מתנסים עלינו מאחורי וילון סגור

מעצרם של רופאי בית-החולים "קפלן" בשל ניסויים שביצעו בחוליהם ובחשד לגרימת מוות ברשלנות, העלה שוב את הדילמות המוסריות של ניסויים בבני אדם. באילו תנאים הניסויים מותרים? ומה מביא את הרופאים למרדף אחרי פרסום מחקרים על פני הטיפול הרפואי בחולים?

 

הרופאים הם אנשים שהחלטותיהם משפיעות על חיים ומוות. הרופא לדורותיו עומד מול המוות כחוויה יומיומית. בכך ייחודו לעומת בעלי המקצועות האחרים. יש לו הילה מיסטית-מאגית כמעט, אדם שחיים ומוות בידו. תפקידו לרפא את הפציינט. בידו לסייע לחולה – כמיטב יכולתו והשכלתו הרפואית – להמשיך לחיות ולהתקיים, לשכך כאבים ולהרגיע ייסורים, אך לא לגרום לו לחדול מלהיות. על כן, כל פעולה של רופא שהיא בגדר "המתה" או ניסוי שעלול להביא לייסורים ולחידלון נראית, לפחות במבט ראשון, בלתי מוצדקת, מנקודת המבט המוסרית של היחסים הראויים בין אדם לחברו, ואף מנקודת המבט של האתיקה הרפואית של היחסים הראויים בין רופא לחולה.

 

ניצלה מד"ר מנגלה, הומתה בקפלן

בשבוע שעבר עצרה המשטרה לחקירה ארבעה רופאים בכירים מהמרכז הרפואי קפלן-הרצפלד, החשודים בביצוע מאות ניסויים רפואיים בחולים קשישים שהיו מאושפזים בבית החולים, בניגוד לחוק וללא הסכמת המשתתפים בהם. העצורים הם סגן מנהל המרכז, ד"ר שמואל לוי, שהיה ממונה בפועל על פעילות בית החולים הרצפלד והרופאות ד"ר נדיה קגנסקי וד"ר אלונה סמירנוב. חשוד רביעי שוחרר לאחר כמה שעות. כבר במאי 2005 פירסם משרד מבקר המדינה דו"ח ביקורת חריף במיוחד נגד בתי החולים קפלן והרצפלד, המנוהלים על ידי הנהלה משותפת. הדו"ח מתח ביקורת קשה על ועדת הלסינקי בבית החולים הרצפלד-קפלן, שאישרה ניסויים ונכשלה בתפקידה להגן על האינטרס הציבור; ועל הנהלת בתי החולים, שנכשלה בטיפול בתלונות ובמידע שהועבר אליה במשך השנים על הליכי העבודה הלקויים.

 

במשטרה חושדים כי באפריל 2003 בוצע בבית החולים ניסוי בדיקור לנטילת שתן בקשישים, שחלקם כלל לא הבינו שחתמו על הסכמה להשתתפות בו. ארבעה ימים לאחר הדיקור נפטרה אחת הקשישות, ובית החולים כלל לא בדק את המקרה. כעבור מספר חודשים התקיים ניסוי נוסף, וחודש לאחריו נפטרה קשישה מזיהום. גם במקרה זה מנהל בית החולים לא בדק את המקרה. הקשישה, ברטה ויזל, היא ניצולת שואה מאושוויץ שנחלצה מהניסויים שביצע ד"ר מנגלה במחנה. "ברטה ניצלה מניסויי מנגלה בתקופת השואה בזכות העובדה שהיא הסתירה את היותה תאומה," סיפרה עו"ד מירב בבא-נהרי, המייצגת את המשפחה. "היא כל הזמן סיפרה לילדים שלה את מה שעברה, ולכן בחיים לא היתה מאשרת לערוך בה ניסויים. באופן מאוד ציני ואכזרי, זה מה שקרה לה בסוף ללא ידיעתה".

