני במידת ההגנה הניתנת לפגיעה בה. כך למשל, לא הרי מידת ההגנה בפני פגיעה בחופש הביטוי הפוליטי, כהרי מידת ההגנה הניתנת בפני פגיעה בחופש הביטוי המסחרי. במסגרתו של היבט מסוים של זכות (כגון הדיבור הפוליטי), ללא הרי פגיעה שהיא בגרעינה של הזכות כהרי פגיעה בשוליה".

 

גישה זו משתקפת גם בעמדתה של השופטת דורית בייניש: "על פי השקפתי, אין לגזור את היקף ההגנה על חופש העיסוק על בסיס טיבה של הזכות כשהיא עומדת לעצמה, אלא יש לקבוע את רמת ההגנה על הזכות החוקתית על פי מכלול פרמטרים נוספים, ובהם: התחום שהחקיקה פוגעת בו (כלכלי, חברתי-סוציאלי, ביטחוני ועוד), הטעמים שבבסיס הזכות המוגנת וחשיבותה החברתית היחסית, מהות הפגיעה בזכות ועוצמתה במקרה הקונקרטי, נסיבות הפגיעה והקשרה וכן מהות הזכויות או האינטרסים המתחרים, יש להניח כי עם הזמן תיושמנה אמות מידה אלה בפסיקה בדרך אל צעידה ממקרה למקרה, והדבר יסייע לגיבוש היקף ההגנה על חופש העיסוק החוקתי בשיטתנו המשפטית". עד כאן דבריה של בייניש, עליהם מחווה ברק בספרו האחרון כי "גישה זו מקובלת עליי" (אהרן ברק, "שופט במדינה דמוקרטית", עמ' 349-350).

 

דוגמא נוספת לעמדתם העקרונית המשותפת, מביא ברק בספרו על המבחנים החוקתיים, כאשר הוא מצדיק את אופן השיפוט של שופטי העליון תחת נשיאותו על החקיקה של הכנסת: "חזרנו והדגשנו בכל שלבי הבחינה החוקתית כי נדרשת זהירות שיפוטית רבה. היטיבה להביע זאת השופטת ד' בייניש בציינה כי 'בישמו את המבחנים החוקתיים הקבועים בפסקת ההגבלה על חקיקת הכנסת, יפעל בית המשפט באיפוק שיפוטי, בזהירות ובריסון' " (שם, עמ' 354).

 

עוד דוגמא ניתן ללמוד מהמקרה שבו החליט הנשיא ברק להעניק משפט חוזר לחמשת הערבים הישראלים שהורשעו ברצח הילד דני כץ. ללא ספק, אחד התיקים הרגישים במיוחד, הן מהבחינה האנושית והן מהבחינה הלאומית. את ההחלטה על משפט חוזר קיבל ברק נגד עמדתו של הרוב המכריע במערכת המשפטית, וזאת אחרי שקודמו בתפקיד, הנשיא מאיר שמגר, כבר הכריע נגד משפט חוזר. היועץ המשפטי לממשלה התנגד אף הוא למשפט חוזר, פרקליטת המדינה התנגדה. אפילו דורית בייניש, אחת השופטות המקורבות ביותר לברק, נוגעת גם היא בעניין. בעבר, כפרקליטת המדינה, הביעה התנגדות נחרצת לעריכת משפט חוזר. ספק אם עכשיו, במסדרונות בית המשפט, שמרה את דעתה לעצמה או נכנעה לתכתיבים של הנשיא ברק.

 

נתגלעו גם מחלוקות

הסטטיסטיקה מעוררת השתאות: נראה כי מתוך עשרות פסקי הדין שכתבו יחד, את מספר המקרים שבהם מצאו עצמם השניים (בייניש וברק) משני צידיו של המתרס, אפשר לספור על אצבעות יד אחת. היכן בכל זאת נתגלעו ביניהם מחלוקות?

 

למשל, בשאלה האם חוזה העבודה הקיבוצי בין "אל על" לדיילי האוויר שהיא מעסיקה, שבו נקבע שגיל פרישתם יהיה 60, לעומת גיל פרישת יתר עובדי החברה העומד על 65, מהווה אפליה הנוגדת את "תקנת הציבור". ברק חשב שכן – לדעתו ראוי להשתמש במקרה זה כדי להחדיר את ערך השוויון אל השוק הפרטי; בייניש, בדעת מיעוט, חשבה שאפליה מטעמי גיל היא אפליה "חלשה", שאינה "זועקת".

