כשהגנרלים טועים במלחמות…

עמים שונים עמדו במחדלים צבאיים, והיה עליהם להתמודד עם מצביאים דגולים כנפוליאון, מונטגומרי, אייזנהאואר, מקארתור וז'וקוב שגרמו שלא לצורך למותם של רבבות חיילים. החכמים והמנוסים שבהם היו הרומאים, שאליהם כתב המדינאי ניקולו מקיאוולי כיצד ראוי לנהוג בקצינים שטעו וכשלו

נניח שתא"ל גל הירש לא היה מספיק ערני לסכנה שהחיזבאללה ינצל נקודת תורפה בגדר המערכת, והוא נושא בחלק מהאחריות לחטיפת חיילי המילואים אלדד רגב ואהוד גולדווסר. אין ספק שגורלם חשוב לכולנו. האלוף במיל' דורון אלמוג, מחבר הדו"ח המסעיר על בן טיפוחו ופקודו לשעבר תא"ל הירש, סיפר בראיון ל"ידיעות אחרונות" (24 שעות, 16.11.06) על השיחה עם הירש: "גל אמר לי: 'אני קורבן'. עניתי לו: 'הקורבנות היחידים הם החיילים שנהרגו' ".

אבל האם זו סיבה לגרום להסתלקותו של האוגדונר? הלא קצין כזה לא צומח על העצים, הכשרתו נמשכת שנים ועולה למדינה מיליונים. מספרים על ג'ק וולש, היו"ר האגדי של חברת ג'נרל אלקטריק שכאשר אחד מהמנכ"לים הצעירים שלו עשה החלטה עסקית לא נכונה והפסיד לחברה 15 מיליון דולר, הוא הגיש מיד מכתב התפטרות. וולש קרא לו לשיחה והודיע שהוא לא מקבל את התפטרותו. "כרגע שילמתי 15 מיליון דולר כדי שתלמד משהו", הוא אמר, "מה ייצא לי מכך שתעזוב דווקא עכשיו?".

ברור שחייהם של החיילים יקרים יותר והם הקורבנות האמיתיים של המלחמות. אבל לפי קריטריונים אלה, אנו יכולים מהר מאוד לרוקן את צה"ל ממיטב מפקדיו. בעוד שבפועל תוצאות מלחמת לבנון השנייה לא נגזרו רק ממוכנותו של הצבא, אלא בעיקר מהחלטות ההנהגה המדינית והפוליטית.

לגמרי לא ברור מה יועילו הדרישות לפטר בכירים וזוטרים. האם את מקומם יתפסו מפקדים בעלי כישרון ודמיון, קפדנות ומנהיגות? והאם הבאת האשמת קצינים תמנע את התקלה הבאה, או שמא תביא דווקא לטעויות נוספות?

האלוף אלמוג מודה בריאיון ל"ידיעות אחרונות" כי "חשוב מאוד לעשות בירור עמוק עם מפקדים, גם כאלה שכשלו, ואז לחשוב: האם צריך להגיד להם 'כשלתם עד כדי כך שאתם לא יכולים להמשיך', או להגיד 'חשוב שתמשיכו להוביל את הצבא, כי אתם היום יותר מנוסים'. לדעתי, הלמידה הכי טובה היא אצל מי שהיה לו ניסיון", מוסף אלמוג. אולי לכן גם לא המליץ בדו"ח הנוקב שערך שתא"ל הירש יתפטר, אם כי "היה ברור לנו שזה יכול להגיע לשם".

הקריאות האחרונות לעבר קציני צה"ל הבכירים לשאת באחריות אישית למחדלי מלחמת לבנון השנייה נשמעות אמנם בקול רם, אך דומה כי נעלמה מהנוף הציבורי כל הערכה בסיסית לתרומתם של האלופים והמפקדים, הקצינים והחיילים לביטחון המדינה בעבר בהווה ובעתיד.

