ענישה גופנית לילדים בציבור החרדי?

כשהח"כים החרדים מצטטים בראש חוצות את "חושך שבטו – שונא בנו" של שלמה המלך ומצדיקים הכאת ילדים לשם חינוך, הם חוטאים להשקפת העולם של הרבנים המובילים בציבור החרדי כיום, המעדיפים לחנך את הנוער בדרכי נועם

שוב הח"כים החרדים הצליחו להכפיש את שמו הטוב של הציבור שהם אמורים לייצג בכנסת. ושוב התגלו במלוא בערותם, לא רק בענייני העולם הגדול אלא דווקא בתורת ישראל, לה הם מייחסים תפיסות קיצוניות. שוב הצליחו לעורר את חמתם של ישראלים רבים על "החרדים הפרימיטיבים האלה", בזמנו היה זה ח"כ אברהם רביץ והפעם ח"כ שמואל הלפרט (שניהם מ"יהדות התורה"), הטוענים שטובת החינוך של הילד היא הכאתו (הלפרט) וחבטה בישבנו של ילד מדי פעם, עשויה להחזירו ל"מסלול" התנהגותי נאות (רביץ).

 

מורשת חילונית: ענישה גופנית לא מוקצית

אך חה"כ שלי יחימוביץ', שהגיבה בזעם בדיון של הוועדה לזכויות הילד כי "הכאת ילדים היא לא מוסרית, לא בריאה ופסולה מכל וכל", אולי תתפלא לשמוע שדווקא ההשקפה החילונית היא שרואה ביסודה את הילד במידת-מה כרכוש הוריו, כמי שאינו מסוגל ליטול על עצמו אחריות וכמי שאינו יודע להשתמש בזכויותיו לטובתו, מבלי להזיק לעצמו או לזולתו. כפי שניתן לראות ביטויים מפורשים לכך במורשת החילונית של הפילוסוף תומס הובס מהמאה ה-16 בספרו "לויתן": "האב הוא הריבון הטבעי של המשפחה… השררה היא למי שמכלכל את הילד. כי התינוק חייב להישמע למי שמקיים את נפשו; שכן, הואיל ושמירת החיים היא התכלית שלשמה אדם אחד מקבל עליו מרותו של אדם אחר, כל אדם אמור להבטיח משמעת למי שבכוחו להצילו או להאבידו" ("לויתן", הוצ' מאגנס, 1962, עמ' 197).

 

מעניינת פסיקתו של השופט אמנון סטרשנוב שזיכתה אב מהכאות בנו. השופט סטרשנוב מבית המשפט המחוזי בתל-אביב קבע ב-1992 שענישה גופנית מצד הורה כלפי ילדו אינה פסולה מבחינה חינוכית ואינה אסורה מבחינה משפטית, כאשר מטרתה לחנך את הילד, להנחיל לו הרגלי משמעת ולרסנו.

 

אפילו כשהשופטת דורית ביניש, כיום נשיאת בית המשפט העליון, פסקה שהכאת ילדים בידי הוריהם פוגעת בזכותם של הילדים לכבוד ועל המדינה להגן עליהם, המשפטנים זיהו בו פסק דין חלוצי שהיה בגדר חידוש ברמה העולמית. שכן, ענישה גופנית של ילדים לא היתה לגמרי מוקצה מחמת מיאוס גם במדינות מערביות מתקדמות וליברליות, כי לכאורה ניתן לטעון שרמה מסוימת של הכאה יכולה לעמוד בתנאי חוק היסוד.

בניגוד לרושם שהתקבל מהדיווחים השוטפים על הצהרת חה"כ הלפרט על כי הוא נוהג להכות את ילדיו, הילד החרדי הוא לא ילד מוכה. ובכלל, אין דבר כזה "אלימות חרדית", אלא שיש חרדים אלימים כשם שיש חילונים אלימים, ברמה כזו או אחרת, ושניהם אינם הולמים את קני המידה של בני אדם מן היישוב.

מורשת יהודית: עדיף מקל נועם

היטיב לבטא את השוני המהותי בין שתי תפיסות עולם אלה, הרב שלמה וולבה, גדול חכמי המוסר בזמננו שנפטר לפני כשנה, בכך שנהג להבדיל בין הגישה של "חינוך אוטוריטרי (=סמכותי)" לבין מסורת החינוך היהודי. "לא מהפסיכואנליזה אנו חיים", נהג לומר לרבבות תלמידיו בישיבת "קול תורה" בירושלים, "גם רוח חכמינו ז"ל אינה נוחה מהחינוך האוטוריטרי ואין להכות ילדים".

