התרגשות עד דמעות

תפילות ימי ראש השנה ויום-הכיפורים מרגשים אותנו, דתיים כחילונים, עד דמעות. אך מה עומד מאחורי הסיפור המרגש שבמוקד התפילות: "ונתנה תוקף"?

 

הסופר אהרן מגד, חתן פרס ישראל לספרות לשנת 2003, מספר בנובלה "נקמת יותם" (זמורה ביתן, 2004), על גבר כבן שישים שעוסק למחייתו בתרגום של שירה יוונית עתיקה. יותם, גיבור הסיפור, מכבד ומעריך מאוד את עדנה בתו כ"אישיות בעלת סגולות נדירות, בייחוד מאז חזרה בתשובה".

לטענתו, הוא גומל לה רק מעט מן המעט על יחסה אליו כשהוא הולך איתה ועם בעלה, העולה מרוסיה "יָאשַׁה הטוב" לבית הכנסת בימים הנוראים. "קשה למצוא בחור ישראלי טוב לב כמוהו", הוא מחווה דעה על חתנו, "אולי בגלל שחזר בתשובה לאחר שחרורו מן הצבא כטייס קרבי והכלל 'ואהבת לרעך כמוך' מנחה אותו בכל מעשיו".

בבית הכנסת הם שוהים שעות אחדות, הן בליל "כל נדרי" והן בבוקר ראש השנה, יותם יושב שם לצדו של יאשה, ש"מעביר את אצבעו על שורות הכתוב במחזור כדי להורות לי היכן אנו עומדים בתפילה כשהחזן שר, כאילו אני העולה החדש מרוסיה שטרם למד לקרוא עברית, ועלי להודות שאף-על-פי שאיני מאמין שכל הכתוב בספר התפילות הוא קודש קודשים, הרי כשמגיעים ל'נְתַנֶּה תוֹקֵף קדושת היום כי הוא נורא ואיום', אני מתרגש עד דמעות ולבי מתמלא מורא וחרדת קודש, והפיוט הזה נחרת כה עמוק בלבי שאני זוכר כמעט את כולו בעל-פה, 'אמת כי אתה הוא דיין ומוכיח… ותזכור כל הנשכחות, ותפתח את ספר הזיכרונות… וקול דממה דקה יישמע, ומלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון…'. חיל ורעדה אוחזים בי כשאני קורא את הפסוקים הנשגבים האלה, החודרים אל הלב ודוחקים לעשות את חשבון הנפש, 'כי הנה יום הדין לפקוד על צבא מרום בדין… וכל באי עולם יעברון לפניך כבני מרון, כבקרת רועה עדרו מעביר צאנו תחת שבטו…'. וכשאני מגיע אל הפסוק הזה עולה בדמיוני תמונה מילדותי בכרכור, כאשר בשעת בוקר מוקדמת, כשהייתי יוצא מצריפנו, הייתי רואה את יושקה הרועה פוסע אחר עדר העזים שלו המעלה אבק רב על הדרך, ודופק במקלו, ענף אקליפטוס מגולף מקליפתו, הוא המַלְמָד [מוט שבראשו חוד מתכתי המכוּנה דָרְבָּן, לצידוּד וזירוז הבקר – א"פ]  הנזכר בספר שופטים (ג, לא), אחר העזים הסוררות, הסוטות אל החצרות, להחזירן אל העדר… 'ותחתוך קצבה לכל בריותך, ותכתוב את גזר דינם… מי יחיה ומי ימות, מי בקצו ומי לא בקצו…" (עמ' 118).

ספק אם יותם מבטא את התרגשותו עד דמעות של הסופר אהרן מגד מתפילת "ונתנה תוקף" ספק מבטא את הדמות הפיקטיבית שיצר, תופעת ההתרגשות עד דמעות ממילות הקודש המטלטלות כל נפש יהודיה מוכרת לכל מי שחווה אי-פעם את חווית התפילה בראש השנה וביום-הכיפורים.

אולם, מה עומד מאחורי הסיפור המרגש של תפילת "ונתנה תוקף"?

"…ועלי להודות שאף-על-פי שאיני מאמין שכל הכתוב בספר התפילות הוא קודש קודשים, הרי כשמגיעים ל'נְתַנֶּה תוקף קדושת היום כי הוא נורא ואיום', אני מתרגש עד דמעות ולבי מתמלא מורא וחרדת קודש, והפיוט הזה נחרת כה עמוק בלבי שאני זוכר כמעט את כולו בעל-פה…".