 

מבדיקה שערך משרד הבריאות עלה, כי במשך שנים בוצעו בבית החולים עשרות ניסויים ומחקרים לא חוקיים בחולים זקנים. על פי החשד, באחד הניסויים מתו 12 חולים במהלכו או זמן קצר לאחר מכן. עוד עלה חשד כי בחלק מהניסויים לא היתה כל תועלת רפואית ומדעית, אלא תועלת אישית. הניסויים האסורים היו בסיס לקידומם המקצועי והאקדמי של כמה מהרופאים בשני בתי החולים. במקרים אחדים שימשו הניסויים בסיס למאמרים שהוגשו לפרסום בכתבי עת רפואיים בישראל ובחו"ל. לפחות ארבעה רופאים בהרצפלד ובקפלן קיבלו תואר מומחה בגריאטריה על יסוד עבודות מדעיות שהתבססו כולן על ניסויים לא חוקיים ולא אתיים שביצעו עם עמיתיהם בחולים.

 

 

עניין של פרוצדורה

ניסויים רפואיים בבני אדם נערכים בארץ ובעולם זה עשרות שנים, והם מחייבים הליכי פיקוח ובקרה. הניסויים בבני אדם מעוררים אצל רבים מאתנו אסוציאציות שליליות, בעיקר על רקע אירועים היסטוריים של שימוש בבני אדם חסרי ישע למטרות מחקר, במיוחד בגרמניה הנאצית. עד כי הביטוי "ניסויים בבני אדם" נשמע מזעזע ומפחיד ויוצר תחושה של מעבדת המוות של ד"ר מנגלה.

 

אולם, דווקא בעקבות מעשים מגונים אלה, ב-1964 גיבש ארגון הבריאות העולמי (WMA – The World Medica Association) בהלסינקי (פינלנד) עקרונות אתיים בינלאומיים המנחים את הפעילות המחקרית המבוצעת בבני אדם והציב המלצות מנחות שנאגדו במסמך הידוע כ"הצהרת הלסינקי". העקרונות הללו כוללים, בין השאר, את החובה לבצע הערכה של הסיכון מול התועלת שבניסוי, ואת הצורך לקבל הסכמה מדעת של המועמדים להשתתף בו. ההצהרה מציינת גם שיש לנקוט בכל אמצעי הזהירות כדי לשמור על פרטיותו של האדם המשתתף במחקר ולהפחית למינימום את פגיעת המחקר בשלמותו הגופנית והנפשית ובאישיותו. הדגש בהצהרה מושם על טובתו והגנתו של הפרט המשתתף. הצהרת הלסינקי משמשת עד היום כאחד ממסמכי היסוד באתיקה הרפואית, אחרי שבועת הרופאים של היפוקרטס.

 

במדינת ישראל מהווה הצהרת הלסינקי (בגרסתה המעודכנת מ-1975) חלק בלתי נפרד מ"תקנות בריאות העם (ניסויים רפואיים בבני אדם), התשמ"א-1980", ו"נוהל לניסויים רפואיים בבני אדם", שפירסם אגף הרוקחות במשרד הבריאות ב-1999, המסדירים את הכללים הנוגעים לניסויים קליניים בארץ. מכאן גם נובע המונח השגור "ועדת הלסינקי", שהיא ועדה אתית בלתי תלויה המתמנה בראשות רופא בכיר בפנסיה ובמיוחד לצורך תכנונו וביצועו של כל הליך ניסויי הכרוך בהשתתפות בני אדם לוועדה הפועלת בהתאם לעקרונות הצהרת הלסינקי, ותפקידה לבחון ולאשר ניסויים רפואיים בבני אדם.

 

נכון להיום, ניסויים רפואיים-מדעיים בהשתתפות בני אדם הם מציאות שגרתית ונורמטיבית (במסגרת החוק). שכן, בלעדיהם הרפואה תצעד אחורה, לא יהיו טיפולים חדשים ולא תהיינה תרופות מבטיחות. פרופ' אברהם שטיינברג מסביר באנציקלופדיה הרפואית-הלכתית שלו, עליה זכה בפרס ישראל, ש"הדילמה המוסרית במחקר בבני אדם היא מציאת האיזון הנכון בין הצורך לקידום רפואי לטובת הכלל מחד, לבין הצורך להגן על חירותו ושלומו של כל יחיד, והחובה של החברה למנוע נזק ופגעים מאזרחיה מאידך".

