השיבה היהודית לירושלים?

לקראת השנה היהודית החדשה, שומה עלינו לברר מהו מעמדה של ירושלים בחיי היהודים-הישראלים של היום. עד כמה מובטח המשך קיומו של אחד מעמודי התווך הזה של הציונות? והאם השיבה השנייה של העם היהודי לירושלים תהיה לאפיזודה חולפת?

עובדה היסטורית ידועה היא שכאשר הוגלו היהודים מארץ ישראל לפני קרוב לאלפיים שנה, הם לא שכחו את ירושלים, סירבו לוותר עליה, בכו לה, ערגו לשובם אליה ולבסוף שבו. בעודם מגורשים מארצם לגולת אשור, לא נוכל לדמיין את היהודים מקוננים "אם אשכחך שומרון, תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי". היהודים התפללו בכיסופים לשיבת ציון, כאשר ירושלים במוקד שלה. והשיבה לירושלים היתה אירוע הרה משמעות בהיסטוריה היהודית.

 

שיבתם השנייה של היהודים לעיר התרחשה ומתרחשת החל ב-1948, ובהיקף של ממש – מאז מלחמת ששת הימים. ב-7 ביוני 1967, יומה השני של מלחמת ששת הימים, חזרו כוחות ישראלים אל הכותל המערבי בירושלים. בעבור יהודים בכל העולם היה זה אירוע גורלי וחוויה דתית עמוקה. התרחשה אפוא השיבה היהודית השנייה לירושלים. ספק אם היתה מתרחשת אלמלא המלחמה ואילו נענתה ירדן להפצרות ישראל להישאר מחוץ למלחמה. השיבה היתה פתאומית ובלתי צפויה, ואולם כעבור שלושה שבועות העבירה ישראל חוק הקובע את ירושלים כבירת ישראל, שלא תחולק לעולם ותישאר יהודית תמיד. החלטה מהירה ונחושה כל כך לא היתה מתקבלת אלמלא נתפסה ההזדמנות כשעה היסטורית.

 

אך האם גם שיבתם השנייה תהיה, להבדיל מהשיבה הראשונה, אירוע הרה משמעות בהיסטוריה היהודית? ואפילו, כבעבר, גם מעבר לה? דומה כי השאלות האלה עומדות היום על הפרק, יותר מאי-פעם בעבר.

 

ההבדל והמשותף

"אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני"

השוואה בין שיבת היהודים הראשונה לירושלים לבין שיבתם השנייה – מעוררת מחשבה. הראשונה אירעה כידוע לאחר פחות משבעים שנים שבנבואה; ואילו השנייה, לאחר כמעט אלפיים שנים. הראשונה היתה שיבה מארץ אחת בלבד – בבל; ואילו השנייה – מכל קצוות תבל. ויש גם מה שמשותף לשתי הפעמים: השיבה הראשונה היתה בגדר הגשמתה של תקווה. "התקווה", הימנונה הלאומי של מדינת ישראל כיום, אומרת כי "עוד לא אבדה תקוותנו" ומפצירה בציונות לעשות לשם כך.

 

העובדה המדהימה, שאי-אפשר להסבירה לפי אמות מידה רגילות, היא שאורכה של הגלות וההתנסויות השונות והמשונות שעברו בה – לא הצליחו להשכיח מן היהודים את ירושלים. עיר הקודש ההיסטורית עתיקת היומין היתה משאת נפש, מטרה וחלום. בדבקות ובסבלנות רבה חיכו היהודים זמן רב, די והותר, להגשמת ההבטחה לשוב לירושלים. ועתה, מבלי לחכות עוד, עליהם לאסוף את כוחותיהם ולשוב לירושלים בכל המובנים – הפיזי, הרוחני והתרבותי.

 

בגיליון דצמבר 1992 של Midstream כתב הפילוסוף היהודי פרופ' אמיל פקנהיים (1916-2003), ניצול שואה ואולי דוברה המובהק ביותר של המחשבה היהודית המודרנית בימינו, על ארבעה עמודי תווך של הציונות: הארץ, המדינה, חוק השבות וירושלים. "אם יקרוס אחד מהארבעה", כתב פקנהיים, "יקרוס עימו כל הבניין".