                                           "וּנְתַנֶּה תוֹקֵף"

אחד הסיפורים המשפיעים ביותר של תופעת "קידוש השם" בזמן מסעי הצלב ובתקופת רדיפות האינקוויזיציה בספרד ובפורטוגל, הוא המעשה המצמרר של קידוש השם של רבי אמנון ממגנצא מן המאה ה-11, שהוכנס לתפילת הימים הנוראים כרקע לפיוט "וּנְתַנֶּה תוֹקֵף" (הסיפור מובא ב"אור זרוע", ר' יצחק בן משה מווינה, הלכות ראש השנה, סימן רע"ב).

רבי אמנון מתואר כגדול הדור, עשיר ומיוחס, יפה תואר ויפה מראה, ואף מקורב למלכות. השרים וההגמון מבקשים להדיחו להמיר את דתו. הם חוזרים ומדברים על ליבו, ואילו הוא מתעקש ומסרב. אבל פעם אחת חזקו עליו דבריהם, וכדי לדחותם הבטיח להם להיוועץ ולעיין בדבר ולהשיבם בתוך שלושה ימים. כאן מתרחש מעבר רב משמעות: רבי אמנון אמנם לא העלה כלל על דעתו לקבל את הצעתם, הוא רק רצה להשתחרר מן הלחץ שהופעל עליו, אבל על-פי אמת המידה הדתית המחמירה שלו עצמו, כבר בכך היה משום חטא חמור כלפי שמים, חטא המחייב קורבן כפרה.

רבי אמנון חש רגשי אשמה על שיצא מפיו לשון של ספק כאשר נדרש להתנצר; כאילו היה ספק בלִבו אם להשתמד או להמשיך להיות נאמן לאלהי ישראל. הוא מתאבל ואינו מקבל נחמה, וביום השלישי, כאשר שליחי ההגמון באים לבקש את תשובתו, הוא מסרב ללכת אִתם. בעל כורחו הוא נלקח אל בית ההגמון, וכשהוא נדרש להסביר את סירובו, הוא מודה כי חָטא חֵטא כבד, אך לא להגמון כי אם לאלהיו. לפיכך, אומר רבי אמנון, תיכרת לשונו, שדיברה כזבים. לא-כי, גוזר ההגמון, לשונו דיברה אמת דווקא, אך רגליו, שסירבו לבוא במועד שסוכם עליו, ושאר איברי גופו הם שיקוצצו. פרקי אצבעות ידיו ורגליו נקצצו, והוא עדיין עומד בסירובו להשתמד.

רבי אמנון ממגנצא חש רגשי אשמה על שיצא מפיו לשון של ספק כאשר נדרש להתנצר; כאילו היה ספק בלִבו אם להשתמד או להמשיך להיות נאמן לא-להי ישראל. הוא מתאבל ואינו מקבל נחמה, וביום השלישי, כאשר שליחי ההגמון באים לבקש את תשובתו, הוא מסרב ללכת אִתם. בעל כורחו הוא נלקח אל בית ההגמון, וכשהוא נדרש להסביר את סירובו, הוא מודה כי חָטא חֵטא כבד, אך לא להגמון כי אם לא-להיו.

לפנינו מעשה כמעשה עקידת יצחק. על כל פרק ופרק שנקצץ נשאל רבי אמנון אם יאבה עתה להמיר את דתו, ואילו הוא בוחר וחוזר על בחירתו זו שוב ושוב ומקדש שם שמים על כל איבר מקוצץ, כמקריב קורבן לגבוה. לבסוף הוא נישא קְצוץ-איברים לביתו וכל פרקי אצבעותיו מונחים לצִדו; הוא משלים את הקורבן כדין בציווי שהוא מצווה: לזרות מלח על איבריו המקוצצים. קרב המועד לתפילת ראש השנה, ורבי אמנון מגיע עם כל פרקי אצבעותיו לבית הכנסת. כאשר הגיע הזמן לומר "קדוּשה" הוא משלים את מעשה קידוש השם שלו בקרב עדתו: הוא מצדיק עליו את הדין בלב שלם, מקבל ברצון את כל המכאובים, טוען לקידוש שמו יתברך על מלכותו ולייחודו, ופותח בפיוט: "וּנְתַנֶּה תוֹקֵף קדושת היום כי הוא נורא ואיום…" מתוך התרגשות עד דמעות, ולבו מלא מורא וחרדת קודש.

