הפנים הפחות מוכרות של ס' יזהר

בימים של בלבול מוסרי והיעדר מנהיגות – מרענן להיזכר בדבריו של הסופר המנוח ס' יזהר, שאמש מלאו שלושים לפטירתו. עוד לפני עשור כתב שלקחת ילד ולעשות אותו לפגז חי זה קניבליזם. לטענת נכדתו, הוא גם החשיב מאוד את המסורת היהודית
 

הסופר ס' יזהר המנוח לא תמיד היה קל לקריאה ולא תמיד היה קל להסכים לדבריו. השמאל הפוליטי בישראל כבר ניכס את יזהר לאנטי-ציונות והימין מיהר לוותר עליו. כדי לאזן קצת את התמונה לגבי הסופר הגדול הזה, הנה מה שכתב יזהר ב-18 באפריל 1995 ("הארץ"), בשנה הראשונה של פיגועי ההתאבדות:

"לוחמת ההתאבדות שהשתוללה להחריד בזמן האחרון העלתה ספקות מרים, אם אנחנו אמנם מכירים את הערבים. איך אפשר שהם, בלי התנגדות נשמעת, מקבלים בפשטות את עניין לוחמת ההתאבדות, כאילו גם זו עשייה שבגדר האפשר; איך לא מתמרד בהם משהו כשהם לוקחים ילד ועושים אותו לפגז חי; איך זוועה זו נראית בעיניהם נסבלת, כאילו בסך הכול אין כאן אלא המצאת נשק מוצלח ביותר שלא נמצא לו עדיין מענה.

 

חברה שמסכימה לשלוח את בניה ללוחמת התאבדות ורואה בה גולת הכותרת לפטריוטיות הלאומית, הורסת את הבסיס המשותף ההכרחי לכל בני האדם, מוציאה עצמה מן הכלל האנושי והופכת לצד שאין מה לדבר איתו. כשם שאין מה לדבר עם חברת קניבלים.

 

ההיתר שלוקחים לעצמם שולחי המתאבד להתכחש לאנושי ולעשות אדם לפגז חי – מתוך שהם מתייחסים בבוז לחייו ולהווייתו – מעלה את השאלה אם הם בני אדם, אם חבריהם בני אדם, וכל הסובבים אותם – האם הם עדיין חברה אנושית הזכאית לתבוע לה זכויות אדם?

 

עצם ההסכמה הכללית שמעשה כזה מותר, שהוא בגדר האפשר, ויותר מזה – קדוש – מעוררת את התהייה מיהו השותף שלנו להסכמי השלום. עם מי אנו מדברים? משהו בסיסי אינו מובן. המוח אינו סובל זאת והלב אינו יכול לקבל שיש אנשים שהדברים נראים אפשריים בעיניהם, ושהכול מותר ובלבד שיתפוצץ האויב וייבהל מכוחם. יש דברים שאם בני אדם עושים אותם, לא רק שעשו תועבה אלא נפסלו כבני אדם. חברה המשלימה עם הפיכתו של ילד לחומר נפץ שוללת את עצמה מהיות צד במשא ומתן; האנושיות שלה מוטלת בספק.

 

חברה שמסכימה כי בניה ישמשו פצצות חיות – אפילו הצליחה בדרך זו לגרום לאויביה מוות וסבל קשה – מוציאה עצמה מכלל האנשים שאפשר לדבר עימם, שאפשר לחיות איתם כשכנים, שאפשר להקים גשר בין מה שהם ובין מה שאנחנו. ואם המוות הוא חלק מהסכמתם של בני חברה זו, אנו לא נכללים בהסכם שלהם, ולא ניתן למוות שלהם לבוא בנו".

 לא על מנת לזרוע ייאוש חלילה מובאים הדברים, ולא על מנת להקניט ("אמרנו לכם!") אלא לצורך דיון עמוק יותר בשנה החדשה בסוגיית הקיום של האומה העברית לצדה של זו הערבית.