 

נטישה של ממש

לקראת השנה היהודית החדשה, שנת תשס"ז, שומה עלינו לברר מהו מעמדה של ירושלים בחיי היהודים-הישראלים של היום? ועד כמה מובטח המשך קיומו של אחד מעמודי התווך של הציונות?

 

היהודים אמנם חיים בירושלים ונושמים את אווירה (המחכים, על פי המקורות), אולם מנתונים שעובדו לאחרונה ב"מכון ירושלים לחקר ישראל" עולה כי 313 אלף יהודים עזבו את ירושלים בעשרים וחמש השנים האחרונות (1980-2005), בעוד שרק כ-208 אלף יהודים עברו להתגורר בה. לפיכך, מאזן ההגירה השלילי של ירושלים בשנים אלה עמד על מינוס 105 אלף יהודים.

 

לדברי עורכת השנתון הסטטיסטי של ירושלים, ד"ר מאיה חושן, בשנת 2005 עברו להתגורר בירושלים 10,300 אנשים, ו-16,200 עזבו אותה. מחצית העוזבים היו צעירים בגילאי 20-34. בנוסף עולה מהנתונים שבשנים האחרונות גדל חלקה של האוכלוסייה החרדית בקרב העוזבים. כך שאין מקום להלין על ירושלים המתחרדת, המניסה מתוכה את האוכלוסייה החילונית, הצעירה והיצרנית. לירושלים יש דווקא הרבה מה להציע לאוכלוסייה זו בתחום התיירות, התרבות, הבילויים, המוסדות הפוליטיים והחברתיים, מזג האוויר ומערכת השכלה גבוהה.

 

ברור כי אחת המשמעויות של נתונים אלה היא שינוי היחס המספרי בין יהודים וערבים בעיר. כיום מונה אוכלוסיית ירושלים 66% יהודים ו-34% ערבים, ושיעור הערבים בקרב התושבים הולך וגדל. בשנת 2020 צפויה התפלגות של כ-60% יהודים וכ-40% ערבים. כך שבעייתה של ירושלים הינה שיעור הגידול היחסי של התושבים הערבים לעומת היהודים, ולא התחרדותה של העיר.

 

לדברי ד"ר חושן, מאז איחודה ב-1967 ידעה ירושלים ארבע תקופות עיקריות של הגירה. עד לשנת 1978 היו מאזני ההגירה לעיר חיוביים, ומשנת 1973 הם אף עלו בעקבות התנופה בבניית שכונות המגורים החדשות. בשנת 1979 הפך המאזן לשלילי, ומ-1988 עלו מאוד שיעורי ההגירה השלילית. בשנת 2000 הגיע ההפרש בין מספר היהודים העוזבים את ירושלים לבין מספר הנכנסים אליה לשיא – 8,200 נפש (ראו טבלה).

 

גם הנתונים שפרסם המכון בשנה שעברה (2005), העידו על "נטישה של ממש" את ירושלים: 18,100 בני אדם היגרו ממנה לשאר חלקי הארץ (והעולם) – מספר שיא שלא היה כמוהו.

 

טבלת הגירה של יהודים אל ירושלים וממנה         (מקור: הארץ)

 

ההיגיון הנוצרי

שתי "אחיותיה" של היהדות החמיצו את ההזדמנות להוקיר את שיבת היהודים לירושלים בפעם הראשונה. האם יבחינו בהזדמנות החדשה הנמצאת להן בשנית? ספק אם יבחינו ויבינו אותה. לפי שעה, לשיבת היהודים השנייה, כמו לראשונה, יש אויבים, אפילו בקרב העם היהודי, קל וחומר מחוצה לו.