טעות לעולם חוזר

עמים שונים עמדו במצבי מחדל צבאיים בהם אנחנו נמצאים כיום, וגם עליהם היה להתמודד עם כישלונות של מצביאים. אוטרליץ היה הקרב המפואר ביותר של נפוליאון. בקרב זה הביס נפוליאון את צבאות רוסיה ואוסטריה ונחל את אחד מניצחונותיו המזהירים. למרות שיחסי הכוחות נטו לרעתו – 68 אלף חיילים צרפתים מול 90 אלף חיילים רוסים ואוסטרים שנערכו למתקפה מולו – החליט נפוליאון לתקוף את הקואליציה, מחשש שפרוסיה החזקה תחבור אליה ותטה את הכף נגדו. אבדות הרוסים והאוסטרים הנסוגים הגיעו לכדי כ-16 אלף חיילים הרוגים ופצועים וכ-11 אלף חיילים שנפלו בשבי. בצד הצרפתי נספרו כ-9 אלפים חיילים הרוגים ופצועים.

ומה לנו למצביא הדגול בהיסטוריה מהמאה ה-18, בשעה שמלחמת העולם השנייה קרובה אלינו יותר ונמנים בה מצביאים דגולים שלא אחת טעו, וגרמו שלא לצורך למותם של רבבות חיילים.

היה זה המצביא הבריטי ברנרד לו מונטגומרי (1887 – 1976) אשר נודע בעיקר בזכות פיקודו על כוחות בריטיים במהלך מלחמת העולם השנייה והבסת הכוחות הגרמניים בקרב באל-עלמיין. ב-1942, עם התקדמותו המהירה של המצביא הגרמני ארווין רומל לכיוון קהיר, התמנה על ידי וינסטון צ'רצ'יל למפקדה של הארמיה השמינית, שסבלה עד כה מפלות קשות. מונטגומרי צייד היטב את הארמיה, שמצבה היה בכי רע והעלה את מורל חייליו. באוקטובר 1942 פתח במערבה של מצרים במתקפה גדולה שלא הביאה לתוצאות ממשיות. מונטגומרי התעלם מביקורתו של צ'רצ'יל על תפקודו ותקף את כוחותיו של רומל ליד אל-עלמיין. לאחר קרב קשה ועקוב מדם, נסוגו כוחותיו של רומל ומקץ כמה חודשים מונטגומרי השתלט, בשיתוף האמריקאים, על צפון אפריקה כולה. קרב אל-עלמיין מוכר כאחד הקרבות המכריעים של מלחמת העולם השנייה.

היה זה המצביא והמפקד האמריקאי דווייט דייוויד אייזנהאואר (1890 – 1969), שבנובמבר 1942 פיקד על המבצע הצבאי הגדול הראשון שלו, מבצע טורץ' (לפיד) – נחיתת בעלות הברית באלג'יריה ובמרוקו. עם סיום המערכה בצפון אפריקה פיקד על הנחיתות בסיציליה ובאיטליה. בדצמבר 1943 נתמנה למפקד העליון על חיל המשלוח של בעלות הברית באירופה – הכוח שנועד לפלוש מבריטניה ליבשת אירופה. ב-6 ביוני 1944 קיבל את ההחלטה הגדולה בחייו – לקיים את הנחיתה בנורמנדי (מבצע אוברלורד), למרות תנאי מזג האוויר הקשים.

אייזנהאואר הוסיף לנצח על המערכה באירופה עד לכניעת גרמניה במאי 1945. בדצמבר 1944, זמן קצר אחרי שקיבל דרגת גנרל בעל חמישה כוכבים (רק מעטים בהיסטוריה זכו לכך), ניצח על בלימת המתקפה הגרמנית האחרונה בארדנים (הקרב על הבליטה). בנובמבר 1945 נתמנה לרמטכ"ל צבא היבשה של ארה"ב.

