סוביודיצה יוק?

בעידן השיטפון התקשורתי בהיעלמות כמעט מוחלטת מהגבלת הסוביודיצה – שמבקשת לצמצם את הסיקור התקשורתי של הליכים משפטיים לדיווח ענייני והוגן על המתרחש בין כותלי בית המשפט – אנשי המשפט, ובעיקר הציבור, מתריעים בפני פגיעה בכבוד האדם

היה זה נשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט אהרן ברק, שהרחיב בתחילת דרכו השיפוטית את העבירה הפלילית של סוביודיצה. וזאת, כדי לחזק את אמון הציבור בהליך השיפוטי גם במחיר של פגיעה בחופש הביטוי. עבירת הסוביודיצה אוסרת על פרסום עניינים התלויים ועומדים בפני בית המשפט, "אם יש בפרסום כדי להשפיע על מהלך המשפט או תוצאותיו", כלשון החוק. ברק הרשיע בעבירה זו כתבת (אורלי אזולאי), שפרסמה כתבה הנוגעת לאזלת היד של המערכת השיפוטית בגזירת עונשו של נאשם "סדרתי," טרם נגזר עונשו של זה, אף שהכתבת הניחה, בטעות שבתום לב, ללא בדיקה (רשלנות) כי עונשו של הנאשם כבר נגזר.

 

אבל היה זה בשנת 1981 ומאז כידוע זרמו הרבה מים בירדן. שר המשפטים בזמן חקיקת החוק (1957, פנחס רוזן) אמר אז, כי מטרת החוק היא "להגן על הנאשם שלא יישפט על-ידי העיתונות". העונש הקבוע בחוק הוא שנת מאסר, ועל מנת להרשיע עיתונאי או עיתון בהפרת האיסור, יש להוכיח שהפרסום יכל להשפיע על תוצאות המשפט או על מהלכו.

 

האם חוק הסוביודיצה נשמר כיום על ידי העיתונאים והעורכים שלהם? ספק רב. "יש לי חשש מבוסס, כי בפרסומיה התקשורת אכן משפיעה על שיקול דעת השופט בערכאות הדיוניות. הדברים הנכתבים והמשודרים הם כה בוטים, עד כי לא יכול להיות ספק כי קיים אצל המפרסמים הרצון להשפיע על תוצאות המשפט", את הדברים האלה אמרה בזמנו שופטת בית המשפט העליון בדימוס, דליה דורנר (הארץ, 13.11.03).

 

ובינתיים המשיכו לזרום מי הירדן. דורנר מונתה לאחרונה לנשיאת מועצת העיתונות, וכיום היא תולה את השיטפון התקשורתי בהיעלמות כמעט מוחלטת של הגבלת הסוביודיצה, שביקשה לצמצם בעבר את הסיקור התקשורתי של הליכים משפטיים לדיווח ענייני והוגן על המתרחש בין כותלי בית המשפט. קודם ביטלו את הגבלת הסוביודיצה על תיקים אזרחיים, אחר כך צמצמו אותה גם בפלילים.

 

כך שחרף האיסור הגורף, בית המשפט נמנע מלאכוף את האיסור על העיתונות, למעט במקרים מעטים ויוצאי דופן. רוב העיתונות עוברת כיום באופן שוטף על איסור הסוביודיצה הן במדורי חדשות, הן בפרשנות, והן במדורי דעות.

 

"בעבר לקחו יותר ברצינות את חוקי הסוביודיצה," אומרת דורנר בראיון לפרשן המשפטי עו"ד משה גורלי (מוסף שבת מעריב, 29.9.06). "היום, כשהוסיפו לחוק את התנאי שרק סכנה קרובה לוודאות תגביל פרסום, הסכר נפרץ, כי כשמכניסים לחוק פלילי נוסחת הסתברות – אז מצמצמים אותו עוד יותר."

 

אך הזיהומים התקשורתיים של ההליך המשפטי אינם מצטמצמים רק להשפעה אפשרית על שופטים. יש בהם פגיעה בכבוד האדם וגם סכנות של שיבוש החקירה והמשפט.

 

הכול פרוש בתקשורת

פרקליט המדינה ערן שנדר תקף לאחרונה בחריפות את תפקידה של התקשורת בפרשות האחרונות. "נדהמתי," הוא אמר בראיונות שפורסמו עמו במוספי החג של יום כיפור, "לראות שבאחד העיתונים עשו סקר אם ראוי היה להעמיד את השר לשעבר חיים רמון לדין או לא. ואני אומר בציניות שבשלב הבא יבקשו מהקוראים לשלוח SMS אם ראוי להרשיע או לזכות. באגף התקציבים באוצר ישמחו, כי אז אפשר יהיה לסגור את בתי המשפט. אני סבור שצריך להשאיר זאת לבתי המשפט, בלי לנסות להשפיע עליהם."