 

ידועה נבואתו של כריסוסטומוס (חי במאה השלישית לספירה), שכתב כי: "האלוהים לעולם לא יניח ליהודים לחזור לירושלים…" (מצוטט אצל ברל לוקר, "בחבלי קיום ותקומה", עמ' 69). ואכן, בדרך הטבע אין כל היגיון שעם שעזב את ארצו יישוב אליה אחרי זמן כה רב. כריסוסטומוס דיבר אפוא בהיגיון. אין זה מנוגד למודל ההיסטורי, שהרי ההיסטוריה מאשרת כי עמים שעזבו את ארצות מולדתם – לא שבו אליהן, וממילא אך טבעי הוא כי העם היהודי לא ישוב לארצו. רק שנביאי ישראל ניבאו אלפי שנים קודם לכן את שיבת עם ישראל לארצו. "נבואת" כריסוסטומוס לא התגשמה ויהודים שבו לירושלים למגינת ליבה של הנצרות הקתולית (בניגוד לזו האוונגליסטית, הרואה בשיבת היהודים לארצם חלק מתהליך האפוקליפסה של אחרית הימים), ששיבת ציון שכזו עומדת בסתירה לאותה נבואה.

 

עלינו לזכור גם שלא מדובר סתם באיזו נבואה בעלת חשיבות משנית, אלא בנושא העומד בראש מעיינם של הנוצרים המאמינים כי האל החליף, כביכול, את העם היהודי באומה נבחרת אחרת והעדות הגדולה לכך היא כי ארץ ישראל נלקחה ממנו, כביכול, לנצח… ועתה מששבו היהודים לארץ ישראל התנפץ רעיון זה מכל וכל.

 

היה זה הרב ד"ר יעקב הרצוג – דיפלומט מוערך בשירות החוץ הישראלי שבין יתר תפקידיו שימש כשגריר ישראל בקנדה וכמנכ"ל ויועץ מדיני בלשכת ראש הממשלה לוי אשכול – שטען כי עצם שיבתנו לארץ ישראל הנכספת אלפי שנים בגלות הנוראה, מנפצת לרסיסים את התפיסה הנוצרית עתיקת היומין. שכן, הנה, הם שבים לארצם ההיסטורית, כפי שניבאו לעם ישראל נביאיו (ראו ספרו "עם לבדד ישכון", הוצ' ספריית מעריב, 1976).

 

ירושלים בקוראן?

בעניין זה יש שמרחיקים לכת אפילו עד כדי הכחשת כל זכויות היהודים על ירושלים. יהודים היו תמיד, והם גם עכשיו, בבחינת אורחים לא קרואים. ל"טובת" העבר ההיסטורי הקדום בודים עתה אויבי היהודים נוכחות ערבית בעיר, אשר קדמה כביכול לדוד המלך, האורח היהודי הלא-קרוא הראשון (ראו על כך תגלית ארכיאולוגית של ד"ר אילת מזר על חשיפת ארמון דוד המלך בירושלים). ו"למען" עתיד "השלום" הם צופים נטישה של היהודים.

 

"כל כיבוש ששם לעצמו למטרה לכבוש את ירושלים הוסר, וכך, גם הכיבוש הישראלי של ירושלים יוסר וייעלם", הבטיח לאחרונה (15.9.06) מנהיג הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית בישראל, השייח ראאד סלאח, בנאומו בעצרת השנתית של התנועה האיסלאמית שהתקיימה באום אל פאחם, בה השתתפו כ-50 אלף בני אדם. לדבריו, לא יחלוף זמן רב עד שירושלים תהיה בירת החליפות האיסלאמית ויוסר הכיבוש של ישראל מהר הבית. השייח סלאח אמר לשומעיו כי הנביא מוחמד הבטיח שלא ירחק היום עד ש"נחגוג את הפיכתה של ירושלים לבירה איסלאמית עולמית ולבירתה של החליפות – וזה יקרה בקרוב."