 

גם בשאלה האם ראוי היה לאפשר ב-2003 לאיש הימין ברוך מרזל להתמודד בבחירות לכנסת. בניגוד לברק, המחזיק בגישה המרחיבה ככל הניתן את חופש הביטוי (גם הביטוי הפוליטי), ושהחליט בדעת רוב לאפשר למרזל לרוץ בבחירות, החזיקה בייניש בעמדה שלפיה מול הזכות להיבחר עומד ערך מניעת הגזענות, והגזענות ממש – להבדיל מ"נטייה גזענית" – היא ערך אנטי-דמוקרטי שאין לו מקום בשוק הדעות המתחרות במערכות הבחירות.

 

אבל אלה הם כמובן מצבים יוצאים מהכלל שלא מעידים על הכלל. לרוב בייניש מקפידה ליישר קו עם ברק כמעט בכל נושא. שניהם מהווים צמד כמעט בלתי ניתן להפרדה בתחום תפישת העולם של ערכי המשפט והחברה. ובייניש לא מסתירה: "חלקנו", הודתה בשיחות סגורות, "ואנחנו חולקים ערכים בסיסיים". כפי שגם הפרופ' יצחק זמיר, חברו הטוב ביותר של ברק, הודה לא פעם כי "לברק היתה השפעה עצומה על שאר השופטים, אולי יותר מלכל נשיא אחר בתולדות בית המשפט העליון."

 

הציבור לברק ופמלייתו – ציון "בלתי מספיק"

אהרן ברק מאמין שבכוחה של דורית בייניש לשמר את המהפכה החוקתית שחולל, ובעיקר שתדאג כי פרופ' רות גביזון ובעלי "האג'נדה המשפטית שלה" (כמעידת לשונו), המתנגדים להתערבות הבוטה של בית המשפט העליון בעניינים לא לו (אקטיביזם שיפוטי), יישארו מחוץ למגדל השן העליון. "ברק מאמין בכוחו ובעוצמתו של העליון וביכולתה של בייניש מחליפתו להוביל ולשמור על מעמד המוסד בקרב הרשויות", כותב פרופ' זאב סגל, הפרשן המשפטי של "הארץ", בראיון הפרידה שלו מברק.

 

אולם בניגוד לכל החלומות הוורודים, תדמיתו הציבורית של בית המשפט העליון שאהרן ברק מותיר אחריו מרוסקת, ומעמדה של הנשיאה הבאה דורית בייניש חלש מתמיד. זהו סיכום מבהיל של מפעל חיים עבור אהרן ברק.

 

כמו ברק, גם בייניש סבורה היום שעל בית המשפט להיות זהיר בכלים שבידו ולעשות בהם שימוש מושכל וענייני, משום שהוא איננו מנותק מהמציאות החברתית שבה הוא פועל. "אמון הציבור הוא המשענת של רשויות הציבור והוא המאפשר להן למלא את תפקידן", כתב ברק. הוא נוהג לומר שהכוח היחיד שעומד לימינו של בית המשפט הוא אמון הציבור ותמיכתו ולכן בית המשפט אינו יכול להקדים את זמנו יותר מדי. משום כך, מאז מונה לנשיא ועד שהגיע למחצית תקופת כהונתו התעמעם במשהו הלהט המהפכני שלו. עד שהצליח לבצר את מעמדו החוקתי נזהר ברק שלא לקומם עליו יתר על המידה את דעת הקהל. ברק חש תמיד כי עליו להתקדם עקב בצד אגודל, ולפחות בגישה יסודית כל כך ישנה התאמה מלאה בינו לבין בייניש.

 

אך ברק ופמלייתו לא העלו בדעתם שתעודת הגמר שיקבל ברק מהציבור ברדתו מהבמה תיראה כזר קוצים. שכן כאשר מונה ב-1995, עמד שיעור האמון הציבורי בבית המשפט העליון על 85%, ואילו בלכתו רק 27% מביעים אמון מלא במעוז המערכת המשפטית (כך על פי סקר של ד"ר מינה צמח ב"ידיעות אחרונות", 1.9.06). 40% סבורים שבמהלך כהונתו חל פיחות במעמדו של בית המשפט העליון, ו-46% סבורים שלמדיניות ההתערבות, "האקטיביזם השיפוטי" שברק הוביל, הייתה השפעה שלילית על חיינו הציבוריים בישראל. רק 20% נותנים לו ציון "טוב מאוד". שתי המכות הקשות ביותר מבחינתו: 64% מאמינים שהשיקולים העומדים מאחורי מינוי השופטים לעליון אינם ענייניים אלא פוליטיים, ורק 33% סבורים שבת טיפוחיו, דורית בייניש, מתאימה לכהן כנשיאה בעליון.