 

היהדות שאהב

אדר מיקי סמילנסקי, נכדתו של יזהר, מספרת בשיחות פרטיות על החשיבות שייחס סבה, ס' יזהר, למסורת היהודית. "חגי ישראל נערכו אצלנו בבית באופן מסורתי", היא מספרת. "בליל הסדר נקראה ההגדה כולה כולל השירים, ולפעמים אף שיר השירים; בחנוכה חגגנו יחד גם את יום הולדתה של סבתי. בשבת הודלקו נרות (למרות שלא שמרנו שבת). ראש השנה, שהיה יום הולדתו של סבא, תמיד היה החג החשוב ביותר בשנה. היה זה חג שבו מעבר לקריאת 'דברים' לקראת יום הכיפורים, אותם סבא תמיד ביאר ופירש עבורנו הצעירים, העביר סבא תפוח בדבש עם ברכה לכל באי הבית ולכל אחד תפוח עם ברכה אישית שנאמרה בראש השולחן. אינני יודעת אם זה בגלל המלחמות, אבל כל עניין ה'מי יבדל לחיים ומי ימות', לקראת תפילות יום כיפור ובזמן הימים הנוראים, היה חשוב לו מאוד".

 

כנערה, כל עניין שמירת החגים נראה למיקי בעיקר מייגע ו"לא הבנתי למה משפחה חילונית כמונו צריכה לעבור את כל הטקסים האלה, עם כוס יין בהסבה על צד שמאל בליל הסדר, ולמה זה תורם בכלל. אבל תמיד אהבתי את הסיפורים של סבא, שהיה מצרף כחלק בלתי נפרד מהארוחה ומהטקס. בארוחה האחרונה שהייתי בה למשל סיפר על הקמת גדרה, ומה היה בגדרה לפני שלא היה שם ישוב".

 

פוסט-ציוני ואנטי-דתי?

"תמיד אהבתי שהכול איכשהו, גם אם עשינו אותו כל שנה מחדש, כשסבא היה קורא – היה גם ברור ונהיר, וגם מעניין. כשסבא היה מעביר משהו, הוא תמיד קורא אותו בדרך מעניינת, מספר דברים מעניינים על החג, או סיפור מעניין אחר, והארוחות האלה של שבת וחגים תמיד שימחו אותו, כמו שאחי אמר בשבעה. מעבר לזה שהארוחות איתו, כמו שאמר אחי על הקבר, היו דבר משעשע ומצחיק. סבא שלי נראה אולי אדם מאוד רציני וחשוב, אבל הוא היה אדם מאוד מצחיק, עם נשמה של ילד, דיברו על זה הרבה בשבעה.

 

מיקי מספרת, שכאשר התדיינה המשפחה על כיצד לנסח את מודעת האבל, נזכרו שכאשר אמו מרים נפטרה, נרשמה על מודעת האבל שניסח יזהר "מרים סמילנסקי הלכה לבית עולמה". כך שכשסבא נפטר, נוסח ההודעה היה כמעט זהה (היום לא נהוג לומר "בית עולמו") ובה נכתב ש: "ס. יזהר (יזהר סמילנסקי) הלך לעולמו".

 

"מצד אחד, היה ברור שכולנו חילונים, למשפחה חילונית, שניתנה בה דעת לתופעת החילון עצמה, והחילוניות הזו לא הייתה של מה בכך, אלא מתוך בחירה ערכית. מצד שני, היה ברור שלמשפחה שלי ובעיקר לסבא שלי, חשובה המסורת היהודית. חשוב שנדע את המקורות היהודיים העמוקים שלנו ושנשאב מתוכם. אי אפשר לקרוא רק א"נ גנסין וי"ח ברנר, זה לא היה מספיק בעיניו, אלא שחייבים לקרוא ולדעת את התנ"ך וצריך להבין בו כחלק בפני עצמו ולא רק כחלק משלים. את חגי ישראל צריך לערוך כהלכתם, כולל השירים וכולל הכול. על מנת לשמר את המסורת הזאת. זה מה שעושה אותנו לעבריים.

 

מיקי גם מתקוממת על הגדרת סבה כפוסט-ציוני: "יש טוענים שסבי היה פוסט-ציוני, אבל זה פשוט לא נכון. סבי אומנם חשב שהציונות חטאה בלא מעט דברים, אך מעולם לא היה פוסט-ציוני. בדיוק כמו שיש טוענים שסבי היה בכלל אנטי-דתי, אבל זה פשוט לא נכון. סבי אומנם לא היה דתי, אבל הוא ראה ביהדות ובמסורת היהודית חלק תרבותי בלתי-נפרד מכל אדם עברי. המסורת כמחוברת לעם, המסורת כקורפוס של ערכים, או מקור לדיון ערכי, כתרבות של עמנו ממנה בעצם מתחילה היותו של ישראלי – הייתה חשובה לו מאוד".