היה זה המצביא האמריקאי דגלס מקארתור (1964 – 1880), שביוני 1941 הוצב בראש כוחות ארה"ב בפיליפינים. כוחותיו, וצבא הפיליפינים, לא היו מסוגלים לעמוד בפני המתקפה היפנית שהחלה בדצמבר 1941, וכשהיה מצבם בכי רע, ניתנה למקארתור פקודה אישית מהנשיא, למסור את הפיקוד לסגנו ולהתפנות בעצמו לאוסטרליה. מחאותיו לא הועילו, ובמרס 1942 עלה על צוללת ועזב את הפיליפינים. משפט הפרידה שלו – "עוד אחזור!" – צוטט פעמים רבות מספור.

בהגיעו לאוסטרליה מונה לתפקיד מפקד כוחות בעלות הברית בזירת דרום-מערב האוקיינוס השקט, וניהל את מתקפת הנגד האמריקנית-אוסטרלית באזור. לאחר שורה של קרבות קשים הדפו כוחותיו את היפנים מפפואה-גיניאה החדשה, ובאמצע 1944 עלה בידו לשנות את ההחלטה האסטרטגית שהתקבלה, לפלוש לאי פורמוסה (טייוואן), לטובת פלישה לפיליפינים. זו החלה באוקטובר 1944 ונמשכה למעשה עד כניעתה של יפן. אבל מקארתור קיים את הבטחתו, ושחרר את הפיליפינים מהכיבוש היפני.

בדצמבר 1944 הועלה מקארתור לדרגת גנרל מלא, ונמסר לידיו הפיקוד על כוחות בעלות הברית בכל זירת האוקיינוס השקט. בתפקידו זה היה שותף להחלטה להטיל פצצות אטום על הירושימה ונגאסקי, וקיבל את כניעתה הרשמית של יפן ב-2 בספטמבר 1945.

והיה זה המצביא הסובייטי גאורגי קונסטנטינוביץ ז'וקוב (1896 – 1974), שבמלחמת העולם השנייה היה סגן קומיסר ההגנה ורמטכ"ל, ופיקד על רוב המערכות החשובות שבהן ניצחו הסובייטים. ז'וקוב בלם את ההתקפה הגרמנית על מוסקבה ב-1941, כיתר את צבא גרמניה בקרב סטלינגרד בראשית 1943, הוביל את מתקפת צבא הסובייטים על גרמניה ב-1944, כבש את ברלין במאי 1945 וקיבל את כניעת צבא גרמניה.

הלקאה עצמית

אם טעות ביישום הנחיות התו"ל (תורת לחימה) גרמה לתפיסת שני חיילים, היא סיבה טובה לסלק מהצבא את המפקד האחראי לכל האוגדה – אז נפוליאון לא היה מביס בקרב אוסטרליץ, מונטגומרי לא היה מנצח באל-עלמיין, מקארתור לא היה מכניע את קיסר יפן, אייזנהאואר לא היה חוצה את הריין והמרשל ז'וקוב לא היה כובש את ברלין. כי גנרלים אלה טעו לא פעם, וגרמו שלא לצורך למותם של רבבות חיילים צעירים ברוחם ובנפשם.

אפילו וינסטון צ'רצ'יל, המדינאי הדגול, התחיל את כהונתו במאי 1940, פחות משבועיים אחרי מינויו לראש הממשלה, במפלה בדנקרק. הכוחות הבריטים כותרו, נאלצו לברוח, 235 אוניות טבעו במהלך הפינוי ("נס דנקרק", 4.6.40). צ'רצ'יל המשיך לעודד את בני עמו עם חיוכו האופטימי והסיגר הנצחי שלו – סימן "V" (ניצחון) באצבעותיו ונאם בפניהם בדוגריות: "אין לי דבר להציע לכם מלבד דם, עמל, יזע ודמעות" (13.6.40).

אבל אנחנו, הישראלים, נכנסנו למצב של הטחת האשמות, להיסטריה של צדקנות, להלקאה עצמית על גבול המזוכיזם – המביאות את הציבור להתמוטטות האמון בצבא ההגנה לישראל, וממילא להתמוטטות האמון בהמשך קיומנו בישראל.