 

כך שמוטב לא לבלבל בין המהות לתהליך. המהות היא שניסויים בבני אדם הוא דבר רצוי, חשוב ומבורך. רק כך ניתן יהיה להביא בשורה חדשה ותרופה מבטיחה. חולים רבים מבקשים לקחת חלק בניסוי רק כדי לנסות להביא מזור למחלה חשוכת מרפא. הבעיה שהתעוררה בפרשה הנוכחית של רופאי בית החולים קפלן-הרצפלד היא בעיקר בפרוצדורה. איך עושים את זה? למי ומתי? ובאילו תנאים?

 

ההליך התקין הוא כזה: הרופאים-החוקרים מגישים בקשה לוועדת הלסינקי של בית החולים. הרופאים מגישים בקשות, ולעתים מקבלים תשובה שלילית. הוועדה איננה חותמת גומי, והיא דנה במתאר הניסוי, בנחיצותו, בסיכונים ובתועלות הצפויות. לא מאשרים גחמות והרפתקאות. ומי שעבר את המסננת הצפופה של ועדת הלסינקי, הכפופה למשרד הבריאות, צריך לעבור משוכה נוספת – הסכמת החולה. על טופס הסכמת החולה, המכונה "הסכמה מדעת", עוברים בפירוט בוועדת הלסינקי. הטופס אמור לכלול את כל ההסברים על הניסוי, הסיכונים האפשריים ותופעות הלוואי. למי שמסכים להשתתף בניסוי צריך להיות ברור שזכותו המלאה לסרב, וכי הסירוב לא יפגע בטיפול הקונבנציונלי שיקבל.

 

כל זה לא קרה כנראה בבית החולים קפלן-הרצפלד. רופא שמבצע ניסוי בחולה מבלי לקבל את הסכמתו או את הסכמת בני משפחתו – לא יכול להמשיך לשאת את התואר דוקטור.

 

"דהומניזציה של הרפואה"

שאלות אתיות רבות מתעוררות בסוגיית הניסויים בבני אדם, אולם דומה כי השאלה המרכזית שיש לתת עליה את הדעת היא: מה מביא את הרופאים לחרוג מהפרוצדורה בדרכם לדוקטורט המיוחל?

 

על פי המסורת, היה הרמב"ם (רבנו משה בן מימון, ספרד 1138 – מצרים 1204: רב, פילוסוף ורופא בכיר) מתפלל בכל יום תפילה מיוחדת קודם שהתחיל לטפל בריפוי הפציינטים שלו. בתפילתו זו נמצא את המשפטים הבאים: "תזכני להביט על כל סובל הבא לשאול בעצתי כעל אדם"; ובהמשך: "את האדם בצר לו, הראני רק את האדם". עד כמה הרופאים של היום, בעידן הרפואה המודרנית והמשוכללת מבחינה טכנולוגית כפי שלא היתה מעולם, קרובים או מקבלים משפטים אלה כפשוטם אם בכלל, ניתן לשפוט על פי הנתונים הבאים:

 

הוגי דעות של הרפואה המודרנית יצרו במאה ה-20 מושג חדש: "דהומניזציה של הרפואה". דומה שאין כמו "ניסויים בבני אדם" כנושא המדגים ביותר את ה"דהומניזציה" והסיבות להיווצרות המושג. את היסוד לדהומניזציה ניתן אולי לראות בהפיכת הרפואה למקצוע מדעי לכל דבר ועניין. הפיכה זו מקורה בהצטברותו של ידע עצום, במיוחד בתחילת המאה העשרים, ידע על מבנה גוף האדם ותפקודו (כמו: האנטומיה המיקרוסקופית והפיזיולוגיה), והכרת התהליכים החולניים והגורמים להם (כמו: הפתולוגיה והפתופיזיולוגיה).

 

ד"ר דב ארליך מאוניברסיטת תל אביב טוען במאמרו בכתב העת "אסיא" כי "הידע שהצטבר התבסס על ההתפתחות המואצת במדעי היסוד של הרפואה, הפך את הרפואה למדע והביא בהכרח לידי שימוש בכלים מדעיים, שאחד הבולטים שבהם הוא הניסוי במטופלים". כבר במחצית השנייה של המאה ה-19 יצר ארנסט מאך את התיזה, כי אין במדע מקום למושג מטאפיזי או לכל יסוד אפריורי. מאך ראה את תפקיד המדע במציאת קשר ותלות בין יחידות מידע המגיעות להכרה דרך החושים, וקשר כזה ניתן לגילוי רק בעזרת תצפיות וניסויים שיטתיים.

