ארבעת המינים כסמל להרכב הישראלי

נטילת "ארבעת המינים: אתרוג, לולב, הדסים וערבות" במהלך שבעת ימי חג הסוכות – מהווה תמצית למהותו ולמרכיביו המגוונים בהבדלים בין הזהויות העצמיות של היהודים. ארבעת המינים מקבילים לארבע קבוצות חברתיות המרכיבות את העם היהודי מדור לדור.

 

 

"פרי עץ הדר אלו [נמשלו ל]ישראל: מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח – כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים; כפות תמרים אלו ישראל – מה התמרה הזו יש בה טעם ואין בה ריח, כך הם ישראל: יש ביניהם שיש בהם תורה ואין ביניהם מעשים טובים; ענף עץ עבות אלו ישראל – מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם, כך ישראל יש ביניהם שיש בהם מעשים טובים ואין ביניהם תורה; ערבי נחל אלו ישראל – מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח, כך הם ישראל יש ביניהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים. ומה הקדוש-ברוך-הוא עושה להם, לאבדן אי-אפשר? אלא אמר הקב"ה ייקשרו כולם אגודה אחת והם מכפרים אלו על אלו" (ויקרא רבה ל, י"ב).

אומני הדרשנות היהודית, חכמי האגדה התלמודית, סללו את הדרך לפרשנות סמלית של ארבעת המינים, המהווים סימן היכר ייחודי לחג הסוכות. ארבעת המינים, אומרים הם, מקבילים לארבע קבוצות המרכיבות את העם היהודי:

1.       ישנה הערבה, "ערבי נחל", מסוג העצים הגדלים לרוב על גדות נחלים ומושקים מימיהם המתוקים, שנעדרת מהם כל הנאה מוחשית: אין בה "לא טעם ולא ריח".

2.       לעומתה, יש את ההדס, הגדל כצמח בר והוא שיח ירוק-עַד ריחני שאינו נושא פרי ומכאן שאין בו טעם מאכל, אבל "יש בו ריח" – הוא מפיץ ניחוח נעים, עד כי משמש כצמח מבושם להריח בעת ה"הבדלה" במוצאי שבת.

3.       לעומתם, ישנו הלולב, ענף רך מהדקל או מעץ התמר. התמר הוא פרי קטן ועשיר בסוכרים, פרי עסיסי ומזין כאחד, מאבות המזון ומצמחי תרבות בארצות המזרח ובישראל. הוא טעים למאכל, אבל אינו בעל ניחוח – "אין בו ריח".

4.       לבסוף ישנו האתרוג, המרכיב האידיאלי של "ארבעת המינים". האתרוג, פרי הדר הדומה במראהו ללימון בעל פטמה בקצהו העליון, הוא אכיל וטעמו נעים לחך בפרט כאשר הבשלתו נגמרת, והוא גם מייצר ניחוח מיוחד במינו – "יש בו טעם וריח".

לאור גיוון ההרחבה האגדית כפי שהיא מוצעת במדרש החז"לי, הבה ונראה בארבעת המינים את דמותו רחבת הגיוון והאופק של עם ישראל כפי שהוא מציג את עצמו לעינינו בעידן העכשווי.

נתחיל על-פי הסדר המפרט למעלה: מהחסר למושלם.

יש כמובן את היהודים בעלי איכות ירודה ביותר מכל בחינה שהיא; אין להם לא טעם ולא ריח. נציגם היא הערבה – ערבי הנחל. אנו חובטים באגד של חמש ערבות בסיום תפילת היום האחרון לחג הסוכות, בּהושַענָא רבּה. כך נהפכה הערבה החבוטה למשל בשפתנו לאדם חלש ומסכן שלא יצלח עוד לשום דבר.

ישנם, מאידך, יהודים בעלי-שם בתחומי חיים ותרבות רבים, בעולם התעשייה, בפוליטיקה, במשפט, בספרות, במדע ובאמנות. פרסום שמם מתפשט למרחקים מחוץ לקהילייה היהודית. יש להם ריח ארומת נעים המגיע רחוק. אולם לעתים קרובות, ליהודים אלה אין כל טעם יהודי; הם נטולי כל מהותה של ממשות יהודית, של "הניצוץ היהודי". הם עושים מעט, או שום דבר של ממש, להנצחת המסורות הרוחניות והתרבותיות של עמם, או לבניית עתידו על דרך הישר והטוב. סוג זה של היהודים מסומל על-ידי ההדס – בעל ניחוח נעים כלפי חוץ, אבל נטול כל חוש טעם – "ריח ולא טעם".