 

לא ממש ברור על מה מסתמך השייח סלאח ועל אילו נבואות של מוחמד הוא הוזה בהקיץ. אין זה סוד כמוס לחוקרים בלבד כי ירושלים מוזכרת בתנ"ך היהודי למעלה מ-700 פעמים, ואילו בקוראן אין היא מוזכרת אפילו פעם אחת. ובכל אותם הפעמים שהיא כבר מוזכרת כ"עיר" בעילום שם או כ"שער", היא מוזכרת בעיקר בהתייחס לסיפור היהודי ההיסטורי של ירושלים:

 

בסורה 2 פסוק 58 ("היכנסו אל העיר הזאת ואיכלו מפריה בשפע מכל אשר תרצו"), בסורה 5 פסוק 23 ("שני אנשים [=יהושע בן נון וכלב בן יפונה] אשר היו חרדים, ואשר נטה להם אלוהים חסד, אמרו, היכנסו עליהם בשער, וכאשר תיכנסו בו, תהיו הגוברים…") ובסורה 7 פסוק 161 ("נאמר להם, שיכנו בעיר הזאת ואיכלו בה באשר תרצו") – ירושלים מוזכרת כעיר הקודש שבני ישראל מצטווים להיכנס אליה על ידי משה רבנו. שימו לב לכך ש"ירושלים" אינה מוזכרת כאן במפורש והפרשנים נוהגים לזהות את "העיר" המוזכרת בעילום שמה, עם ירושלים, ויש אומרים יריחו. השער שמוזכר למעלה מתוך סורה 5, מתפרש כשערה של יריחו, או של ירושלים, או של ארץ ישראל כולה. כך שעד כה, ירושלים לא מוזכרת מפורשות בקוראן.

 

השייח סלאח בטח מתכוון לאיזכור היחיד בספר הקוראן המנבא את נבואת מוחמד לגבי מסגד אלאקצא, בסורה 17 פסוק 1, אלא שאפילו שם שמה המפורש של ירושלים נעדר ונתון לפרשנות: "ישתבח שמו של המסיע את עבדו בלילה מן המסגד הקדוש אל המסגד הקיצון אשר נָתַנו ברכתנו על סביבותיו, למען נַראה לו את אותותינו. הוא שומע ומבחין". הפרשנים המוסלמים גורסים שהפסוק רק מרמז למסורות המספרות כי המלאך גבריאל הסיע בלילה את מוחמד ממכה לירושלים על גבה של בהמת רכיבה מופלאה (אלבּוּרָאק). ב"מסגד הקיצון" (בערבית: אלמַסְגִ'ד אלאַקְצָא) מרבית הפרשנים גורסים כי הכוונה לעיר ירושלים, שאותה הם מכנים בַּית אלמַקְדִס ("בית המקדש"). מכאן שהביטוי "המסגד הקיצון" הוא כינוי שמעניק הקוראן להר הבית בירושלים, על שם בית המקדש היהודי שניצב עליו לפני החורבן. מבין השורות של הפרשנות הזאת משתמע כי המוסלמים מכירים בעובדה שקדם למסגד אלאקצא, בית מקדש יהודי שעל חורבותיו נבנה "המסגד הקיצון". מאידך, כמה מסורות איסלאמיות קדומות, המבקשות להפחית ממעמדה של ירושלים, גורסות כי "המסגד הקיצון" מצוי בשמים ולא בירושלים, ומכאן שמסעו הלילי של הנביא מוחמד היה השמימה ולא לעבר ירושלים. ויש הגורסים כי עלה השמימה רק לאחר שהגיע לירושלים (התרגום והפרשנויות מתוך מהדורת "הקוראן" בתרגומו מערבית של פרופ' אורי רובין, בהוצ' אוניברסיטת תל אביב 2005).