ענשו אותם, אבל בסובלנות ובהבנה

ניקולו מקיאוולי. "ענשו אותם במתינות"

כאמור, עמים שונים עמדו במצבי מחדל צבאיים בהם אנחנו נמצאים כיום, וגם עליהם היה להתמודד עם כישלונות של מצביאים. החכמים והמנוסים שבהם היו הרומאים, שאליהם כתב המדינאי והוגה הדעות ניקולו מקיאוולי (1469-1527).

במרכז המסורת המקיאוולית עמדה התפיסה המכונה בשם "הומניזם אזרחי" (civic humanism). הוא משרטט בחיבוריו כיצד אמורה להיראות מדינה איטלקית מאוחדת ראויה, כשהסתכל על הרפובליקה הרומאית בעידן הרנסאנס. במרכז משנתו המדינית של מקיאוולי עומדת הערצה ליצירת סוג אזרחות ראוי. החלום הוא בניית אזרח המעמיד את טובת הכלל במרכז. בשביל זה צריך מערכת מוסדית שתוכל לחנך אותו לסוג של אזרחות כזו. מדינה ראויה מעמידה במרכז חייה ערכים פוליטיים ראויים.

וכך נאמר בספרו של מקיאוולי "כתבים פוליטיים" (תרגום: אפרים שמואלי, הוצ' שוקן ת"א 1947/תש"ח; ההדגשות שלי):

"בעומדם להטיל עונש על מפקדיהם, היו מתונים בדינם וזהירים בכבודם. קילקל שר הצבא בזדון – ענשו אותו במתינות. קילקל בשגגה או מחמת חוסר הדעת – לא חייבו אותו בשום עונש. ואדרבה, היו מעניקים לו כבוד ויקר. מנהג זה אומץ לאחר שיקול דעת מרובה, כי חשיבות גדולה נודעת ששרי הגייסות יוכלו להתמסר לתוכניותיהם ברוח חופשית ולא תוסח דעתם לגורמים חיצוניים. לא רצו להוסיף קשיים וסכנות על עניין שהוא קשה ומסוכן. שום שר צבא לא היה מצליח מחמת הפחד להחליט החלטה תקיפה בעסקי המלחמה".

מקיאוולי מספר על מה שהתרחש אחרי שמצביא טרנטיוס וארו הובס על ידי חניבעל בקרב קאנה, ו"היה ברור שהוא קילקל לא בזדון אלא מחמת שגגה וחוסר דעת. בשובו לרומא יצאו כל חברי הסנאט לקבל את פניו. מאחר שלא יכלו להודות לו על הלחימה, הודו לו על שובו לרומא ועל כך שלא נואש מענייניה של רומא".

כך שראוי לנו, הישראלים, שלא לנהוג בכפיות טובה בקציני צבא ההגנה לישראל, גם אם טעו וכשלו.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה סדר יום חברתי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

0 תגובות על כשהגנרלים טועים במלחמות…

  1. עודד הגיב:

    כמובן שסור להעניש גנרלים טועים. ולכן על טעויות נקודתיות יש להפיק לקחים ועל טעויות קולוסיות במיוחד במלחמה יש להפריש מהצבא. כמובן לא במשפט צבאי ושבירת החרב, אלא בצורה מכובדת. מבחנם של הגנרלים הוא במלחמה ותוצאותיה ואם לא יהיה מתאם בין תוצאות המלחמה לבין קידום או הפרשה , לשם מה קצינים יתאמצו ? יותר מכך, חלה עליהם אחריות רחבה . דוגמא- בשנות השמונים כמדומני התפטר שר ההגנה האוירית או גנרל מקביל בבריה"מ לאחר שמטוס קל נחת בכיכר האדומה במוסקווה. ברור שהגנרל הנכבד לא ישב על מסכי המכ"כ אבל לגנרל יש אחריות על טעויות קולוסליות.