בשלב הבא יש לנו את היהודים המניבים פירות מועילים לחברה, המצמיחים יבול רוחני פורח עבור עם ישראל. יהודים עמלי כפיים החיים חיי יושר, מקיימי מצוות היהדות, והשותפים לכל תנועה חברתית השואפת להחייאת עמם. עמל העבודה הגדולה שאלה מבצעים בהצנע לכת, מדי יום ביומו כבר כשגרת חייהם, אינה ידועה לעולם החיצוני. פעילותם המוגבלת לתחום החברה היהודית ותרבותה-רוחניותה היהודית, אינה זוכה להד מחוץ לכותלי האומה. אין ארומה מרחיקת לכת; רק השייכים  למעגל הפנימי יכולים לטעום מטעמו הערב לחך של הפרי. סוג זה של היהודים מצטייר לעינינו בלולב. יהודים אלה בוודאי מהווים את הרוב השקט והשפוי. לא לחינם בברכה שאנו מברכים על נטילת "ארבעת המינים", מזכירים אנו רק את הלולב: "ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על נטילת לולב". יהודים אלה מהווים את שדרת האומה הזקופה (שבולטת לעינינו בעיקר בשעת צרה צרורה או מלחמה). לא לכולם הזכות להתרומם לגדלות אדם כזאת, המסוגלת להבהיק את אורו של עמם לעיני הגויים, להיות בעלי ריח בנוסף לטעם.

 

האתרוג מגלם את היהודי המפיץ ריח ניחוח למרחקים גדולים; המפיץ את שמו הטוב של עמו, אך מהווה בו-בזמן, בניגוד להדס, פרי של ממש, יהודי במהות מעשיו הטובים לסביבתו ובכתר שמו הטוב. יהודי המצויד בזהותו העצמית בהשכלה היהודית, באותו ניצוץ של הרגש היהודי ובמודעות יהודית-היסטורית עמוקה. יהודי המקיים את מצוות אלהיו והפועל להגשמת תקוות עמו ושאיפותיו מדור לדור – "יש בו טעם וריח".

לבסוף, מגלם האתרוג את היהודי המפיץ ריח ניחוח למרחקים גדולים; המפיץ את שמו הטוב של עמו, אך מהווה בו-בזמן, בניגוד להדס, פרי של ממש, יהודי במהות מעשיו הטובים לסביבתו ובכתר שמו הטוב. יהודי המצויד בזהותו העצמית בהשכלה היהודית, באותו ניצוץ של הרגש היהודי ובמודעות יהודית-היסטורית עמוקה. יהודי המקיים את מצוות אלהיו והפועל להגשמת תקוות עמו ושאיפותיו מדור לדור – "יש בו טעם וריח".

מיותר יהיה להרחיב את הדיבור על כמות הצער שיש להצטער על יוקר המציאות של "יהודי-האתרוג". היכן נמצא יחידי סגולה כאלה? איזו השפעה לטובה יכלו להשפיע יהודים מסוג זה על עמם ומורשתם החינוכית, המוסרית, התרבותית והרוחנית ברחבי העולם, אילו רק נמצאו בכמות מספקת להשפעה על הכלל, מבית ומחוץ. איזו תועלת אדירה ובלתי-נתפשת – עבור היהדות, עבור ישראל ועבור אומות העולם – יכלה להיווצר, רק בזכות נוכחותם של יהודים מסוג זה במספרים משמעותיים. ההיסטוריה היהודית ידעה יחידי סגולה כאלה בכל דור ודור, וההבטחה האלהית כי התורה "לא תישכח מפי זרעו" (דברים לא, כא) של ישראל התקיימה בכל דור, מרוחק ככל שהיה משמירת מצוות תורת אלהיו.

חבל עוד יותר ש"היהודי-הלולב" אף הוא הולך ומתמעט. גם אין לנו יותר מדי מסוג "היהודי-ההדס". ליהודים מסוג "ההדס" יש נטייה מצערת לנשור במהירות מאגד-הלולב; הם מרפים את הקשר ומחליקים החוצה. על-פי רוב, הם מתחרטים על ה"החלקה על השכל", אך בדרך כלל מאוחר מדי, ואולי עדיף מאוחר מאשר בכלל לא לתת את הדעת על זהותם העצמית, על המשך יהדותם לדורות הבאים (ראו רשימתי "גורל אחד" שפורסמה לראשונה ב"האייל הקורא").

לסיכום, דומה כי יש באגד של "ארבעת המינים" יותר מרמז והתייחסות למצבו הרוחני של כל עם ישראל, מצב שמזמין להתאגדות, להזדהות ולהשתתפות של כל פרט באשר-הוא עם כלל העם.

 

———————————————-

השראה:

  • הרב ד"ר יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל, הרב הראשי הראשון של מדינת ישראל, במאמרו "ארבעת המינים" (בתוך קובץ מאמריו: "יהדות, חוק ומוסר", הוצ' ידיעות אחרונות, יד הרב הרצוג וספרי חמד, ירושלים  2003, עמ' 162-165).

———————————————

                                          פורסם באתר Aish

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה חגי ומועדי ישראל. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.