לכאורה נראה אפוא כי לפנינו הצדקת משפטו של אלהים מתוך תפיסת הייסורים והמוות כעונש על חטא. ואולם מדובר בחטא שאינו חטא, ורבי אמנון עוד מעצימו מתוך יראת שמים ומחמיר עם עצמו יותר מכפי שדורשת התורה. נראה כי לא בא ה"חטא" אלא לרומם את מעלת קדוּשתו של האיש המקבל עליו דין נורא כל כך על לא עוול בכפו. המסר הרעיוני-הדתי המרכזי של הסיפור נמסר אפוא על רקע מוטיב החֵטא, אך מרחיק מעבֶר לו: את שארית חיותו הכניס רבי אמנון במילות השיר "ונתנה תוקף", ומשנדם קולו נדמו גם פעימות ליבו. מסופר כי הוא נקרא "אמנון" על כי האמין באל חי.

 

תפילת יום הכיפורים,

מאוריצי גוטליב

(1879-1856)

במוצאי היום הקדוש הופיע הנפטר בחלומו של רבי קלונימוס בן רבי משולם, ושטח את בקשתו: להכליל את שירו "ונתנה תוקף" בתפילות ראש השנה ויום הכיפורים, "להיות לו לעד ולזיכרון טוב לכל ישראל". ומאז, "ונתנה תוקף" היא יצירה נוראת-הוד, המרעידה ומרטיטה לבבות רבים בתפילת ראש השנה, הוא "יום הדין" הגדול והנורא.

ברור מכאן כי הניצחון הגדול, ההיטהרות, הקדושה, מעלת הרוממות והשלמות שזוכים להם מתוך תוכה של העמידה בניסיון כזה, הם הצדקת האלהים בהנהגת עמו ויראיו. רק מי שהגיע למעלה עליונה מאוד, זוכה לפרסם באופן כזה את מלכותו של האלהים בעולמו. רק מי שמוכן לעמוד גם בפיתוי של הצלחה בבית המלך ובבית ההגמון, וגם בייסורים הנוראים ביותר, זוכה למעלה העליונה במלכות האמת, השרירה והקיימת לעד.

 

* לקריאה נוספת, ראו מאמרי: "הקרבת החיים על קידוש השם",  שפורסם בכתב-עת "כוורת", גיליון 9, יולי 2004, עמ' 41-36.

 

                                                     פורסם באתר Aish

                                        ————————————————–

                                    תגובת הסופר אהרן מגד, מיום ד' תשרי תשס"ה:

 

"קראתי בעניין רב את מאמריך, ולמדתי מהם הרבה. אתה מבקש שאגיב עליהם. הדבר קשה. הם עוסקים בבעיות שברומו של עולמנו היהודי, וכדי להביע דעה עליהן, צריך לחדור לעומקן, שכן אני עצמי מתחבט בהן, ובהיבטים שאינם דווקא מתחום המושגים הדתיים, כפי שאתה דן בהם ואף מביא ראיות עמוקות מדבריהם של חכמים מגדולי ישראל.

"למשל: בסוגיית 'קידוש השם', עולה השאלה אם אין להפריד בין 'קידוש השם' פסיבי, של אלה שנהרגים 'על שום עצם יהדותם', ואפילו הם כופרים בשם (ואם אמנם אפשר לכנות זאת 'קידוש השם'), לבין אלה שבצלילות דעת מחליטים על הברירה הנוראה הזאת, כדוגמת רבי אמנון ממגנצא ומקדשי השם בימי הביניים.

"ושאלה אחרת המצריכה דיון מעמיק היא הבחירה בין מאבק לבין מה שהיינו קוראים מתוך סכלות 'הליכה כצאן לטבח', ומסירות הנפש ' מתוך דביקות, מתוך שמחה של מצווה'.

"בשאלות אלה ושבכמותן אין לדון כלאחר-יד, וקטונתי מלהכניס ראשי בין הרים ככמה מגדולי הרבנים והפילוסופים היהודים של העת האחרונה".

 

בברכה, ובאיחולי שנה טובה, שנת שלום ויצירה

אהרן מגד

תל-אביב

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה חגי ומועדי ישראל. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.