 

סקר נוסף, שנערך ב"מרכז תמי שטינמץ למחקרי שלום" והתוכנית לחקר סכסוכים ויישובם על שם אוונס באוניברסיטת תל אביב, בראשות הפרופסורים אפרים יער ותמר הרמן, מעלה תמונה עגומה לא פחות. על פי הסקר, חלקים גדולים בציבור אינם נותנים אמון בכושר הביצוע ובטוהר המידות של המוסדות העיקריים ובכלל זה בית המשפט העליון (וכלי התקשורת). על פני סולם להערכת יעילות התפקוד, שבו 0 מציין "לא יעיל כלל" ו-100 מציין "יעיל מאוד", קיבל בית המשפט העליון את הציון 48 (בהשוואה ל-62.5 בעבר). תמונה דומה התקבלה מהשאלה מה מידת השחיתות – כאשר 100 מציין "אין שחיתות כלל" ו-0 מציין שיש שחיתות רבה – בית המשפט העליון קיבל ציון 59 בקרב הציבור היהודי. בהערכת היעילות של בית המשפט העליון בקרב הציבור הערבי, ציונו גבוה מעט משל היהודים.

 

ואולי לא לחינם זהו יחס הציבור לבג"ץ. השופט ברק, למרות חוכמתו הרבה, הוא האיש אשר בפסיקתו החליש את כושר העמידה הביטחוני של ישראל: החזרת 400 מגורשי החמאס (פסיקה של בית המשפט העליון) בניגוד לחוות דעת מקצועיות של כל נציגי זרועות הביטחון; הגבלת השימוש בכוח על ידי זרועות הביטחון ("לחץ פיסי מתון"), שהחלישה את השב"כ ואת המוסד; איסור "נוהל שכן", שחשף את חיילינו לאש אויב; האימרה כי "הכול שפיט, גם איגוף מימין או משמאל", שהפכה כמה ממפקדי צה"ל למשפטנים קטנים במקום ללוחמים יעילים ומוסריים.

 

המשאב העיקרי שמערכת המשפט זקוקה לו כמו אוויר לנשימה הוא אפוא אמון הציבור. לאור שבריריות מעמדו של בית המשפט העליון, נשאלת השאלה: האם ועד כמה בייניש תנסה לגייס את אמון הציבור לצידה?

 

ההערכה היא שבייניש תעשה סיבוב פרסה. בית המשפט שלה עשוי להידמות לבית המשפט של ברק, שיהיה בעל מדיניות אקטיביסטית. ברק, כאמור, הוא המורה המשפטי והאידיאולוגי שלה. כמי שבתפקידה כתובעת פלילית ייצגה את כל המוסדות של המדינה (הפוליטיים והביטחוניים) במחלקת הבג"צים ולאחר מכן כפרקליטת המדינה, בייניש בעלת ניסיון מעשי רב. היא מתמצאת היטב בנבכי החיים הפוליטיים בישראל.

 

לבייניש אין שיעור קומה אינטלקטואלי ומשפטי כמו לאהרן ברק, פרופסור בעל שם עולמי. אבל הפסיקות שלו ושל מישאל חשין (אחיה לדעה הקרוב ביותר של בייניש), יהיו הטקסט המשפטי שלה. כך שסביר להניח שקולו של ברק ימשיך להדהד בהיכל הצדק הגבוה במסלולו האקטיביסטי.

 

האירוניה הצורבת

אהרן ברק לא האמין בבית משפט של שופטים. הוא לא האמין בבית משפט עניו של אנשי מקצוע הכפופים לחוק ומפרשים אותו בזהירות. ברק האמין בבית משפט שהוא-הוא החוק; בית משפט אשר לסמכויותיו אין (כמעט) גבולות ולטווח הפרשני שלו אין (כמעט) סייגים. בית משפט שהוא המבצר האחרון וההיכל העליון של הנאורות הישראלית. מגדל השן של מלכים-פילוסופים המגנים על הדמוקרטיה הן מפני נבחריה והן מפני בוחריה.