 

מטרת הניסוי במדע היתה קידום הידע: בדיקת תיאוריות קיימות – ביסוסן או סתירתן, ויצירת תיאוריות חילופיות. החל ממחצית המאה ה-19 היתה ההכרה בקשר שבין מדע לניסוי לדבר הכרחי – הניסוי היה חלק מהמדע היישומי, חלק שאין לוותר עליו. וברגע שהרפואה הפכה למדע, המסקנה המתבקשת היא שאין רפואה ללא ניסוי, שהרי ללא ניסוי אין מדע ואין קידמה רפואית.

 

"צביעות"

לצד ההתפתחות של עולם הרפואה והקידמה הטכנולוגית, נראה כי התכונות הרעות שבטבע האנושי נשארו ללא שינוי, וללא נהלים ברורים המווסתים מחקר, ניתן לצפות שהפרות מוסריות ימשיכו להתרחש. הדחף לבצע מחקר הוא כה חזק עד שבעיני כמה קל מאוד להצדיק התנהגות בלתי-מוסרית.

 

ב-1967, מספר שנים לאחר ביסוס הצהרת הלסינקי, אמר פרופ' וולש מקדרמוט, אז יו"ר הסקציה הרפואית של האקדמיה למדע בניו-יורק, שבמחקר הקליני החברה נאלצת לפעמים לשפוט באופן שרירותי נגד יחידים לטובת החברה. עמדה זהה הביעו המגינים במשפטי הרופאים הנאצים במשפטי נירנברג שנערכו אחרי מלחמת העולם השנייה. פרופ' מקדרמוט התייחס לעקרונות של הצהרת הלסינקי כ"צביעות" וסבר שהבסיס ההגיוני היחיד למחקר רפואי בבני אדם איננו דרך נהלים, אלא על ידי אמון בחוקר מצד החולים.

 

מנגד, היה זה פרופ' אהרן קציר, שבספרו "בכור המהפכה המדעית" (הוצ' עם עובד) הדגים את בעיית המוסר המדעי והשלכותיה. לדבריו, אנשי המדע טענו במשך דורות שאין זיקה בין מדע למוסר. אנשי המדע ראו במוסר שריד אנכרוניסטי של הגישה הדתית. השתחררות אנשי המדע מהשפעת הדת היא שהביאה להנחה, כי איש מדע אמיתי המביט ממרומי האולימפוס, עומד תמיד מעל המוסר. אך לדעתו של פרופ' קציר, הגיעו בסופו של דבר גם אנשי המדע להכרה, כי בכל זאת ישנם עקרונות מוסר אוניברסליים המשותפים לכל התרבויות האנושיות.

 

וכך הוא כתב בספרו, בין השאר: "מחקר השימפנזה מוליך למסקנה ברורה שאצל היצורים קרובי האדם קיימת מערכת שלמה של מצוות 'עשה' ו'אל תעשה' העוברות בתורשה. כלומר, ביסוד ההתנהגות המוסרית של בעלי החיים מונחים נתונים ביולוגיים. לאור ממצאים אלה אין מנוס מן השאלה: אם מקורה של המערכת המוסרית הוא ביולוגי, אם להבחנה בין טוב לרע ולמושגי הצדק, היושר, ההגינות, הכבוד והאצילות שורשים עתיקים בעולם החי, מדוע כה פגומה התנהגותו המוסרית של המין האנושי? מדוע לעתים כה קרובות האדם הוא פחות מוסרי מן השימפנזה?"

 

הבעיות המוסריות

כיום כבר ברור לכל שחברה ללא מערכת ערכים, ובמיוחד ערכי מוסר, אינה יכולה להתקיים. ובפרט בעולם הרפואה בולט הצורך בערכים מוסריים ביתר שאת, שהרי נושא הטיפול במדע זה הוא האדם עצמו, ואין חולק כי חייו ומצב בריאותו הנורמלית של האדם נחשבים לערך מקודש בכל חברה אנושית המודעת לעצמה.