 

יאמר לתשומת ליבו של השייח סאלח, כי הקוראן דווקא מתייחס לעם היהודי ולקשר ההיסטורי שלו לארץ ישראל כדבר המובן מאליו. בחמישה מקומות מצוין כי ארץ ישראל ניתנה כמושב לבני ישראל (סורה 7 פסוק 137, סורה 10 פסוק 93, סורה 17 פסוק 104, סורה 24 פסוק 55 וסורה 28 פסוק 6). באחד המקומות הנוספים אף מצוין כי בני ישראל, "עבדי [הא-ל] הישרים", הם שעתידים לרשת את ארץ הקודש (סורה 21 פסוק 105). וכפי שכתב גם האימאם של איטליה, שייח עבדול מאדי פלאזי, בכתב העת  Viewpoint במאמר תחת הכותרת "מה באמת אומר הקוראן": "האלוהים ברך את אברהם בברכה כפולה באמצעות שני בניו יצחק וישמעאל. הוא ציווה שצאצאי ישמעאל יגורו במדבריות ערב, וצאצאי יצחק בארץ כנען. הקוראן מכיר בכך שארץ ישראל היא מורשת של היהודים והוא אומר שלפני קץ הימים ישובו היהודים לארצם".

 

ובמקום אחר אמר פלאזי: "הטענה שהגירת יהודים לישראל היא פלישה מערבית קולוניאליסטית, אין לה שום בסיס באמונה האיסלאמית. המוסלמים אינם יכולים לטעון לבעלותם על ארץ קדושה, כי לפי הקוראן אין בעלות אנושית על אדמה. האלוהים הוא הנותן את האדמה לבני האדם. ועל בסיס זה אין להעלות על הדעת למנוע מהיהודים להתפלל במקום הקדוש להם בהר הבית". פלאזי מכהן גם כמזכיר של איגוד המוסלמים האיטלקים.

 

מסכת ההכחשה הגדולה

בספרו החדש, "מה נורא המקום הזה" (הוצאת כרטא), על המקומות הקדושים בארץ, שוחט ד"ר עו"ד שמואל ברקוביץ בחדווה כמה פרות קדושות מוסלמיות, ולא רק בהר הבית. הספר מתעכב על מסכת ההכחשה הגדולה שיוזמים המוסלמים בשנים האחרונות בכל הקשור לעצם קיומו בעבר של בית המקדש בהר הבית, ומביא ראיות שלא כך היה הדבר בעבר: במדריך להר הבית שהוציאה המועצה המוסלמית העליונה ב-1924 נכתב במפורש ש"זהותו של הר הבית כאתר מקדש שלמה הינה מעבר לכל ספק".

 

מובאים גם טקסטים שכתב ההיסטוריון הפלשתינאי, עארף אל עארף (1892-1973). אל עראף היה שותפו של המופתי הירושלמי חאג' אמין אל חוסייני להנהגת התנועה הלאומית הפלשתינית בתחילת תקופת המנדט, ובספרו "ההיסטוריה המפורטת של ירושלים" הוא כותב: "הכותל הינו החומה החיצונית של בית המקדש, אשר שוקם בידי הורדוס… והיהודים מבקרים בו לעתים קרובות ובייחוד בתשעה באב. וכאשר הם מבקרים בו, הם זוכרים ההיסטוריה המפוארת והבלתי-נשכחת ומתחילים לבכות".

 

ברקוביץ שב ומחדד ממצא שכבר חשף בעבר, בנוגע לטענה שהכותל המערבי קדוש לאיסלאם משום שמוחמד קשר אליו את סוסו המכונף, "אלבּוּרָאק" (המוזכר למעלה): עד אמצע המאה ה-19 הוצעו מקומות שונים ברחבי החרם אל שריף, לעתים הכותל המזרחי, לעתים הכותל הדרומי, כמקום שבו נקשר הסוס, אך לא הכותל המערבי. ברקוביץ מניח שההחלטה המוסלמית לבחור לבסוף דווקא בו היתה תגובה לכך שבראשית המאה ה-19 החלו היהודים להביא עימם לרחבת התפילה כיסאות, שולחנות וספרי תורה להתפלל בהם.

 

הוא גם מביא רשימה ארוכה של הוכחות לקיומו של בית המקדש בהר הבית. בין הפריטים המעניינים והפחות ידועים ברשימה הזאת: שתי כתובות יווניות מתקופת הבית השני שנמצאו באזור שער האריות, האוסרות על כניסת נוכרים מעבר לסורג המקיף את בית המקדש, ומאיימות על העבריינים בעונש מוות לאמור: "איש נכרי לא ייכנס לפנים מן המחיצה המקיפה את המקדש ולחצר המקיפה, ומי שייתפס יתחייב בנפשו ודינו מוות". צילום הכתובות אגב, הופיע ב"מדריך השלם לחפירות הר הבית" שהוציאה לפני מספר שנים ד"ר אילת מזר, והן נזכרות בתיאור בית המקדש בספרו של יוסף בן מתתיהו, "מלחמות היהודים".