 

לכן הוא גם משאיר אחריו חבורה מסורה והגונה של שופטים, שאינה יודעת לעשות את שברק כה היטיב לעשות: להגדיר את ערכיה של מדינת ישראל (לטוב או לרע, תלוי במתבונן). ברק חולל שינוי תהומי בהמרת הדמוקרטיה הג'פרסונית והלינקולנית הישנה (שבה העם הוא הריבון) בדמוקרטיה החדשה של ברק (שבה הנאורים מלמעלה בהיכל הצדק קובעים מה טוב לכל השאר למטה, כ"מצפון ערכי של ישראל"), כדי לקיים את משטר השלטון השיפוטי שהקים. ברור שכעת, לאור השינוי התהומי שחולל, יש צורך בשופטים שהם דמויי אהרן ברק. אנשי רוח וחברה, אנשי סגולה ומעלה. אולם למרבה האירוניה הצורבת, בבית המשפט העליון שמשאיר אחריו ברק, לא נותרו אנשי מעלה כאלה. השופטים הם אמנם שופטים טובים, כל אחד ואחת בתחום התמחותו המקצועית, חלקם אפילו טובים מאוד. אבל אין בהם אנשי רוח, מורי מוסר ועילויים. יש בעיקר תאומים סיאמיים, המחקים את ההברקות הנוצצות של ברק.

 

בהכשלה שהכשיל את עצמו ברק, באי מינוים של הפרופסורים רות גביזון ומרדכי קרמניצר ומשפטנים מעולים אחרים לעליון, אין בחלל שברק מותיר אחריו מי שיקרינו בבית המשפט העליון את הברק שיחסר לו בהעדרו. אין מי שייתנו לו מרכז כובד אינטלקטואלי ועמוד שדרה ערכי ומוסרי לחברה בישראל.

 

דווקא העובדה שגביזון וקרמניצר מייצגים גישות אידיאולוגיות שונות, היתה מבורכת. בית משפט שיש בו מתח מתמיד בין הקוטב של גביזון לבין הקוטב של קרמניצר, היה הופך לבית משפט פלורליסטי, תוסס ומרתק, שיתמודד באומץ וביצירתיות עם בעיות היסוד של מדינת ישראל. הוא היה מהווה שינוי מרענן אחרי האחידות הדוגמטית של העליון בעידן אהרן ברק. אבל גאונים בכלל, וכנראה שגאונים משפטיים בפרט, אוהבים לשכפל את עצמם בדמותם של ילדי טיפוחם (בייניש), מבלי להתחשב באמת בעתידו הטוב של המוסד בראשו עמדו.

 

מקורות נבחרים:

נעמי לויצקי, "כבודו – אהרן ברק, ביוגרפיה", הוצ' כתר 2001

אהרן ברק, "שופט בחברה דמוקרטית", הוצ' כתר ואוני' חיפה, 2004

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה משפט שדה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

0 תגובות על אותה הגברת בשינוי אדרת

  1. איציק ש. הגיב:

    כמה טעויות וביניהן:
    א. בזמן גירוש אנשי החמאס היה רבין ראש ממשלה ושר הביטחון וברק היה הרמטכ"ל.
    ב. גירוש אנשי החמאס היה פלופ לא קטן שהזיק למדינת ישראל הרבה יותר משהועיל. החברה' האלו קיבלו חשיפה תיקשורתית בלבנון, חשיפה שלא היו יכולים לחלום עליה בשטחים. הם חזרו כגיבורים.

  2. יונתן הגיב:

    טעות נוספת: פסק-הדין שאישר את גירוש אנשי חמאס ניתן ללא דעת מיעוט, בניגוד לדברי הכותב.

  3. יונתן הגיב:

    אהוד ברק היה שר הביטחון לצד ראש הממשלה, יצחק רבין,בתקופת גירוש אנשי חמאס? טעות מבישה. אהוד ברק כיהן לראשונה כשר ביטחון לאחר שנבחר לראשות הממשלה בשנת 1999. בממשלת רבין, לאחר פרישתו מתפקיד הרמטכ"ל, כיהן כשר הפנים, ולאחר שרבין נרצח שימש בממשלה בראשות שמעון פרס כשר החוץ. בתקופת גירוש אנשי חמאס, עליה כותב אורי פז, כיהן אהוד ברק כרמטכ"ל.

    לגבי הטעות הנוספת של פז, עליה הצבעתי בתגובתי הקודמת לזו, אני מבקש להוסיף כי ייתכן שפז לא קרא עד הסוף את תיאורה של נעמי לויצקי את פרשת מגורשי החמאס, המתוארת בספר "כבודו", מקור אליו מפנה פז בעצמו כ"מקור נבחר", כלשונו. לויצקי בפירוש כותבת שם כי בסופו של דבר הצטרף ברק לדעתו של הנשיא דאז, השופט שמגר, ופסק-הדין ניתן פה אחד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s