 

הבעיה המוסרית שמתעוררת בניסוים הנערכים על בני אדם, היא: האם טובת הכלל מצדיקה טיפולים שונים וניסויים כאלה ואחרים הנערכים בהם? וכאן יש לשאול: מתי מחקר מסוים או ניסוי כלשהו הם מוסריים? דומה כי ידע מוקדם של תוצאות אפשריות יכול לעזור בכך (כמו למשל, אחוז ההצלחה של הניסוי). מה שהביא את ארגון הבריאות העולמי להגדיר באמנת הלסינקי שהניסויים בבני אדם מתחלקים לשתי קבוצות עיקריות:

 

(1) ניסויים שמטרתם טיפולית.

 

(2) ניסויים שמטרתם, הראשונית לפחות, היא צבירת ידע (כאן נשמרת ההסכמה שהתקבלה באמנת הלסינקי, שהיא תנאי מוקדם לכל ניסוי: "חובת הרופא להישאר כמגן על החיים והבריאות של האדם בו נערך הניסוי").

 

בעיה מוסרית נוספת המתעוררת בניסוים הנערכים על בני אדם, היא: מהי איכות ההסכמה מדעת שמתקבלת במקרים קליניים רחבי היקף? קיימים נתונים המצביעים על כך שחולים שהיו כביכול מודעים לכך שהם משתתפים בניסוי רפואי, האמינו שקיבלו טיפול סטנדרטי. "אינני בטוח שניתן לקבל הסכמה מדעת אמיתית בניסויים בטיפול במצבים חריפים, כמו בהתקפי לב", מסביר במאמרו בכתב העת "אסיא" פרופ' שמעון גליק, נציב קבילות הציבור במשרד הבריאות. "כשהחולה טרוד בכאב, פחד וסבל – האם הוא באמת מסוגל להחליט בצורה חופשית על השתתפותו בניסוי?!", הוא תמה.

 

בחסות חברת התרופות

בעייתיות מוסרית מורכבת יותר של ניסויים קליניים בבני אדם נמצאת בחסותן של חברות התרופות. "בעיה מוסרית מיוחדת בניסויים בבני אדם כיום היא ההשפעה של המקורות הכספיים במימון המחקר", מסביר פרופ' אברהם שטיינברג. "חברות תרופות מעוניינות להוציא לשוק תכשירים רפואיים למטרות רווח. אי לכך הן משלמות לחוקרים תמלוגים שונים, שעולים בהרבה על היכולת של מוסדות מחקר לשלם לעובדיהן. חוקרים כאלו עלולים להיות מוטים לטובת חברת התרופות – הן בגיוס נחקרים, אף שלא תמיד יש הצדקה לעצם המחקר, או להשתתפות אנשים מסוימים בו, והן בהצגת התוצאות לטובת החברה שממנה הם מקבלים תשלומים".

 

בספרו Ethical Issues in Drug Testing, Approval and Pricing – The Clot-dissolving Drugs, כותב ברוך ברודי :"ברור שחלק מהניסויים הפרו את העקרונות הבסיסיים של אתיקת מחקר, ושבין 261 עד 497 חולים נפטרו כתוצאה מהפרות אלו. חלק מהתמותה התרחשה, לפחות חלקית, בגלל שלחוקרים ולחברות התרופות היו אינטרסים כלכליים בתוצאות המחקרים. לא ניתן לסנגר על הפרות אלו, כי הן לא בוצעו בשנות ה-30 או ה-60 כשההבנה של כללי האתיקה של מחקר הומני טרם פותחה כראוי, אלא בשנות ה-80 שאז כבר לא ניתן היה לקבל התנהגות כזאת".

 

לכן יש מי שהציעו למנוע מחברות התרופות לשלם ישירות לחוקרים, אלא להפנות את התשלומים למוסדות המעסיקים את החוקרים, והללו יעשו שימוש מתאים בכסף. בנוסף, יש לחייב את החוקרים ליידע את הנחקרים על מקורות המימון, כדי שיחליטו אם הם מעוניינים בכלל להשתתף במחקרים כאלה.