 

ואכן, בפרשיות האחרונות נדמה שהוסרו כל המגבלות. הכול מודלף. החקירות, הערכות המשטרה, העדויות, עדויות האופי, המסמכים, ההקלטות והתמלילים. הכול פרוש בתקשורת ובהיקפים שלא נודעו בעבר. כך למשל, הוגשה לאחרונה תלונה למשטרה נגד עיתון "הארץ" בשל חשיפת תמלול העימות בין חיים רמון למתלוננת נגדו במוסף סוף השבוע של העיתון.

 

"זו תופעה חברתית שמגיעה לשיאים שלא ידענו. הדברים האלה יכולים להשפיע על בתי המשפט," מזהירה נשיאת מועצת העיתונות שופטת בית המשפט העליון בדימוס דליה דורנר. "כשמדובר בעבירות מין, ההשפעה על בתי המשפט יכולה לעלות עד כדי פגיעה קשה בזכויות נאשמים. אני מצטטת תמיד את דברי הסנגורית הציבורית הראשית, שלפיהם שופט צריך להיות אמיץ במיוחד כדי לזכות נאשם בעבירת מין."

 

ביקורת דומה השמיעה על המצב הבעייתי נשיאת בית המשפט העליון, השופטת דורית ביניש, בכנס פתיחת שנת המשפט של לשכת עורכי הדין במחוז חיפה. הנשיאה החדשה טענה שלציבור אמון גבוה מאוד במערכת המשפט – ואם הוא נסדק, הרי זה בהשפעת תקשורת אינטרסנטית.

 

"התקשורת," אמרה ביניש, "אינה רק משקפת דעת קהל, היא מכוונת את דעת הקהל ויש בה חלקים שלהם עניין לצייר תמונה קשה ולהרפות את מערכת המשפט."

 

                                     נתוני סקר עמדת הציבור (מקור: גלובס)

 

הציבור אמר את דעתו

אך אם עד כה התבלטנו עד כמה דיווחי התקשורת באמת משפיעים על ההליך השיפוטי, הרי שבא סקר רשמי וקבע ש-81% מהציבור סבורים שהתקשורת שופטת אדם שמתנהלת נגדו חקירה. 78% מהציבור אף סבור שהתקשורת נוקטת עמדה בנושאים העומדים בחקירה.

 

לאחרונה פירסם ערוץ הכנסת סקר שעשה עבורו מכון דחף, בהנהלת ד"ר מינה צמח, שהעלה ממצאים אינם מעודדים עבור אנשי התקשורת. על פי ממצאי הסקר, רוב מוחלט של הציבור מאמין כי התקשורת משפיעה על החלטות החוקרים והשופטים. הסקר בוצע כמובן על רקע אחד העיסוקים המרכזיים באמצעי התקשורת בחודשים האחרונים בארץ – פרשות החקירה והמשפט של שורת בכירים: החל מנשיא המדינה משה קצב, עבור בשר המשפטים לשעבר חיים רמון ועד עו"ד דורי קלגסבלד.

 

עוד עולה מהסקר כי 74% מהציבור גורס כי התעסקות התקשורת בנושאים שנמצאים בחקירה עלולה להשפיע על ההמלצה של החוקרים האם להגיש כתבי אישום. ממצא בולט נוסף מתייחס גם להשפעה על השופטים: גם כאן הרוב (53%) מאמין כי ההתעסקות של התקשורת בנושאים המובאים לבית המשפט, עלולה להשפיע על החלטת השופטים האם להרשיע או לזכות את האדם העומד לדין. אם כי רק 46% חושבים את ההיפך.

 

באשר לפרשת נשיא המדינה, משה קצב, סבור רוב הציבור כי התקשורת החמירה עם הנשיא (61%), 28% סבור כי התקשורת נהגה בו בהגינות, ורק 8% סבורים כי התקשורת הקלה עם קצב. (הסקר נערך בקרב מדגם מייצג של 500 איש מקרב האוכלוסייה היהודית).

 

כך ש הציבור הכריע: התקשורת באמת משפיעה, מטוב ועד רע, על ההליך השיפוטי של מערכת המשפט. המערכת המשפטית מושפעת מהתקשורת, בעיקר בהעלאה של נושאים על סדר היום. בשאלה מה חוקרים, במה מתעסקים, איפה מתאמצים, איפה משתדלים, איפה מרכזים מאמצים, על מה המשפטנים חושבים. ברור למשל שהשופט ששלח את עו"ד קרלגסבלד לכלא התעסק, חשב, התלבט ודיבר עם חברים בנושא הזה הרבה יותר מבכל תיק אחר. וזה רק על קצה מזלג על מה שהתקשורת גורמת לשופטים.