 

חובבי התנ"ך בוודאי ישאלו כיצד קיים הרב וולבה את הוראתו של שלמה המלך 'חושך שבטו – שונא בנו' (משלי יג, כד), עליה נשען ח"כ הלפרט בדיון בוועדה לזכויות הילד. אך הרב וולבה נהג לצטט מנגד מדבריו של הנביא זכריה: "ואקח לי שני מקלות: לאחד קראתי נועם ולאחר קראתי חובלים" (יא, ז). הרי ישנו גם מקל נועם, נהג ללמדנו בשיחות המוסר שמסר מידי מוצאי שבת לכ-600 תלמידים ואברכים. כמו למשל, לשבח ילד עבור דבר טוב שעשה, לחייך אליו או לומר לו מילה טובה – גם זהו מקל, המדרבן להמשיך בהתנהגות טובה, אבל הוא מקל נועם. "בדורנו מקל זה יעיל יותר מאשר מקל חובלים", לימד הרב וולבה את רבבות המורים והאבות שלא חדלו לפקוד את שערי ביתו בגבעת שאול עד השעות הקטנות של הלילה. לימים אף העלה את הוראתו החינוכית הזאת על הכתב.

 

גם המקובל הרב משה חיים לוצאטו (רמח"ל) ביאר בספרו המעמיק "דעת תבונות" את הפסוק הזה על פי סופו: "…שהמוסר עצמו, אפילו בזמן שהוא נעשה, לא יעשה באכזריות חימה, אלא במיתוק גדול, מפני האהבה המסותרת (של אב לבנו – א"פ) שאינה מנחת לכעס למשול ולהתאכזר".

 

כמוהו חינך ופסק גם הרב יוסף שלום אלישיב מ"מאה שערים", גדול מנהיגי היהדות החרדית ופוסקי ההלכה כיום. הרב משה גנץ סיפר בכנס מורים על תחילת דרכו החינוכית כאשר הלך להיוועץ עם מי שמכונה בציבור החרדי "פוסק הדור" (בהלכה ובהשקפה), ושאל אותו כיצד להיות מחנך טוב. והרב אלישיב השיב לו: "ימין מקרבת, ימין מקרבת, ימין מקרבת", וכך המשיך ללא הרף עד שהרב גנץ אמר לו: "אבל יש גם שמאל דוחה". השיב הרב אלישיב: "אכן, אחת ליובל תמצא מקום להעניש ותשתמש בשמאל דוחה ומיד להמשיך בימין מקרבת".

 

 כך סבר בזמנו גם החזון אי"ש, שיש לנהוג ב"ימין מקרבת", כי האמין ש"טבעו של החניך רך וקל לחנכו במידות טובות, ומבטיח לעמוד על משמעת ההגון".

 

הנהגות חינוכיות אלה מובנות לאור העובדה שהיהדות דורשת מהאדם להתגבר על המידות המולדות שלו, מתוך ידיעה כי הדבר כה קשה עבורו, עד שקבע הגאון מווילנא ש"כל אדם צריך לילך בדרכו הצריך לו, כי אין מידת בני אדם שווים זה לזה" (בביאורו על משלי יד, ב). כאשר האדם הצליח לתקן מידה רעה אחת שלו, השלים בכך את ייעודו בעולם ומיצה את משמעות חייו. ואם כן, מי נתן לנו ידע כיצד לעבוד על המידות של אחרים, במיוחד של הילדים שלנו או ילדי אחרים שחינוכם הופקד בידינו? החינוך הטוב ביותר הוא הדוגמא האישית שאנו מציגים לילד, בכך שאנו נוהגים באיפוק ומתגברים על המידות השליליות ומידת האלימות האכזרית שטבועה בכל אחד ואחת מאיתנו.

 

הרב אברהם שמואל בנימין סופר, המוכר יותר בכינויו ה"כתב סופר" ומגדולי חכמי ישראל בהונגריה, ביאר את הפסוק "חוסך שבטו שונא בנו", שאם האב חוסך את שבט המוסר מעצמו, ואינו עושה מאומה למען חינוכו העצמי – שונא למעשה את בנו, שהרי בכך הוא מנחיל לבן חינוך שלילי. אין לך חינוך טוב יותר לילד, מאשר ראיית אביו מחנך את עצמו בקביעות וצועד בדרכי שלמות המידות. ואין לך חינוך שלילי יותר מזה שנובע מאב שהתנהגותו נוגדת את הנשמע מפיו.