 

שפני ניסיון אנושיים

לא רק בשנים האחרונות גברה בציבור המודעות למימדים הנרחבים של ביצוע ניסויים בבני אדם, בין אם בהסכמתם ובין אם לאו, באופן היוצר בעיות אתיות חמורות כפי שפרטתי למעלה.

 

ד"ר מאוריס הנרי פפוורט, כירורג יהודי-אנגלי לא-ממסדי, פירסם ב-1967 ספר בשם "שפני ניסיון אנושיים", בו תיאר ודיווח על ניסויים שונים שנערכו בחולים באופן בלתי חוקי וללא ידיעתם של המטופלים והמעורבים בדבר. ד"ר פפוורט לא היה צריך לכתת את רגליו ולבלוש לשם איסוף החומר; כל המקרים שהוא מתאר בספרו לוקטו מהספרות הרפואית הנגישה לכל. הוא איתר הפרעות מוסריות בכ-500 מחקרים שפירסמו חוקרים בארה"ב, אנגליה, קנדה, אוסטרליה ודנמרק. המחקרים כללו ילדים, תינוקות, נשים בהיריון, מפגרים, חולי נפש, אסירים, חולים טרמינליים, זקנים, מטופלים הנחשבים דמוי אסירים – דהיינו סטודנטים וטכנאים, וגם חולים רגילים שציפו לטיפול במחלותיהם.

 

במקרים רבים גרמו החוקרים לתחלואה או כאב וסבל לאנשים שלא יכלו להפיק שום תועלת מהניסויים, לפעמים ללא הסכמה מדעת ולפעמים בלי הסכמה כלל. בהקדמה לספרו מספר ד"ר פפוורט על רופא שרצה ללמוד את התהליך המסוכן ביותר של אנגיוגרפיה טרנסלומברית, הכרוך בהחדרת מחט ארוכה קרוב לעמוד השדרה במקום הסתעפותם של עצבים מרכזיים, בסמוך לכליות, דרך דופן העורקים לתוך חללו, כאשר כל תחנה בדרכה של המחט מהווה סכנה חמורה בפני עצמה. בדרכו להשגת המטרה הזאת בחר הרופא בשמונה חולים שאושפזו בבית חולים עקב כיב בקיבה, ולכן לא הופתעו כשהובאו למחלקת הרדיולוגיה, שבה נעשית האנגיוגרפיה. לאחר הניסוי של הרופא, נפטרו שלושה חולים (נתון שכמובן לא פורסם בכתבי העת המדעיים).

 

לד"ר פפוורט היו קשיים רבים למצוא מו"ל לספרו. הוא היה חשוף לאיומים והטרדות טלפוניות שיעצו לו לא לפרסם את ממצאיו. לאחר פרסום ספרו היה מנודה על ידי רבים מעמיתיו בעולם הרפואה, משום שכביכול כיבס בפרהסיה את "הכביסה המלוכלכת" – התנהגות לא מקובלת בממסד הרפואי האנגלי, במיוחד כשהמדווח היה יהודי.

 

המטרה מקדשת את האמצעים?

פרופ' דוד רווה, רופא בכיר ביחידה למחלות זיהומיות במרכז הרפואי "שערי צדק" בירושלים, היטיב לחשוף את פרצופו האמיתי של עולם הרפואה העכשווי (במאמר שרק עיתון "הארץ" (3.9.06) ניאות לפרסמו לאחר שאף אחד מכתבי העת הרפואיים-המדעיים לא מצא לנכון למצוא לו מקום בין שורותיו): "כשהפרופסורה חשובה יותר מהפציינטים". וכך מספר פרופ' רווה, בין היתר, במאמרו המרתק: "בבית חולים אוניברסיטאי חשוב ראיתי כיצד אושפזו חולים רק כדי למלא מיטות. אלה היו חולי חדר מיון שצריך היה בעצם לשחררם, או אנשים פשוטים שהיו מוכנים להישאר בבית החולים למשך כמה ימים (כדי למלא מיטה שהתפנתה בגלל חג) בהוראת הפרופסור שטיפל בהם.