  2. אלכס הגיב:

    צודק מקיאוולי באופן הטיפול במפקדים חיזוק לכך יש גם במקורות יהודיים וכדברי הפיתגם אין חכם כבעל נסיון אבל אין זה אומר שבעל נסיון לא יכול לטעות וזה גם לא אומר שאם טעה שלא במזיד צריך לזרוק אותו הרי מחר צריכים את נסיונו הרב למלחמה הבא והיא תבוא במוקדם או במאוחר. אבל אז יעמוד שם מפקד מבריק שעדיין לא טעה ובכל רגע הולך לבצע את הטעות שאחרים למדו מנסיונם לא לעשות.

  3. מערכת פאזל הגיב:

    בעניין מאמרו של אורי פז (חדשות אהוד בן-עזר, גיליון 197), שלדאבוני רצוף בטעויות ובאי-דיוקים ואדלה מתוכם רק אחדים:

    פילדמרשל ב"ל מונטגומרי, "מונטי", שקיבל את הפיקוד על הארמיה ה-8 מגנרל אוקינלק (שהודח ע"י צ'רצ'יל והועבר לחזית הודו) שינה מיד את האווירה והגישה ל"קורפוס האפריקאי" ולמפקדו רומל, שזכה בכינוי "שועל המדבר". הוא עבר בין יחידות-המישנה והצהיר: "רומל אינו בלתי מנוצח, הוא וצבאו יובסו ויגורשו מצפון אפריקה תוך מיספר חודשים, ומי יעשה זאת!? – הארמיה השמינית בפיקודי!!!" – והוא לא קיבל כל תירוץ – אבל, שמא, וכיוצ"ב – גנרל שלא הסכים (כינה זאת – "כאבי-בטן") ו/או לא תיפקד כיאות – הודח, ועד למבצע, באוקטובר 1942 – העביר מתפקידם ומן הארמיה מעל 10 גנרלים!!!

    גנרל ד. אייזנהאואר, "אייק" – לא הימר כשקיבל ההחלטה לביצוע "אוברלורד" ב-6 ליוני 1944. למעשה, הפלישה נדחתה ב-4 ליוני בשל סערה עזה אשר הקשתה על חה"י, חה"א וניהוג הנחתות נושאות הגייסות לחופים ("סירות היגינס"). הממונה על חיזוי מזג-האוויר במפקדת המבצע, מפקד להק ג"מ סטג, הביא לידיעת המטה כי הסערה תיפסק אור ליום ה-6 ביוני, מידע שלא היה בידי חזאי האוייב ותרם לשאננות בצד שכנגד. למעשה, לאייזנהאואר ולמטהו לא היתה ברירה, מאחר שדחייה ל-7 ביוני היתה בלתי-אפשרית בשל תנאי גאות ושפל בחופי הנחיתה, ואלו יחזרו רק לקראת סוף יוני, וכמובן בלתי ניתן היה להחזיק את הכוחות הרבים בהמתנה כה ארוכה מבלי שהאויב יגלה את מועד הפלישה ומיקומה.

    ואם בגנרל אייזנהאואר עסקינן, מן הראוי להזכיר שגם הוא הדיח מספר גנרלים שלא התאימו לתפקידם. עיינו מקרה מפקד קורפוס במבצע "לפיד" (מבצע "טורץ'" שאותו מזכיר אורי פז). אישתו של גנרל פרנדל היתה חברה קרובה של מימי, רעייתו של אייזנהאואר, וידועה תשובתו על תלונת חברתה הטובה על הרס הקריירה של בעלה: "השאלה אינה חברות אלא האם המפקד מתאים לתפקידו ופועל כראוי. אנו עוסקים עתה במלחמה ובה קרבות עקובים מדם, וחיילינו הצעירים שופכים את דמם, נפצעים ונהרגים, כאשר תפקידינו, המפקדים, לבצע את המשימות שהוטלו עלינו כדי לנצח במלחמה ולעבור את הקרבות תוך שמירת חיי ילדינו…"