 

וכבר לימד אותנו הרב שמשון רפאל הירש, מנהיג דגול של יהדות גרמניה, שהילד לומד לא רק מהדיבורים שהוריו מרעיפים עליו, מטוב ועד רע, אלא בעיקר ממעשיהם והתנהגותם האישית שהם מקרינים כלפיו.

 

וגם אם ימצאו הח"כים החרדים כמה מדברי חכמי היהדות בשבח הענישה לשם חינוך, נראה כי מדובר בתולדה של נורמה שלטת בזמנם. את הביטוי ההולם לגישה שמגבילה ענישה גופנית של הילד ומתרגמת אותה הלכה למעשה בהתאם לשינויים היסטוריים וסוציולוגיים של ימינו, נתן כבר לפני כמאתיים שנה הרב אליעזר פאפו, בספרו הנודע "פלא יועץ". הרב פאפו טען ש"בדורות הללו, דחוצפא יסגא ובן בועט באביו, לא על ידי הכאה אלא אפילו אם גוער בו בכעס גם הוא יכעוס ואינו מקבל גערה… כל כי הא [=במצב כזה] צריך דעת באב ואם, ביודעים ומכירים את בניהם שהם קשים ואין יראת ה' נגד פניהם ואינם שומעים בקול אביהם ואימם, לא יצוו עליהם שום דבר שישרתום, וישתדלו שלא לכעוס עליהם ושלא לצערם, ולא ידברו אליהם אלא בלשון רכה…". 

 

הרב יחיאל יעקב ויינברג, משרידי השואה וממנהיגי יהדות גרמניה לפני השואה, סבר שמטעמים פדגוגים יש להימנע מאמצעי כפייה כלפי בן שסוטה מהדרך. "כל אמצעי כפייה בכוח עלול להביא לידי תוצאות הפוכות מהרצוי. וכבר הוכיחו הפדגוגים המודרניים שהכפייה או ביצוע רצון בכוח – מעורר בנער בגיל מבוגר עקשנות יתר ונטייה למרידה". בספר אחר שלו, כתב הרב ויינברג על הפסוק "חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שִׁחֳרוֹ מוסר" שכוונתו לומר כי "אהבה שאין עמה חינוך אינה אהבה, להפך: כל [תוכחת] מוסר שאינה נובעת מלב חם ואוהב – תחטיא תמיד את המטרה".

 

כך שבניגוד לרושם שהתקבל מהדיווחים השוטפים על הצהרת ח"כ הלפרט על כי הוא נוהג להכות את ילדיו, הילד החרדי הוא לא ילד מוכה. ובכלל, אין דבר כזה "אלימות חרדית", אלא שיש חרדים אלימים כשם שיש חילונים אלימים, ברמה כזו או אחרת, ושניהם אינם הולמים את קני המידה של בני אדם מן היישוב.

 

———–

פורסם בשינוים באתר Aish

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה חרדים ישראלים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

0 תגובות על ענישה גופנית לילדים בציבור החרדי?

  1. אבי גוזולצני הגיב:

    התכוונת, אולי, שאין אלימות חרדית מבחינה אידיאולוגית, אבל אני לא בטוח שלא תמצא קורלציות בין אלימות במשפחה לרמת ה"דתיות".

    הסיבה לכך היא לא בדת כשלעצמה, אלא בסגירות שכופה על עצמה החברה החרדית, והתא המשפחתי החרדי.

    חברות מסורתיות (לאו דווקא יהודיות) נוטות באופן כללי לייחס משמעות רבה ל"בושה" ול"כבוד" בהקשר המשפחתי. קיימת נטייה להסתיר אירועים והתנהגויות חריגות ולשמור על ה"סוד" בתוך התא המשפחתי. כשלעצמה אין בפרטיות או בחתירה ל"שלום בית" דבר רע, אבל כאשר היא הופכת לערך מרכזי, הדבר הופך לכלי בידי הכוחות החזקים במשפחה, בד"כ אב המשפחה.

    עוד סיבה לקורלציה כזו היא כמובן הקורלציה שבין עוני ל"חרדיות". מצוקה כלכלית מתורגמת לפעמים לאלימות. אני רק יכול לתאר לעצמי שכאשר מצוקה כלכלית נגרמת מבחירה של אב המשפחה לא לעבוד , התסכול הוא רק יותר עמוק.