 

הבדל נוסף שקיים בין שלושת הדתות הגדולות בעולם ביחסן אל ירושלים, מתבטא בכך שבמהלך ההיסטוריה ירושלים תחלוק את חשיבותה בנצרות עם רומי וסנטיאגו, כפי שבאיסלאם ירושלים ניצבת לצידן של מכה, מדינה וקיירואן. זאת, בניגוד גמור ליהדות שבה ירושלים שמרה על מעמדה הבלעדי.

 

אבל אל תבלבלו את השייח סלאח עם עובדות מדעיות אלה, הוא הרי סבור ש"כל כיבוש ששם לעצמו למטרה לכבוש את ירושלים – הוסר". ואכן, סביר להניח שכוונתו לצלבנים, שבאו לירושלים, עזבו אותה והותירו מאחוריהם חורבות אפופות חול. כך יהיה, על פי גרסתם, גם עם היהודים. אלא שיש לעדכן את השייח סלאח על ההבדל המהותי בין היהודים לצלבנים בירושלים: בעוד שהצלבנים באו לירושלים – אנו שבים אליה. הצלבנים נטשו את העיר – ואילו אנו היהודים באנו על מנת להישאר ולחיות בה לנצח. ובעוד שהם הותירו מאחוריהם חורבות אפופות חול, אנו חזרנו אליה על מנת לשוב ולבנותה מחדש.

 

תזכורת כלשהי

"השאיפה לשוב אל המולדת ההיסטורית הייתה רדומה במעמקי נפשנו הלאומית מאז חרבה ממלכתנו", כתב חוזה מדינת היהודים בנימין זאב הרצל באחרית ימיו. "קריאת הערגה 'לשנה הבאה בירושלים!' נמסרה מדור לדור". הרצל מספר גם על רגעים מרגשים וצובטי לב – למשל, "כאשר הגענו, בליל ירח אחד, לירושלים עיר הקודש. קווי המִתאר של החומות העתיקות התנשאו למרום, טובלים בחמדה כסופה. ובאחת נתחוור לנו שחוץ מכיסופים טמירים ודאי היו התפילות היהודיות העתיקות חדורות גם תשוקה ארצית לשיבה ירושלימה. הייתה זו עיר נהדרת, השוכנת, גבוהה וגאה, בהרים. כשעמדנו, כעבור ימים אחדים, על הר הזיתים, וראינו משם את מראה העיר כולה נפרש לרגלינו, כדרך שאדם משקיף על רומא מגבעת הג'אניקולום (= רכס הג'אניקולום מתנשא מעל הגדה המערבית של הטיבר ומעניק נקודת תצפית טובה על רומא המודרנית). חשנו בליבותינו פנימה כי בעתיד שלמענו אנו עמלים עוד תוכל ירושלים לשוב ולהיות יפה ונהדרת כבימים עברו".

 

ובאמת, כאשר הפרופ' אברהם יהושע השל ביקר בירושלים ממקום מושבו בארה"ב, הוא כתב ביומנו: "לא בגפי באתי לירושלים. נהרות של ערגה אין קץ, דבקות, חלומות זורמים יומם ולילה, תיקוני חצות, דורות, מטות ואלפי שנים, נחלי דמעות של נדר וציפייה, מֵרחבי תבל כולה, מארבע כנפות הארץ, נשאו אותנו, בני דור זה, אל הכותל".