 

"תמיד התייחסתי לסביבת בית החולים כאל סביבה מסוכנת. זה לא מקום שבו אדם חייב להיות, אלא אם יש סיבות המחייבות את אשפוזו. מה הייתי אמור לעשות כשפרופסור בכיר הורה לי לאשפז חולים מחדר מיון, לאחר שסיימתי לכתוב את מכתבי השחרור שלהם? הוא עשה תנועת מציצה בשפתיו כדי לרמוז לי שאני צריך להתרפס ולשדל אותם, וציין שיפטרו אותי אם תפוסת המחלקה תהיה קטנה מ-100%.

 

"הפרופסור הבכיר בבית החולים האוניברסיטאי, בעל פרסום עולמי הודות למחקריו ולמאמריו הרבים, תמיד לימד אותי ש'פציינטים רק מפריעים'. הוא נהג לומר: 'מחלקת הרפואה הפנימית היתה מקום נחמד לעבוד בו, אילו רק לא היו בה חולים'. הוא נהג להשאיר פציינטים פרטיים במשרדו ולבוא לשאול אותי, בעת שהייתי מתמחה בכיר, כיצד לטפל בהם.

 

"פרופסור בכיר אחר לימד אותי איך לחיות חיים טובים, באמצעות מענקים, שנות שבתון, מסעות ופרסים בינלאומיים: אני צריך פשוט להקדיש את כל זמני לחיבור מאמרים. 15 שנים מאוחר יותר אני מבין כעת ששניהם התכוונו למה שאמרו. חשוב עוד יותר, אני יודע עכשיו שהם צדקו. חולים חייבים למלא מיטות ריקות וצריכים להשתתף במחקרים וניסויים קליניים, שאם לא כן הם רק יפריעו להתקדמות הרופאים.

 

"כאשר קידומם של רופאים עומד על הפרק, אין מעריכים אותם על בסיס הידע שלהם, יושרם, מסירותם, חמלתם, אישיותם או כישורי ההוראה שלהם. מעריכים אותם על סמך רשימת פרסומיהם". מהו אפוא הפלא ברדיפה העיוורת אחרי קבלת הפרופסורה באמצעות עריכת ניסויים רפואיים מסוכנים בחיי החולים? "אני לא רואה ברירה אחרת, אלא להצטרף למרדף אחר מאמרים ולסגוד למולך הפרופסורה", מגלה פרופ' רווה את רחשי הדברים מאחורי וילון סגור של בתי החולים בארץ ובעולם. "… החולים שלי והמחלות שלהם יצטרכו לחכות עד אותו יום…".

 

זכות הדיבור גם לפרופ' שמעון גליק: "כמי שהשתלם בכמה מרכזים אקדמיים אמריקאים בשנות ה-50 וה-60, אני יכול להעיד שההפרעות בזכויות החולים שעליהם דיווחו ביצ'ר ופפוורט לא היו תופעות יוצאות דופן. הנורמה המקובלת היתה להשתמש בחולים בבתי חולים ציבוריים או במחלקות ציבוריות (ואני מדגיש ציבוריים – דהיינו מיעוטי יכולת כלכלית – ולא חולים פרטיים) לצורך מחקרים ללא רלבנטיות לטיפול בהם, וללא קבלת הסכמה מדעת. בחלק מהעבודות היו החולים חשופים לאי-נעימות ולעיתים קרובות גם לסיכון מסוים. מה שמפריע במיוחד הוא שכמעט אף אחד, כולל אנוכי, לא העלה תהיות בקשר להתנהגות זו. הדחף לבצע מחקר, הסקרנות לחקור והצורך לפרסם היו כנראה מספיק חזקים כדי לדכא רגשות מחאה שהיו צפויים לעלות ברופאים מוסריים בטבעם".

 

ואכן, בחלוף עשור לפרסום ספרו המזעזע של ד"ר פפוורט, פורסם סקר מקיף שערך גוף ממשלתי בקרב מוסדות למחקר רפואי באמריקה כדי לעמוד על הנוהג המקובל בניסויים בבני אדם. הסקר נערך באמצעות משלוח הצעות מחקר למאות בתי חולים, בתוספת השאלה, האם יהיו מוכנים לערוך אותו מחקר שימומן על ידי גוף ממשלתי. בין הפרויקטים למחקר שהוצעו בסקר, היה גם ניסוי בתינוקות בני יומם, הכרוך בהזרקת סידן רדיואקטיבי לגופו של הרך הנולד. אל אף שהניסוי הזה לא עשוי להביא כל תועלת לתינוק, וגם כרוך בסיכון קטן לגרימת לוקמיה קטלנית – הרי ש-46% מבין 300 מוסדות מחקר שהשתתפו בסקר הביעו נכונות לבצע את הניסוי; 14% היו מוכנים לבצע אותו אף אם הסיכויים לתגליות רפואיות משמעותיות בעקבות הניסוי יהיו אפסיים.