 

בסופו של דבר, השפיטה בבית המשפט נעשית לא רק על-ידי שופטים מקצועיים, אלא על ידי מי שנרגשים מהעיסוק התקשורתי, ומחליטים במידה רבה באופן מקצועי אך בהתאמה לציפיות העיתונאיות מהן הושפעו לקראת הכרעת הדין.

 

אגב, הסקר גם בדק את מידת התרומה התקשורתית למלחמה בשחיתות הציבורית. מתברר שרק 35% מהציבור רואה בתקשורת גורם התורם למלחמה בהתנהגות לא ראויה של אנשים בשלטון; 34% סבור שהיא בכלל לא תורמת ולא פוגעת ו-29% סבור שהתקשורת פוגעת במלחמה זו. כך שאל להם לעיתונאים להיות מוחמאים מעצמם ומיושרם בדרכם לטיהור החברה מהשחיתות הפושה במסדרונות השלטון. 

 

הקרב על התודעה הציבורית יותר חשוב

לא לחינם סבורים כך יועצי תקשורת ולוביסטים, המשקיעים עבודה עצומה סביב חקירות ומשפטים. עובדה שעיסוק בתקשורת מהווה חלק גדול מההתנהלות של עורכי דין, יועצי תקשורת ופוליטיקאים, לצד הפעילות המשפטית, כי הדבר חשוב לגורלו של האדם הנאשם/הנתבע.

 

כך למשל במקרה של עו"ד דורי קלגסבלד, המאבק הוא על השאלה האם הוא יוכל לחזור להיות משפטן מוביל, משפטן לגיטימי. הוא הלך לכלא מתוך הבנה שהעניין אינו בעונש שקיבל, אלא במעבר של המבחן הציבורי בתקשורת. במבחן איך הוא יתמודד עם העובדה שהוא הרג שני אנשים; ההרשעה הפלילית פחות חשובה. לכן הוא גם מערער כעת על חומרת עונשו בטענה ש"גזר הדין הושפע מלינץ' תקשורתי שנעשה בי בדמגוגיה פופוליסטית ומזעזעת".

 

כך גם במקרים של חיים רמון ומשה קצב. דומה שהקרב על התודעה הציבורית יותר חשוב מאשר הקרב על ההישג המשפטי. התקשורת משפיעה וקובעת תוצאה משפטית, בנוסף לכך שהיא משרטטת את התודעה החברתית, "החשובה באמת".

 

אז אולי יש משהו בחוק הסוביודיצה ז"ל?

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה הפרעות בתקשורת. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

0 תגובות על סוביודיצה יוק?

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    חוק הסוביודיצה הוא לא רק חוק, הוא סוג של
    עניין חכם. החוכמה היא לקשור בין המעשה – לאדם
    כעניין העקרוני והמרכזי.
    מרגע שאין סוביודיצה, האדם המואשם לפני המשפט,יכול תמיד לטעון שהוא כבר הואשם על ידי הציבור והתקשורת
    ונעשה נגדו לינץ ציבורי, והוא לא טועה, הוא לגמרי צודק.
    העיתונים מתפרנסים נהדר בשם זכות הציבור לדעת, וכשהציבור יודע ושופט, ולכאורה זו זכותו, אך העניין למעשה
    פוגע בעצמו, משום שיש הקלות בגלל הלינץ הציבורי בבתי המשפט, והעונשים מופחתים בהתאם. הציבור מתלונן מדוע האנסים מקבלים עונש מופחת ומדוע אנשי ציבור שסרחו מקבלים עונשים עלובים, אז זהו שזה קורה בגלל התערבות חיצונית ושפיטה פרועה, מבלי
    לאפשר לבתי המשפט להכריע.

  2. קובי הגיב:

    אחד השופטים הבכירים בישראל, שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, שלי טימן, פרש השבוע מתפקידו עם בטן מלאה: מערכת המשפט מזניחה את זכויות הנאשם, השופטים ממהרים להרשיע ויש השפעה חזקה מדי של שדולות הנשים.

    עד כמה דעת הקהל משפיעה על החלטה שיפוטית, הוא נשאל והשיב:
    "יש לנו מורא, והמורא הוא גם מדעת הקהל. אי אפשר להתעלם ממנו. כשיש גופים שעושים נפשות יותר מאחרים ומרימים את קולם, מסתבר שזה מצליח. התוצאה היא שהפמיניסטיות, שעושות עבודה מצוינת מבחינתן, משכנעות בלובי שלהן להחמיר בענישה. ואני אומר, מה עם הלובי למען המלחמה בסמים? נגד פגיעה בקשישים? אותם לא שומעים. במצב כזה, לבית המשפט יש פחות ופחות כלים לקבוע מי דובר אמת. הוא נותן לנאשם פחות סיכוי להתגונן. זה יוצר מורא אצל כל הרשויות שעוסקות באכיפת החוק".
    http://www.haaretz.com/hasite/spages/964349.html

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s