 

תלישות שלא יכולה להתקיים

מיקי מגדירה את עצמה כאזרחית העולם הגדול: "אני גם פציפיסטית, צמחונית ועוד כל מיני דברים. סבא שלי מעולם לא אהב את זה אצלי, והיו לנו שיחות בנושא. לדעתו ניסיתי לכפות על עצמי איזושהי תלישות שלא יכולה להתקיים".

 

מאחר וס' יזהר חשב שהמסורת היהודית חשובה מאוד, ש"הטקסיות עצמה והלמידה ממנה חשובה", הוא הבין שמיקי נכדתו לא יכולה לנתק או לתלוש את עצמה ממנה. לכן גם "חלק מהמעשים שלי, כמו סירובי להתגייס לצבא והתעקשותי על שירות לאומי, ציערו אותו מאוד".

 
לקריאה נוספת, ראו כאן סיפורו הקצר: שקדייה אחת
מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אחרי מות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

0 תגובות על הפנים הפחות מוכרות של ס' יזהר

  1. סתיו הגיב:

    ס' יזהר היה אנרכיסט אמיתי. לא ברור למה, אבל בין כל הדיבורים עליו לא ראיתי איזכור אחד לספר מצויין שכתב , "הפרידה מן החינוך", שם הוא חולק עימנו מניפסט נהדר נגד החינוך המכוון – על כל מוסדותיו ומוביליו – ובעד הלימוד לשם הקניית הידע, היעדר כפייה ו"הנחייה" והכי הרבה: בעד חופש מוחלט להתפתח בעצמך ועל פי תכתיבי רוחך, ללא הכתבות חיצוניות (ויודעות כל – חינוך).

    כנראה שהמספידים למיניהם מעדיפים לראות אותו ולזכור אותו אחרת. עסק די מוזר לטעמי.
    נסו להשיג את הספר ולקרוא, וגם אם לא תסכימו, בוודאי תהנו מהכתיבה השופעת שלו.

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    איש אמיתי ורוחני, רגיש ובעל תובנות
    ו"ספירות" גבוהות במיוחד.
    מדי פעם הוא כתב בעיתונות על תופעות, על הרהוריו, ותמיד הוא קלע באמירות המחודדות שלו
    שנבעו מאישיות קורנת ונדיבה באמת.
    הסופר ס. יזהר היה קודם כל אישיות ורק אחר כך סופר , ממש כשם שהמשורר נתן יונתן היה כזה.

  3. שפי הגיב:

    הוא לא היה פוסט-ציוני, אבל אפשר לומר שהוא היה הציוני האותנטי האחרון. לשוחרי שירה אמיתיים כתיבתו בהחלט יכולה להראות את הדרך אל הפוסט ואף אל שלילת הרעיון הציוני מראשיתו. הציונים שאחריו הם ציונים בדיעבד, כאלה שפשוט נולדו (או נשאבו) אל תוך המציאות הזאת ומנסים להצדיק אותה, בין אם מסיבות ריגשיות-משפחתיות ובין כי היא משתלמת להם. הנסיון הזה שלו – שמתבטא גם בראיון הזה עם נכדתו – לקשור בין יהדות לבין ישראליות הוא פתטי, כשל לוגי שעורר בי תמיד חמלה כלפיו. הוא היה משורר, במובן הרחב של המילה, נקודה. האינטלקטואליות שלו היתה מוגבלת.

    גם כתביו בענייני חינוך (שמאזכרת סתיו) הם יפים ומרוממים, אבל קודם-כל כדאי לכם לקרוא את אותם כתביו שהכוונה שלהם היא ספרותית-אמנותית-נטו. "ימי צקלג" זה הכי טוב. אולי הקטע הזה (מסיפור אחר) יעשה לכם חשק:
    http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=98991&blogcode=1696331

    עוד ציטוט ממנו, מדברים שהוא אמר בתכנית רדיו:
    http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=98991&blogcode=4732714

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s