    בנוסף, הרשה לי להביע מעט חוסר הערכה לטיעוניך כנגד דבריה של שלי יחימוביץ'. המשמעות הטכנית של "חילוניות" היא אי-דתיות. אין דבר כזה "ההשקפה החילונית" בנוגע לשום דבר פרט לצורך לקיים מצוות. אין הרבה משפחות חילוניות שרואות בתומס הובס סמכות בכל הנוגע לחינוך, בלשון המעטה. בניגוד לדת, הנסמכת על מערכת חוקים וקודים מוגדרת פחות או יותר, לחילוניות אין טקסטים מכוננים, ואין חוקים שמוכתבים מלמעלה. חשיבותם של הוגים כהובס לחיי היומיום החילוניים היא בעיקר היסטורית, ופחות כמערכת חוקים אותה מקבל על עצמו החילוני.

  2. אורי הגיב:

    אבקש להתייחס לנקודה האחרונה שלך לגבי הובס.

    דבריי נועדו לומר שהחילונים לא יכולים להצטייר כ"טלית שכולה תכלת" וגם בקודקס של ההגות שלה עצמה ישנם מוטיבים של ענישה גופנית לילדים.

    להשלמת התמונה הזאת, הצגתי את התפיסה שמבטא השופט אמנון סטרשנוב, כמו גם את גולת הכותרת של תפקידה כשופטת בג"ץ של דורית בייניש.

    ועוד משהו, אמנם נכון ש"מצוקה כלכלית מתורגמת לפעמים לאלימות", אולם מסופקני עד כמה ההקלישאה הסוציולוגית הזאת נכונה ביחס ל"חברת הלומדים" החרדים, שבוחרים בעוני במודע ומתוך אידיאולוגיה רוחנית.

  3. מיקי הגיב:

    חובת ההוכחה עליך

    האם ילד חרדי מוכה יותר מילד חילוני?

    ולא משנה כרגע מה הסיבה לכך

    אני חושב שתגלה הפתעות נעימות

    הילד החרדי כמי שגדל בחברה פחות אלימה הינו פחות אלים

    בבית הספר, ברחוב, בבית ובמשפחה

    אין צורך להצדיק כלום ביחס לחברה רווית אלימות שילד פוחד ללכת לבית הספר בלא כלי הגנה מתאימים.

  4. ד.ק. הגיב:

    "המשמעות הטכנית של חילוניות היא אי-דתיות"

    זו טענה שגויה או לפחות מטעה. שלי יחימוביץ' אינה מדברת בשם אי-דתיות אלא בשם מערכת ערכים חיובית שמבוססת על תרבות מסויימת ומסורת של חשיבה. הובס הוא אמנם חלק מהמסורת הזאת, אם כי אני מנחש שיחימוביץ' תתכחש להובס לא פחות מלהלכה.

    ההיסק שלך מהעוני והמסורתיות שמאפיינים את החברה החרדית לאלימות שאמורה לאפיין אותם גם הוא בעייתי. ייתכן שתמצא קורלציה בין עוני לבין אלימות במשפחה באופן כללי, אבל אני חושב שאם תפריד בין עוני שקשור באידיאולוגיה לבין עוני כפוי אזי תמצא תוצאות אחרות. הטיעון שלך על המסורתיות חושף דעות סטיריאוטיפיות למדי על החברה החרדית. כמה היכרות ישירה יש לך עם החברה הזאת?

    ד

  5. רחל נפרסטק הגיב:

    כאחת שהשיבה שנים רבות על שאלות אישיות בעיתון חרדי, אני סבורה כי אלימות איננה תופעה שמאפיינת את החברה החילונית, אך חיים בה (כמו בכל חברה) אנשים אלימים גם כן.
    אבל קיימת תופעה שלא הכרתי בחברות אחרות: אִיומים. פעמים רבות פנו אליי בני נוער בחרדה גדולה בגלל האיומים מצד מורים ומורות שמי שלא יקיים כראוי מצוות, ייצלה באש הגיהנום. רבים כתבו לי באימה שהם חרדים לגורלם בגלל שחטאו פעם במחשבה לא ראויה, או שלא למדו היטב תורה.
    אני רואה זאת בחומרה רבה.
    לדעתי גם איומים אלה גורמים לאנטי ולהתרחקות מהדת.

  6. דנה הגיב:

    כתבה יפה רק חבל שהמסורת היהודית אחראית למשפטים כל כך מסוכנים כמו חוסך שבטו שונא בנו ומספיק מטורף אחד שיקח את זה בצורה הלא נכונה
    אני מדברת מנסיון אישי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s