 

סקירת הספרות המדעית הרפואית שפורסמה ב-1964, הראתה כי בקרב 12% מהפרסומים המדעיים הרפואיים שהתפרסמו באותה תקופה, נגדו את המוסר הרפואי בצורה זו או אחרת ונמצאו בהם סטיות מהאתיקה הרפואית המקובלת.

 

 

שלט אזהרה

לאור העדויות הקשות והממצאים המזעזעים, נשאלת השאלה: באיזו מידה תבוא התקדמות רפואית (האמצעי) של השתתפות במחקרים וניסויים קליניים בחולים על חשבון המרפא עצמו לחולה (המטרה)? והאם המטרה מקדשת את כל האמצעים להשגתה? הרי אם נפתח את ידיעותינו, ותוך כדי כך נאבד את הדאגה הבסיסית לאדם המוטל לפנינו בשעות חייו הקשות, תוך חשש כבד לאיבוד צלם אנוש, ההתקדמות העיוורת עלולה להיות מסולפת ובמקום לעזור לסובלים בשעת ייסוריהם, המחקר/הניסוי יביא רק מחקר/ניסוי נוסף וחוזר חלילה.

 

אין ספק שהלחץ החברתי המתמיד לו נתון כל רופא מסביבתו המקצועית לראות את המחקר בראש מעייניו – עלול להפוך את סדר העדיפויות המקצועיות שלו. מהפך העלול לגרום להידרדרות הדרגתית באיכות הטיפול בחולים שעל חייהם מופקדים הרופאים כשומרי הסף האחרונים לפני שערי המוות.

 

על הרופאים להכיר בעובדה הערכית שהקידמה הרפואית-המדעית אינה אלא מקסם שווא, כל עוד אין היא מלווה בערך "קדושת החיים" לכל אורך הדרך של הטיפול והניסוי הרפואיים. אם הצלת חיי אדם והקלת סבלו וייסוריו כבר לא מהווים מטרה ראשונה במעלה, הרי שהקידמה בשדה הרפואה המודרנית עלולה להיות לרועץ.

 

ד"ר דב ארליך מאוניברסיטת תל אביב סבור ש"יש מקום לניסוי רפואי בבני אדם כאשר יוגבלו תחומי זהירות והתחשבות באדם כאדם – כשיישמרו בריאותו הגופנית והנפשית כאחת – כאשר האתיקה הרפואית תביא בחשבון לא רק את הקידום המדעי".

 

גם הפרופ' אברהם שטיינברג מסכם את דבריו על ניסויים בבני אדם בשלט אזהרה דומה: "למרות כל התקנות, ההנחיות, החוקים והביקורות החברתיים בנידון עדיין תלויים אנו הרבה בהגינות, ביושר ובאחריות האישית של כל חוקר, כדי שהמחקרים אכן ישיגו את מטרותיהם החיוביות מבלי לפגוע שלא לצורך ובמידה בלתי-מוצדקת בנחקרים".

 

מקורות:

 

  • ד"ר דב ארליך, "ניסויים רפואיים בבני אדם", ספר "אסיא" ג', עמ' 281-294 (1982).
  • פרופ' שמעון גליק, "ניסויים רפואיים בבני אדם", כתב עת "אסיא", סג-סד, עמ' 66-73 (1998).
  • פרופ' יהודה לוי, "יהדות ומדע כחכמות משלימות", ירושלים 1991, עמ' 33-36.
  • פרופ' אברהם שטיינברג, אנציקלופדיה הלכתית רפואית, ערך "ניסוים רפואיים בבני האדם", כרך ד', ירושלים תשנ"ד 1994, עמ' 469-528.

 

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אתיקה רפואית. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s