 

כך שהנה תזכורת לעוכרי ירושלים היהודית, מבית ומחוץ – אם נחוצה תזכורת כלשהי – מדוע ישראל קיימת: כדי להגשים חלום בן מאות שנים על מולדת היסטורית ליהודים וכדי להעניק להם מקום מקלט. ישראל אינה חברה מושלמת. היא נאבקת כדי לעצב את דמותה כמדינה יהודית (בלי שקיים קונצנזוס על משמעות ההגדרה), ונאבקת להתפתח כחברה דמוקרטית שבה יש זכויות מלאות לקבוצות מיעוט. היא ראויה לביקורת על מומיה ושגיאותיה. אך היא גם ראויה לאהדה ולתמיכה על התמודדותה עם התקפות חסרות יסוד על עצם ריבונותה בארץ ישראל.

 

במאבק על ירושלים – על היהודים לעמוד איתן. אותו צו ציוני שעליו דיבר הפרופ' פקנהיים המנוח, הולך ומתחוור בהדרגה במצב העכשווי של האיום על ירושלים כבירת ישראל היהודית. עלינו להיאבק יחד בחולשת העייפות ולשנס מותניים. ומעל לכל – להתקבץ יחד בתמיכה ובהגנה על עמודי התווך של הציונות, שאף לא אחד מהם איננו בטוח לגמרי לפי שעה.

 

אין ספק שהשיבה היהודית לירושלים, האירוע הגורלי המכריע באלפיים שנות היסטוריה יהודית, הן עבור דתיים והן עבור לא-דתיים כאחד, עדיין צריך להתקבל על מלוא משמעותו בידי העולם. לפחות כל עוד חייבים לראות כל תביעה ערבית על העיר כמתקפה על ציון וכניסיונות להחריב את הציונות. בינתיים, התקווה היהודית שנרצחה באושוויץ, קמה לתחייה בירושלים. וכי יעלה על הדעת שהיהודים יניחו לה למות בשנית?!

                                            

לקריאה נוספת, ראו מאמרי:

* יופיה הנשגב של ירושלים

* ירושלים הולכת ומתמעטת בלימודי התנ"ך

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה הגות יהודית. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

0 תגובות על השיבה היהודית לירושלים?

  1. רות הגיב:

    במסגרת תפקידו כשגריר בקנדה התפרסם הרב ד"ר יעקב הרצוג, המוזכר כאן במאמר בהקשר שונה, הודות לעימות מתוקשר שקיים עם ההיסטוריון האנגלי ארנולד טווינבי.

    במסגרת עימותים אלה ייצג הרצוג את ישראל בצורה מעוררת התפעלות, כאשר הצליח להוכיח פעם אחר פעם את הרשעות והנבזות שבעמדותיו של ההיסטוריון המפורסם.

    הוויכוח הפומבי שהתקיים בין טווינבי לבין הרצוג, מובא בספרו של יעקב הרצוג, ´´עַם לבדד ישכון´´, הוצ´ ספריית מעריב, תל-אביב 1976, עמ´ 19-51.

  2. ברוך הגיב:

    כפי שמצוטט כאן במאמר, הוא ראה אותה בחזונו ("מדינת היהודים" ו"אלטנוילנד") אחרת לגמרי:

    ירושלים תהיה לגוף עצום וחי. למרחוק ייראו כנסיית הקבר, מסגד עומר ושאר הכיפות והגגות. וגם אותו בית מידות מפואר, מבהיק וחדש כולו: היכל השלום. העיר העתיקה כולה תהיה מעין שטח בינלאומי, ודומה יהיה כאילו *כל העמים רואים בה בית מולדת*. שהרי כאן ביתו של היסוד האנושי ביותר: הסבל. וכאן ייאספו יחדיו גם כל צורות הישועה שהמין האנושי ביקש כתרופה לסבל: האהבה והמדע.

  3. מיכאל הגיב:

    תיאודור הרצל גם רצה שנדבר פה היום גרמנית צחה ונצווח האחד על השני באמצע התור כאחרון החיילים של היטלר עם המבטא שלהם… אז, מה? מה זה קשור בכלל לתיאור היפה שלו על ביקורו בירושלים? שהוא תיאור טוב מבחינת העדות שמשמשת את כותב המאמר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s