    דגלס מקארתור לא הועלה לדרגת "גנרל-מלא" בדצמבר 1944 מאחר והיה כבר "גנרל-מלא" בעת שכיהן כרמטכ"ל ארה"ב (ראש המטות המשולבים) בתקופת השנים 1930-35. "גנרל-מלא" בצבא ארה"ב הוא בעל 4 כוכבים. טעותו של אורי פז נובעת מכך שאכן בדצמבר 1944 העניק לו הקונגרס (לא הפנטגון ו/או הנשיא – המפקד העליון) את הדרגה האישית (לה זכו מעטים) – (5 STARS ) "GENERAL OF THE ARMY" במלחה"ע השנייה המטה העליון האמריקאי, בפיקודו של גנרל ג"ק מרשל, לא עשה את הטעויות שלנו – וחילק את הפיקוד על חזית האוקיינוס-השקט בין אדמירל נימיץ וגנרל מקארתור. הם היו מודעים לכך שיהיה קשה לפעול ביעילות כאשר מקארתור תחת פיקודו של נימיץ, מאחר שבעבר היה הרמטכ"ל.

    ואחרון חביב, ו"ס צ'רצ'יל: הנאום "דם, עמל-רב, דמעות ויזע" – “Blood, Toil, Tears and Sweat” – הינו נאום הצגת ממשלת הקואליציה של צ'רצ'יל בביה"נ הבריטי בתאריך 13/05/1940, לאחר התפטרותו של רה"מ נ. צ'מברליין. נאום דנקירק אירע לאחר מכן, בתאריך 04/06/1940, וכותרתו באוסף נאומי צ'רצ'יל: "אין מנצחים במלחמות על-ידי פינויים".

    ולסיכום, מן הראוי לא לשכוח את אימרתו של ז'ורז' קלמאנסו – ראש ממשלת צרפת במלה"ע הראשונה: "מלחמה הינה עניין רציני מדי כדי להותירו בידי המרשלים (גנרלים).

    קציני-הקבע בצבאנו זוכים לתנאי שירות ופרישה מופלגים, מעל ומעבר לנהוג במדינות דמוקרטיות מערביות. ועל-כן בעת כישלונם, בשל רשלנות ו/או חוסר התאמה, שילכו לביתם. אנו לא מורידים אותם בדרגה, לא שוללים מהם את הפנסיה ואת התנאים הנלווים והשמנים, רק שיעזבונו במנוחה ונמנה במהרה מתאימים יותר!!!

    כל טוב,
    מ-דן

  4. כתוב ברשימה: "טעות לעולם חוזרת" שמבוססת על טעות רווחת של הסימון ט.ל.ח. שרשומה ברוב החשבונות.

    רוב הציבור סבור שהמשמעות שמותר שיהיו טעויות, וחלק מהטעויות חוזרות על עצמן, ולא היא.

    להסיר מכשלה מן הציבור, המקור במשנה "טעות לעולם חוזר" ובקיצור ט.ל.ח. ומשמעותו – התגלתה טעות בהצעת המכר או השרות, לעולם יכול המציע, וכמובן מקבל ההצעה, תמיד, או בלשון המשנה – לעולם, לחזור בו מן העסקה.

    הבעייה היא שלנו, ציבור הבוחרים, לא ניתנת האפשרות לחזור מן העסקה, הבחירה למען רשימה או אדם, מיד – אלא רק בבחירות הבאות.

    בברכה,
    צבי לפר

  5. טעות ביד מחבר הרשימה הקצרה "טעות לעולם חוזר ולא חוזרת" [גיליון 199] – אפילו אם הוא יימצא צודק.

    "ט.ל.ח.", טעות לעולם חוזרת, אומרים כולם, כי הכול מבינים כי בכך תרגום האימרה הלטינית הידועה – Errare: Humanum Est לטעות הוא דבר אנושי.

    תלמוד לא כולם לומדים – שם מדובר כמדומה במקח, שטרות וקניין – אך לטעות טועים הכול ולא רק בענייני מקח וממכר – כי זה אנושי.

    מ. גנן
    חדשות בן-עזר, גיליון 200

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s